תגית: חורשן

ריצה בחום

אחרי כל הדיבורים על הבדווטר (badwater) לא יכולתי להתאפק והחלטתי לנסות בעצמי סימולציה קטנה. למי שלא מכיר, בדווטר הוא אחד המירוצים הקשים ביותר שיש בעולם – לא רק אולטרה מרתון של 100 מיילים (160 ק”מ), אלא גם מירוץ בעמק המוות בקליפורניה, שמתרחש בטמפרטורה של 50 מעלות (היו כאלה שהעירו “כן, אבל בלי לחות” – אז כן, רק 50 מעלות, כמעט בלי לחות, לא נורא כמו תל אביב באוגוסט), וזה רק האויר בחוץ – הכביש עליו רצים כל כך חם, שיש רצים שמחליפים נעליים תוך כדי כי הסוליה פשוט נשרפת, וסנדויצים שמכינים לדרך פשוט הופכים לטוסטים. ממש כך.

תמיד אמרתי שיש הרבה אתגרים שאני מוכן לנסות להתגבר עליהם: מרחק, עייפות, כאב – אבל מול השמש אני לא מוכן להלחם. היא פשוט גדולה מדי, והיא כנראה תשאר כאן גם אחרי. תמיד התעלמתי ממירוצים בעלי זמני זינוק הזויים של 9 בבוקר באוגוסט בישראל, או אפילו פעם אחת ב13 בצהריים ביולי. לא הבנתי אנשים שמתעקשים להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בישראל ולא באירופה. אבל משום מה הדיבורים הרבים, וגם החום שקצת ירד, עשו לי חשק לנסות.

קפצתי לפרו ספורט, קניתי שרוולי ריצה נוגדי UV לקייץ (אמתין עוד כמה פעמים ואכתוב עליהם ביקורת בגיראפ), לקחתי את הכובע סלומון XA החביב עלי לאחרונה (בעל כיסוי לצידי הראש ולצוואר, לפחות מבחינת הסרטן אהיה מוגן) – ובצורה ממוגנת כזו יצאתי לריצה ב15:00 בצהריים – בחום מלא. התיכנון היה 3 עד 3.5 שעות, אבל לא חשבתי שהמיים יספיקו ליותר מ3, וזו היתה המחשבה הריאלית יותר. המיקום: חורשן. קיוותי להגיע למקומות המוצלים יותר, אבל על כך בהמשך.

ההבדל הגדול בין כל ריצה לריצה בחום הוא העומס הבלתי יאמן על הגוף. מכיון שהייתי מוכן מראש (מדהים כמה המחשבה משפיעה על הקושי) לחוסר נוחות מהחום לא נתתי לה להשפיע עלי יותר מדי. כמו כאב מרוחק ולא מעצבן היא פשוט היתה שם יחד איתי בכל הריצה, אבל העומס הפיזי היה עצום. לא משנה כמה שתיתי, זה לא היה מספיק. כבר לא יכולתי לשתות עוד והרגשתי שהגוף מלא, אבל ידעתי מההרגשה (ומצבע וכמות השתן) שאני צריך עוד. בכל דקה שהרגשתי שהבטן קצת מתרוקנת – שתיתי. בסופו של דבר, ב3 שעות גמעתי מעט יותר מ2 ליטר, בערך 600-700 מ”ל לשעה של משקה איזוטוני. אין ספק שאם אתאמן לריצות חום יהיה עלי ללמוד לשתות יותר – שאר הלילה וערב ראש השנה היו עמוסים בשתית מיים בלתי פוסקת.

בריצה בחורשן אין לי מסלול קבוע. כשאני יוצא מביתו של אחי באבניאל יש לי נקודת כניסה קצת לפני עמיקם, ומשם והלאה התחושות והחשק מובילים אותי. הפעם הגעתי לכמה מקומות חדשים ומעניינים, אבל בסופו של דבר המסלול לא היה טוב כמו שרציתי – הרבה יותר מדי זמן חשוף בשמש ולא תחת עצים – שם הבדלי הטמפרטורה כל כך גבוהים שאני מרגיש הקלה ברגע שיש עלי צל.

https://web.archive.org/web/20140802033151if_/http://connect.garmin.com:80/activity/embed/48239453

