ותרן – אני?

אז למרות שיש לי סיבות טובות (פציעת הריצה) וסיבות אמיתיות (אין לי כוח לרכיבות כביש) אני מרגיש כמו וותרן כרגע, משום שבאופן רשמי החלטתי לוותר על האיש ברזל השנה, לטובת האולטרא מרתון (80 ק"מ ריצה בשטח).

מחזיר את המפתחות

אני יכול לספר על זה די הרבה, אבל השורה התחתונה היא שהאיש ברזל לא מרגש אותי, וקשה (קשה? אולי לא אפשרי) לעשות כזו תחרות ללא איזו התרגשות שמרימה אותך מחדש כל פעם, בבוקר כשקר ולא ישנת, בערב שאתה מוותר על יציאה, אחרי ארבע שעות רכיבה שצריך להמשיך לעוד שעתיים, אבל הרכב כל כך קרוב.. אולי הייתי צריך לקחת מאמן, להצטרף לקבוצה או לחבר שעושה את התחרות יחד איתי, מי יודע. בפעם הראשונה שעשיתי את זה היה את הקטע החדש, את האתגר, את השאלה אם אני אצליח.. אבל זה כבר נעשה, ועכשיו המצב שונה.

מה שמוזר הוא שאין לי בעיה עם הספורט או העומס. אני לא עייף. אפילו עם השחייה הסתדרתי בסוף, ומהריצה מעולם לא נהנתי כל כך (ולכן אני יכול ללכת על האולטרא) – פשוט רכיבות הכביש האלה.. לקום ב-5 בבוקר לעוד 6 שעות של רכיבה (לבד כבר אמרתי? את הקור כבר הזכרתי) פשוט לא עושה לי את זה.

ובכל זאת. הסיבות (תירוצים) טובות, הנסיבות מאפשרות, ובכלל אני פשוט לא בכושר נפשי לעשות את התחרות כרגע, אבל אני מרגיש שוויתרתי. רציתי משהו ובסוף אני לא עושה אותו. בזוית של בגרות והשלמה עצמית אני מרגיש שעשיתי את הדבר הנכון. יופי. זה לא עוזר. ההרגשה היא של ויתור.

מצאתי הרבה ציטוטים ברשת. אחד מהם היה "Giving up doesnt mean your weakness. sometimes it means you are strong
enough to let go". 
נו באמת.

להיות איש ברזל

הרבה אנשים חושבים שלהיות איש ברזל זה כושר. היכולת לשחות 3.8 ק"מ, לרכוב 180 ולקנח ב42 ק"מ ריצה אומרת שאתה בנאדם חזק, בריא, ובכושר מקסימלי.

אנשים אחרים אומרים שזה פסיכולוגי – לעמוד מול הקשיים, הקירות, הכאב, ולהמשיך כי שמת לעצמך מטרה, כי החלטת, כי זה חשוב לך וכי אנשים מצפים ממך לעשות את זה.

יש אנשים שחושבים שזה פשוט טירוף – ההקרבה, הזמן, וכל מה שכתוב למעלה – אין סיבה טובה לעשות את זה באמת.

אני חושב שאיש ברזל זה לחזור הביתה ב20:00 בערב, אחרי יום עבודה ארוך, אחרי שרכבת כבר שעה, שחית עוד שעה, אתה עייף ולא ממש הספקת לאכול, אלא חטפת חצי כריך אחרון שנשאר בעבודה, העיינים נעצמות וכבר יומיים לא ראית טלויזה. יש לך עוד חצי שעה או שעה של עבודה לפניך הערב, 5 שיחות שלא הספקת לענות ואתה צריך לחזור לאנשים, וקר בחוץ. כל המחשבות שלך מנסות לשכנע אותך להשאר, לא לצאת, כבר עשית מספיק, רק לשבת לראות טלויזיה, לאכול משהו, לדבר עם חברים. איש ברזל יוצא החוצה לרוץ, כי זה האימון של היום, כי ברזל זה בנשמה, בראש ובגוף.

