אלקטרוליטים

אלקטרוליט, בהגדרת הוויקיפידיה, הוא "חומר המכיל יונים חופשיים ופועל כמדיום מוליך חשמלי". בגוף האדם, התיבשות והובלת מיים קשורים ישירות ליחס וריכוז האלקטרוליטים. לאתלטים, במיוחד ספורטאי סבולת, החשיבות לשיפור היכולת והביצועים היא עצומה, ולכן חשוב לדעת מה קורה עם האלקרוליטים בגוף, להיכן הם הולכים ואיך מאבדים אותם, מהם הסימפטומים באיבוד אלקרוליטים, וכיצד לשמור על איזון נכון לביצועים מצויינים.

איבוד אלקטרוליטים נעשה בזיעה ובהטלת שתן. אפילו איבוד של 1-2% במשקל הגוף יכול לפגוע בביצועי הספורטאי, ואיבוד של מעל 4% יכול להיות פאטאלי. במירוצי הרפתקאה גדולים כמו הgreat western יש צוותים רפואיים שבודקים משקל בכל כמה תחנות ומוציאים אנשים מהתחרות אם המשקל ירד יותר מדי – אין משחקים. כדי להתגבר על האובדן אנשים שותים, ואם שותים מיים בלבד, אפשר להגיע שוב למצב של התיבשות – משום שללא האלקטרוליטים החשובים האלה – הגוף לא יכול לנצל את המיים והנוזלים שברשותו.

כתבתי בעבר על התוספים החשובים לספורטאי סבולת, ורציתי להרחיב לקראת המירוצים הגדולים המגיעים, קצת יותר על האלקטרוליטים עצמם – אותם תוספים שאנחנו לוקחים במשקה האיזוטוני ובכדורי המלח שלנו, ולעיתים במזון אנרגיה. לכל תוסף, חוץ מאשר נתרן, כתבתי איזה מזון שאפשרי לסחוב או להשאיר בתחרויות ארוכות במיוחד, אפשר לאכול כדי לקבל את התוסף.

נתרן (סודיום) וכלוריד (וויקיפידיה)

נתרן הוא האלקרוליט המצוי ואולי החשוב ביותר. הוא מצוי בעיקר מחוץ לתאים בגופנו, ויחד עם האשלגן הוא משמש להעברת תוצרים לתוך התא והוצאת זבל החוצה. גם הובלת חשמל בעצבים – לצורך חשיבה או שימוש בשרירים לדוגמא – נזקקת לנתרן ואשלגן. מלח שולחן כמו שכולנו מכירים אותו הוא למעשה נתרן כלורי. מחסור בנתרן נקרא hyponatermia (ראו את המאמר על איזון מיים ואלקטרוליטים שמפרט בדיוק מה זה, למה זה קורה ומה אפשר לעשות).

מזונות עשירים בנתרן: בננה, משמש, מלון, גזר, בוטנים שקדים ואגוזים.

אשלגן (פוטסיום) (וויקיפידיה)

זהו האלקטרוליט העיקרי הנמצא בתוך התאים. עובד יחד עם הנתרן והכלוריד לאיזון נוזלים והעברת זרמים חשמליים בעצבים. אשלגן אובד מכיווץ שרירים וצריכת גליקוגן בפעילות גופנית, וכן בהטלת שתן וזיעה.

מזונות עשירים באשלגן: בננה, משמש, מלון, גזר, בוטנים שקדים ואגוזים.

סידן (קלציום) (וויקיפידיה)

למרות שהשימוש העיקרי של סידן הוא בעצמות, במצבו הצמיסתי הסידן משמש גם לתקשורת ניורונים בשריר, כיווץ שריר ויש לו חלק חשוב במטבוליזם של גליקוגן. אנחנו מאבדים סידן בזיעה בעיקר.

מזונות עשירים בסידן: גבינה לבנה 5%, יוגורטים וחלב מעושר בסידן, ברוקולי, גזר.

מגנזיום (עוד על מגנזיום) (וויקיפידיה)

כמו שכתבתי בעבר, זהו אחד האלקרוליטים הפחות מוערכים היום. המגנזיום עוזר גם הוא בפולסים חשמליים בעצבים, כיווץ שרירים ויצירת אנרגיה בעזרת ATP. יותר מזה, למגנזיום יש השפעה על כמות האלקטרוליטים האחרים בגוף (סידן, נתרן ואשלגן). פעילות ספורט ארוכה מדללת מגנזיום, וכן הזעה ומתן שתן.

