חודש: יולי 2009

בגלל עיקובים כאלה ואחרים, לקח לי זמן מאז חצי מרתון המכביה ועד עכשיו לקבל את הנתונים היבשים מהגרמין 405 שלי. בסופו של דבר הזמנתי את הקונקטור האבוד מארה"ב (34$ כולל משלוח, מול 320 ש"ח בארץ), ולקחתי קונקטור מעומר כדי להעביר מה שכבר יש לי במכשיר..

מפת המרתון נראית ככה:

הזמן, כמובן, 1:36, בסביבות 1650 קלוריות, וטיפוס מצטבר של 269 מטר. בשביל ההשוואה, במסלול הרגיל שלי בירקון, שלוקח לי בין 1:45 ל1:49, אני מטפס 740 מטר. הקצב הממוצע היה 4:34, עם ספרינט סיום (ראו סרט) שהגיע כמעט ל2:30.

נראה לי שדווקא הדופק מענין:

חוץ מההתחלה האיטית וטירוף הסיום (שם הגעתי כנראה ל 191) הממוצע נשאר די קבוע בסביבות 174, לא רע בשביל 1:36, אבל גם לא כל כך גבוה כמו שאני רגיל ויכול. החום והלחות הבלתי רגילים פשוט לא אפשרו לתת בראש באמת.

בסופו של דבר קשה לי להחליט אם הריצה היתה טובה, או רק טובה יחסית למצב הטמפרטורה והלחות.. בכל זאת התאמצתי מאוד, נזלתי מיים, והספרינט הסופי של הגיע רק כמה מאות מטרים מהסוף, ולא קילומטר כרגיל.. אבל מהצד השני, אני משער שלכולם היה קשה באותה מידה, ואין ספק שהחוויה היתה פשוט מטריפה.

חצי מרתון המכביה 2009 הוא משהו לא ברור. כמעט לא פורסם, כמעט לא ידוע מחוץ לחוגים הרגילים. אולי זה ככה, אולי סתם התרגלתי כבר למרתונים בהפקה כמו תל אביב ונייקי וכו.. לא יודע.. אבל משהו בכל המרתון הזה לא דפק.

הארגון היה בעייתי מאוד. חוץ מחוסר הפרסום, לא היה באתר כמעט הסבר על המסלול (היתה מפה מגוגל, בסקרין שוט, לא משהו אינטראקטיבי), ואמרו שהזינוק מכיכר העצמאות, ומי בכלל יודע איפה זה. בפורומים נשאלו שאלות רבות על הענין ונותרו ללא מענה – שוב בניגוד לתחרויות קודמות בהן היה צוות או אדם שאחראי לענות לשאלות בפרומים, במיוחד שאלות חוזרות, שמעידות על בעיה אמיתית. על חניה וצורך בחניה בכלל לא שמעו – לא היתה חניה מאורגנת, לא היו חניונים שאפשר היה לחנות בהם. היה פשוט צורך למצא מקום בעיר ולהתחיל ללכת. לאיפה? היית צריך לנחש, כי לא היו שלטים.

אם כבר שלטים, הדבר היחידי שעוד הבטיחו באתר היה, שאם מגיעים מצפון דרך הכניסה הראשית לנתניה או מדרום דרך פולג, יהיו שלטים לאיזור הזינוק. לא היו.

ואפשר להמשיך – איזור הכינוס היה בונקר – אי אפשר למצא את שער הכניסה, לפחות כשאנחנו הגענו הבחור שהיה אחראי עליו.. הלך. הוא חזר אחרי 10 דקות אבל איזו מן התנהלות זו. שרוול הכניסה לסיום התחרות היה סגור הרמטית (לכאורה בטחונית) לשוטרים – שכמובן לא טרחו לעודד, כך לא נתנו אפשרות לשאר האנשים לעודד את הרצים שהגיעו לקו הסיום – פשוט לא היה מקום בצד השני.

והשוס – כמה דקות לזינוק לא הגיע אלוף ישראל בריצות ארוכות עדיין.. הכרוז שאל אם הוא בשטח, והוא לא נמצא. אז עיכבו את הזינוק. הבנתם? הבחור מאחר, אז כולם מחכים. למה? כי זה המרתון שלהם, והוא חבר שלהם, אז מחכים. ככה נראית המכביה 2009. כבוד.