(והריצה היתה מעולה, דרך אגב, 18 ק"מ בשעה ועשרים, תודה רבה)


אני וליאונרד בהרי אילת

איזו דרך לחזור לרכיבת כביש. טריאתלון אילת סיפק לי את הסיבה לרדת לעיר הדרומית לרכוב קצת במסלול של הישראמן (שהוא לא ממש לגמרי ברור לי, אבל קוי המתאר ידועים), לטפס את ההרים ולעשות קצת קילומטרים.

אני מתעורר ב5 בבוקר, כדי להספיק לפני החום. איזה לפני ואיזה 5 בבוקר. חושך מוחלט בחוץ. מכוון את השעון ל5:20 וחוזר לנסות לישון. הדר, מתחרה בעילית שישינה איתנו בחדר (אנחנו 4 בחדר, 3 מתחרים ואני) קמה עוד לפני, לאכול ולהתארגן. הזינוק שלה ב6:45, שזה קצת יותר מאוחר משלי, אבל לתוך המיים. זה פחד אמיתי בקור הזה, אבל הבחורה קשוחה. נדב, בן 16, מתחרה מחר בנוער וישן כאילו אין מחר. ככה זה ילדים, שום דבר לא מעיר אותם. אני מסתובב סביבו, מזיז את הציוד והאופניים, ויוצא אל הקור ואל זריחת השמש.. דווקא נעים בחוץ, אז אני משאיר את הכפפות הארוכות ברכב.

דימדומים של זריחה, והכביש משובץ ברוכבים, רובם הפוך ממני לכיוון הזינוק של המירוץ. אני לכיוון העיר, לחצות ולהמשיך אל ההרים. הטמפרטואה מושלמת: קריר של בוקר, מה שעוזר לי קצת להרים את הדופק ולנסות להתחמם. העליה מתחילה אחרי 3 ק"מ מהמלון בערך, אז אין בעיה להרים דופק.

עובר את העיר, מגיע לבסיס הצבאי בתחילת העליה הגדולה (למרות שעד עכשיו היתה עליה גם כן). אני מרגיש את התאומים, ולא אוהב את זה בכלל. גם כשהייתה לי פציעה, היא הופיעה רק בריצה, לא ברכיבה. אני נזכר בבחור שפגשתי אתמול שרק בא ללוות את אישתו\חברה\מי יודע, מכיוון שיש לו קרע בתאומים (הוא הרביעי שאני פוגש עם זה בשבועיים האחרונים, כמו מדבקה של חברת הייטק על רכב שאתה פתאום מתחיל לשים לב אליה בכל פינה) שכואב לו רק שהוא רוכב. ענין של זוויות, אני משער. לכן לא כאב לי על אופני השטח, אבל בכביש זה שונה. מדאיג.

בבסיס אני עוצר כדי לשים את המוזיקה. אני לרוב לא רוכב עם מוזיקה אבל היום הולך להיות ארוך, קשה, ובודד. מתלבט בין שירי אנרגיה וליאונרד כהן והולך על האחרון. ככה יהיה לי מילים להקשיב להן, וגם קצת רגוע, כי אין למה למהר. זה הכל בראש, ואני מנסה למצא את השלווה שקצת נעלמה לי עם הפציעות. ליאונרד שר על געגועים, ואני מתחיל לטפס.

הקיר הראשון הוא החלק הקשה. לא מדדתי זמן אבל אני משער שזה משהו כמו 30-40 דקות של טיפוס, לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל טיפוס. ליאונרד עוזר לי להכנס למצב רגוע, לא לתת חזק. דופק לא גבוה לא נמוך, נשימות קבועות. כשלני שר שירים שאני מכיר במיוחד אני מנסה להצטרף, אבל זה לא קל, בכל זאת צריך לנשום. אני חושב שזה אולי יעזור לי לפתח את הריאות, אבל מחליט שאתפנה לטפל בריאות שלי בהזדמנות אחרת, נוחה יותר.

