שנים עברו מאז רצתי את הר לעמק, בזמנו לא היה סולו ופשוט הצטרפתי כמלווה לקבוצה של שמונה רצים. שנים גם עברו מאז רצתי אולטרא, ודי הרבה זמן, אם לא שנים גם כן, מאז רצתי מירוץ מאורגן. מצד אחד, הרבה דברים שאני יודע מכל כיוון אפשרי, ומנוסה בהם, מצד שני, כמה דברים כבר שכחתי, כמה מהזכרון שלי היה זכרון שרירי שלא בהכרח קיים יותר, או הרגל?
לקראת הר לעמק 2024, 50 ומשהו ק״מ של ריצת שטח בלילה, אני קצת חושש. מרחקים ארוכים, נגיד, מרתון ומעלה, תמיד צריכים לעורר חשש. זה לא אמור להיות זוועת עולם או מצעד מוות, אבל זה גם לא כלום, במיוחד שהכי הרבה שרצתי בשנים האחרונות זה 28 ק״מ. זו אולי הסיבה העיקרית שמעניין אותי לרוץ את הפעם הזו, קצת לראות אם אפשר לחזור להיות רציני.
אז מה אני מכין ועל מה אני מסתכל?
תזונה
אולי הדבר שהכי חשוב וקל לתכנן (השאר כבר אולי מאוחר מדי :)). המרוץ אמור לקחת לי 5-6 שעות. המרחק מחולק די יפה ל5 שלבים, בין 8קמ ל11 כל אחד שבסופו אמורה להיות תחנה עם מים ושטויות לאכול, כנראה בעיקר בננות ותמרים. מכיוון שזו ריצת לילה, אני לא אמור לשתות יותר מ500 מ״ל לשעה בערך, אז בקבוק לכל תחנה אמור להספיק, ואז למלא. אומרים שהמירוץ מאורגן מאוד, אבל אני בכל זאת רץ בארץ, אז ניקח שני בקבוקים, ואתכנן למלא אחד בכל תחנה. זה אומר שצריך לזכור לשתות רק מצד אחד עד שהוא מתרוקן, בגלל שהשתייה תהיה משקה אנרגיה ואני לא רוצה להתברבר עם אחוזי מילוי.
אני רץ עם משקה ללא טעם, שנותן 100 קלוריות למנה רגילה של 500מל. אני מתכנן לרוץ עם שתי מנות, ולקחת 4 שקיות עם שתי מנות בכל אחת למלא בקבוק חדש. אם יהיה לא טעים או שיהיה קשה לשתות לא אשים שקית מלאה. אם לקראת הסוף 4 שקיות (סה״כ 6 בקבוקים של 500מל) לא יספיקו אמשיך רק עם מים.
אז משתיה אני מצפה למשהו כמו 100-200 קלוריות לשעה. בנוסף יש לי תמרים (מהגול) – עם תכנון של 3 בשעה (בערך 120 קלוריות) ובננה (נגיד בשביל החישוב 80, למרות שזה טיפה יותר), אז עוד 200.
זה מביא אותי ל400 בשעה שזה סבבה לגמרי אם אצליח לעמוד בתוכנית. מה הולך להיות קשה?
אם לא יתחשק לי תמרים יותר אחרי כמה שעות
התוספים שמחלקים בתחנה הם כנראה גם בעיקר תמרים ובננות, מה שאומר שאם הדבר הזה יצא לי מכל החורים, אין לי אלטרנטיבה
הרבה תמרים יכולים לעשות בעיות עיכול
לסחוב 5-6 בננות לא פשוט
אז למה לא גלים או מזון אחר?
אני לא אוהב את הגלים שיש בארץ – בעיקר gu – לא טעים לי מעבר ל2-3 במירוץ אחד ולא יושב לי טוב בבטן. ממש לא אוהב להתאמן איתם, אם כי במירוץ אין לי בעיה לקחת כמה. גלים אחרים שהיו טובים יותר לטעמי – קשה להשיג בארץ. אם נכנסים להזמנה באינטרנט – הלוגיסטיקה של להביא מספיק בשביל אימון ותחרויות כבר הופכת את זה ללא כלכלי ולא מעשי.
בנוסף, אני מעדיף לרוץ על אוכל טבעי ככל האפשר.
אפשרות למיטיגציה של הסיכון.? אולי אקח סנדוויץ עם חמאת בוטנים טבעית לאמצע המרוץ, לתת לי הפסקה מהמתוק.
מסלול המרוץ:
ציוד
כאן ממש התלבטתי. רוב הציוד שאני רץ איתו הוא ציוד חום ושמש, כי אלו הזמנים שאני רץ בהם. בלילה אפשר לרוץ גם בלי חולצה וזה בטח הרבה יותר כיף. בנוסף, המכנסיים שלי לא נבדקו במרחקים כאלה (כאמור הרבה זמן לא רצתי אולטרא) – ובמרחק הקצר יותר כבר התחילו שפשפות. אמנם רצתי בחום של 32-33 מעלות והכל היה רטוב, אבל עדיין.
אז מבחינת מכנס, אקח מה שנוח לי אבל אמרח הרבה חומר נגד שפשפת. אני אוהב דברים פשוטים, מה שנשאר מהזמן שגפן היה תינוק 🙂 לרוב זה הכי טוב לי. מכיוון שאני עם בקבוקים ודי הרבה שטויות יחסית, אני חייב תיק. אקח את הסולומון הקטן, אמור להספיק להכל, ולכן כנראה שאקח חולצה. רצתי בעבר עם תיק גב בלי חולצה אבל לא בטוח שזה עדיף. לפחות לא אצטרך שרוולים. בגלל שהריצה עלולה להמשך לתוך היום הצעיר, אקח גם כובע. הcutoff הוא 8 שעות אז אין טעם להתכונן ליותר מזה ליום שאחרי.
ניסיתי לזכור מה השטח המדובר. הגדרות של שטח טכני בישראל לרוב מכוננות שתי רמות למה שאני קורא טכני, מה שאומר שהולך להיות קל למדי מהבחינה הזו. אני אשאר עם נעל כביש שטח ולא אלך לכיוון נעל שטח מלאה וכבדה – כנראה brook ghost 15 שאני אוהב מאוד לדו שימושיות הזו.
אסטרטגיה
אני תומך גדול באסטרטגיה הידועה של להתחיל מהר ולהגביר, ולדאוג לשאר מאוחר יותר, אבל אני כבר לא בטוח שזה אידיאלי 🙂 כשהייתי בכושר אין ספק ש50 ק״מ היה נופל בקטגוריה הזו אבל היום אני מרגיש שזה פחות מתאים.
לפי מסלול המרוץ המקטע הראשון הוא אולי הקשה ביותר, עם קצת יותר מ11 ק״מ ויותר מ300מ טיפוס. זה טוב כי זה מכניס לפרופורציה וממילא פחות עייפים בהתחלה, למרות שלוקח 10-15 דקות להתחמם. אח״כ עוד מקטע ארוך אבל עם 130מ טיפוס כדי להרגע, שני מקטעים קלים (קצרים ודי מישוריים) ואז עוד אחד אחרון די קרוב לראשון.
בהנתן כל זה, האסטרטגיה די מכתיבה את עצמה – לקחת את הריצה בקלות בהתחלה, מה שאמור להיות די קל כי התוואי קשה – אני רק צריך לזכור לא למות מהר. אחר כך, כשהכל מתחיל להרגע, התווי הופך להיות רגוע ופשוט לרוץ – לא מהר, דופק נמוך, זה הזמן אולי לשמוע קצת פודקאסט, להעביר את הזמן בין התחנות. מהתחנה האחרונה לסיום – פשוט לשרוד. אם יש כוח, לנצל אותו, אם לא – ללכת, זה עוד מעט נגמר.
מחשבות
כשנרשמתי למרוץ חשבתי שזה יהיה נחמד. לרוב ככה אני מתחיל את הטעויות שלי. לקראת המרוץ עצמו אני יותר ויותר מתרגש, ואני מנסה למשוך אץ ההתרגשות למקום חיובי ולא ללחץ. רק התרגיל הזה כבר גורם לי אושר 🙂
אני כותב את הפוסט הזה לפני המרוץ, וגם מפרסם אותו, כדי שלא אוכל לברוח אחרי, אולי לפרסם סיכום לעומת תכנון, אולי לעשות את ההשוואה רק בראש שלי – אבל כדי שזה יהיה פה. התקווה העיקרית שלי (חוץ מאשר לא למות) היא להפוך את זה לצעד ראשון בחזרה לריצות אולטרא. אני לא חושב שאחזור להרבה מרוצים, זה לא הקטע שלי כל כך – אבל כן דברים פירטיים ואישיים. נראה.
