קטגוריה: מחשבות

אופיר בפיוט מיוחד אחרי המפגש אופניים-ריצה שלנו אתמול.. בחום הרב:

הוא צלצל: אני באתר שלך בין 18 ל- 20. תצטרף?
מגניב, עניתי. אבדוק עם ה – .
בדקתי. ה- ה- שחררה.
רוצה להודיע. הוא לא עונה. לא עונה לסמסים.
כבר התלבשתי. מה לעשות?
יוצא לבד.
מטפס ליובל.
רואה משהו / מישהו שנראה מוכר. זה הוא.
הוא לא רוכב. הוא רץ.
מהר הוא רץ (לא יחף…)
עושים סינגלים בעליה ובירידה.
אותו קצב כל הזמן. לא משנה מה יש בדרך..
יורדים מצד אחד, מטפסים לצד שני בשבלול.
אותו קצב. הוא רץ אני רוכב.
הגענו למעלה, נכנסים לסינגל של החירבה.
אותו קצב גם בקיר שלפני החירבה.
הוא קצת לפני.
עובר את החירבה ורואה קבוצת גברים שמנמנים.
כולם עם מצלמות.
מצלמות גדולות מאד. עם זום מרשים.
כולם מצלמים את הקיר המערבי של החירבה.
הם לא מצלמים את הקיר.
הם מצלמים את דוגמנית העירום שצמודה אליו.
מאמה מייה… היא לבושה "רק" בבגדי חווה.
נתוניה מרנינים ביותר.
ואני תמיד חשבתי שעופרים יש רק בספורי במבי…
מתמתחת בזויות מפעימות מאד.
מקצוענית. ויפה. מאד.
והוא?
עדיין באותו קצב.
ואני? אני מאיט.
כבר לא באותו הקצב.
והיא?
עדיין זזה. בקצב משלה.
והם?
והם מצלמים. תקריבים. בקצב שלהם.
מה קורה פה?
הרי זאת לא חזירת הבר המוכרת.
זאת חיה אחרת לגמרי…
אני שם לב שאין בנות שמצלמות.
רק בנים. שמנמנים.
צילום אומנותי.
אני חושב, איך זה שכל האמנים דומים???
עובר את הנקודה שבה רכיבה עם ראש מסובב פירושו סכנת התנגשות בסלעים.
בטיחות זה מאד חשוב אבל…
אני הרי אוהב צילום. אוהב גם טבע …
אולי אחזור?
לא. אני אולי שמנמן אבל לא אמן.
חבל.
נגזר עלי להסתפק בחזירת הבר..
והוא?
הוא כבר נעלם.
אני מגביר מהירות רק כדי לוודא שהוא לא פיספס…
מגיע אליו.
לא. הוא לא פיספס.
אבל שמר על הקצב.
מקצוען. לא נותן לדברים לא חשובים לקלקל את תוכנית האימון.
אני לא מקצוען.
יורדים בחזרה את השבלול.
משם לחרש ולאוטו.
לפני שנפרדים אנו מסכימים שחורשים זה אחלה מקום לרכיבות.
גם לאומנות.
אני ממשיך הביתה.
לא שוכח להודות לאשתי על שלא מנעה ממני קצת תרבות ואמנות.
נראה לי שגם אני אקנה מצלמה עם זום גדול.
אולי אהיה אמן?

לכבוד פתיחת קבוצת הריצה הישראלית בלינקדאין ולפוסט הראשון שלי שם, אני מעתיק את רשימת הטיפים שלי לאצנים שמרגישים שהחיים לא משאירים להם זמן לרוץ.. זהו המשך כללי לפוסט הקודם שלי על שינה-ריצה-חיים. כל מה שכתוב כאן חל, כמובן, גם על רוכבי אופניים..

1. אם אתם יכולים לרוץ לעבודה – הכי טוב (אם יש לכם מקלחת..) – אם לא, אבל אתם יכולים להשתמש בתחבורה ציבורית כלשהיא – רוצו חזרה מהעבודה. זה מנצל יותר טוב את הזמן ואתם לא נתקלים באחת הבעיות הקשות ביותר: הכניסה חזרה הביתה.