סיבוב אחרי סיבוב, אני מזהה את הכביש מהפעם הקודמת (לפני 3 שנים). יש מקומות שנחרטים לך בראש. אפילו לי. כאן דיברתי עם הבחור הזה, כאן פגשתי את האח של ההוא שאני מכיר. קטעים של שיחות מהתחרות הראשונה עולים לי. אין הרבה שיחות באיש ברזל – גם אסור לרכוב אחד ליד השני ודם אין מספיק אנשים – בקודם היו 35 או 40, הפעם יהיו קצת יותר. בשביל 14 שעות זה מעט אנשים.

ופתאום אני על ההר. הנקודה האחרונה שרואים בה את אילת, את הים, את כל הנוף המדהים הזה.. למבט חטוף (מאחורי הכתף), לרגע.. ואני ממשיך בדרכי. עוד נראה את זה בחזור. הטיפוס לא נגמר, כמובן, אבל זו נקודת הנוף המדהים ביותר. אחר כך עוד יש מקומות מטריפים של מדבר, הרים ועננים (יתברר לי בקרוב), אבל זה הסימון של סוף הקיר. אני צריך לזכור את הסימונים האלו, בשביל זה באתי – להכיר את המסלול.

מכאן וההלאה המלחמה הפסיכולוגית מתחילה. אני לבד, כואב לי בשרירים ובעצמות. אני מתחיל להבין שהיום לא יהיה מסלול ארוך. אני עדיין לא מספיק בכושר, יותר מדי זמן לא רכבתי על אופני כביש ברצינות, ואני לא מוכן. ההבנה עוזרת לי – אני מנסה להחליט להנות, להקשיב (למוזיקה ולעצמי), ללמוד, לראות. הערך של האימון היום יהיה פסיכולוגי. גם להבין שאני לא מוכן מספיק, כשיש לי עוד זמן לתקן, זה חשוב ויעיל. האימון הזה הוא לא הפסד. אני שמח.

ליאונרד ממשיך, על אהבות, נשים ומגדלים. אני ממשיך איתו, על עליות, ירידות וכאבים. בסך הכל אנחנו מדברים על אותם דברים: מה שאין לנו ואנחנו רוצים, מה שהיה ואבד, על חלומות, על כאב. על הבנות שקורות לנו בחיים, על המאבק במה שאנחנו מאמינים. אנחנו לא כל כך רחוקים אחד מהשני. והשירים נכנסים לי בתוך הרכיבה.

מתחיל להיות לי קר, ממש קר. הגרמין אומר שהיה בערך 16 מעלות, עם הרוח זה בטח הרבה פחות. לא התכוננתי לזה – אני עם שתי חולצות אבל כפפות קצרות, בלי מחממים וגרבי קייץ. יצאתי לפני 6 בבוקר כדי שלא יהיה לי חם (!) שכחתי שלמעלה על ההר קר. זוהי רכיבת לימוד, נכון? אז אני לומד. מושך עד הגבעה הבאה (בלב אני אומר, יופי, אני מרוויח שתי גבעות, הלוך וחזור, אבל לאותו חלק במוח שרוצה כבר לחזור אני לא מגלה), ומחליט פשוט להמשיך עד סוף העליות. במסלול יש די הרבה כאלה, ואז יורדים למישור לכיוון נאות סמדר, על המישור אני מוותר היום, נחזור בפעם הבאה.

אני נזכר שבאיזור אילת יש הרבה שמות יפים לדברים. המדבר נהדר ומאוד צבעוני, חלק מהפסגות מכוסות עננים, אירופה סטייל. מוצא חן בעיני. לפחות אם אני נכשל פיזית, אני מצליח נפשית.. ואני באמת נהנה.

כשלני מתחיל לשיר על פרידות, על מריאן, אני מסתובב. גם אני אומר שלום לרכיבה. אני עוד צריך לחזור, יש לי קצת יותר משעה – אבל זה הרבה, הרבה יותר מהר בחזור. וגם הרבה יותר מענין (== מהיר).

סה"כ האימון לא רע. יש את פסגת ההר כשחוזרים, את הנוף היפיפה שראיתי קודם מעבר לכתף ועכשיו הוא נגלה במלא הדרו. בפעם הבאה אני מביא מצלמה, חובה. הירידות ב60-70 קמ"ש (מהר, אבל לא ממש מהר – אני עדיין לא מרגיש מאוד בטוח על אופני הכביש), ואני מספיק לזרוק שלום לכמה רוכבים שהיו קצת יותר חכמים ממני ויצאו רק עכשיו (למה אתם לא בטריאתלון?), מספיק להנות מהרוח וכמובן מהנוף.. וזה נגמר. הבסיס הצבאי הראשון, השני, ואילת.

