אתגר הפרה המתה הוא חוויה שאין כמוה. זו לא תחרות, למרות שיש זינוק, מסלול, זמנים, שופטים ומנצחים. זו לא מסיבה, למרות שיש מוזיקה, אוכל והרבה, הרבה אלכוהול. זה לא מפגש חברתי, למרות שעשרות אנשים מחוברים מגיעים במיוחד ב6:30 בבוקר יום שישי..
אתגר הפרה המתה הוא חגיגה של כל אלה יחד. חבורה של אנשים המאוחדים בתשוקה של רכיבה, של רוח לחימה ורוח הנאה, שרוכבים בשביל כל דקה על האופניים, ולא בשביל להגיע ראשונים, או להגיע בכלל, כי כולם יודעים כבר שכשמגיעים, זה נגמר.. ואז חוזרים. אילן שאל אותי למה אנחנו עושים את זה בכלל, והתשובה נפלטה לי – כי ביקשו. כשהקומונה שלנו, שהיא יותר אנחנו מאשר שלנו באמת, מבקשת, רוצה, אין לנו ברירה. אתגר הפרה המתה השני )הפרה מכה שנית( מראה קומונה בוגרת יותר, מתפתחת. לא רק מספר שיא של אנשים, יותר מלווים, יותר אורחים, צלמים, חברים, אלא בעיקר שינויי כוחות והתפתחות של הרוכבים.. חוץ מחנוך, כמובן, שנשאר בראש.. אילן ואני מפוייסים השנה מתמיד.. תמיר ושמאי חזקים בטירוף, והפערים הולכים ונסגרים. זה רק פוסט הקדמה, והמשך אישי יגיע. זה רק פוסט של בוקר של אחרי.
קשה לי לכתוב על הפרה היום, שנמצא באנטי מוחלט לאירוע שהיה אתמול. מצד שני, קשה לי שלא לכתוב על אירוע שמביע כל כך הרבה לסביבה שאני חי בה (או אולי, חלק מהסביבה שאני חי בה, אבל חלק חשוב).
ספטא כבר נכנע לפני ופשוט נתן רשימה של קרדיטים. אני אתן כמה הפניות חשובות שנותנות קצת נקודת מבט על מה שהלך שם.
השירשור בתפוז הוא כמובן הנקודה העיקרית. מה שהפירט כתב שם זה הכל מהלב. למרות שלי אישית כל האתגר קצת התפספס ממליון סיבות שונות ומשונות, אני חושב שהקהילה (הקומונה) שצמחה לנו בנויה מחבורת האנשים מהיותר טובות שנבנו כאן, בטח בעולם האופניים, בטח בסדרי גודל כאלה, של כמות אנשים וכן אנשים שלא ממש נפגשים ביום יום, או אפילו בשבוע שבוע.
יותר מכל שמחתי לראות את הגלריה של שרון – חוץ מאשר ההשקעה העצומה שהיא נתנה באירוע, והכיף בלראות אותה בכל סיבוב, לפני ואחרי, חוץ מרוח הקרב הבלתי נלאית וההומור הבלתי פוסק, חוץ מ וחוץ מהרשימה האין סופית שאני יכול להמשיך ולכתוב כאן, הכישרון שלה למצא את התמונה הנכונה, את הזוית, את העימוד, פשוט משאיר את כולם מאחור.
את האתגר הזה חצי עשיתי וחצי לא. הצוואר כאב לי ומראש החלטתי שאם יכאב אני לא אלחץ. אני עדיין מקווה שזו לא תחילת הסוף של הרכבות שלי בכלל, ובכל מקרה, הסיכוי היחידי שזו לא תהיה תחילת הסוף הוא שאני אזהר. אז נזהרתי. רוב הפעילות שלי היתה מאחורי הקלעים, כמו תמיד, ונראה לי שהפעם קצת פחות שמו לב לזה. נו טוב, ככה זה כשלא רוצים להיות בפרונט, אז לא בפרונט.
אסף מערוץ 5 ביקש ממני לתאר את האירוע, את הרגש, והיה לי קשה. למי שמכיר אותי זה אומר המון. ואם אתם קוראים את הבלוג, אתם מכירים.
רספקט ענק לעז הרים להרמת וולוו ציאלנג’ מגידו 2009, בשנה שכל כך קשה עסקית להזיז דברים, העיזים חוזרים ומפיקים אירועים כמו שאף אחד אחד (אולי חוץ מהgearless pirate) יודעים לעשות. אירוע שנותן חשק לעוד, הפנינג אמיתי.