בכל תחנת מים כוללת: מים, משקה איזוטוני, חטיפי בריאות, )ג'לים רק בחלק מהתחנות(, חלווה, תפוחים, תמרים, ביגלה ועוד. עד כאן, נהדר++. בנוסף הגיעה הפתעה נהדרת:
יהיה לכם: מים, משקה איזוטוני, ג'לים, תמרים, תפוחים, ביגלה, חטיפי בריאות . המזון יהיה בתוך ארגזי קלקר אטומות, ובתוך ארגזי הקלקר יהיו קופסאות פלסטיק שבתוכם יהיה המזון בצורה מסודרת, אנא תקפידו לסגור את קופסאות הפלסטיק וארגזי הקלקר אחרי שאתם משתמשים וזאת על מנת שחיות לא יריחו ויסחבו לנו משם את האוכל"
אז מה הבעיה?
אם המירוץ היה ארוך הייתי סוחב תיק. אם כל התחנות היו פתוחות הייתי לוקח בקבוק. אבל במצב הנוכחי ב14 השעות הראשונות יש לנו תחנה אחרי 6.3 ק"מ מהזינוק, ואחרי 9.2 ק"מ. ואז שוב 9.2. זו הבעיה, ריצה באמצע היום, כנראה שלוש פעמים כפול 2, של 9.2 ק"מ. זה קצת יותר מדי בשביל בקבוק בלבד.. בטח בשלבים המאוחרים של המירוץ.. ועדיין.. אני רוצה להגיע למצב שאני לא סוחב מה שאני לא צריך (כמו שאנדי דובויס אמר פה).
מהן האפשרויות?
בקבוק אחד – זו היתה אמורה להיות האופציה הטובה ביותר. יש עדיין סיכוי קל שזה יקרה – אם מזג האויר יהיה קריר, אז לפחות בסיבוב הראשון והשני 9-10 ק"מ לא אמורים להיות קשים מדי. אבל ב10 באוקטובר זה יהיה מזל גדול מאוד. אם זה הכיוון אני מסתכל על הבקבוק של Nathan איתו אני רץ כבר הרבה זמן אבל בריצת הלילה של הDTD הוא היה לי מאוד לא נוח, או על האלטרנטיבה של ultimate direction שעכשיו הזמנתי, שאם הוא טוב כמו אחיו הקטן, אני אהיה מאושר.
בקבוק בכל יד – הרבה רצי אולטרה רצים ככה, לפחות בסרטים. מצאתי את זה יחסית נוח בריצות סטריליות של עד 3 שעות.. אבל כשהשטח מתחיל להיות טכני, יש עצירות אכילה ושתייה, שירותים וכו, או שהריצה ארוכה אני פשוט לא רגיל מספיק לשני בקבוקים.. לצערי זו כמעט פסילה מיידית. הסיבה היחידה לרוץ ככה תהיה סיבוב אחד בהתחלה לפני שחם ולפני העייפות, אבל עדיין צריך פתרון לסיבוב השני והשלישי.
חגורה – כתבתי קצת על החגורה שאני משתמש (Solomon) באתר מרחקים. האמת שכמו שני בקבוקים, אני לא אוהב את הפתרון הזה לריצות ארוכות במיוחד – החגורה לפעמים ממש לא נוחה, משפשפת – וזה הדבר האחרון שאתה רוצה במירוץ 100 מייל. מצד שני, זו הברירה האחרונה שיש לפני תיק שהמשקל שלה עוד עושה קצת שכל, ואפשר לקחת 1.2 ליטר מים.. די והותר ל9.2 ק"מ… עם עוד קצת לסחוב ציוד.
תיק מינימלי – אני משתמש בultimate direction race ready שהוא פשוט מדהים לריצות בארץ. מזג האויר שלנו לעיתים רחוקות מתעתע – אתה יודע לקראת מה אתה הולך מראש. יש מקום לשקית של 2 ליטר ועוד שני בקבוקים מקדימה… נוח, קל מאוד, כמעט לא מורגש. אפילו בלי חולצה. בשביל הבדיקה רצתי עם התיק עם ליטר או שניים בשקית ועם בקבוקים, וגם עם בקבוקים בלבד. בתצורה המאוחרת זה לא עובד – צריך את השקית מאחור שתייצב את הבקבוקים אחרת הם יורדים נמוך מדי, במיוחד בשבילי – שאני על גבול מידה large בכל מקרה. אני עדיין צריך לבדוק אפשרות של שקית בלבד אבל אומרים שזה עובד לא רע ויש מקום לשים דברים בנרתיקים של הבקבוקים.
אז מה התכנון?
כרגע התכנון הוא תלוי מזג אויר. אם יהיה קריר מהצפוי זה הולך להיות בקבוק אחד. אם יהיה ממש חם מהצפוי – תיק עם מיים, אופציה לליטר רו או ליטר + בקבוקים כדי להיות יציב. אבל רוב הסיכויים שזה יהיה איפושהו באמצע, מה שאומר שזה זמן לחגורה, עד כמה שאני לא אוהב את הפתרון הזה… אולי צריך להתחיל להתאמן יותר..
כשקוביודורון (runway) מחליטים לעשות משהו, אתה יודע שזה יעשה, שזה יהיה מדהים ושזה ישאיר הרבה טעם של עוד. זה קורה כשאתה נכנס לחנות של דורון, זה קורה כל חודש בריצות הירח המלא, ולא היה לי ספק שזה יקרה שוב כאשר לפני כמה חודשים הכריזו על מירוץ הסיבולת הראשון ל24 שעות. החוקים די פשוטים: מסלול של 3 ק"מ (ששונה ל3.4 ק"מ לאחר מכן ואז התברר שהוא בכלל 3.5 ק"מ!), מזנקים ב8 בבוקר, והמנצח הוא זה שעשה הכי הרבה סיבובים לאחר 24 שעות, ב8 בבוקר.
פשוט, לא?
לי אישית המירוץ פחות קסם – קשה לי לרוץ פעמיים על אותו מסלול של 10 ק"מ (ולכן יש לי את מסלול הבית שמצליח לתת לי כמעט 20 ק"מ של מסלול שלא חוזר על עצמו), אבל כשקובי התקשר וביקש ליווי בשלוש השעות האחרונות של המירוץ הסכמתי בשמחה – גם ללוות חבר וגם להיות חלק מהמירוץ בלי ממש להתחרות בו – זו חוויה והזדמנות – ובכלל, ברגע שאתה מלווה מישהו בריצה אוטומטית הכל נהיה מענין יותר, כי אתה לא מתרכז במסלול יותר אלא באדם שאתה רץ איתו.
יומיים לפני המירוץ קובי מתקשר שוב. המלווה האחר שלו, שהיה אמור ללוות אותו בלילה, חולה כבר שבוע. הוא שואל אם אני יכול להגיע מוקדם יותר, ואני כבר מתכוון לריצה של 12 שעות, שזה סיפור אחר לגמרי. אוכל, מנוחה, התכוננות רצינית, והאמת, קצת חוסר נוחות ופחד שזו משימה קצת קשה לביצוע בלי התראה. ליתר בטחון אני לוקח אופניים איתי, אם אהיה עייף מדי אוכל להמשיך איתם.. אבל גם כאן טלפון מדורון ברגע האחרון מודיע לי שניר, המלווה, מגיע בכל זאת, אבל הוא ממש לא מרגיש טוב. בסופו של דבר אני סוגר עם ניר להגיע ב1:30, ולרוץ עם קובי בערך 6 שעות.
ב1:31 אני מגיע למקום, בדיוק איך שקובי כבר יוצא לסיבוב שלו, מה שמשאיר לי קצת זמן להתארגן, להגיד שלום ולבדוק מה המצב. ראובן שוכב בצד לנוח, המירוץ קשה לו מאוד, וקובי מוביל כבר ב5 או 6 סיבובים. טוב. אני נכנס לציוד הריצה, מחליף כמה מילים עם ניר, מה המצב של קובי, מה הוא אוכל, מה הוא צריך ומה הוא רוצה וכאלה, ויוצא עם קובי לסיבוב הראשון.
להיות מלווה זה סיפור לא פשוט, ומאוד מאוד שונה מריצה בתחרות שלך עצמך. למרות שכבר ליוויתי מירוץ בעבר, המצב כאן שונה: את קובי אני מכיר פחות, גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית, ובכל מקרה האתגר שהוא לקח על עצמו מוביל אותו למחוזות פסיכולוגיים שקשה מאוד לנחש אותם. אופוריה, עייפות, ייאוש, כוח מתפרץ וכו. המטרה שלי בתור מלווה היא לאזן את כל מה שקורה אצלו ובאופן כללי להעביר לו את הזמן אם אפשר, ולעזור איפה שצריך.
אני מתחיל בלבדוק מה "עובד" על קובי. מדבר הרבה, אח"כ שואל שאלות, אח"כ שותק. מציע לו אוכל או מחכה שהוא יבקש, כנ"ל עם שתייה. כל בדיקה כזו לוקחת זמן ואני מנסה להיות מאוד זהיר ולא לפגוע בריכוז שלו. קובי מתגלה כאצן עם הרבה, הרבה נסיון ופסיכולוגיה חקוקה באבן. גם כשהוא עייף ומיואש הוא מודע למצב שלו ובכך מקל עלי מאוד. מדי פעם בסיבובים אני שואל את דורון (שרץ עם קובי הרבה) ומקבל עיצות.