סיכום שבוע 06.09.08 (שבוע חמישי) – מירוץ ראשון

השבוע המירוץ של נייקי בילבל את המערכות. יום ראשון, במקום להיות יום התאוששות, הפך להיות יום קשה מאוד וקצר מאוד. בכלל מירוצים באמצע עונת הכנות הם עניין מסובך – נחים לקראת המירוץ, עייפים אחרי, למעשה כמעט מאבדים שבוע. גם השבוע הנוכחי, לקראת אתגר הפרה המתה והקוסטאל לא יהיה קל, אבל אחריהם יש לי שלושה שבועות עד התחרויות הבאות..

השבוע:

ספורטאימוניםק"מזמןמאמץ (קלוריות)
ריצה5 (3)62 (27)5:30 (2:25)4807 (2028)
אופניים4 (4)50 (54)5:05 (4:30)3557 (2486)
שחייה0 (0)0 (0)0 (0)לא ידוע
סה"כ9 (7)112 (81)10:30 (7)8364 (4514)

אין ספק שרכבתי פחות מאשר בשבוע התאוששות, וזה לא כל כך טוב. ברמת המאמץ כמעט חזרתי לשבוע לפני, וזה גם בסדר, הבעיה שהשבוע אני משער שאני אשאר באותה סביבה ולא יותר, בגלל המירוצים בסופ"ש.

מה השבוע?

ריצה:  ריצה רגועה ושתיים ארוכות של 20 ק"מ. הארוכה לקראת המרצון הירוק לא תהיה השבוע, אני רק מקווה שאני אשרוד את הקוסטל – אמנם רק 24 ק"מ אבל בשטח קשה (חול ים בחלקו) – ויום אחרי אתגר הפרה. יהיה שמייח.

אופניים: יום אחד של התאוששות עם אופני הכביש בנוסף.

שחייה: חייב לחזור לשחייה השבוע, לפחות קצת.

סיכום שבוע 30.08.08 (שבוע רביעי) – שבוע מנוחה – לא מקצועי

השבוע היה אמור להיות שבוע המנוחה הראשון שלי, אבל בסופו של דבר לא יצא לי לנוח מספיק. חלק מהקושי בתוכנית אימון רצינית הוא לדעת מתי ואיך לנוח, והשבוע נסחפתי קצת יותר מדי פעמים לרכיבות לא קלות במיוחד, כמו הרכיבה 1:36:37 שעות של רכיבה ביום שלישי בבן שמן, שהיא הרכיבה הקבועה שלנו ביום שלישי, אך עקב אירוח של אילן הפכה להיות טיפה יותר קצבית (לא הרבה, אבל בטח לא מנוחה) מהרגיל – אמנם דופק ממוצע נמוך (140) אבל היו כמה ביקורים ב190.

ביום חמישי רכבנו בחרובית, והיה חם (27 מעלות ב6:30 בבוקר!), אופיר הוביל בקצב טוב, ואני מנצל את הזידמנות כדי להעלות את המפה של הסינגל הכל כך מדהים שם – כמעט שעה ורבע של סינגל אחד ארוך.. איפה עוד יש לנו משהו כזה בישראל?

https://web.archive.org/web/20080930223250if_/http://maps.google.com/maps?q=http:%2F%2Ftrail.motionbased.com%2Ftrail%2Fkml%2Fepisode.kml%3FepisodePkValues%3D6635789&ie=UTF8&t=h&ll=31.726006,34.857468&spn=0.027127,0.014355&output=embed&s=AARTsJoA2ATiexMbz6xrBrCibn0q8fcZZA
View Larger Map

השבוע:

ספורטאימוניםק"מזמןמאמץ (קלוריות)
ריצה3 (6)27 (83)2.5 שעות (7.4)2028 (6000)
אופניים4 (3)54 (53)4.30 (3:39 נטו) (5 שעות (4.23 נטו)2486 (3112)
שחייה0 (1)0 (1)0 (20 דקות)לא ידוע
סה"כ7 (10)81 (137)7 (12.5)4514 (9112)

הס"כ של הטבלה נראה בסדר, אבל היא קצת משקרת – הורדתי הרבה בריצה ובשחייה, אבל לא באופניים ובעיקר לא בעומס באופניים. בשבוע מנוחה הבא אני אצטרך להתאפק יותר.

