אני מסתכל בפוסט האחרון שלי, שנכתב ב25 בספטמבר 2011 (בדיוק לפני שהצטרפתי לGetTaxi..) וחושב על השנה שעברה.. על העבודה, על נבו הקטן, על שנה שלמה.. ועל הספורט.. על איך השנה הזו התחילה ואיך היא מסתיימת.. וכיוצא בזה, על כמה מעט כתבתי.. וכמובן – האם שווה לחזור?
הרבה דברים השתנו. בתחילת השנה כשהצטרפתי לגט טקסי יצאתי כל בוקר ב5 לרוץ שעתיים, חזרתי הביתה, התקלתי, יצאתי באופניים לרמת החייל וחזרתי. שעתיים ריצה ושעה וחצי רכיבה כל יום.. אבל אז התחילו הטיסות לחו"ל.. ונבו נולד.. והלילות הפכו להיות בליל של חלומות, בכי של תינוק והרבה קקי, עד שלקום לרוץ ב4 או 5 בבוקר בכלל לא היתה אופציה.. זה היה הזמן לחזור למיטה ולתפוס עוד שעה של שינה.
אני מוצא את עצמי רץ שעה ומתעייף. ריצת שטח של שעתיים משאירה אותי שמח ומאושר אבל עם רגליים כואבות למחרת. מפתיע אותי מחדש בכלל שאני יכול לרוץ שעתיים, ואני מגלה שוב עד כמה ספורט סיבולת הוא דבר פסיכולוגי. ועד כמה זה יפה, ועד כמה זה כיף לרוץ ביער חורשים ולקבל התקף לב מחזיר בר, או לרוץ בבן שמן ולהבהיל צבי סתם ככה באמצע היום.
אני מוצא את עצמי נהנה במיוחד מריצות של חצי שעה עם נבו בעגלה, הוא כבר בן חצי שנה אז מותר. חושב על היום שארוץ עם העגלה שלו מרתון, ובכלל, היום שהוא ירוץ איתי מרוץ קטנטנים כזה או אחר.. איזה תענוג. אין לי ספק שהילד הזה יהיה חזק ויאהב את הדברים הללו.. לפחות עד שיתגבר ויקבל אופי משלו – ואז, נראה.
אז אני חוזר לכתוב, כי יש לי יותר זמן, אני חוזר לרוץ שאפשר, ומנסה למצא את הזמן. חוזר לבדוק אביזרי ריצה שונים ומשונים שלא הכרתי.. ומקווה שהחזרה תהיה לזמן ממושך..