לא יודע אם קובי בכלל מודע לכל זה. אנחנו מפתחים נוהג כללי, איפה אני נותן לו לאכול, לשתות, מתי הוא נותן לי הוראות ומתי אני שואל ומזכיר לו דברים. אני משתדל מאוד לא לרוץ מהר או לאט יותר ממנו, ואף פעם לא להכנס לנתיב הריצה שלו. כל המחשבות האלה עוזרות לי להעביר את השעות במסלול המעגלי, תוך כדי שאני מבין עד כמה אני לא הייתי מחזיק מעמד במסלול כזה קצר.
השעות עוברות ואנחנו מחכים לזריחה, כדור אדום גדול שעולה בדיוק ברגע הנכון ושנינו מצטערים שאין לנו מצלמה – דמיינו שדה חום צהבהב, שביל בעלייה מתונה שרץ לצידו ושמש גדולה בסופו, כשקבוצה של אצנים, שניים או שלושה, נמתחת לכל אורכו. תמונה מדהימה, בשבילי זה היה שווה לחכות… קובי כבר עייף מדי להעריך באמת לדעתי
אבל הזריחה מסמלת כבר את הסוף, כבר אחרי 6, המירוץ מסתיים בשמונה. בקצב הנוכחי יש לנו עוד שני סיבובים. לא מהר מדי, לא לאט, אוספים כוחות ויוצאים. קובי כבר מוביל ב8 סיבובים, ואנחנו רוצים לשמור על המרווח הזה – 28 ק"מ יותר מאשר המקום השני!
בסופו של דבר כך מסתיים המירוץ. קובי מאושר ומותש, כולם שמחים, מעודדים אחד את השני. במשך הלילה הצטרפו אלינו עוד ועוד רצים, ואין אחד שלא מחייך, מעודד, נותן מילה טובה. החוויה והאחווה מדהימות. אני באתי במטרה להעביר לקובי את הלילה, ואולי לעזור לו לחצות אותו. אני חושב שקובי היה מצליח בכל אופן, אבל אולי באיזשהו מקום עזרתי במשהו. פעם קראתי איפשהו שהחוויה של מלווה במירוצי סיבולת שונה לגמרי מהחוויה של מתחרה, אבל טובה בצורה אחרת.. היום אני מבין למה הם התכוונו.
פשוט, כי זה כל כך הרבה יותר כיף לעשות את זה בבן שמן! (That's what she said).
הDTD, Dusk Till Dawn, למי שלא יודע, הוא סרט קאלט (באיזורים מסויימים) של רודריגז המספר על חבורה של שיכורים ושאר גיבורים \ עלובי חיים הנתקעים בבר של ערפדים אי שם במקסיקו, ומנסים, פחות או יותר, לשרוד. או שאולי הערפדים מנסים לשרוד, מי יודע.
ב2010 הטירוף הזה עבר לעולם האופניים – תחרות הdusk till dawn היא בדיוק מה שהסרט של רודריגז עשה ובדיוק כמו שזה נשמע: לוקחים מסלול, הרבה בירות, הרבה אוכל ובעיקר בשר, ומזנקים ברגע שהשמש יורדת. מי שנשאר רוכב עם הכי הרבה סיבובים וקילומטרים אחריו, הוא המנצח. השאר יכולים להתחרות או פשוט לאכול ולשתות הרבה, ובמקרים מסויימים, שניהם.
בשנה שעברה התחלתי את הרכיבה על הסינגל ספיד, ואחרי שלוש שעות או משהו הייתי חייב להפסיק בגלל כאבים בצוואר. השנה החלטתי לנסות פשוט לרוץ במקום. לא משהו מיוחד, לא תחרות השנה שלי – פשוט לרוץ כל עוד שאני נהנה, ואז לעשות עוד סיבוב אחד בשביל הכיף – ודי. לא התאמנתי באופן מיוחד, לא נחתי לפני – עצרתי במכולת, קניתי תמרים ובננות, ויצאתי לדרך.
איזו חוויה מדהימה יש בdtd. אם אתם לא שם לא תבינו. אם לא ראיתם את הסרט לא תבינו. כאילו לקחו הרס ובלאגן, דם דמעות והרבה זיעה, החליפו את הערפדים באופניים, עירבבו הכל ביחד ובאו לעשות חיים משוגעים. אנשים יושבים, שותים ומדברים כל הלילה.. אחרים רוכבים בכיף, מדי פעם עוצרים ואז ממשיכים, ואחרים פשוט נלחמים עד הרגע האחרון עם כל מה שיש להם. אני, בריצה, יכול לראות את הכל קורה בזמן אמת, פוגש את הרוכבים בשבילים – משתדל לא להפריע וזז הצידה כל הזמן, מקבל ברכות ועידודים ומציע קצת משלי. החוויה מאיזור הכינוס ממשיכה גם בשבילים..
הזינוק מתחיל בערך ב20:00. אני מחכה שכולם יעברו ומזנק אחרון, לפחות לתת לרוכבים התחלה קלה יותר. המסלול, קצת יותר מ8 ק"מ, מתברר כמסלול טכני ביותר שקורע לי את הרגליים, קפיצות בין סלעים, עליות קשות והרבה דרדרת, אבל הסיבוב הראשון מדהים. הזרימה נהדרת, ורואים שירון, שאירגן את המירוץ, לא רק מכיר טוב את היער אלא גם מבין איך בונים מסלול.
החלטתי לנסות לרוץ לאט, לשמוע ספר חדש שהורדתי לנגן שלי, משהו שייקח אותי לפחות ל4-5 שעות מעניינות. אבל המזל לא שיחק לצידי בצד הטכני – בערך 30 דקות לתוך הסיבוב הראשון האוזניות התחילו לעשות בעיות ואחת מהן הפסיקה לתפקד. בסוף הסיבוב השני כבר רצתי בלי מוזיקה בכלל. זה לא היה בתכנון, לרוץ לבד בלילה שעות בלי מוזיקה, אבל איכשהו זה לא הפריע לי יותר מדי. אני יודע שמוזיקה וסיפורים עוזרים לי להעביר שעות, אבל בכלל מקרה לא תכננתי לדחוף חזק מדי הלילה הזה – והשקט של היער מצד אחד, ההתעוררות שלו בחלקים מסויימים והקולות של הרוכבים האחרים דווקא מצאו חן בעיני.
והיער, מתברר, אכן מתעורר. לא רחוק מהבסיס שלנו מתחילה מסיבה שהדיג'י שלה לא בדיוק החליט מה היא, וסגנון המוזיקה משתנה מאומצות אומצות לריטה ורמי, אבל לא אכפת לי – בגלל שאין לי מוזיקה משלי דווקא מוצא חן בעיני השינוי בקולות. רעש המסיבה עוטף אותי בערך רבע שעה אחרי הזינוק, ואח"כ נעלם כשאני מתרחק מהאיזור הזה. לקראת הסוף קולות המסיבה מסמנים את תחילת החזרה וסיום הסיבוב – ושוב זה סימן טוב ומשמח אחרי השקט והקושי.
איפושהו בסיבוב השני נוצר מעין ענן אבק מעל המסלול, ואני כמו רץ בתוך סופת חול קטנה. העינים שלי קצת כואבות (איך לא הבאתי משקפיים?!) אבל זו לא הבעיה הגדולה – הבעיה היותר רצינית היא שאני לא רואה באור הפנס שלי את התוואי המדוייק של השביל – וכל כמה דקות אני פשוט מפספס צעד – וחוטף מכות של נחיתה קשה שעוברות לי בגב כמו מכת פטיש מדוייקת. אני נזכר בתיאור שפעם שמעתי של ההבדל בין רצי אולטרה ואנשי ברזל – רצי אולטרה חיים את הבלתי צפוי, את מה שקורה, ואילו אנשי ברזל נוטים לתכנן בקפידה כל דבר. אני בהחלט חי כאן את המצב.
כל סיבוב אילן נותן את הקצב ומרים את הרוח, ומה שמדהים הוא שככל שהלילה עובר האנרגיה שלו עולה ועולה, ויחד איתה הוא סוחף את שאר המתחרים. עוד סיבוב, עוד קצת אנרגיה, עוד קצת מלחמה. אני מרגיש מסופק אחרי שלושה סיבובים, אבל כמו שהחלטתי מראש בוחר לעשות עוד סיבוב אחד, ולסיים ב35 ק"מ עגול. המסלול עצמו לוקח אותי ל33.5, אז אני מאריך טיפה את הדרך, ומסיים את כל הריצה הזו בערך ב4 שעות, עייף וכואב, אבל מאוד מרוצה.
אולי בשנה הבאה נצליח לארגן עוד רצים שיעשו את התחרות, אבל אם זה יקרה נצטרך לארגן מסלול שונה. אולי יום אחד לרצים תהיה גם קהילה כזו מאוחדת של אנשים שאוהבים לעשות משהו יחד. אולי בשנה הבאה כבר אוכל לרכוב כמה שעות רצוף, לא יודע. מה שחשוב זה שהשנה הספקתי לעשות את הDTD, אחד האירועים המהנים של השנה פוסט פורסם בתאריך בקטגוריה ספורט ותחרויות, ריצה, ריצת שטח, תחרות וסומן בתגיות dusk till dawn 2011, dusk till dawn', אילן כרמל, ירון כהן.