2. נסו לרוץ בבוקר. אפילו אם אתם אנשי ערב-לילה, ברגע שאתם נכנסים הביתה זה קשה פי 10 לצאת חזרה לריצה.

3. הדרך הטובה ביותר לרוץ בבוקר אם אתם לא אנשי בוקר: הכינו את הציוד בערב, קומו וצאו החוצה מהר ככל האפשר, אפילו לפני שהתעוררתם לגמרי. אם תעצרו לחשוב, לא תצאו.

4. קחו את זה בקלות – אם הפסדתם כמה אימונים בטווח הרחוק זה לא משנה. ריצה היא ספורט לאנשים עם סובלנות. הטיפ הכי חשוב: אל תנסו לפצות על מרחק שלא רצתם. המשיכו לפי התוכנית. אם תנסו לפצות זה יחזור אליכם בגדול.

5. אל תשכחו להנות מהריצה.

את החוויה, את הרצון לקום בבוקר ולנסות משהו חדש מתוך אותה שיגרה, מתוך אותו מסלול או אותו תחביב – כי דווקא מתוך החזרה, הכושר, המאבקים היום יומיים של הריצה והאופניים, דווקא מתוך ההרגלים והמסלולים הקבועים – דווקא משם צומח האתגר הבא, הבלתי מובן, אפילו לי כרגע – אבל אני בביטחון מלא שהוא יהיה שם.

ואיך אפשר להסביר לזר את האהבה הזו למשהו שאתה עושה כבר שנים, משהו שמזכיר לזר כאב, קושי ואתגר בלתי מובן? יש הרבה זרים, אבל מצאתי שבתוך הזרים ישנה קבוצה של אנשים שמכירים תשוקה, מכירים אהבה לתחביב אמת, משהו שנותן להם עוד ועוד בימים קשים, משהו שלוקח את הדמיון שלהם למקומות אחרים – לא בהכרח ספורט, אבל גיליתי שלאנשים עם תחביב קל יותר להסביר מאיפה אני בא. גם הם שם.

וביום כזה, יום לפני המרתון, אני פוגש הרבה זרים, אנשים שאני לא מכיר – אבל הם לא זרים לי, הם בדיוק כמוני.

מחר נפגש על קו הזינוק.

קר בחוץ, אני יוצא לריצה קצרה.. לא משהו מיוחד, קצב איטי, שעה ועשרים דקות.

חוזר מהריצה עמוס חוויות.

הערפל מעל הירקון המתפתל בתוך שדה ירוק,

אנשים מנומסים מפנים מקום, "בשמחה" הם אומרים לי,

האדים שעולים מהגוף באויר הקר,

וריח האפיה בבנין כשאני עולה לקומה האחרונה.

בוקר טוב 

יש ימים כאלה, אתה לא יודע מאיפה הם מגיעים אליך. אתה לא רואה אותם מעבר לפינה, אתה לא מבין שהם באים כשאתה קם בבוקר, מוקדם, אתה לא מבין שהם שם כשאתה ברכב בדרך, או כשאתה כבר בשטח מתארגן ליציאה.

אתה אפילו לא ממש מזהה כשאתה כבר יוצא לדרך. אבל אתה מתחיל להרגיש משהו שונה כשאתה מגיע ליער, לפניה הראשונה, עם השיר הראשון, הנכון. אתה מרגיש את הפמפום הזה בחזה, וחושב אם משהו מתקרב.

ואז הפניה השניה, והעליה הראשונה, והדהירה הראשונה בסינגל הטכני, ואתה פתאום מזהה את היום הזה – היום בו הריצה מושלמת, מזג האויר, הנשימה, הרוח, הכל עובד יחד בתיאום מושלם, ואתה בכלל לא רץ בתוך המציאות הזו, לא שומע את השירים באוזניים, אלא לפי איזה קצב אישי פנימי שלך.

ואתה זוכר, ואתה יודע, למה אתה רץ.

אתה בקושי קם בבוקר, העיניים לא רוצות להפתח.. הגוף לא רוצה לזוז.. רק להמשיך לישון..

