הזכרון שלא נשכח

לפעמים הזכרון שלי מפתיע אותי. לא זה המאפשר לי לדעת מה היה ולתאר – אלא הזכרון שברגליים, שבתנועה.

הרקע: ריצה מדהימה שמתחילה ב5:30 בבוקר במיר”ב, סיבוב מטריף של כל המקומות המדהימים שאני מכיר, ועוד כמה מקומות שלא – פשוט סינגלים ומסלולים שאי אפשר להגיע אליהם באופניים. כמה יש לו לכרמל להציע – אין סוף. לא סתם זהו המקום המועדף עלי לריצה ורכיבה. עד 8:00 בבוקר בכלל לא ידעתי שהשמש זרחה – מאחורי ההרים, בתוך היער, ועם עננים בשמיים – קנדה בישראל.

לקראת סוף הריצה אני מגיע לדארקנס, סינגל טכני שהיה אחד הmust haves בעבר – בו לא הייתי כבר יותר משנה. אם תבקשו ממני לתאר אותו לא אצליח, אבל בזמן הריצה ידעתי בכל רגע נתון איפה אני, ומה מגיע מאחורי הסיבוב. לא ידעתי מה קורה עוד 50 מ’ – אבל ידעתי בבירור מה קורה עוד 20.

החום שירד קצת ואולי מסמן (לאופטימיים שבנינו) את סוף אוגוסט, וחזרה לריצות ארוכות באמת עושים טוב לנשמה. אמנם עדיין צריך לקום ב4 בבוקר, אבל איזו חוויה שמשנה את כל היום.

ריצה בחום

החום הזה הורג אותי. רוצח. אני יוצא לריצה הרגילה בירקון, אותו מסלול אותה כמות של מיים, ומוצא את עצמי אחרי חצי מהזמן מיובש. הרגליים עייפות, הגוף לא זז, והכי מדכא: ההתאוששות מריצה איטית וקצרה יותר ארוכה יותר. אני רץ 20 ק”מ ומרגיש עייף גם יום אחרי. מקווה שזה לא הגוף אלא מזג האויר, נושם עמוק, ומחכה. כאן בדיוק עובר הגבול שאני מנסה לא לעבור, לעבר אימון היתר: הגוף עייף מסיבות אמיתיות ואני, מתוך פחד שהסיבה היא כושר לקוי, מנסה לדחוף יותר, להתאמן יותר – והסוף בעייתי.

מה שבכל זאת עוזר לי להעביר את הזמן היא הידיעה שגם בשנה שעברה, לפני שרצנו את ישראל, אוגוסט היה קשה מאוד, ולבסוף דחינו את הריצה מאוקטובר לנובמבר כדי להשיג עוד חודש אימון. כמובן שיחד עם מרוץ חוצה ארץ זה לא יסתדר, אבל לפחות אני יודע שזה המצב. גם דורון ואביב מוסרים לי שהשבועות האחרונים קשים להם מאוד והם כמעט לא מתאמנים (יחסית כמובן..). הצד החברתי של הריצות הארוכות מוצא חן בעיני: מאז ומעולם הריצות שלי היו לבד והרכיבות יחד – וזה משתנה לאט לאט.

כמה טיפים לריצה בחום שבכל זאת חשובים:

  • בחום שיש לנו עכשיו, 34-35 מעלות ולחות מהגהינום 7, אי אפשר לשתות מספיק – במיוחד אם אתם רצים מעל שעה – גם אם אתם עם בקבוק ושותים כמה שאפשר. הוסיפו לגוף שלכם שתייה מראש, בריצות ארוכות אני שותה אפילו מעל חצי ליטר. לפעמים אני צריך להשתין כל 20 דקות אבל זה מושך את הריצה ומשפר את ההתאוששות.
  • המלצה שתמיד עובדת, אבל במיוחד בקיץ: במקום מים השתמשו תמיד במשקה איזוטוני. המלצות על משקאות איזוטוניים לריצה אפשר למצא בגיראפ, והשוואת משקאות איזוטוניים גם כן.
  • שתייה קרה עדיפה על שתייה חמה. שתייה קרירה עדיפה על שתייה קרה. זה פשוט ככה. אנשים שותים יותר כשהשתייה קרירה, ושותפ פחות שהיא חמה, בלי קשר לצורך שלהם. עזרו לגוף שלכם לשתות, וגם קצת לקירור.
  • חולצה או לא: לחולצה טובה המנדפת זיעה יש יתרונות שלעיתים עדיפים אפילו על ריצה ללא חולצה. החולצה הרטובה אפילו עוזרת לכם להתקרר, אבל היא כבדה ולעיתים לא נוחה על הגוף, במיוחד אם אתם עם תיק. ולא נשכח את מוטיב השמש וסרטן העור אם אתם רצים ביום – אז עדיף חולצה, אם אפשר.
  • תיק או חגורה: לרוב אני מעדיף תיק: יש שם יותר מיים ואפשר לסחוב עוד כמה דברים יעילים, אבל בחום של השבועות האחרונים: חגורת שתייה טובה, עם מעל ליטר, ואפילו אם צריך עוד בקבוק ביד.