[הערה: הפוסט הזה אינו תירוץ ללמה לא הצלחתי לרוץ את כל ה100 ק"מ בפרו ספורט 2011, פשוט מכיוון שאני לא מרגיש שאני צריך תירוץ: ההרגשה שלי מעולה, השרירים והכושר היו חזקים ומוכנים, לא היה משבר פסיכולוגי, ובכלל נהנתי כמעט כל הדרך. אני מאוד גאה בצורה שבא עברתי את הדרך שעברתי. אבל כמו שתמיד אמרתי, חייבים לכבד את המרחק (או, כמו שרן שילון אמר לי כשדיברנו על זה, חייבים לכבר את המיילים), ובמרחק של 100 ק"מ בשטח – דברים יכולים לקרות לפעמים.
אז הפוסט הזה הוא ניתוח, למרות שהוא עלול להשמע כמו אוסף תירוצים]
הרגע הקובע
אני רץ כבר 9 שעות בערך, 65 ק"מ מאחורי, משהו כמו 50 לפניי. אני מרגיש טוב, עייף אבל לא כואב. קצב איטי ומדוד, לא הרבה יותר איטי מהקצב שבו התחלתי. באיזשהו שלב הבנתי שיותר מאשר קצב טוב, איטי או מהיר לפי התוכנית, עדיף לרוץ בקצב נוח לגוף. הבעיה היא למצא מה נוח לגוף ולא נוח לראש, שתמיד מכניס אותך למחשבות מיותרות. בכלל, מחשבות הן דבר קצת מיותר במירוץ אולטרה, ואחד האתגרים הגדולים הוא להתגבר עליהן, להשאיר אותם במקום שהן צריכות להיות – ורק להיות, לחיות ברגע.
העלייה היא אחת המטורפות שרן שילון הכין במירוץ הזה, והוא לא ריחם. מעליות מתונות ואין סופיות עד טיפוסים בעזרת הידיים, המירוץ הזה הוא מסע לא פשוט מעורב בריצה, הרבה יותר מריצה בלבד. הנוף הנשקף מההר ביער אשתאול הוא אינסופי כמעט, ירוק, ובהיר מאוד. הבוקר כבר הגיע, החום מתחיל לעלות, אלו הרגעים הטובים ביותר במירוץ – כשאתה כבר בפנים, כשלא קר ולא חם, כשיפה כל כך בחוץ. אני עובר עוד סלע ומטפס, ומרגיש "פינג" מדאיג בברך, מאחורה. מי שמכיר אותי וקרא קצת דברים שכתבתי יודע שאני תמיד מודאג ודי מודע לרגישות של הקרסולים שלי – אבל אין לי בעיות ברכיים, ומעולם לא היו לי. ההרגשה הזו, והכאב שבא בעקבותיה, לא מוכרים לי וקצת מדאיגים – אבל זה אולטרה, יש כאבים לא מוכרים ועוד יבואו כאלה, אני ממשיך בעליה.
וכמו כל עליה, היא מסתיימת בסוף, לאחריה מישור קצת בסינגל וירידה. רק 10 דקות אחרי, והכאב בברך רק גדל – הסינגל והריצה במישור קצת עזרו להשאיר אותו עמום אבל הירידה עושה את זה ואני מבין שאני די צולע. זה השלב שאני צריך להחליט אם לקחת כדור נגד כאב ולדחוף הלאה, זה הרגע שבו אני צריך להיות מקצועי – האם זה כאב של אי נוחות או פציעה שמחכה לקרות. קשה לי להחליט, אני לא מכיר את הכאב הזה, ומחליט להמשיך הלאה ללא כדור – ולראות מה יקרה.
20 דקות אחרי, עוד עליה ועוד ירידה, אני כבר בקושי מתקדם. במישור אני עדיין יכול לרוץ באיזו צליעה אקטיבית שגורמת לי לדרוך יותר על רגל שמאל, אבל הכאב בברך לא נעלם ורק מתגבר. אני מנסה ללכת קצת (האמת, יש פשוט עליה מטורפת שאין ברירה אלא ללכת. אני פוגש קבוצה של רוכבי סוסים שעולים את אותה עליה והסוסים מסתכלים עלי בהבנה. אני מרגיש מחובר אליהם. מסכנים) אבל בסוף ההליכה הברך כאילו מתאבנת והכאב הופך להיות עוד יותר בעייתי. העליה ממשיכה, אני פוגש קבוצה של רוכבי אופניים בצד הדרך – אחד מהם התרסק וכולו דם וכאב. הם אומרים שהכל בסדר אבל לא ממש נראה לי אז אני בודק שוב – ומציע כדור ופלסטרים – הם מאוד שמחים לקבל ואני שמח לשבת רגע בצל. עד שאחד מהם מטפל בפגוע, אני מדבר איתם והם לא כל כך מאמינים שאנחנו רצים 100 ק"מ ושיצאנו לריצה ב12 בלילה, אבל לא עצרתי למפגש פסגה ואני די רוצה לזוז כל עוד הברך מתפקדת, ואני זז.
בשלב הזה אני כבר די מפקפק ביכולת שלי להמשיך מעבר לשלב הנוכחי. אם ארצה להמשיך יש לי עדיין אפשרות לקחת כדור אבל באמת נראה לי יותר ויותר שהכאב הוא פציעה שעלולה להדרדר אם אדחוף עוד 15 ק"מ. אני רץ כשאני יכול, והולך בעליות הקשות, כואב אבל זה יעבור. אני רואה דמות במרחק ומחליט לראות מתי אגיע אליה. פוגש כמה ילדי צופים שמטיילים בסביבה, מחליף בוקר טוב, אוסף אנרגיה מהחיוכים שלהם. וממשיך לעבר הדמות.
אחרי כמה דקות אני מגיע – רץ נוסף מה100, בדיוק מדבר בטלפון לקרן ומבקש חילוץ. הרגל שלו כואבת והוא לא מצליח לדרוך עליה. אני מדבר איתו קצת, מברר את המצב, הוא מבואס ורוצה לפרוש כבר. כמה שאני מכיר את ההרגשה הזו. אחרי ניתוח קצר של המצב שלו אני מחליט לקחת סיכון שלרוב אני לא אוהב לקחת, ומציע לו להמשיך איתי. לסגור את השלב הזה ואז לפרוש. אני מבטיח שאלך איתו כמה שצריך, מקסימום יקח לנו הרבה זמן, אבל נסיים בריצה ולא בחילוץ.
אנחנו ממשיכים יחד, הוא לוקח כדור אדויל אחד ואנחנו ממשיכים עוד 10 דקות, ומתחילים לרוץ קצת.. נראה שהוא יכול לסחוב. אצלי המצב פחות טוב – העצירה מהריצה וההליכה הקשיחו לי את הברך והיא ממש מרגישה שהיא לא רוצה לזוז. אני יודע שזה לא הזמן לדבר על כאבים וחוסר נוחות, אז פשוט מושך עוד קצת ועוד קצת, עד שאנחנו פשוט מתחילים לרוץ. באיזשהו שלב אני מזהה את הדרך ממנה הגענו, והשלט להמשך הדרך מפנה לכיוון אחר, מאריך לנו את הדרך חזרה.. כמה קשה ההחלטה, אבל איכשהו אני מצליח לכוון אותנו למסלול המלא – אם אנחנו כבר כאן, נסיים את זה כמו שצריך ולא כמו שקצר.
הזינוק והלילה הזה
לפני הזינוק חשבתי שנהיה מעטים, 10 אנשים או משהו כזה. התברר של100 ק"מ מזנקים 29 (!) איש ואישה אחת. שוב אני מופתע לטובה מכמות האנשים שמתעסקים ספורט שלנו בארץ. מי חשב, שנתיים שלוש אחורה, ש29 אנשים יזנקו למירוץ הקשה בארץ ל100 ק"מ. אולי קרן, בלבד. אבל הנה אנחנו, קבוצה מגובשת, את רובם אני מכיר ואת חלקם לא, עומדים לצאת לאיזה מסע מופרך באמצע הלילה באמצע שום מקום. לא יודעים לאן (המסלול לא פורסם מראש) ולא יודעים איך יהיה. האם יש דרך טובה יותר להתחיל מסע?
מתברר שאנחנו לא היחידים שלא ממש סגורים על המסלול: ברגע האחרון, אתמול בלילה, החברה להגנת הטבע בתרגיל חסימה מרשים הערימה קשיים – למרות אישורים מוקדמים נזכרו לפתע שאסור להכנס לשמורת טבע בלילה, ולא אישרו את המסלול. רן והחברה אצו רצו ברגע האחרון ושינו את המסלול, כך שאף אחד לא יודע בדיוק כמה קילומטרים יהיו ועד כמה קשה הטיפוס. רן מפגין אופטימיות חשובה אבל אחרי המירוץ אמר שהמסלול המקורי היה קצת יותר קל ועם קצת פחות טיפוס בהתחלה. זה לא באמת משנה.