אבל בואו נתרכז בריצה עצמה. המסלול היה מאלף. הכרוז הכריז שנתניה הולכת והופכת לבירת הספורט של ישראל, לא יודע למה בדיוק, ושהמסלול עובר דרך נופים מדהימים, ים ושקיעה, אבל תתרכזו בריצה, הוא צחק. פעמיים הוא אמר את זה, הבדיחה גם תורגמה לאנגלית. הוא צדק, דרך אגב. הנוף של הים, השקיעה וטיפת הבריזה שהגיעה כל כמה זמן היו מראה מלבב ועזרו מאוד ברגעים הקשים והארוכים.

המרוץ עצמו היה קשה מאוד. היה חם, והחות היתה אינסופית ממש. החולצה והמכנס שלי היו ספוגים, ממש ספוגים, אחרי 5 קילומטרים. ההתחלה והריצה על הכביש גם לא עזרו מאוד, והעובדה שמסיבה לא ברורה לא הבאתי נגן mp גם כן הקשתה על כל המרוץ. יכולתי להתרכז אך ורק בקושי, והתרגיל המחשבתי לא היה פשוט – לרוץ מהר, אבל לא יותר מדי מהר, להשאיר כוח להמשך, אבל לא יותר מדי כוח, לא להשבר בעליה, לא להאט, לא להגביר. המחשבות האלה רצות לך בראש כל הזמן. וכשמתחיל להיות באמת קשה (אחרי בערך 8 ק"מ במקרה הזה, עקב הזינוק המהיר) – עברתי למחשבות על קצב. רק קצב. רגוע, מרוכז, תנועת ריצה יפה ויעילה. לנוח תוך כדי שאני רץ, להגביר, לנוח.

אחרי הבלגן של ההתחלה סימנתי שני אצנים עיקריים לעקוב אחריהם. נראה שהיה להם קצב טוב. בחורה לא ידועה ויאיר קרני, אלוף ישראל בעבר ואחד מדמויות המפתח בסצנת הריצות הארוכות בישראל, וגם – חניך של אמא שלי בשומר הצעיר.. הבחורה רצה בקצב יציב מאוד, יאיר רת מהר אבל עצר לשתות בכל תחנת מיים וכך איבד זמן. עקבתי אחריהם מהקילומטר הרביעי-חמישי לערך.

ופתאום – הפתעה. אילן מגיח בשימחה על הפיקסי המדהימים שלו, חמוש במצלמה ומוכן לקרב. הוא מלווה אותי מכאן והלאה, רוכב קדימה, מצלם, קצת אחורה, מצלם, ומקשקש איתי כשאפשר. לא קישקשתי הרבה, התרכזתי מדי בשביל זה, אבל הנוכחות השמחה שלו מאוד עודדה אותי והיה ברור לי שלעצור או לנוח זו לא אופציה. תודה אילן!

למה לעצור אתם שואלים? כשאמרתי שהיה חם התכוונתי לזה. ולח. שני אנשים מתו מהחום היום, בטיולים בדרום. הנשימה קשה, הדופק גבוה. הירידות והרוח פתאום מחיות אותי, וקל לי לרוץ, אבל כשאני עם הרוח אני לא יכול לנשום. אבל לא יכול להאט גם כן – הבחורה ויאיר לפני. עוברים עוד מישהו, ועוד מישהו. בריצות אחרות הקצב הקבוע הוא מפתח. אסור למהר. אם תרוצו בקצב גבוה קצת יותר מהשאר בסופו של דבר תעקפו אותם – כי כמעט כולם מאיטים, ואם תגבירו ותאטו תתעייפו מהר מדי.

הקצב שלי בסוף המירוץ היה 4:35 דקות לקילומטר. לא רע. הדופק היה 174 בממוצע. את הבחורה פגשתי בקילומטר ה17, בדיוק כשקבוצת ילדות קטנות הראו לנו עידוד נתנייתי מקומי, צחקנו ואני המשכתי בקצב. החלטתי להכביר מה17 עד ה20, ואז ממש לתת בראש. את יאיר פגשתי בקילומטר ה19 בערך. בדיוק עקפתי איזה בחור שראיתי קודם מרחוק. התקרבתי אליו בקצב 4:50, אבל כשהגעתי הוא נצמד אלי. העלתי ל4:40 והוא המשיך. הוא פשוט נלחם בי. הדרך הטובה לשבור מישהו במצב הזה היא להגביר עוד יותר, אפילו לחצי דקה. הוא לא היה עומד בזה. אבל אני הייתי עייף מדי, וקו הסיום רחוק מדי. אחרי שתי דקות שרצנו יחד, הוא נשבר בכל זאת ונשאר מאחור.. לכמה דקות. ראובן מלמן הופיע, מתברר שהוא המאמן של הבחור (אלי חדד שמו, אני רואה בתוצאות), והוא מריץ אותו קדימה. יש לאלי עוד כוח, כשהמאמן שלו ליד. אני אומר לראובן שלום, והוא מציע לי להצטרף. אני עובר לרוץ איתם איזו דקה או שתיים, אבל הקצב שלהם פשוט הורג אותי, ויש עוד קילומטר וקצת עד הסיום, אני נותן להם להמשיך. אלי עוקף אותי, בסופו של דבר, ב10 שניות.