מזונות עשירים במגנזיום: שקדים קלויים, גרעיני חמניות, טחינה.

לסיום, אם אתם מעדיפים תוספי תזונה ולא לקבל את האלקטרוליטים מאוכל, אביב ואני כתבנו טבלת השוואה בין טבליות מלחים באתר מרחקים עם פירוט מדויק.

לאכול טבעי בזמן פעילות

רק בשנה שעברה התראיינתי למגזין Mountain Bike Action על תזונה בתור מישהו שהולך רק על מזון כימי: פאוורבר, ג'לים ואיזוטוני. אהבתי שקל לקחת אותם ואפשר לסמוך עליהם: מספר הקלוריות קבוע ומדויק, אחוז הפחממות, שומנים וחלבונים ידוע ומונע הפתעות, וחלקם מחוזקים לפי הדרישה שלי בקפאין ושאר ירקות. זה היה טוב.

ואז הגיע המרתון הירוק והכל השתנה: לא היו לי תוספים, ובמירוץ חילקו תמרים ובננות. וזה עבד – לא רק שזה עבד – זה עבד טוב יותר. לא, לא היתה לי יותר אנרגיה – זה לא השתנה. תוספים כימיים מספקים בדיוק מה שהגוף צריך. אבל הבטן והקיבה לא ממש מחבבים אותם. לפני המרתון השלמתי עם הכאבים, חוסר הנוחות וכדומה.. אחרי – ידעתי שכבר לא חייבים.

השבוע סיימתי את רצים את ישראל, ריצה של ישראל כולה (580 ק"מ בקירוב) במשך 9.5 ימים – ולא אכלתי מאכל כימי אחד – למרות שאני עדיין מסתמך על איזוטוני. בזמן שאני כותב את השורות האלה אני גם חושב מחדש על השתייה, אבל זה עוד יצריך ניסויים שונים ומשונים. בנתיים, קצת על התזונה בריצה.

כל עוד שמרנו על קצב טוב, בין 5:30 ל6:10 דקות לקילומטר, אכלתי רק אוכל שהכנתי מראש: תמרים ובננות טקצת תפוחים כשרציתי משהו שאינו מתוק. בהמשך, במקומו שהאטנו, הרשיתי לעצמי להשתולל: כריכים עם דבש, בייגלה, ואפילו ביסקוויטים עם שוקולד. היינו כל כך רעבים שהכל נכנס בלי בעיה.

מה יש בתזונה הזו שעובד כל כך?בהנחה שרציתי לקבל מהתזונה בערך 150 קלוריות לשעה, משום ששאר הקלוריות הגיעו מהאיזוטוני, וגם רציתי לשנות מדי פעם את התחושה בפה:

תמר מג'הול – ערך קלורי גבוה, בין 40 ל60 קלוריות לתמר אחד (לקחתי בין שניים לשלושה לשעה), בעל אינדקס גליקמי נמוך ואחוזי שומן נמוכים.

בננה – בערך 90 קלוריות לבננה, לקחתי פעם בשעתיים-שלוש במקום תמר אחד (יותר קלוריות, טעם שונה בשביל הנפש), הרבה אשלגן ובאופן כללי הרבה ויטמנים ומינרלים (ברזל וכדומה).

תפוח – מדי פעם כדי לשנות את הטעם המתוק. 54 קלוריות לתפוח, גם הוא מכיל הרבה אשלגן וסידן.

האם אני מומר? לגמרי. האם אני חושב שתזונה כימית עבר זמנה, או שהיא אינה מתאימה? חלילה. אין תחליף לאפשרות הסחיבה של חטיפים וג'לים, ואני לא רוצה לדעת מה הייתי צריך לעשות כדי לסחוב תמרים ל24 שעות או אתגרים דומים. גם אנשים שאינם רגישים מדי בקיבה יכולים להשתמש במוצרים כימיים בקלות. הפתרון הטבעי, מצד שני, זול יותר וקל יותר. את שאר החשבון תעשו אתם.