כולנו מתחילים יחד, ודי שומרים על קצב אחיד. יש כמה אנשים קדימה, נעלמים להם, ועוד כמה אחורה, אבל הקבוצה שמסתובבת סביב ה6 דקות לקילומטר נשארת יחד. לי קצת יותר נוח טיפה מהר יותר ואני די מתמקם קדימה, אבל משום מה צריך לעצור להשתין פעמיים-שלוש בשעה. הדבר הזה נשאר איתי בערך עד השעה השלישית, ושם נרגע. לא בדיוק ברור לי למה, אולי יותר מדי איזוטוני בקור של הלילה, אולי יותר מדי נוזלים לפני המירוץ, אולי יותר מדי התרגשות. אבל העצירות משאירות אותי שוב ושוב מאחור עד שאני סוגר את הפער, ובשבילי זה פתרון מעולה.
לפני הריצה לא החלטתי סופית אם ארוץ בלילה עם מוזיקה. הכנתי הכל – רשימות שירים שקטים, חזקים, פרועים, כמה פודקסטים בכל מני נושאים וכן ספר שמע – Chicken Soup for the Soul: Runners – 31 Stories on Starting Out, Running Therapy, and Camaraderie (Chicken Soup for the Soul (Audio Health Communications)) – אולי אכתוב עליו מתישהו אבל בגדול נראה שזו בחירה לא רעה – גם דיבור (שמאפשר לי להמשיך להתרכז במה שקורה סביבי), גם סיפורים מעוררי השראה וגם סיפורי ריצה. הבחירה בללכת על מוזיקה ולא לרוץ בלי, בהמלצתו החמה ביותר של אילן, התבררה כחכמה מאוד בשבילי – אני חושב שהיה לה חלק חשוב בהצלחה שלי. לפעמים הקשבתי, לפעמים לא, מכיוון שהספר מחולק לסיפורים קצרים לא היה נורא אם פספסתי חלק, וחלקם היו אפילו מעניינים. הרבה השראה לא שאבתי מהם, אבל הזמן עבר.
וכך אנחנו רצים בלילה, ומגיעים לסינגל הראשון – משהו בלתי מובן בכלל, ואני מבין שני דברים: רן התכוון לזה שאמר שזהו מסלול שטח ולא תחרות ריצה – פיזית פשוט אי אפשר לרוץ את הסינגל הזה בעליה, וכן שטוב שאילן לא בא ללוות אותי עם האופניים. אי אפשר לעלות כאן עם אופניים, וברגל לסחוב אותם למעלה לא יהיה פשוט. בכל מקרה כיף להכנס בלילה ליער, ואנחנו קבוצה של 5-6 איש, מטפסים, עולים, מחזיקים חזק ועוברים את הסינגל הזה. לאחריו מגיעים לפיצול הראשון, ולטעות הראשונה.
על סימוני מסלול בלילה, טעויות ומה זה משנה בכלל
אז נתחיל בזה שלסמן מסלול של 50 ק"מ שיהיה ברור בלילה לקבוצה של 29 אנשים זו משימה שרק אם מתחילים אותה מגיע לכם צל"ש. צריך לחשוב על הרץ שלא מכיר את המסלול, על הלילה שלא מאפשר לראות הכל ועל העייפות שגורמת לך לעשות טעויות. 50 ק"מ הם שטח עצום למשימה כזו – ואני בכלל לא מדבר על הפחד שמישהו יזיז חלק מהדברים, או הצורך להדליק את הסטיק לייטים ברגע האחרון כדי שישארו בשביל כולם (או 5-7 שעות עד האור הראשון). אין גבול להערכה שלי לחבר'ה שעשו את זה, אפילו רק מעצם העובדה שהם עשו את זה.
That said, הסימון לא היה משהו. בפניה הראשונה הזו שהגענו אליה הרגשנו שמשהו לא בסדר, ז"א שלא סתם עופפנו, חיפשנו וחיפשנו ובסוף פנינו לאיפה שהיה נראה לנו, מה שהתברר כטעות שעלתה לנו 2-3 ק"מ, אחרי ריצה בכביש שלא זכרנו שאמרו שצריך לעבור. בראיה לאחור עכשיו, כשעברתי את כל המסלול והבנתי את "רוח הדברים" ואת הראש מאחורי התכנון אני מבין את הטעות שלי וכנראה לא הייתי עושה אותה שוב (והעתיד מוכיח את זה) – אבל לא כולם מכירים מראש, לא לכולם יש את הנסיון ולא כדאי להסתמך על זה. בסה"כ לאורך המסלול עוד 10 סטיק לייטים בנקודות קריטיות לא היו מזיקים בכלל, ותמיד שווה לשים יותר מאשר פחות.
הבילבול השני עלה לנו עוד 1-2 ק"מ, והפעם היה עקב חוסר תשומת לב של שני הראשונים והשאר שפשוט רצו אחריהם. זוהי גם טעות הנובעת מחוסר נסיון, אבל שוב – לילה, אחרי 3-4 שעות ריצה, אולי לא כדאי להסתמך על אקסטרה תשומת לב של רצים.
נקודת הבלבול השלישית הייתה מאוד מיותרת, אבל לשמחתי כבר הייתי למוד בילבולים ולא טעיתי בה. אני רק מציין אותה בתקווה שדברים כאלה לא יחזרו – איפשהו בקילומטר ה45 בתוך סינגל היה פיצול ימינה ומשאלה (צומת T) – בלי שום סימון. היינו שלושה רצים והראשון פנה ימינה לצד הקל יותר ורצתי 10 מ אחריו, אבל אז הכאב מהטעויות הקודמות והנסיון בעטו פנימה – שאלתי אם הוא בטוח והוא אמר שלא ראה סימון. עצרתי אותם וחזרתי לצומת, פניתי שמאלה, טיפסתי על הסלע (2 מ לגובה, אי אפשר היה לראות מלמטה) ואכן דווקא שם מצאתי את המשך הדרך. ניצלנו.
נקודת הבילבול הרביעית היתה סתם מרגיזה. כנראה שילדים מצאו את השלט של התחרות ושינו את הכיוון. למזלנו מארגני התחרות גילו את זה די מהר (אלוהים יודע איך) ובאו לתקן – אני, בכשרון הרגיל שלי להאבד בתחרויות, הייתי בקבוצה של ארבעה שהגיעו בדיוק בין לבין ולקחו את הפניה הלא נכונה. צוות של המירוץ מצא אותנו והחזיר אותנו למסלול די מהר לשמחתי.
אבל מה זה באמת משנה? האם עוד 10 ק"מ במירוץ / מסע של 100 ק"מ משנים משהו? האם עוד שעה של ריצה משנה באמת? אני לא חושב – אלא אם מאוד חשוב לכם לנצח. במקרים מאוד מסויימים (אם אתם מתכננים מיים מדוייקים או מנוחה) יש לזה משמעות, המזל תמיד חשוב ומנוחה ברגע מסויים יכולה לעזור מאוד, אבל במירוץ כל כך ארוך בזמן ובמרחק לא רק שאי אפשר לתכנן כל דבר, אלא עדיף לצפות טעויות ושגיאות, שלכם ושל המארגנים. צריך להסתכל על התמונה הגדולה יותר, לא לתת לטעויות לפגוע לכם במצב הרוח או ברכוז. אם אתם יכולים, כדאי להסתכל על זה כחלק מהסיפור. חוץ מזה, מה זה משנה, זה יקרה גם אם תרצו שלא, אז כבר עדיף לחבק את זה.
מתי הולכים, מתי רצים, ומי הראשון
יש כמה תורות תחרות. יש שאוהבים פשוט לרוץ, יש כאלה שנחים מדי פעם, ויש כאלה שרצים 25 דקות והולכים 5. יש כאלה שהולכים כל עליה ויש כאלה שהולכים את הקשות בלבד. לא משנה מה התאוריה שלך, במירוצים של פרו ספורט הולכים. או זוחלים, תלוי. וכשאתה מגיע לשלב של ההליכה מגיע תמיד השלב של האחרי – העליה נגמרה, יש מישור או ירידה, וצריך להחליט מתי מתחילים לרוץ. אולי עכשיו, כשיושבים מול המחשב בנוחות, נראה שזו החלטה קלה אבל תסמכו עלי – בכלל לא. השניות מתארכות, ואתה חושב לעצמך בכל שניה "עכשיו? האם נחתי מספיק? אולי עוד קצת ללכת ואז לרוץ". וזה ממשיך. הרי עוד רגע יש עוד עליה, אז אולי כבר נלך עד אליה במקום לרוץ 20 שניות? האם ההתאוששות הכללית לא תהיה טובה יותר בצורה כזו?