אבל בזמן הזה, עקפתי את יאיר. הידד!

עוד קצת, עוד 100 מטר, עוד 200,300 ו400. מתחילים לשמוע את הסיום, את הכרוז, מתחילים לראות יותר אנשים. אני מגביר טיפה ורואה את הסיום… יש מישהו לפני, ואין ברירה – אני מסיים תחרויות בספרינט. נותן את כל מה שיש לי, נטפל בכאב אחר כך.. לא יכול לנשום, לא יכול להכניס אויר, פשוט טס קדימה. מגיע אל הבחור (דורון פרילוק) אבל הוא לא מוותר ואנחנו נותנים פיניש יחד, כל אחד פשוט נותן את הכל. איזה סיום, איזה סיום.

ואז אני עוצר, וזז, ועוצר, לא יודע מה לעשות עם הגוף הקורס רגעית, מה יהיה יותר קל, לעצור או לזוז, ואיך בכלל מצליחים לנשום. התוצאה היא 1:36:30, לדעתי שיא אישי שלי, ואני מקום 32 (!) כללי ו17- בקבוצת הגיל שלי. לא רע בכלל!

כשרצתי את ה80 קילומטר, במיוחד המפגש בפתיחה, הרגשתי שכולם מכירים את כולם ואני לא. ראיתי אנשים מנוסים בתחרויות, יודעים מה קורה ומה עושים, מה מביאים ולמה לצפות. בתחרויות ריצה אני פחות מאומן.. ולכן חשוב לי השנה להתחרות יותר.. סתם בשביל המסביב – להכיר, לדעת, להתנסות. למדתי הרבה בחרות הזו – על מוזיקה, על האפשרות לרוץ ללא חולצה, על חשיבות הכפכפים אחרי הריצה.. על הקושי ועל לסחוב שעה וחצי בכוח. אני שמח מהחוויה, והמאמץ והתוצאה.  היה כיף גדול 

בקומונת הסינגל ספיד נושבות רוחות. לא בהכרח רוחות רעות, אבל יש סימני שינוי קלים. חיי הקומונה הקהילתים אינם פשוטים, וכמנהלים וכמשתתפים אנחנו צריכים כל הזמן להסתכל ולהבין מה קורה, מה משתנה, ואיך אפשר לשמור על רוח הקומונה.

אז מה קורה בזמן האחרון, ומה קרה?

הקומונה התרחבה וגדלה, אין ספק. אנשים שהיו הבסיס לקהילה הזו מופיעים פחות, גם באינטרנט וגם ברכיבות, בין עם שהתעייפו מהרוח של המשהו החדש והמגניב ומתרכזים היום יותר פשוט בלרכוב, בין אם התעייפו קצת מסינגל ספיד, ובין אם שלא מוצאים עצמם בתוך הקבוצה הגדולה יותר. זהו אחד האתגרים הקשים ביותר של קהילה – מה קורה למי שהרים אותה כשהיא גדלה דווקא, כשהיא מצליחה.

אפקט שני של גדילת הקומונה שאותו אנחנו רואים זמן רב הוא הרצון של גופים מסחריים לפרסם. תמיד היינו נגד, אבל לאט לאט הגופים המפרסמים מצאו שיטות חדשות וטובות יותר להכנס פנימה – דרך חברים, דרך אנשים "פחות זהירים" שחושבים שזה "רק פוסט בשביל הכיף" או פירגון. את החברים אנחנו אוהבים, הגופים המסחריים יודעם, ובהם נעשה הכל שלא לפגוע, ואז פוסטים מסחריים חודרים פנימה. זהו הפסד שלנו בכל מצב. אם אנחנו לא עושים כלום אנחנו פוגעים בקומונה ומאפשרים פרסום, אם אנחנו עושים משהו אנחנו פוגעים ברוח הקומונה החברית.

ומה עוד קרה? אייל, המנהל את הקומונה מראשיתה, החליט לפתע לפרוש. לא שמשהו השתנה – לא הסכמנו להודעת הפרישה, כי אנחנו אוהבים אותו יותר מדי  אבל יש לזה אפקט.