מגיע ליער, מחכה עוד שניה, אולי משהו יקרה, אבל אני כבר כאן, אז למה להתחרט.. אולי אני אצא רק לחצי שעה, משהו זריז.. ממילא מוקדם מדי להגיע לעבודה..

מתלבש, מתארגן.. יוצא לדרך.. אולי רק 20 דקות? עוצר לנוח, לוקח נשימה ופשוט יוצא לדרך.

משהו קורה.

משהו טוב קורה.

לא יודע בדיוק מה.

עוברות כמעט שעתיים.

מדהים.

אפשר להתחיל את היום, את השבוע, את השנה. מדהים.

לרכיבות יש מחשבות. לא חוקים, לא משהו בסלע, לא משהו כתוב, לא משהו שחייבים לעשות. אנחנו לא כאלה. יש לנו נימוסים, יש אתיקה לא כתובה. הבסיס של המערכת חייב להיות לא כתוב, אחרת לא נהיה הקבוצה (או הקומונה) שאנחנו היום.

אבל תמיד מגיעים אנשים שכאילו לא היו בשיעור באותו יום, לא קראו את החוקים, לא מדברים עם אחרים, יש להם את הסגנון שלהם ודי. אתה נתקל בהם בשבילים, אתה רואה אותם ברכיבות, וזה מבאס כל פעם מחדש. המפתיע הוא שזה לא חד פעמי – מישהו שעובר על כלל מסויים לרוב יעבור על כמה מהם, כאילו חוסר ההבנה הוא בסיסי, לא איזה פיספוס של עיקרון אחד ויחיד. אולי זו הבעיה – אף אחד לא אמר להם אף פעם בצורה ישירה מה הבעיה..

חשבתי לכתוב חלק מהמחשבות האלה שלא כותבים אף פעם, אולי ככה, במקרה, אני אשנה את הדעה של אחד או שניים שפשוט לא מבינים אם זה לא כתוב וברור בשבילם:

1. תקלות טכניות זה דבר שקורה. זה צו עליון. כשרוכבים בחבורה זה חלק מהענין ואנחנו מקבלים את זה, גם אם זה הורס לכולם את הרכיבה. אם יש לך תקלה טכנית – לא נורא, אל תרגיש רע. אם יש לך את אותה התקלה הטכנית פעם שנייה או שלישית ברציפות, בבקשה, תחסוך משאר האנשים את חוסר הרצינות שלך, תרכוב לבד.
2. לשירשורי מגיע מגיע יש כמה סיבות. חלק מהן ישירות: כדי שנידע שלא רוכבים לבד, כדי שנידע למי לחכות בבוקר ומי קצת מאחר. אבל חלק לא ישירות: כדי שנידע אם הקבוצה קצת גדולה מדי לטעמנו, או אם יחס הכושר\יכולת טכנית לא מתאים למה שאנחנו רוצים מהרכיבה. מסקנה: מ"מ זה לא רק בשבילך. אם אתה מגיע – אנא, סמן. אם אתה לא, אז לא.
3. דע את מקומך בסינגל – בעליות ובירידות. אם אתה רוכב טכני חלש, תן לאחרים להכנס לפניך בירידות. אם אין לך כושר – אל תכנס ראשון לסינגל קשה בעליה. אם בכל זאת קרה ונדחפת – תן לאחרים לעבור. אם עצרת – עוף מהשביל כמה שיותר מהר, אל תעצור את מי שאחוריך.

מצטער אם יצא קצת אגרסיבי. יש דברים שפשוט חשוב להגיד. צריך להבין לבד, אבל אם זה לא עובד, כותבים.

שעת צהריים קרירה, אני מחנה את הרכב ויוצא, כולי לבוש ומוכן. בן שמן ירוק ויפה מתמיד, כמו כל אביב (למרות שעכשיו חורף, אבל אין גשם, אז נאמר אביב), אבל אני בלי האופניים – אלא רק אני ונעלי הריצה שלי. אחרי שיחה עם קרן גולדבלט מפרו ספורט שבה היא הציעה לי, או יותר נכון אמרה שחובה עלי, להתאמן בשטח לקראת האולטרא מרתון, ולא להסתפק בריצות בירקון, החלטתי לנסות.