לי יש כלל חשוב: לא לחשוב. ברגע שאפשר, אני מתחיל לרוץ. אני בורח מהעימות הקשה הזה עם עצמי, וחושב שזה קל יותר בצורה כזו. בלילה ובבוקר ראיתי את זה קורה שוב ושוב – אנחנו קבוצה של אנשים שמדדים לנו בעליה קשה, והולכים אחריה, אני מתחיל לרוץ וכולם אחרי. פעמיים אפילו החלטתי, בשביל השיעמום, לבדוק את התאוריה שלי ולא התחלתי לרוץ. אף אחד אחר לא התחיל. כשהגברתי את הקצב כולם הצטרפו. הדברים שמשעשעים אותך אחרי 6 שעות ריצה.
מה, זה סוף הסיפר
בכלל לא. יש הרבה מה לספר על 11 שעות של ריצה. אבל אני עייף וכתבתי הרבה. אני שמח מאוד על הריצה של אתמול. הברך כואבת – אתמול לא יכלתי ללכת עליה בכלל והיום אני צולע, אבל השרירים כמעט לא מורגשים – ובניגוד לריצות מהעבר שרציתי הפסקה אחריהן, הפעם אני לא יכול לחכות לרוץ שוב – פשוט נהנתי. לא הרגשתי רע, לא היו נפילות, לא היו מחשבות רעות. טוב נו, היו קצת, אבל ישר העפתי אותן החוצה. יחסית לזה שלא התאמנתי הרבה הגוף שלי היה במצב טוב למאמץ כזה, give or take גיד אחד מאחורי הברך – דווקא עמדתי בזה יפה.
אני לא חושב שהפרו ספורט 2011 היה תחרות ריצה – רן אמר וצדק. זה היה אתגר לא נורמאלי, ומאוד מהנה, אבל לא תחרות ריצה. זוהי התקדמות טבעית ומבורכת: ככל שיש יותר מירוצים ואירועים בארץ (פרו ספורט, הר לעמק – כאן, חוצה ארץ, סובב עמק) כך השוני בכל אחד מהם יקבל חשיבות גדולה יותר. הר לעמק הוא מירוץ ארוך יותר וקבוצתי, חוצה ארץ יחסית שטוח, וסובב עמק סוגר איזשהו פער באמצע. פרו ספורט הוא הקשה מכולם, ותמיד היה. משנה לשנה. אני מפחד לחשוב על השנה הבאה.
מעולם לא סיימתי תחרות בכזה רצון לשוב ולרוץ אותה, או לשוב ולרוץ שוב, בלי מנוחה. הברך כואבת אבל אני מקווה שמחר אוכל לחזור לריצת שחרור קלה. אני מאוכזב קלות, לא אומר שלא, שלא סיימתי את ה100 המלא, אבל זה יכול לקרות, אני מודע ומקבל את זה. אני פשוט שמח שהייתי חלק מזה וגאה מאוד על הדרך שעברתי עד שהגעתי לכאן. ומודה מאוד, כרגיל, לקרן ורן שמשקיעים ומרימים אירועים כאלה. אין דברים דומים.
אומרים שהיה מירוץ מעולה.. כולל גשם לסיום ואוירה נהדרת. אני כמובן השנה לא יכולתי להשתתף (הריצה המקסימלית שלי כבר עלתה לדקה, אבל זה כנראה עדיין לא מספיק), אבל מבחינתי, מנצחי התחרות:
אמא! – 1:04:09.00 – אנשי נייקי הנהדרים צירפו אותה לקטגוריה של נשים מעל 40, ושם היא סיימה במקום 284. כבוד! (דרך אגב, 5K ראשונים ב 32:24.70, ושניים ב32:09.30, קצב קבוע וטוב!)
מיטל – מתחילה כבר לאסוף תוצאות – 00:59:59.30 – ירדה מהשעה ורצה בכיף, כמה התקדמות כל חודש.. (71 בקטגוריה דרך אגב.. והיא רק מתחילה)
שירי – 01:07:21 – עם כל הפציעות והסיבוכים לאחרונה, מתקדמת מאתגר לאתגר
אורן – 00:54:00 – בקושי מתאמן, מקבל את הכושר מעבודה עם בירות כנראה
איזה כיף לראות אנשים רצים ונהנים, וכמה הספורט תופס מקום כפעילות פנאי..
החלטתי לכתוב שלושה פוסטים: אחד היום, אחד בערך שבוע למירוץ, ואחד אחרי – שלושה פוסטים שיתארו את התזונה שלי לאולטרה חוצה ארץ. הראשון יהיה הקדמה – וקול קורא לכולם להגיב. השני יהיה התוצאות וההחלטות הסופיות בקשר לתזונה לתחרות – והשלישי יספר על התוצאות.
אז כהקדמה, אני מחפש וחושב מה כדאי לאכול בתחרות. החלטתי לפצל את הרשימה למספר קטגוריות, ואז לחקור את חלקן יותר לעומק בפוסטים נפרדים. אני אשמח לקבל תגובות, רעיונות נוספים ושינויים לפוסט הזה (עוד דברים לחשוב עליהם, אסטרטגיות שעבדו וכדומה), או לכל אחד מהפוסטים הרלוונטיים הבאים.
הקטגוריות ותיאור קצר כרגע:
קלוריות: מספר בשעה, סוגים (חלבון, פחממות ושומנים), כל כמה זמן לאכול – והאם האוכל צריך לבוא ממזון או שתייה, או שניהם. האם יש חשיבות לסוג המשקה והאם אפשר להחליף באמצע. האם צריך להחליף כמויות לפי החום, ועוד הרבה שאלות. אני משער שזה יהיה אחד הפרקים הארוכים יותר.
מלחים ואלקטרוליטים
קפאין
סוכר והמשמעויות שלו
העמסת פחממות – כיצד, האם, ומתי
מגנזיום
אז ככה זה מתחיל. עוד פחות מחודשיים, לטוב או לרע – זה מסתיים.
כמו שאמרתי בפוסט קודם, הגיע הזמן לנוח. הייתי צריך כמה חודשים של שקט נפשי וגופני לפני תחילת האימונים מחדש, דבר שיתחיל, למעשה, מחר. אבל בנתיים, שום דבר לא אומר שאני לא יכול ללוות במקום להתחרות, ואם כבר ללוות, אז מיטל, שמתאמנת לקראת הטריאתלון הראשון שלה, ומתפתחת (כמו שהאחיינים שלי אומרים) – כאצנית למרחקים ארוכים לא רעה בכלל
מרוץ הר לעמק הוא מרוץ של 220 ק”מ הנעשה בשליחים – קבוצות של 2 עד 8 אנשים (2,4,6,8) המחלקים את המרחק למקטעים, מעבירים צ’יפ אחד לשני ורצים שעות רבות כדי לסיים. במקביל למירוץ השליחים מתקיים מרוץ סולו של 120 ק”מ, הוא המירוץ שהייתי אמור לעשות אם לא הייתי מחליט לנוח.
מיטל הצטרפה לקבוצת “עמק האושר 3”, קבוצה של 8 איש שהיא מצאה ברשת. הריצה שלה כוללת שלושה מקטעים, אחד באור ושניים בחושך, וזו נראית לי הזדמנות נהדרת קצת ללוות, לתת מהנסיון שלי ולעזור למיטל בהרפתקאה הנהדרת הזו.
רק מילה אחת על המסלול והתחרות: עוד לא ראיתי דבר כזה. 220 ק”מ מסודרים להפליא, מסומנים לכל אורך הדרך (והמסלול אינו בסיבובים!), עם צוותי קישור מעודדים, נחמדים לאורך כל הלילה, אנשים שבהנתדבות (או שאולי בגלל שהם בהתנדבות) באים לעזור לרצים – ורואים את זה בדאגה, איכפתיות ואהבה. כל המירוץ הזה היה מתוקתק ברמות שלא רואים. נהדר. בהחלט גרם לי לרצות לבוא ולרוץ אותו בשנה הבאה.
להיות מלווה הוא תפקיד עם אחריות. אני שם ואני רץ אבל אני לא המרכז. לא משנה מה קורה מיטל חייבת להיות בריכוז שלי. הקצב של, המנוחה שלה, זהירות בלילה, שמירת כוחות, ענין בריצה והסחת דעת אם צריך. אלו הם תפקידו של המלווה. מכיוון שהמרחק לא היה קשה בשבילי גם סחבתי כל מה שהיה צריך ועוד קצת ליתר בטחון: בטריות, מיים, בננות ותמרים, כדורי מלח, פלסטרים וכו. לא משנה מה מיטל היתה צריכה, היה לי לספק.. למזלנו, היא בחורה רצינית – חוץ מכדור מלח שהיא לקחה בעיקר בשביל הענין, היא היתה מסודרת לגמרי, והכל הלך חלק ומהר מהמצופה.
להיות מלווה גם מאפשר לך לראות את התחרות באור שונה. מהצד. מעולם לא ראיתי מרוץ בצורה כזו. למרות שזה לא אני רץ, אני מוצא את עצמי במתח לקראת התוצאה, לקראת הגעת הרץ הבא, דאגה בלילה מתקלה וכו. אני פשוט נכנס כחלק מהחבורה. גם הריצה כקבוצה זרה לי – אני רץ לרוב סולו, וזה האתגר שאני אוהב, אבל אין ספק שלקבוצה יש כוח מאחד, מחזק, מושך. אני נזכר בכוח הזה ברצים את ישראל – וחושב אם אי פעם אעשה תחרות בצורה כזו. מי יודע.