קשה לי לדעת מה היה הגורם המכריע לקצב האיטי – קצת יותר מ25 ק”מ (לא כולם נקלטו בGPS) ב-2:52 שעות, רק 400 מ טיפוס וקצב ממוצע של 6:43 דקות לקילומטר. אולי תנאי השטח, אולי החום. נראה לי שנתוני ה400 מ’ לא מדוייקים מאוד (זה יכול לקרות בGPS), אבל המספר עצמו לא רחוק משם. מה שחשוב הוא לא זה – אלא הנסיון בריצת חום קשה שכזו, הסבלנות והאימון הפסיכולוגי. ראיתי שזה אפשרי, וכמו שכל מי שמכיר ספורט אקסטרים, השלב החשוב ביותר הוא השלב שבו אתה מבין שמשהו אפשרי – אחרי זה, אין גבולות יותר.. או שהם פשוט קרובים ונמוכים יותר

רכיבות שבת – שקט סוער

לרכיבות סינגל ספיד, במיוחד במקומות כמו הר חורשן, אי אפשר לקרא רכיבות שקטות או רגועות – זה פשוט לא מסתדר יחד עם העליות המטורפות, אפילו בימים בוציים וחורפיים כמו היום, כשDj מוקי הוביל את אילן, פורטו ואותי ברחבי השטח המוכר לו ככף ידו, בין קטעים בוציים כאלו ואחרים כמעט בלי שנתקע בעצמנו. חוויה. רכיבות סינגל ספיד בחורשן הן תמיד סוערות, גם כשמזג האויר שקט ואביבי.

ובכל זאת, ביום כזה, כשהשרירים בארבע ראשי שלי כואבים אחרי שבוע שהתחלתי לחזור לריצות ארוכות (סה"כ 80 ק"מ השבוע, אבל אתמול רצתי 40-45 בבוקר ועוד עשיריה קלה בערב), הרכיבה היתה מעין שקט בשבילי – קשה על הלב ריאה, קשה על השריר – אבל בלי אימפקט, בלי המכות בלי הרחמים על הגוף – רכיבה שמשאירה אותי עייף, אבל לא כואב ונוקשה.

אני לא אפליג בנפלאות הקרוס טרינינג, כי זה לא פוסט על כושר. אבל על החורשן, על הירוק והכחול, על איילות בבוקר ועל רכיבות בקור עם החבורה – על זה אני יכול לספר נפלאות ומופלאות. אפילו שהיום לא היו סינגלים, אפילו שבצורה בלתי מובנת מוקי הצליח לארגן מסלול שהרגיש כאילו היו בו הרבה ירידות וקצת עליות – ובלי שהוא ידע הוא אירגן לי את הרכיבה המושלמת.

(התמונה, דרך אגב, היא משימשית דווקא, אבל בכל זאת יפה :))

וזו המפה של הסיבוב המלא:

פ

מרוץ קולומביה האתגרי (פיילוט) 2009 – הלילה – חלק 3

[קישור לוידיאו על המירוץ מערוץ 10]

חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני

חלק 2 – מירוץ אתגרי – היום

הלילה הוא ארוך, והוא עוד יתארך. מ6:00 בערב עד 5:00 בבוקר לערך, 11 שעות שנראות כמו נצח. כאן מתחיל המאבק האמיתי של המירוץ כמעט בכל המובנים: העייפות הפיזית בשיאה, הניווט קשה פי כמה, והעייפות הנפשית, הרצון לישון, כבר מכה בך בגלים, אתה לא רואה מספיק טוב, ופשוט קשה.

לשמחתי, יש לי את קרן איתי, ולשנינו ברור שכל זה לא משנה. דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, אנחנו נרכוב, נרוץ, נלך, ונתקדם לאט לאט עד סוף הלילה. לא עד סוף המסלול – זה לא רלוונטי – רק הזמן משנה. פשוט נעשה הכל הכי מהר עד שיהיה אור בחוץ.

אנחנו מתחילים את הלילה הזה בעופר, יחד עם קבוצת המדריכים, בדרכנו לנקודה 9. מתחילים להכיר את הקבוצה המדהימה הזו, 3 בנים ובת, כל אחד מהתמחות אחרת בקאנטרי ג בתל אביב: מדריכת שחיה, מדריך חדר כושר, טריאתלט ואני לא זוכר כרגע את הרביעי. מה שבולט לי מייד היא האנרגיה שלהם. הם מעודדים אחד את השני, צוחקים, כאילו מעבירים שיעור זה לזה. הם לא מנוסים בטירוף, יש להם כושר והמון נשמה. השעה כבר 18:00 או 19:00, וזה אומר שהם כבר 11-12 שעות בשטח, והם חזקים בטירוף. כל הכבוד לחבר'ה האלה, באמת. כולי הערכה.