ספויילר קטן לסוף הפוסט, גם כי זה פוסט קצר וגם כי אני מת על התמונה הזו:
לאילן לקח קצת זמן (2 דקות) לשכנע אותי הפעם. הגוף עדיין לא התאושש לגמרי מהאולטרה של שבוע שעבר, אבל וולוו ציאלאנג’ מגידו זה דבר שאסור לפספס. אפילו אם רק באים לבקר – זה האירוע השנתי וכולם מופיעים. למזלי גם אילן בפגרה קטנה, ולכן שנינו מפוייסים יחסית והולכים על ה50 ק”מ.
המסלול השנה שונה מאוד משנה שעברה. במסגרת פסטיבל טבע-אקשן (שגם הריצה היתה חלק ממנו), מיקום הזינוק שונה לאמצע היער, לשנוי אוירה מוחלט. הרבה פחות חביב לסינגל ספיד, המסלול כלל הרבה יותר מדי מסלולים שטוחים לטעמי, והרבה פחות מדי סינגלים טכניים. באופן כללי יש מגמה בשנה שנתיים האחרונות של מסלולים שהופכים פחות טכניים, יותר עממיים. אל דאגה, השמועה אומרת שאתגר הפרה המתה השני יהיה אתגרי במיוחד.
הGPS אומר שרכבנו 37 דקות (20%) במישור, מול 1:28 (כמעט 50%) בעליות.
אילן התחיל, כהרגלו, בטירוף. הפעם דווקא הסכמתי עם האסטרטגיה – המסלול קצר יחסית (מי ידע שנגיע למצב ש3 שעות בגלבוע יחשבו קצרות..), ההילוך נמוך (32X18), ואנחנו בזינוק מלא.. מה שאומר הרבה התעכבויות במסלולים.
הסיבוב הראשון מענין. המסלול לא מוכר, יש הרבה כוח (הרבה יותר ממש שחשבתי שיהיה לי, אבל הפתעות טובות אני תמיד מקבל באהדה). יש קצת עיכובים אבל ממש לא נורא. המסלול, כמו שאמרתי, מתגלה כקצת משעמם, אבל עם סוף בון בון – סינגלים נהדרים וסוף מסלול הדאון היל הפיראטי (מה שאומר קפיצונת בסוף המסלול), ואז עליית המוות של וורן (יחד עם שלט המורה To Hell, טץ’ אוהד לקראת סוף הסיבוב).
הסיבוב השני כבר סיפור קצת שונה. יש עייפות, והמסלול לא עוזר לי להעביר אותה בכיף. הסיבוב הראשון (כולל עצירת תדלוק זריזה) לןקח לאילן ולי 88:50 דקות, הסיבוב השני (בלי עצירה) 90:15. ממוצי הדופק בשניהם, דרך אגב, זהה: 165. לא רע ל3 שעות.
אני מפמפם אוכל (בננות) ועוד ג’ל שאילן הביא לי, ומקפיץ כדורי מלח כאילו אין מחר. הרגל מאיימת להתפס אז אני אדיב עם הכדורים. לדעתי האיזוטוני החדש לא ממש מספק לי את כל מה שאני צריך בקלוריות ובמלח, ולכן גם הבננות וגם הכדורים עוזרים לי מאוד. הג’ל עושה בלאגנים כרגיל, אבל השארתי אותו ל10 ק”מ האחרונים, מרחק שאני יכול לסחוב בלאגנים בלי בעיה.
בסופו של דבר זה מירוץ קצר והוא נגמר מהר. אין הרבה דרמות. אנחנו מצטרפים להפנינג ומחכים לפודיום. אני שמח לראות דוכנים של גורדן בנט, ניל וגלגלי האופניים, וארי (אין לי קישור לאתר שלו..)