החויה, לסיכום, מאוד חזקה. אני ממליץ לכל אצן להתנסות בה פעם – הדאגה, השותפות, המאמץ – בלי הלחץ של התחרות או האתגר. מעולה.
השיטה הטובה ביותר: בקילומטר ה22 לעקם את הקרסול, להמשיך לרוץ, ובקילומטר ה28 לעקם אותו שוב, הפעם חזק.
חשבתי הרבה על הפוסט הזה, איך אני אכתוב מתוך הכאב והאכזבה מהמירוץ האחרון – יצאתי ל100 ק"מ, התחלתי לצלוע ממש ב-28, סיימתי 50 אבל היה לי ברור שלא כדאי להמשיך לעוד 50 – והיו לי 22 ק"מ לחשוב על זה.. אז לא, זה לא פוסט בכי ובכיינות – אלא פוסט של נסיון הבנה של כל הדברים שלא הלכו או תוכננו טוב בריצה הזו, כדי ללמוד ולממד לפעם הבאה.. אל תבינו אותי לא נכון.. הרבה דברים הלכו טוב, אפילו טוב מאוד. גם לרוץ 50 ק"מ בשטח הספציפי והאלים של ה50 ק"מ הראשונים הם לא מעשה קל, בטח לא כשאתה צולע אבל בשורה התחתונה את ה100 לא עשיתי, מדבקה לא קיבלתי, ויש לי חוב לסגור..
שינה – אני חושב שזו היתה הטעות העיקרית. בזמן של הפציעה (בערך ב3,4 בבוקר) הייתי ער בערך 22 שעות. הזינוק ב2 בלילה לא הסתדר לי טוב, ולמרות שנסיתי לא הצלחתי לישון ביום שלפני. לילה, עייפות ושטח רטוב היו כנראה יותר מדי – לרוב אני משתדל להיות קל על הרגליים, אבל מספר הפעמים שכמעט החלקתי רומזים לי שפשוט הייתי עייף מדי. הייתי יכול לעבור בלי פציעה או עם – ענין של מזל – אבל המירוצים כאלה לא כדאי להשאיר משהו כזה למזל. במבט לאחור היה עדיף לקחת צימר במקום ולישון עד 12, לבוא רענן ב1.
אימונים – האימונים היו טובים מבחינה פיזית, אבל על הגבול התחתון. התאמנתי על 90-100 ק"מ בשבוע וזה היה קצת מדי. שוב, ביום טוב אני יכול להסתפק בזה, וכנראה גם לסיים את המירוץ בכל מקרה, אבל זה לקחת את הגוף לקצה בלי הרבה רזרבות. לדעתי 110-120 ק"מ הוא מספר טוב יותר, בתוספת רכיבה או שתיים בשבוע (במיוחד על סינגל ספיד). אימון היתר שנכנסתי אליו (או כמעט נכנסתי) שלושה שבועות לפני גם היה מיותר, אבל המיותר ביותר לדעתי היה מרתון טבריה, שאותו היה עדיף לרוץ בכיף ולא חזק כמו שרצתי – ההתאוששות היתה איטית מדי בשביל השלב שבו הייתי באימונים.
פסיכולוגיה – כשנפצעים במאמץ סיבולת הפסיכולוגיה ניגשת קדימה. הגוף הרי כואב בכל מקרה, וקשה מאוד להבין את גודל הפציעה. קשה גם לדעת אם שווה להמשיך או לא. ברצים את ישראל היה ברור שממשיכים לא משנה מה, האם בכל תחרות האתגר הראשי הוא לסיים? אולי, לאנשים מסויימים. אני מסתכל על הספורט כתהליך, יש תחרויות ויש מסעות, ויש הרבה מכל אחד, וצריך לדעת מתי להלחם. הסיכון – אם הייתי ממשיך – להיות פצוע כמה חודשים או אפילו יותר גרוע, לא היה שווה מספיק את הפרס, לסיים 100 ק"מ בפעם הראשונה. עדיין, לא קל לוותר באמצע. בסופו של דבר היו לי 22 ק"מ לחשוב. מכיוון שהיה לילה וממילא לא היה לי מה לעשות בשטח ההחלפה, אמרתי לעצמי שאוכל ללכת ולדדות בריצה קלה את הדרך שנותרה לי בזהירות. כל הדרך ניסיתי לשכנע את עצמי שכדאי להפסיק, שזה עדיף. בסופו של דבר אני מאמין שזה נכון – אבל עדיין הקושי להפסיק באמצע גדול, ויש תחושה קשה של החמצה וכשלון. אני מנסה לנצל את החולשה הזו כדי ללמוד לעתיד, ומקווה שעוד חודשיים אוכל לפצות..
תזונה – אין תלונות מיוחדות, עבדה יופי. נראה לי שבקילומטר ה70 אולי כבר הייתי רוצה משהו מלוח. הכנתי תפוחי עץ כדי לאכול משהו חמוץ ולא מתוק, אבל אולי משהו ממש מלוח היה עדיף.
ובשורה אחת, מה הלך טוב? החברים, עז הרים (רוצים לפרגן להם בעצמכם? תנו ביקורת) המארגנים והמפרגנים, האנשים מסביב, התמיכה, התזונה.. בגדול – ואחרי הכל – נהניתי מאוד ולמדתי הרבה.. ומה אפשר לבקש יותר מזה?
ב40 הכל כאב, וחשבתי שאולי התחלתי מוקדם מדי. הירכיים (ארבע ראשי) היו קרש שלחץ עלי מבפנים, כף הרגל וכל השלד צעק די כבר, אני נשבר, הריאות לא יכלו יותר – חשבתי שחתיכות מהן מתחילות ליפול. לא חשבתי שאני מסיים את שני הקילומטרים הנותרים בריצה, פשוט לא היה מצב. חבל, כל כך קרוב לשיא, כל כך קרוב לסוף..
והנה עברה שנה מאז מרתון טבריה 2009, שם היה לי פחות מזל ושברתי את השיא האישי שלי. מאז רצתי ורצתי, ומכיוון שיצאתי מרצים את ישראל עם דלקת קלה בגיס אכילס, לא ידעתי אם אוכל לרוץ את המרתון. בחודש האחרון כמעט לא רצתי (יחסית לאימוני מרתון) – אבל הספקתי, רגע לפני שעת האפס, לתת 36 ק"מ בריצה איטית עם דנה ואז להפסיק, ולקוות לטוב.
הטוב קרה לפני שלושה ימים. הקרח (וקרח, וקרח, וקרח) עבד – הכאב בגיד פשוט נעלם. עדיין הרגשתי אותו שם, מרחף, אבל זה לא כאב. חוכמה גדולה – לא רצתי ביומיים האחרונים, ומי יודע אם הוא לא יתאושש ויתנפל עלי.. אבל בשביל זה אני כאן, בין השאר, לא? להלחם ולצאת מנצח..
אז החלטתי על אסטרטגיה אחרת – לרוץ עם קרן חצי מרתון – קרן כיוונה לריצה של 3:20, מה שהיה קובע שיא בשבילי – ואז, אם כואב, להאט – ואם לא – להמשיך עם קרן. בלב קיוותי שלא יכאב אבל אפילו לא העזתי לדבר על זה – המטרה האמיתית היתה לסיים את המרתון הזה כמעט בלי אימון, להתבסס על נסיון, כוח רצון ומה שנשאר מרצים את ישראל.
בניגוד לשנה הקודמת, השנה צפוי להיות חם. רציתי לצאת לרוץ בטייטס של ברוקס וגופיית האימון של איילות – אבל ישר ראיתי שהגופיה לא לענין – פשוט לא ישבה בנוח על הגוף וכידוע, לא מנסים דברים חדשים במרתון. חשבתי על חולצת רצים את ישראל שלי שהיתה מביאה הרבה גאוה, אבל היא סגורה וחמה מדי ליום כזה, אז הלכתי על חולצה ללא שרוולים – אחת האהובות שלי. יצאתי לחימום ומשהו פשוט לא הסתדר לי טוב עם הטייץ אז החלפתי למכנס של איילות – מכנס מעולה (גם הוא) של ברוקס, אמנם חדש אצלי אבל מסוג מוכר לי. מרחתי את כל החומר האנטי שפשפתי שהיה לי – כמעט בכל איזור אפשרי. באיזורים שנשארו ללא חומר מרחתי קרם הגנה מהשמש, ויצאתי לדרך.
כמה כיף לפגוש את עומר (חבר ושותף לאתר ביקורות ציוד הריצה שלנו) ואביו, במרתון השני והראשון שלהם, את קרן וג'ו, ועוד חברים רבים שהכרתי עם הזמן ולא ראיתי כמה חודשים – ראובן מילמן, רונן, גלעד ועוד ועוד. החברים מעולם הריצה שונים לגמרי מהחברים של עולם הרכיבות – את אלו מעולם הריצה אני רואה רק באירועים מיוחדים.. בתחרויות. האופי של הפגישות שונה לגמרי, כמו חברים שאתה אוהב ופוגש לעיתים רחוקות מדי.