מתחיל בריצה קלילה דרומה, לתוך הסינגלים. פונה חזק שמאלה מעבר לסלע (סוויצ'בק באופניים, ודי מצחיק אותי לרוץ את זה), הרוח מתחזקת ואני נכנס אל תוך הירוק, ירוק הזה. כשאני רוכב אני לא מרשה לעצמי להתנתק מהסביבה, צריך יותר מדי ריכוז, אבל בריצה זה בסדר, ועל המוזיקה אחראים (שוב) פסי הקול של הקולקטיב (בכללי).

קשה לי לכתוב עכשיו מה עבר עלי בשעתיים של ריצה. התחלתי במחשבות וזכרתי הכל אבל זה נעלם בכל דקה שעברה. ריכוז של ריצה בשטח מתחבר עם שחרור של ריצה, איזה שילוב לא ברור של ריצה במישור עם רכיבת אופניים, של נשמה וטבע. אני יודע שעברתי על כל הסינגלים המוכרים בבן שמן, מצאתי כמה דברים חדשים, הרגליים שלי כאבו (אני חושב), והייתי מאושר.

ריצת שטח טכנית, זה משהו חדש בשבילי. זה משהו ישן, ומשהו בשבילי. נראה לי שעליתי על משהו.

לסופרי העורבים יש שורה בשיר "זה 4.30 בבוקר יום שלישי, זה לא נהיה הרבה יותר גרוע מזה" (לינק לשיר, לצערי הם מבקשים לא לעשות אמבד), וזה מה שמתנגן אצלי בראש ביום שני, 5:30 בבוקר, כשחשוך וקר בחוץ. עוד מעט אני צריך לצאת לפגוש את יונתן לרכיבת כביש בעיגולים של ראש ציפור, וזה הולך להיות קשה ומשעמם.. קר, חשוך, קשה, ומשעמם. זה לא נהיה הרבה יותר גרוע מזה.

אבל קבעתי, ויונתן מחכה, אז אני יוצא. גם בשביל זה יש חברים, שיוציאו אותך החוצה בבקרים הקרים.

נפגשים בדיוק כשהוא מסיים את סיבוב החימום שלו, ומתחילים ברכיבה. אין הרבה מה לעשות כשרוכבים בסיבוב של 2 ק"מ, חוץ מלדבר, או לתת בראש. שנינו עייפים וקרים בשביל לתת בראש, אז קצת מדברים וקצת מפדלים, וזה נהיה קצת משעמם. יונתן דווקא מסתדר ורוצה עוד חצי שעה, אני חושב כמה נחמד היה פשוט ליפול ולמות.

פתאום עוקפים אותנו במהירות חבורה של 4 רוכבים. עוקפים. אותי. במהירות. הא. ישר מתחיל מרדף. כן, גם בשביל זה יש חברים. חצי שעה? לחזור הביתה? על מה אתם מדברים, שטויות. הדופק עולה, המוביל איטי? אני מחילף אותו. 37-38 קמ"ש במישור, והם בקושי אחרי, מישהו מחליף אותי, יונתן מחליף אותו. הם רוצים קצת לנוח, אבל על זה הם היו צריכים לחשוב לפני שהם עקפו אותנו.

במישור האחרון אחד מהר נותן דחיפה ועף קדימה, ואני אחריו. הכל בוער, הריאות, הרגליים. אני פשוט חושב שאין מצב שהוא יכול להמשיך ככה הרבה זמן. גם אני לא, אבל הוא בטח ישבר קודם, כי אני נשבר כשאני נופל. אנחנו על 39 קמ"ש, והוא מתחיל להשבר, להאט, אני עדיין איתו. אח"כ הוא אומר לי שהוא בפגרה. איך תמיד אנשים שאני עוקף, אבל תמיד, הם בדיוק בפגרה. זה פשוט מהמם.

חוזר הביתה ועוצר באידילסון 10 לקפה. איזה בוקר מושלם.