אז מה היה לנו? קומונה שגדלה, גרעין שמאבד את עצמו, ומנהל שחושב לפרוש, ובין אם עשה את זה או לא, הוא הודיע על זה. רוחות נושבות בקומונה.

אני מסתכל על פורום ביקורת מסעדות שמתבסס על מסעדות וביקורים בהן, פופלרי בטירוף ומלא, פשוט מלא, בנסיונות מסחריים לפרסום. בכניסה לפורום יש הודעה חד משמעית באדום: "פורום זה אינו מיועד לפרסום מסעדות, שירותי מזון וכו'. פרסום יותר בלוח המודעות בלבד, הודעות על גבי הפורום יימחקו לאלתר.

אתם מוזמנים לשלוח הודעות על מבצעים, פתיחות, מנות חדשות וכו' לכתובת האי-מייל:bikoret@tapuz.co.il

[אם חשבתם שאנחנו מיליטנטים, אתם צריכים לראות מה קורה שם שיש חשד לפרסומת. אמנם שם השוק יותר גדול ויש פחות היכרות אישית של המעורבים, אבל כך צריך פורום לא מסחרי לנהוג.]

אני לא יודע. אולי אנחנו נלחמים קשה מדי על משהו שלא חשוב מספיק לאנשים. בקומונות אחרות לא נלחמים על זה ואין בעיה, הקומונות פורחות. אולי. אבל האופי שאנחנו מצליחים לשמר בקומונה הוא חד פעמי – פירגון, אהבה, חברות. אני לא רואה את זה במקומות אחרים, לפחות לא כמו שאני רואה אצלנו, ואת זה אני מאוד רוצה לשמר. אין עוד מקום עם אירועים ורכיבות קבוצתיות כל כך חסרות תחרות ומלאות חברות, פשוט אין.

ומה עושים מכאן? מנהלי קומונה יכולים להשפיע הרבה, אבל אלה הקומונרים עצמם שמחליטים. האם מה שיש לנו טוב מספיק? האם רוצים לשנות אותו? האם נשתנה כי יש לחצים מבחוץ? או שלא. אם כולם רואים את הקומונה ואוהבים אותה כמו שאני רואה ואוהב, ישארו ולא יתנו לרוחות להשפיע. אם לא, אז לא.

עיתון מסלולים (מבית ידיעות אחרונות) הפתיע השבוע ב5 מסלולי ריצת שטח (!) מומלצים מרחבי הארץ. נכון, בשביל יוסי ריבלין ריצת שטח היא כל דבר שהוא לא כביש (טכנית, נכון) – ובשבילי ריצת שטח אמיתית היא ריצת trail, ז"א ריצה בסינגלים טכניים, עליות וירידות שהלב דופק לא רק בגלל המאמץ, אלא גם ובעיקר בגלל הפחד וההתרגשות, אבל בכל זאת, ממה שאני מכיר, המסלולים האלה מעניינים מאוד.

1. חרשים-כיסרא: מיכל תמיד דיברה על חרשים, ואלי זו סיבה מספיק טובה כדי להגיע לשם סוף סוף ולבדוק את המקום. יוסי אומר שהמסלול שם קל, מתחילים בכניסה לישוב וממשיכים לתשעה קילומטרים של יופי והדר. רחוק, אבל יום אחד..
2. נחל שורק: מסלול נהדר בהרי ירושלים, לא רחוק מקטלב. מסלול קל טכנית של 8 ק"מ בכיוון אחד, חזרה, ועוד 8. לא רע. כנראה יפה מאוד וכמעט לא מוצל.. אבל אני שואל, כבר הגעת לקטלב ואתה רץ ליד?
3. סובב תל גזר – כרמי יוסף: אחד ממסלולי הריצה היפים ביותר, וגם האיזור הביתי של יוסי. אני מסכים: כרני יוסף הוא מקום מדהים, היער מצויין לריצה בצל, והמסלול אינו קל – עליות וירידות רבות, אבל שווה את זה.
4. הסטף: עם עליות וירידות קשות אך ממוקדות, המסלול הזה איננו קל. הוא סובל מבעית חוסר המחבוא (אין עצים) של איזור ירושליים וחבל – אולי ריצה לסתיו או אביב, אבל אין ספק שהקושי מסקרן.
5. נחל כיסלון – יער קדושים: אה, כמה פעמים שרכבתי את המסלול הזה (בעיקר את כיסלון) – אכן מסלול יחיד במינו – אני מתפלא על עצמי שלא הגעתי לשם ומיד מוסיף אותו לרשימה. נתראה, עם קצת מזל, בשבת הקרובה..