האירוע היה מסודר למופת, אבל משהו שם הפריע לי. רק אחרי שדיברתי קצת עם שרון הבנתי מה באמת הפריע לי: היתה הרגשה נהדרת של הפנינג, לא היתה הרגשה בכלל של תחרות. פה ושם דברו על זה אבל לא ממש. לא צעקו כשזוגות עברו, לא הפסיקו את ההקראה של ההגרלות או ההצגות שזוגות סיימו, אפילו את ה100 ק”מ. קשה לי להסביר, אבל זה פשוט עצוב לגמור 100 ק”מ ושהכרוז לא אומר שום דבר.. או אפילו 50 ק”מ אחרי 4-5 שעות של סבל, ושקט בקהל. נראה לי שהפתרון היה יכול להיות פשוט – אם הרוכבים היו עוברים בתוך ההפנינג זה היה פותר הרבה מהבעיה.. חבל. לא היה באז מגניב של רכיבה.
4:30 בבוקר, הכל חשוך, אבל אני מרגיש בטוח. החושך קיבל אותי אליו, ואנחנו מחוברים. אני רוכב לבד, ומקשיב לשביל, לגלגלים, לנשימה שלי, לקולות היער שנשמעים רק בלילה. פתאום מרחוק אני שומע את קריאת התרנגול, שמודיע כאילו לי על תחילת בואו של הבוקר, ואני יודע שחציתי את החושך, ולא נכנסתי אל החשיכה. היו רגעים קרובים, היו רגעים קשים, אבל את חצי הדרך כבר עברתי, אני מרגיש טוב, אני מרגיש שמח ואני עדיין שלם. הכל כואב לי, ואני מצטער בשביל כל מי שאני מכיר שלא יכול להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו.
אבל אולי כדאי להתחיל מההתחלה, אם אפשר לקרא לתחילת המירוץ, לפני 12:30 שעות, התחלה. הרי זו רק נקודה כלשהי בדרך, בין הזמן שהתחלתי לרכוב, לרוץ, לעבור לרכיבת שטח, להתחיל להגדיל נפחים, להתאמן ברצינות, לעבור לסינגל ספיד, להבין שהעיקר זו הדרך ולא המטרה, לשמוע על תחרות של 24 שעות בארץ, סוף סוף, ולהשתגע סופית בהרשמה לסולו על סינגל ספיד (כאילו היתה ברירה אחרת).
המירוץ מתחיל בריצה, 200-300מ' או משהו כזה, שכל בריוני הרכיבה מתקשים לקבל. ההבדל הוא בעיקר בראש, אבל ריצה של 3 דקות קשה להם. לך תבין אנשים. לי כמובן זה עוזר להשתחרר ולהרגע, אז אני נהנה כמעט מכל רגע. מגיע אל האופניים, מקבל המון נשיקות עידוד (אורית, אמאבא), עולה על האופניים ומתחיל לרכוב. הריצה עזרה להשתחרר ולהרגע? הצחקתם אותי.
רכיבת נפח כמו 24 שעות נמדדת בזהירות ובכוח המחשבה. הרוב בראש, השאר בשרירים. כולם. אז את הרכיבה אני מתחיל לאט לאט. אין לי מד דופק, ואני רוכב לפי ההרגשה. אני מייד מרגיש שהלחץ בצמיגים גבוה מדי (קצת מעל 40PSI), מה שמתורגם מיד לכאבי גב וצוואר. העובדה שהכתף שוב נתפסה לפני המירוץ (פגיעה חוזרת) והידיעה שהדלקת הכרונית בכתפיים הולכת לחזור לא ממש עזרו למצברוח, אבל הכל בראש – והיום אני מאושר.. לפחות בנתיים.
אילן מגיע מאחור, ושמאי איתו. מי ידע שהתמה הזו תשאר לשאר המירוץ. אבל בנתיים אנחנו רוכבים יחד, כולם רגועים, אילן מנתח את המסלול (כמה לא צפוי) ושמאי מדבר על תוכניות. בסוף העליה מגיעים למישור, ושמאי נעלם כאילו כלום. אילן ואני מבינים את המשמעות האמיתית של 29″ בתחרות הזו, ובשביל אילן יכולה להיות רק משמעות אחת: מרדף. הוא אץ לו רץ לו, ואני ממשיך בשלי.
בשוונג הראשון החלטתי לתת 3 סיבובים, עד סוף המיים, כדי לנסות להספיק כמה שיותר לפני החושך. הסיבובים קצת מהירים, בין 42 ל45 דקות לסיבוב, בלי מאמץ. הכל הולך חלק, ואני מרגיש טוב. אחרי שני סיבובים אני משחרר קצת לחץ אויר מהגילגי הקידמי, ובסיבוב השלישי גם מהאחורי, חבל שהתעצלתי עד עכשיו, אבל הכתפיים הולכים לכאוב בכל מקרה, אז מה זה משנה. שעתיים וקצת עברו, עוד שעה-שעתיים החושך ירד, עוד שעתיים שלוש המאבק האמיתי יתחיל.