נקודה 9 נמצאת באמצע שום מקום, ולא פלא שהיה קשה למצא אותה. אבל אחריה נקודה 10, למרגלות חורשן, די זריזה. כשאנחנו מגיעים, הרבה אחרי הcut off time, מודיעים לנו שנוותר על נקודות 11,12,13 שמפוזרות מסביב לחורשן, רחוק רחוק, ונעבור ישר ל14. גם את המשימה שהיינו אמורים לקבל כאן (איזשהו פאזל) לא נקבל. מצד שני אנחנו מקבלים עונשין של 15 דקות שבהן אסור לנו לעזוב את המקום. מנצלים את הזמן לשבת, לאכול, לנוח, למלא מיים. אנחנו מחליטים להמשיך עם הקבוצה כדי להיות פחות לבד ולקוות שהם יודעים לנווט יותר טוב מאיתנו. זה לא אמור להיות קשה מאוד, כל מה שצריך זה לדעת לקרא מפה – אפילו את זה אנחנו לא ממש מצליחים :)

נקודה 14 די קלה למציאה, ונקודה 15 קצת טריקית בהתחלה – אם נמצא את השביל הנכון הוא ייקח אותנו כמה קילומטרים בצורה די ישרה לנקודה. אם לא, אז פחות. אני מתחיל להיות משתתף פעיל יותר בניווט, ולפחות מצליח לעזור קצת בכמה נקודות. לא שאנחנו לא מתבלבלים, עולים עליה אחת יותר מדי אחרי פיספוס של מעבר בקר קטן בצד הדרך, אבל בגדול לא מבזבזים יותר מדי זמן ואנחנו על השביל הנכון, בדרך לקבר השייח. הירח עולה, זהוב וגדול, והתנים מתחילים ליילל בכל הסביבה, קוראים זה לזה. אין חיות ליידנו, אנחנו חבורה גדולה מדי, רעשנית מדי ומלאת אור, אבל הם בסביבה, אתה פשוט יודע (ושומע) את זה. עולים יורדים, יורדים ועולים, קרן ואני רצים קדימה בעליות ומחכים. זה קצת מתסכל אבל שנינו יודעים שאי אפשר לעזוב את הקבוצה השניה, לבד אנחנו עדיין לא רוצים להסתובב בלילה הזה.

בקבר השייח מחכה לנו צוות צילום ונמרוד מהעזים, מדברים ומקשקשים קצת, והקבוצה של המדריכים מתראיינת. הם ממש אוהבים את זה, ואני כבר רוצה לזוז. נמרוד קצת מקשקש איתנו והם מבקשים גם לראיין אותנו, במיוחד על העזיבה של ראובן ואסף אז אנחנו משתפים פעולה, אבל כשהקבוצה מתחילה להתמהמה, למלא מיים ואוכל, אנחנו מחליטים להמשיך לבדנו. הקבוצה של אנדיור מגיעה, הם כל כך מהירים שהם עוקפים אותנו למרות שהם עשו את נקודות 11,12 (לדעתי את 13 אף אחד לא עשה), אבל הם רק מגיעים ואנחנו זזים. הנקודות הבאות (16,17) במיר"ב, ואני לא צריך מפה בשביל להגיע לשם. אני גם לא צריך אור.

העליה למיר"ב קשה, אבל מהירה. אנחנו עוברים ליד נקודה 16 בדרך ל17, וממשיכים, אבל זה כבר בקטנה. גם קרן וגם אני מכירים, אוהבים, מרגישים כמעט בבית. זה לא יאמן כמה זה טוב לראות שעוד רגע מחליפים חזרה לריצה, קצת לנוח מהאופניים, וכמה טוב לרכוב באיזורים שאתה מכיר בלי פחד להאבד שוב. אני לא מקנא במי שלא מכיר כאן כלום באף שלב.. זה כמו טיול אינסופי בתוך כלום, בחושך. אבל כמו שכתבתי, נקודה 16 מגיעה מהר, ואיתה 17, שאליהן אנחנו מגיעים ראשונים (יש!) ויש חניה.