מה מגיע החודש?

אימונים: החודש אני משאיר את הריצה כמו שהיא, תוך כדי מתן תשומת לב לאימון אחד ארוך אחרון לפני המרתון הירוק בחודש הבא. אני מתחיל להכניס רכיבות כביש לתמונה, אי אפשר לדחות את זה יותר, וכמובן – עוד חצי ק"מ לשחייה.

תחרויות: שלוש תחרויות מעניינות החודש: מחר ריצת לילה של נייקי (10 ק"מ). ב12.09 אתגר הפרה המתה (Dead Cow Challenge) שאני אתן עליו פרטים ברגע שיהיו עוד, ויום אחרי הcoastal – 24 ק"מ של ריצה אתגרית בים.. יהיה שמייח.

מה השבוע?

ריצה: לילה לבן מחר בפול ספיד, ושאר הריצות רגילות. אם השבוע לא יהיה קשה מדי ייתכן שהריצה הארוכה תהיה בסופ"ש.

אופניים: מכניס אופני כביש – ימי ראשון כתוספת התאוששות.

שחייה: שלוש פעמים של קילומטר וחצי.. אני מקווה כבר לחזור לשחייה של שלוש פעמים אחרי הפישולים בשבועות האחרונים.

סיכום שבוע 23.08.08 (שבוע שלישי) – כשלון טכנולוגי..

השבוע היה בסימן כשלון טכנולוגי. שלוש ריצות הלכו לי עקב בעיות בשעון, אח"כ האייפוד נדפק, וכשזה איכשהו חזר לעבוד, האוזניות הלכו. הסטטיסטיקות השבוע לא יוצאות כל כך טוב, וחבל כי עשיתי כמה ניסויים שרציתי לדעת כיצב הם משפיעים על האימון. בעיקר שיניתי את הדופק של שתי הריצות השבועיות (למקסימום של 150), ושיניתי את יום חמישי של כאב לאינטרוולים קצרים יותר במקום אחד ארוך.

התוצאה של הניסוי הראשון היתה שעד יום רביעי הרגשתי הרבה יותר טוב. הרגליים לא כאבו ולא הייתי עייף במיוחד. יום חמישי משנה את זה בכל מקרה, מה שגם היה מקרה של שתיה מרובה מאוד ביום חמישי אז ברור שסוף השבוע כאב. אבל מהבחינה הזו הניסוי הצליח.

השבוע אני מוסיף לטבלה בסוגריים מה היו המספרים שבוע שעבר.

אז השבוע:

ספורטאימוניםק"מזמןמאמץ (קלוריות)
ריצה6 (5)83 (77.5)7.4 שעות (7)6000 בקירוב (5739)
אופניים3 (3)53 (55)5 שעות (4.23 נטו) (אותו דבר)3112 (3277)
שחייה1 (1)1 (1)20 דקות (20)לא ידוע
סה"כ10 (9)137 (133.5)12.5 (12)שעות9112 (9016)

המשמעות מעניינת: בדופק נמוך יותר, בסה"כ התאמנתי קצת יותר זמן, קצת יותר מרחק וקצת יותר קלוריות – ז"א הדופק הנמוך לא ממש פגע במאמץ, אבל לפחות עד יום רביעי הרגשתי טוב יותר. אני ממשיך את הניסוי עד הודעה חדשה.

שבוע הבא הוא השבוע האחרון בחודש, והוא שבוע שהעומס יורד בו.

תכנון לשבוע הבא:

ריצה: לרוץ בדופק נמוך יותר בריצות השבועיות. חצאי מרחקים. ז"א ריצות של 10-12 ק"מ. אין יום חמישי של כאב השבוע.