אני לא ממש מבין למה, אבל אני ממש מאושר. הצוואר צורח, הכתפיים כואבות, העיניים מלאות אבק וזיעה, וזו רק ההתחלה, אבל אני ממש מאושר. זה לא ימשך הרבה זמן. הסיבוב הרביעי עובר במהירות, ואני עוצר פעם נוספת, לקראת 19:00, כדי להחליף לעדשות שקופות, להתקין את הפנס, ולצאת לדרך. אחרי בהלה קצרה (שנראית כמו נצח, וגם מצולמת ע"י נמרוד בתזמון נפלא) שאני לא מוצא את העדשות, הכל מסתדר, ואפשר להתחיל. אמנם עדיין אור אבל עד סוף הסיבוב כבר אי אפשר יהיה לרכוב בלי העדשות השקופות, ובסיבוב הבא כבר הפנס ידלק. המאבק מתחיל.
קשה לי קצת עכשיו, אחרי יומיים של מנוחה, לזכור בדיוק מה מתחולל אצלי בראש במאבקים פנימיים כאלה. אין ספק שיש סבל, ואין ספק שקשה. אני נמצא כאן כי אני רוצה, אני חושב, או זוכר במעורפל, אבל לא בדיוק ברור לי למה אני רוצה. נדמה לי שזה קשור ל24 שעות, או לעבור 200 ק"מ על אופני הרים, או לרכוב עם החברה, או משהו כזה. אבל עם החברה אני רוכב כל שישי, אני זוכר את זה, ו200 ק"מ אפשר גם לרכוב בקטעים של שבוע, אז למה בכל זאת אני כאן? אה.. נראה לי שאני נזכר במשהו, זה לא החושך.. זו החשיכה. היא הגיעה. אני רוצה הביתה.
לא סתם הביתה, אני רוצה הביתה עכשיו. לא להפסיק, לא לעצור, אלא ללכת לישון, בלי לחץ, בלי הצורך להלחם, פשוט להתקפל ברכב ולישון. למזלי הרכיבה עוד ארוכה, ויש לי הרבה זמן לחשוב על זה. פחות למזלי, הבחילה חוזרת. כנראה אכלתי משהו לא טוב מוקדם יותר, שכחתי להיות זהיר מספיק, הקיבה שלי גם ככה רגישה, והמאמץ בטח לא עוזר. לא נראה לי שהתייבשתי, אבל חייב להיות ער גם לאופציה הזו, אבל נדמה לי (הכל נדמה לי בשלב הזה, שום דבר לא בטוח) שאם מתייבשים לא מזיעים ולא משתינים, אז אני בסדר בקטע הזה. המחשבות רצות בין לסיים עכשיו, להמשיך בכוח, או פשוט לעצור ולחשוב על זה, עם נטייה כלשהי לכיוון ההפסקה. לקראת סוף הסיבוב אני מקיא ומרגיש קצת יותר טוב. איזה כיף שהגוף יעיל בצורה כזו.
וכאן נכנסת אורית לתמונה, ואולי קצת רקע נוסף על האירגון שלי לתחרות. רוב המתחרים ב24 שעות, בוודאי בסולו אבל גם בזוגות וברביעיות, הם למעשה החבר'ה מהרכיבות קומונה, סינגל ספיד או 4 אינץ' ורכיבות אפיק. אני מכיר את רובם, וכולנו התכוננו, לפחות דיגיטלית על גבי הפורום או האימייל, יחד. כולם הגיעו מאוד מוכנים, עם מלווה, עם כל מה שצריך כפול שתיים. אני הגעתי מינימלי. מה שאני צריך כדי לתמוך בעצמי, בלי מלווה, בלי הוראות, בלי טלפון להתקשר למטה כדי שיחממו לי פסטה. לא שהתנגדתי כשפורטו הציע, ברור שלא, איך אפשר להתנגד.. אבל לא הכנתי מראש. כזה אני – קשה, אוהב קשה, ואם כבר קשה אז אפשר אפילו קצת קשה יותר. תשאלו את כל אלה שניסו לשכנע אותי שכידון רייזר רחב עדיף.
