השיטה הטובה ביותר: בקילומטר ה22 לעקם את הקרסול, להמשיך לרוץ, ובקילומטר ה28 לעקם אותו שוב, הפעם חזק.
חשבתי הרבה על הפוסט הזה, איך אני אכתוב מתוך הכאב והאכזבה מהמירוץ האחרון – יצאתי ל100 ק"מ, התחלתי לצלוע ממש ב-28, סיימתי 50 אבל היה לי ברור שלא כדאי להמשיך לעוד 50 – והיו לי 22 ק"מ לחשוב על זה.. אז לא, זה לא פוסט בכי ובכיינות – אלא פוסט של נסיון הבנה של כל הדברים שלא הלכו או תוכננו טוב בריצה הזו, כדי ללמוד ולממד לפעם הבאה.. אל תבינו אותי לא נכון.. הרבה דברים הלכו טוב, אפילו טוב מאוד. גם לרוץ 50 ק"מ בשטח הספציפי והאלים של ה50 ק"מ הראשונים הם לא מעשה קל, בטח לא כשאתה צולע 
אבל בשורה התחתונה את ה100 לא עשיתי, מדבקה לא קיבלתי, ויש לי חוב לסגור..
שינה – אני חושב שזו היתה הטעות העיקרית. בזמן של הפציעה (בערך ב3,4 בבוקר) הייתי ער בערך 22 שעות. הזינוק ב2 בלילה לא הסתדר לי טוב, ולמרות שנסיתי לא הצלחתי לישון ביום שלפני. לילה, עייפות ושטח רטוב היו כנראה יותר מדי – לרוב אני משתדל להיות קל על הרגליים, אבל מספר הפעמים שכמעט החלקתי רומזים לי שפשוט הייתי עייף מדי. הייתי יכול לעבור בלי פציעה או עם – ענין של מזל – אבל המירוצים כאלה לא כדאי להשאיר משהו כזה למזל. במבט לאחור היה עדיף לקחת צימר במקום ולישון עד 12, לבוא רענן ב1.
אימונים – האימונים היו טובים מבחינה פיזית, אבל על הגבול התחתון. התאמנתי על 90-100 ק"מ בשבוע וזה היה קצת מדי. שוב, ביום טוב אני יכול להסתפק בזה, וכנראה גם לסיים את המירוץ בכל מקרה, אבל זה לקחת את הגוף לקצה בלי הרבה רזרבות. לדעתי 110-120 ק"מ הוא מספר טוב יותר, בתוספת רכיבה או שתיים בשבוע (במיוחד על סינגל ספיד). אימון היתר שנכנסתי אליו (או כמעט נכנסתי) שלושה שבועות לפני גם היה מיותר, אבל המיותר ביותר לדעתי היה מרתון טבריה, שאותו היה עדיף לרוץ בכיף ולא חזק כמו שרצתי – ההתאוששות היתה איטית מדי בשביל השלב שבו הייתי באימונים.
פסיכולוגיה – כשנפצעים במאמץ סיבולת הפסיכולוגיה ניגשת קדימה. הגוף הרי כואב בכל מקרה, וקשה מאוד להבין את גודל הפציעה. קשה גם לדעת אם שווה להמשיך או לא. ברצים את ישראל היה ברור שממשיכים לא משנה מה, האם בכל תחרות האתגר הראשי הוא לסיים? אולי, לאנשים מסויימים. אני מסתכל על הספורט כתהליך, יש תחרויות ויש מסעות, ויש הרבה מכל אחד, וצריך לדעת מתי להלחם. הסיכון – אם הייתי ממשיך – להיות פצוע כמה חודשים או אפילו יותר גרוע, לא היה שווה מספיק את הפרס, לסיים 100 ק"מ בפעם הראשונה. עדיין, לא קל לוותר באמצע. בסופו של דבר היו לי 22 ק"מ לחשוב. מכיוון שהיה לילה וממילא לא היה לי מה לעשות בשטח ההחלפה, אמרתי לעצמי שאוכל ללכת ולדדות בריצה קלה את הדרך שנותרה לי בזהירות. כל הדרך ניסיתי לשכנע את עצמי שכדאי להפסיק, שזה עדיף. בסופו של דבר אני מאמין שזה נכון – אבל עדיין הקושי להפסיק באמצע גדול, ויש תחושה קשה של החמצה וכשלון. אני מנסה לנצל את החולשה הזו כדי ללמוד לעתיד, ומקווה שעוד חודשיים אוכל לפצות..
תזונה – אין תלונות מיוחדות, עבדה יופי. נראה לי שבקילומטר ה70 אולי כבר הייתי רוצה משהו מלוח. הכנתי תפוחי עץ כדי לאכול משהו חמוץ ולא מתוק, אבל אולי משהו ממש מלוח היה עדיף.
ובשורה אחת, מה הלך טוב? החברים, עז הרים (רוצים לפרגן להם בעצמכם? תנו ביקורת) המארגנים והמפרגנים, האנשים מסביב, התמיכה, התזונה.. בגדול – ואחרי הכל – נהניתי מאוד ולמדתי הרבה.. ומה אפשר לבקש יותר מזה?