בהצלחה, עוד מעט זה עובר..

פיוט ריצה – חם בחורשים

אופיר בפיוט מיוחד אחרי המפגש אופניים-ריצה שלנו אתמול.. בחום הרב:

הוא צלצל: אני באתר שלך בין 18 ל- 20. תצטרף?
מגניב, עניתי. אבדוק עם ה – .
בדקתי. ה- ה- שחררה.
רוצה להודיע. הוא לא עונה. לא עונה לסמסים.
כבר התלבשתי. מה לעשות?
יוצא לבד.
מטפס ליובל.
רואה משהו / מישהו שנראה מוכר. זה הוא.
הוא לא רוכב. הוא רץ.
מהר הוא רץ (לא יחף…)
עושים סינגלים בעליה ובירידה.
אותו קצב כל הזמן. לא משנה מה יש בדרך..
יורדים מצד אחד, מטפסים לצד שני בשבלול.
אותו קצב. הוא רץ אני רוכב.
הגענו למעלה, נכנסים לסינגל של החירבה.
אותו קצב גם בקיר שלפני החירבה.
הוא קצת לפני.
עובר את החירבה ורואה קבוצת גברים שמנמנים.
כולם עם מצלמות.
מצלמות גדולות מאד. עם זום מרשים.
כולם מצלמים את הקיר המערבי של החירבה.
הם לא מצלמים את הקיר.
הם מצלמים את דוגמנית העירום שצמודה אליו.
מאמה מייה… היא לבושה "רק" בבגדי חווה.
נתוניה מרנינים ביותר.
ואני תמיד חשבתי שעופרים יש רק בספורי במבי…
מתמתחת בזויות מפעימות מאד.
מקצוענית. ויפה. מאד.
והוא?
עדיין באותו קצב.
ואני? אני מאיט.
כבר לא באותו הקצב.
והיא?
עדיין זזה. בקצב משלה.
והם?
והם מצלמים. תקריבים. בקצב שלהם.
מה קורה פה?
הרי זאת לא חזירת הבר המוכרת.
זאת חיה אחרת לגמרי…
אני שם לב שאין בנות שמצלמות.
רק בנים. שמנמנים.
צילום אומנותי.
אני חושב, איך זה שכל האמנים דומים???
עובר את הנקודה שבה רכיבה עם ראש מסובב פירושו סכנת התנגשות בסלעים.
בטיחות זה מאד חשוב אבל…
אני הרי אוהב צילום. אוהב גם טבע …
אולי אחזור?
לא. אני אולי שמנמן אבל לא אמן.
חבל.
נגזר עלי להסתפק בחזירת הבר..
והוא?
הוא כבר נעלם.
אני מגביר מהירות רק כדי לוודא שהוא לא פיספס…
מגיע אליו.
לא. הוא לא פיספס.
אבל שמר על הקצב.
מקצוען. לא נותן לדברים לא חשובים לקלקל את תוכנית האימון.
אני לא מקצוען.
יורדים בחזרה את השבלול.
משם לחרש ולאוטו.
לפני שנפרדים אנו מסכימים שחורשים זה אחלה מקום לרכיבות.
גם לאומנות.
אני ממשיך הביתה.
לא שוכח להודות לאשתי על שלא מנעה ממני קצת תרבות ואמנות.
נראה לי שגם אני אקנה מצלמה עם זום גדול.
אולי אהיה אמן?