אבל אנחנו על קו הזינוק, איכשהו אני משער שיהיה איחור אבל לא – ההזנקה נעשית בזמן.. קרן, ג'ו ואני יוצאים יחד. לרגע. ג'ו נעלם די מהר, ולמרות שעוד נראה את הגב והקוקו שלו מרחוק עוד זמן מה, מקרוב כבר לא נראה אותו עד קו הסיום. קרן ואני ממשיכים יחד, בקצב די קבוע כמתוכנן, 4:45 דקות לקילומטר.
אחרי 7.5 ק"מ אני מרגיש קצת את הקרסול, אבל עובר לריצה שלמדתי עם הזמן, ריצה שכמעט לא מפעילה לחץ על הגיד הכואב – והכאב אכן עובר. אני עדיין נשאר בתוכנית של חצי מרתון מהיר ואז mode של השרדות. קרן נראית חזקה, ומצליחה להשאר בקצב הקבוע (ולא למהר יותר מדי, רוב הזמן). אני שם לב שבעליות וירידות אני סוגר עליה פערים או מתרחק ממנה, ובאותה הזדמנות גם מאנשים אחרים ושוב נזכר בעובדה שאנשים לא יודעים לרוץ בירידה – ולמעשה מפעילים שרירים כדי להעצר במקום לתת לגוף לזרום. אני מנצל את הירידה כדי לנוח ולהגביר קצב בו זמנית. בשביל זה יש ירידה, לא?
הפניה צפונה היא הרבע שלי. אני מחלק את הריצה בגדול לארבעה חלקים, כדי להקל את המחשבה והאתגר (אל דאגה, לקראת הסוף אני עוד מחלק את הרבע האחרון ל3-4 חלקים משלו). החלק הראשון הוא עד עין גב, והוא החלק הקל. החלק השני הוא אתגרי – עדיין מרגישים חזקים אבל אסור להשתולל, ואז החצי מרתון – והחזרה. החלק השלישי (חזרה על החלק השני) הוא חלק אכזרי במיוחד – הוא במגמת עליה, ארוך וישר, ופשוט נמשך ונמשך כאילו עד אין סוף. זכורה לי במיוחד נקודה 3-2 ק"מ לפני הסיבוב, עולים עליה לא קלה (במיוחד בשלב הזה של המירוץ) ופתאום רואים את הקילומטרים האלה בקו ישר – כביש ארוך ארוך ומיאש.
אבל אני מגיע לרבע עם קרן, מרגיש חזק. זוכר כל הזמן את הלקח מרצים את ישראל – גולש יותר מאשר רץ, זורם. לא כואב לי, והמוזיקה פשוט טובה. טובה מאוד אפילו. איזו בחירה מצויינת של רשימה. מדי פעם אני מוצא את עצמי מגביר, במקום לשמור על קרן היא שומרת עלי, אבל בתוך הלב אני מרגיש שמשהו יכול לקרות כאן. הגיד לא מורגש, וכבר עברו 16.. 17..18 ק"מ. אולי יהיה בסדר. אני מגביר מהירות.
נקודת החצי מגיעה אחרי 1:39:10 – קצב שיאפשר לי להגיע בפחות מ3:20, ולקבוע שיא אישי – רק דקה יותר מהר מהקצב הצפוי. אני שמח על הדיוק, אבל מתחיל ללחוץ. בכל תחנת שתיה אני לוקח בקבוק מיים ושותה חצי ממנו, ובכל תחנה שניה, איפה שיש איזוטוני, אני עוצר ושותה כוס או שתיים, לפי מצב הבטן. לשמחתי אני כבר מזהה מתי שתיתי יותר מדי והבטן מפוצצת. פעם פירשתי לא נכון את ההרגשה הזו כעייפות ואכלתי או שתיתי יותר – מה שכמובן גרם למצב להדרדר. הפעם לא נפלתי בפח. כשהבטן התפוצצה פשוט שתיתי פחות, אחרי 20 דקות הכאב עבר וחזרתי לשתות.
הרבע השלישי עובר מהר מהצפוי.. ברובו בקצב של 4:20 עד 4:30.. אני מנסה לא לעלות מעל ה4:30 אבל מוצא את עצמי יותר ויותר רץ סביב ה4:20.. זה מוקדם מדי, אבל אני לא רוצה להאט. יהיה קשה, אז יהיה קשה. זה מרתון, באתי להלחם ולהצליח, ויש כאן סיכוי למשהו טוב. אני לוחץ, ונקודת השליש מגיעה.
חשבתי שאחרי הסיבוב, 12 ק"מ לסיום, אני פשוט אחזיק מעמד, ארוץ 4:20 ואשרוד. זה רק 12 ק"מ. אני מתחיל לתאר כל שלב בתור שלבים בריצה בבית. הנה אני יוצא למסלול של ה12 ק"מ הקל שיש לי ליד הבית, המסלול שאני עושה עם אורן. הנה מסלול של 10, קצר וזריז. אולי המסלול של ה8, והנה – 6 ק"מ זה המסלול שלי מהבית לפארק וחזרה – מסלול שבבית הוא כל כך קצר שאני עושה אותו רק בתור התאוששות מירבית, לעיתים רחוקות בלבד. כל כך קצר בבית, כל כך ארוך היום.
ב8 ק"מ לסיום אני מתחיל לחלק את המסלול לקבוצות של שני קילומטרים, ואז לאחד אחרי השני. מוצא איזה בחור אמריקאי שלא יודע איזה קצב אנחנו רצים (4:20) ורץ איתו קצת. כואב לי, כואב. במיוחד בריאות. הבחור לידי נראה חזק, ואני אומר שאני אנסה להחזיק איתו כמה שיותר, ואז ארד ל4:30.. אבל עוד קצת, עוד קצת ב4:20. עוקפים עוד ועוד אנשים, עליות וירידות. הבחור חזק, חזק מאוד, אבל כנראה שהוא חושב את אותו הדבר עלי, רק שהוא סובל קצת יותר.. ואחרי 20 דקות יחד הוא מאט, רק קצת, ואני מגביר כדי להעלם, טריק קטן שלמדתי עם השנים.
4 ק"מ לסיום, הארבע ראשי (שריר הירך) מתחיל.. לא לכאוב, לא לפעום, להתקרש. אני מרגיש שכל הגמישות הלכה לי מהרגל. כף הרגל השמאלית שלי, זו שעליה אני נזהר עם הגיד, מתחילה לכאוב מאוד. אני משער שהזוית הזהירה שלי מתחילה להשפיע. כואב לי, ואני לא בטוח שאצליח להחזיק בקצב הזה עוד הרבה זמן. 4 ק"מ זה הרבה זמן? 20 דקות כולה, לא? אולי פחות אפילו בקצב שלי.. ננסה להגיע ל39 ק"מ, עוד ק"מ אחד – ואז נראה את טבריה כבר, נראה מה יהיה.
39 מגיע, ולא קורה משהו מיוחד. הכאב רק מתחזק. אני עובד למוד "זה רק כאב". רק כאב עובד ל3 ק"מ, אני מקווה. אני מסכם עם עצמי להאט עד ה40, ואז נראה מה יהיה. אולי עד ה41.
מצד אחד, הקילומטר ה40 לא מגיע כל כך מהר.. מצד שני, אני גם לא מאט. לא ממש מבין למה, הרי סיכמתי עם עצמי.. אבל הגוף, עם כל חוסר הנוחות, מסרב להאט. הוא התרגל לקצב, הוא רוצה את השיא הזה. זה בכלל לא אני, זה הוא. ואז מגיע הטירוף זה סוף המירוץ. אני לא אפרט יותר מאשר מה שהיה שם, אבל בסוף השיר, אני כמעט בדמעות.. אני מאושר.
את החצי השני רצתי ב1:36:18, 3 דקות מהר יותר מאשר החצי הראשון. negative split מעולה, כמו בחלומות. הצלחתי להגיע בדיוק ל3:15 שעות, מספר נחשב וסימבולי, כמו שצריך. 2010 התחילה בזינוק, כמו שרק יכולתי לרצות…
שנים עברו מאז רצתי את הר לעמק, בזמנו לא היה סולו ופשוט הצטרפתי כמלווה לקבוצה של שמונה רצים. שנים גם עברו מאז רצתי אולטרא, ודי הרבה זמן, אם לא שנים גם כן, מאז רצתי מירוץ מאורגן. מצד אחד, הרבה דברים שאני יודע מכל כיוון אפשרי, ומנוסה בהם, מצד שני, כמה דברים כבר שכחתי, כמה מהזכרון שלי היה זכרון שרירי שלא בהכרח קיים יותר, או הרגל?
אבל בשורה התחתונה את ה100 לא עשיתי, מדבקה לא קיבלתי, ויש לי חוב לסגור..