אנחנו כבר בשוונג, אין מה לאמר. נראה לי שהעייפות ירדה קצת אפילו. מתארגנים מהר, אולי מהר מדי.. מיים, שלום שלום. הצוות המדהים של עז הרים כולם כאן כבר עייפים ורואים את זה, אוכלים פולקה לארוחת ערב. אוח, הריח, הריח.. אם נמהר ונצא מכאן, נסבול פחות :) אני מחליף לבגדי ריצה, מוצא עוד כמה קוצים מהרפתקאת היום שנראית כל כך רחוקה עכשיו, ומסתכל על המפה והנקודות הבאות. 18 נראית מפחידה – היא ליד עליית הזבל של דליה. לפני שבועיים שלושה רצתי שם עם זהר כשהתאמנו לרצים את ישראל וזה היה כואב, אבל המסלול היה די דומה.. המזל, המזל מתחיל להאיר לנו פנים. אנחנו בלי המפה ובלי תיאור הנקודות, פשוט יוצאים לדרך. העליה של ג'ואל ושבילי רון למטה (עליות לא קלות בשטח אבל לא רצינו להגיע לכביש למטה, זה אסור), ואנחנו בדרך.

אם כשהיינו על האופניים בקבוצה גדולה החיות התרחקו מאיתנו, בריצה כזוג הן מרגישות פחות מאויימות, מה שאומר שאנחנו מרגישים יותר. חזיר עצום (בלילה הכל עצום, אני יודע, אבל החזירים כאן משוגעים!) חוצה את הדרך לידנו ופשוט נכנס בגדר שבצד, עובר דרכה. אני שמח שהוא עובר דרכה, ולא נשאר עצבני ומבוהל ליידנו. כל הכבוד לחזיר החזק ולבונה הגדר החלשה. אנחנו ממשיכים בדרכנו, קצת רצים וקצת הולכים, לפי העייפות ולפי התוואי. ברור שכשנגיע לעלייה עצמה נלך יותר. זו עלייה מהגיהנום – תלולה, מאובננת, ארוכה. הו וורן וורן.

ככה לפחות חשבתי. אבל למה לעלות את העליה הזו פעם אחת, אם אפשר שלוש? הרי לא היה מספיק קשה גם ככה. אז בטעות (טעות? זה כל כך קטן, פיצפון, משהו שיכול לקרות לכל אחד, נשבע!) לקחתי את המפה הלא נכונה בנקודה האחרונה. כן, שמעתם את זה נכון, קראתם את זה כאן לראשונה. בגלל שהלכנו לפי תוואי שאני מכיר ובכלל לא הסתכלנו במפה, לא ראינו גם שפשוט אין לנו מפה.. והפעם הראשונה ששמנו לב היתה במרחק כמה קילומטרים מהיער, למרגלות העלייה. למזלנו עדיין היה לנו את ההסבר הטקסטואלי, אז החלטנו לנסות. נקודה 18 אמורה להיות בראש העליה כמעט, נקודה 19 במקום בלתי מוכר ונקודה 20 בנחל מערות. בלי מפה לא היה סיכוי לנקודה 19, אבל את 18,20 האמנתי שאוכל למצא בלילה. אבל לא כשעז הרים במשחק. זוכרים שדיברתי על "גדר המקיפה מטע זיתים"? איזו גדר, איזה מטע, איזה זיתים. עציצים בקושי, 200 מ' מהדרך. לא היה לנו סיכוי למצא, ובאמת.. לא מצאנו. חיפשנו, חיפשנו. מצאנו שני תנים שצחקו עלינו בצחוק המטורף שלהם והתבוננו בנו כמה דקות עם עיניים נוצצות ומפחידות.. באותו רגע חשבתי לעצמי שהם אמורים לברוח, ולמה הם לא יודעים את זה.. אבל החלטתי לא להגיד שום דבר כדי לא להפחיד את קרן..

אז לא מצאנו את הנקודה. ואחרי חצי שעה או משהו כזה נכנענו. התחלנו לרדת למטה.. והנה אורות עולים לקראתנו.. האם ניצלנו?

כן, לפחות עכשיו. הקבוצה של רן, אביב וגווין מאנדיור (המתחרה הרביעי שלהם פרש), מובילי המירוץ בזמנים, עולים מולנו. שלום, שלום, והנה מתבררת עובדה מעניינת – יש להם מפה, אבל אין להם את התיאור הטקסטואלי. מי אמר שמזל לא משחק תפקיד חשוב במירוצים אתגריים? החלטנו לחפש יחד את הנקודה האובדת.. שוב.. מטפסים את העליה, ומגיעים למזבלה. רק דבר אחד קטן – הנקודה אמורה להיות 800 מ' לפני המזבלה.. יורדים חזרה, ומתחילים לחפש. שוב עוברת חצי שעה.. אבל אל דאגה, בסופה פרס – רן, עם עייני נץ לילה (לא רציתי להגיד ינשוף) מזהה את הנ"צ, על גדר קטנה המקיפה עציצי עצים שאולי יום אחד יהיו זיתים. כולנו צוחקים בכאב. אפשר להמשיך.