בכל זאת באו לבקר אותי, בזינוק אורית וההורים, אח"כ עד חצות אורית, שחזרה כמו הפנתרית שהיא כבר בבוקר, וההורים חזרו אחה"צ לבדוק שעדיין יש להם בן. אורית נשארה איתי ברגיעים הקשים הללו של השבירה, קפצה איתי לשירותים לשטוף פנים, ואמרה בכנות מלאה (נדמה לי) שמבחינתה, לא ממש משנה אם אני עוצר עכשיו, או ממשיך. הכל טוב. הכל טוב. בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע. ברור שאני ממשיך, מה. אבל טוב לדעת שיש כזו אורית בסוף הדרך. משהו עושה לי טוויסט בראש, וההתלהבות חוזרת. אני עושה עוד סיבוב אחד עם פורטו ואופיר, שמלמדים אותי משהו על רכיבה מתונה ואיטית, והבטריה בפנס נגמרת.. אני הולך לישון לשעתיים שלוש, משחרר את אורית הביתה לנוח גם.
אין לי אוהל, ובטח לא הכנתי מזרון. זו ממש טעות של מתחילים, המזרון, אבל זה מה יש. אני עייף מספיק להרדם על הדשא בתוך האוהל של יניר, אומר לו שאני רוצה לקום ב2:30, מכוון שעון ליתר ביטחון והולך לישון. מנסה בכ"ז. שומע את אילן מגיע, מתכנן וזומם את המשך הדרך עם יניר, שפשוט מקדיש את כל כולו לעזרה לאילן. מדהים הבן אדם הזה, פשוט מדהים. אם אתם צריכים עוזר ויכולים לגייס אותו, אני ממליץ
בסוף אני נרדם, ישן עד 2:30, שעתיים שינה. מתעורר עם השעון, מיובש כולי, לא רוצה לקום אבל אני כבר שם. מילא לא יכול לחזור לישון בלי לשתות מיים והבקבוקים בחוץ, אז אני יוצא לשתות. איזה קור! איך אפשר לצאת לרכוב ככה? וביננו, מה תזיק עוד איזו שעת שינה? אני חוזר לשק"ש ומנסה לישון. איזה לישון איזה בטיח, רגשות אשם, או איך שלו תקראו לזה, לא נותנים לי מנוחה. ואני לא באמת עייף כבר, הבחילה עברה, ולמעשה, אני מרגיש אפילו די טוב (אלק). עוד רבע שעה עוברת ככה, ואני יוצא מהאוהל. ההגיון, שמצליח לחזור לרגע אחרי השניה (ולומר שלום להמשך היום) אומר לי שרק עכשיו קר וקשה, והקטע הוא להתחיל לרכוב ואז יהיה קל יותר. פורטו ואופיר עדיין ישנים, ואני יוצא לדרך לבדי, מה שמתבררת כהחלטה נבונה מאוד. גם ההגיון צודק, והרכיבה באמת קלה יותר, ולא באמת קר כל כך.
שני דברים מענינים קורים לי ברכיבת לילה, שני סיבובים לבדי. הלקח שלמדתי מצוות הלילה נלמד היטב, ואני רוכב לאט יותר. 50-55 דקות לסיבוב, בלי לחץ, בלי להתעייף. הדבר השני הוא שאני מתחיל להקשיב לדממה, לעצמי, ליער. אני נהנה, או אפילו, מתחיל להנות, באמת. באופן כלשהוא שונה מהדרך שבה נהנתי בתחילת הדרך. משהו יותר שלו, יותר פנימי, הרבה פחות לחוץ. שום דבר לא משנה כמו ההנאה שבפנים. זה הקטע שבו אני באמת עצוב בשביל כל מי שלא רוכב כאן היום, בשביל מי שמפסיד את כל זה. זה הקטע שבו אני יודע שכדורים כימיים הם רק חיקוי של הדבר האמיתי. אני מרגיש כאילו אני על כדורים. מאושר ואוהב את כולם, חוץ מהאבנים על המסלול, כי גם לי יש גבולות.