אופניים: אותו דבר, אין שינוי, מה שיוצא

שחייה: אנסה לחזור לשלוש פעמים

מה בין איש ברזל ו24 שעות של שכרון חושים

שאלה מענינת שעלתה פעמיים בשבוע האחרון, אחרי סוף מרוץ ה24 שעות המעולה, היא מה ההבדל, לדעתי, בין איש הברזל (ironman) ותחרות כזו.

אז נתחיל עם קצת רקע. איש ברזל היא תחרות טריאתלון, שבה שוחים 3.8 ק"מ, רוכבים 180 ק"מ, ורצים מרתון (42 ק"מ). אני השלמתי איש ברזל ב2005, באילת, תחרות לא פשוטה עם טיפוס של 2200מ' ורוח פנים ב120 ק"מ של האופניים (המסלול לא היה מעגלי). סה"כ לקח לי קצת יותר מ14 שעות (מקום ראשון היה בערך ב12 שעות).

אני מפריד את ההבדל לכמה תחומים, משום שהתחרויות שונות כל כך. ניסיתי לסדר את ההבדלים לפי סדר החשיבות, לדעתי.

  • קושי נפשי: שונה לגמרי, בכל המובנים. 24 שעות הוא מאבק פנימי קשה הרבה יותר, משום שאין מטרה ספציפית חוץ מאשר לרכוב את ה24 שעות, ואילו בטריאתלון יש מטרה ברורה בהרבה: מרחק מאוד ספציפי שצריך לעבור. המאבק ב24 שעות במובן הזה קשה הרבה יותר, לפחות בשבילי, במיוחד בחצי הראשון של התחרות, שאפילו אי אפשר לספור אחורה, אלא רק לרכוב ולרכוב.
  • קושי פיזי: הטריאתלון קשה יותר, במיוחד איש הברזל באילת. קשור במידה מסוימת לקושי הנפשי למעלה – משום שבאיש ברזל שוחים, רוכבים, רצים – הכי מהר שאפשר, ואילו ב24 מוטיב הסבלנות משפיע הרבה יותר, ופחות משנה מי מגיע כמה דקות מהר יותר. אולי באיש ברזל פשוט ושטוח יותר יהיה קל יותר, אבל אין לי ספק שאיש ברזל אילת היה קשה יותר.
  • עייפות: אחרי האיש ברזל, למרות שהייתי יותר בכושר, לא יכולתי לזוז יומיים. יום אחרי ה24 שעות, לא ראיתי בעיה גדולה, והכאב החזק ביותר היה דווקא בדלקת בכתף..
  • אימון: האימון לאיש ברזל קשה הרבה יותר, מכיוון שהוא מפוצל וחייבים להתאמן גם בשחייה, גם בריצה, גם באופניים, הרבה זמן, לא להזניח אף צד וזה לא פשוט. הזמן שצריך לתת הוא מטורף, ויש הרבה OVER TIME שהולך (התארגנות לפני ואחרי כל אימון). כשמגיעים לקראת הסוף ל2-3 אימונים ביום, זה כבר פשוט מטורף ומאוד שוחק, במיוחד שעושים את הרוב לבד (קשה להתאמן יחד עם יש עבודה וסדר יום עמוס).
  • לבד: בשני המירוצים אפק הלבד חזק מאוד, בעיקר משום ששניהם היו מעוטי משתתפים (ב24 בערך 60 אנשים, באיש ברזל 35). בשניהם רוב הזמן ברכיבה הייתי לבד, ובשניהם מצאתי פה ושם חבורות. באיש ברזל הרבה הרבה יותר לבד כי אסור דרפטינג, וזה לא קל.
661

בסופו של דבר, שתי התחרויות קשות מאוד ומספקות מאוד. נראה לי שבגדול איש ברזל קצת קשה יותר, אבל גם ב24 לא נתתי את כולי ובטריאתלון דווקא כן. מענין אותי לדעת עכשיו איך אולטרא מרתון (מעל 60 ק"מ ריצה) ירגיש בהשוואה.