קרן ואני מתלבטים אם להמשיך עם אנדיור או לחתוך לנקודה 20. 20 יותר בטוחה ותאפשר לנו לחזור לפני הcut off הבא, ואולי להרויח עוד כמה נקודות. אבל 19 נקודה קשה ויהיה מענין לנסות למצא אותה. הצוות של רן מרגיע אותנו ואומר שהם לא באטרף, וישמחו שנצטרף. אני לא יכול להגיד עד כמה אני מעריך את זה: להסתכל מעבר לתחרות, לקבוצה אחרת ולהזמין אותנו להצטרף. שלא יהיה לכם ספק: הקבוצה הזו חזקה מאיתנו גם בכושר וגם בניווט. אני בודק עם קרן שרוצה להצטרף אפילו יותר ממני, ואנחנו הולכים על זה. בפעם הבאה שננוח יהיה כבר בוקר.

המסע עם הקבוצה החדשה מרשים. רן ואביב נקצוענים. למודי מרוצים דומים, הם זזים כצוות, הולכים מהר ורצים גם כן. מנווטים במהירות ולוקחים החלטות יחד, זה פשוט תענוג. גווין לא מסתדר טוב עם ההליכה, הוא אצן וזה פשוט מוזר וקשה לו. מי שלא היה שם לא מבין – זו לא פלצנות.. לפעמים ללכת ולרוץ לאט יותר קשה מלרוץ מהר, רק בגלל הסיבה שהגוף שלנו התרגל למשהו אחר. אבל אנחנו מתקדמים בסה"כ בקצב טוב. מתקדמים לאן, זו כבר שאלה אחרת. אנחנו פשוט לא מוצאים את נקודה 19. באיזשהו שלב, אחרי ירידות ועליות רבות, גם לא מוצאים את עצמנו. אנחנו מחליטים פשוט להמשיך מערבה, להגיע לכיוון כביש 4 ולרוץ דרומה לעבר נחל מערות, די דומה לתכנון של קרן ושלי, אבל למה לעשות את זה ישר אם אפשר להתחיל את הטעות הקריטית השלישית והאחרונה של היום (הלילה), ולנסות לקצר דרך נחל שפגשנו בדרך… הנחל הוא נחל בוסתן, ומי שמכיר יודע שהכלב הקטן הולך צפונה כמו שהוא הולך מערבה.. וכן, ברגע שאתה בפנים אין דרך יציאה.

שעה וחצי או שעתיים הלכנו בקקה הזה. אי אפשר לרוץ כמובן. סלעים ענקיים, קפיצות, מפלים.. בלי מיים, נכון, אבל עדיין. כואב ברגליים. אתה יודע שטעית, אתה יודע שאתה הולך ומתרחק ותצטרך לרוץ הכל חזרה, אבל אין לך מה לעשות אלא ללכת מהר, להזהר, לקוות שזה יגמר מתישהו, עדיף מוקדם מאשר מאוחר. העינייים כבר לא רואות כל כך טוב ב3:30-4:00 בבוקר, הרגליים פחות יציבות.. ממש זמן לא טוב ללכת על בולדרים.. אבל זה המצב, וכולנו חושקים שיניים ורגליים והולכים קדימה. עוד דקה, עוד 10, עוד חצי שעה. שומעים לרגע את כביש 4 אבל זה נעלם, חושבים שהנה נגמר הנחל אבל זה רק עיקול. אך אל דאגה, לכל נחל יש סוף, וגם של זה מגיע. 10 ק"מ לערך צפונה מאיפה שהיינו אמורים להיות. תענוג גדול.

מתקשרים לעז הרים. השעה 4:30 והcutoff הוא ב5:00. אין מצב שנגיע אפילו אם היינו בשיא הכושר. אבל עז הרים לא יכולים כרגע ואנחנו מתחילים לרוץ חזרה, אולי נספיק להגיע גם לנחל ולהרויח עוד נקודה. אני חושב על דרכי קיצור חזרה אחרי נקודה 20 לעבר 21.. לפחות זה מעסיק את הראש. אבל בסוף אין צורך – שני רכבים של עז הרים מגיעים, מודיעים לנו לחתוך לכביש ולקבל איסוף. קצת מבאס, אבל כבר מאוחר מדי להתבלגן ביער, והשמש עוד רגע עולה.

כן, חברים, הלילה כמעט עבר, האור עולה. ניצלנו.

לחלק הרביעי – מירוץ אתגרי – הבוקר