בסוף הסיבוב השני אני למד שצוות הלילה התעורר ויצא לסיבוב גם הוא, אני מתחיל סיבוב מהיר נוסף, משער שאני מהיר קצת יותר ושגם ההפסקה שלהם ארוכה יותר, ואכן צודק. אני מצטרף אליהם בהקפה השנייה שלהם והשלישית שלי מאז השינה. התרנגול כבר קרא, הבוקר מתקרב, ובסיבוב השלישי השמש זורחת. וואו, כמה רציתי לראות את השמש הזו, כמו הוכחה שיותר מחצי מירוץ עבר. ב8:00 מתחיל מירוץ הבוקר (8 שעות) ואני מת לראות את החברה האלה מתחילים, רעננים וחזקים מאיתנו, אבל עם כבוד לאלו שהיו כאן כל הלילה. הרבה דברים אפשר לומר על חיות הXC (ממתי 8 שעות זה XC?), על חוסר הנימוס, על הקיצורים בשבילים, על חוסר הנכונות לנסות משהו חדש כמו 24 .. אבל דבר אחד אי אפשר לומר: שהם לא נותנים כבוד. ל24 שעות, לסינגל ספיד. כל הזמן אתה שומע מסביבך, "כל הכבוד", "בהצלחה", "מלכים". איך שאני שמח להיות מהזן הזה, של רוכבי האופניים. איך שאני גאה.
אם כבר הזכרתי את רוכבי ה8 שעות, דבר מענין ששמתי אליו לב, אולי משהו קטן אבל עדיין משהו שמסביר את ההבדל הנפשי, התפיסתי, בין רוכב 24 לרוכב 8. במשך 17 שעות רכבנו על הסינגל העליון בתחרות, פעם אחר פעם, אחד אחרי השני, כמו ילדים טובים, נטחנים באבנים וכואבים, אבל רוכבים את הסינגל. שעה אחרי שה8 שעות החילו לרכוב, כבר היו קיצורים מחוץ לסינגל. לא משהו מטורף, לא רמאות או משהו כזה – אבל עניין של עקרון, של עוד שתי שניות שמישהו הרוויח בתוף המירוץ הגדול הזה.
השעות כבר מתחילות להספר אחורה, ומשום מה זה משנה את הכל. הרכיבה הוא אותה רכיבה, האנשים אותם אנשים, המסלול רק טחון ונורא יותר מאתמול, אבל הכל יותר קל. כשאני רוכב לבד אני משלים סיבוב ב50 דקות ופחות, ולכן אני משתדל לרכוב יחד עם אנשים אחרים. לאופיר הברך כואבת ותמיר מחליף אותו בצוות (שיקרא מעכשיו צוות יום). כולנו באותו ראש, רכיבות איטיות, הפסקות לא ארוכות אבל לא קצרות בטירוף. המטרות משתנות עם הזמן, בהתחלה תמיר רוצה להגיע ל250ק"מ, אני ל200ק"מ, ופורטו לרכוב עוד, אח"כ תמיר דואג שאני לא אחליף אותו במקום השלישי, אני רוצה לרכוב עוד, ופורטו רודף אחרי ה200 שלו. בסוף כולנו מצליחים.
אולי זה הקסם במירוץ הזה, של 24 שעות. כולם מצליחים. אי אפשר להפסיד באמת, כי איך אפשר להגיד שלא הצלחתי? האם יכולתי להגיע למקום השלישי? אולי. האם יכולתי יותר ק"מ? עוד סיבוב, שניים, שלושה? אין לי ספק. האם יכולתי להתארגן טוב יותר? ברור. האם יכולתי להנות יותר? אני בספק רב. עוד קצת הנאה והייתי יושב במקום עם חיוך ענק על הפנים.
ב12:00 כבר מתחיל להיות חם מדי. ניסינו לדחוף כמה שיותר סיבובים לפני הבלתי נמנע. פורטו לוחץ על עוד שני סיבובים (הוא ב14), תמיר ואני מתרצים לעוד אחד. את שלנו כבר עשינו, ובחום הזה אני לא אוהב לרכוב, זה לא נראה לי נכון. פורטו המלך דובק במשימה שהציב לעצמו, ועושה עוד סיבוב אחד, בשיא החום, לבד. הוא סוגר 16 סיבובים, ו200 ק"מ של רכיבה. אף אחד לא יכול להפסיד כבר אמרתי?
זהו, המירוץ שלי נגמר, ועוד שלב, עוד הרפתקאה, הושלמה בהצלחה. אני עדיין שמח, יומיים אחרי, כשאני חושב על המירוץ הזה, ועדיין אוכל כאילו עוד רגע אני הולך להתעלף.
