חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני
המירוץ מוזנק ב9:00 ואנחנו מתחילים לרוץ. המטרה הראשונה – חוף הים, ממנו נצא לשעה שעתיים של קייאקים. קבוצות הגברים יצאו ביחידים וקבוצות מעורבות בזוגות. הריצה די מהירה, אבל כמה חילוקי דעות מתגלים בקבוצה: החוקים אוסרים בתחלית האיסור מעבר על כבישים ופסי רכבת, אבל אנחנו מגיעים לפסים ולא מוצאים דרך סביב. שאר הקבוצות, דרך אגב, תקועות איתנו. כמה רעיונות עולים לאויר וראובן מחליט שנעבר את הפסים במקום המסודר, אז אנחנו עוברים. די מהר אנחנו מגיעים לחוף בנווה ים, והקיאקים שממתינים לנו. יש איזשהו נסיון של מישהו לתת הסבר בטיחות אבל למי יש זמן להקשיב. זורקים את התיק לקיאק וקופצים למיים, ראובן ואני, קרן ואסף, ותחילים לחתור.
ראובן חותר בכוח. אף אחד מאיתנו לא חותר מקצועי, ולדעתי החתירה קצת מהירה מדי, אבל ראובן כולו בקטע תחרותי, קורא ומעודד את קרן ואסף שקצת אחרינו, שר בשימחה שירי אנרגיה. השירים שלו שונים משלי אבל אני מאוד מתחבר להרגשה של הרצון לשיר בשיא ההתלבות. קורה לכולנו, לא? 
אנחנו חותרים וחותרים, אני לומד את הקצב לאט לאט, מוצא תנוחה שתהיה לי קלה (מתברר שיש מקום להשעין את הרגליים ולהשתמש בקייאק כקונטרה, ואחר כך כשכולם יוצאים עם רגליים עייפות ואני לא, מתברר שההחלטה היתה נכונה). אני מנסה להבין מתי יותר קל לחתור, מתי אנחנו יותר מהירים.. קצב קבוע? חתירה איטית וחזקה קרוב לקייאק או מהירה וקבועה רחוק מהסירה? לאט לאט אני נכנס לקצב שנוח לי, מצליח לנוח קצת תוך כדי חתירה, אבל לא מצליח לגרום לראובן להכנס לאותו מצב, מצד שני, לראובן הרבה נסיון במרוצי סיבולת, אז אני סומך על דעתו. אני רק מבקש ממנו שבזמן שאני היה יותר איטי שלא יצעק ויגיד לי למהר, וזה לא יעבור טוב. מקווה שהוא שמע.
קשה לזהות את המהירות והמרחק שעוברים בים. המפה לא פשוטה. אנחנו הולכים ומתרחקים מהמתחרים, וגם מהצוות שלנו, אבל מנסים כל כמה זמן לעצור ולחכות (אני) או אפילו לשוט חזרה (ראובן). באיזשהו שלב אנחנו כמעט לא רואים אף אחד מאחורנו וראובן מכריז שזהו חוף היעד, אנחנו חותרים במהירות לחוף… ומגלים שאין אף אחד שם.. מבט מהיר מגלה שכנראה חתרנו קילומטר אחד או שניים יותר מדי.. יש גם חסרונות בלהיות ראשונים. אנחנו ממהרים לחזור לים ולחתור חזרה, ומגיעים, בסופו של דבר, 20 דקות לערך אחרי כולם. לא נורא, כשמסתכלים על 24 שעות. לא נעים גם כן.
בסוף אנחנו אכן מגיעים למתחם, מתארגנים לרכיבה, ומקבלים משימה. אסף וראובן לוקחים את הזמן להתאושש, ובסוף ההתארגנות למשימה לוקחת זמן שיא (לפי עז הרים) – אך מצד שני, ברגע שאנחנו מתחילים קרן פותרת את המשימה כל כך מהר שגם בצד החיובי אנחנו רושמים זמן שיא. העצירה הראשונה קצת ארוכה בסופו של דבר, ולמרות שעקפנו קבוצה אחת בדרך והגענו לשתי הקבוצות במתחם, אנחנו שוב יוצאים כמעט אחרונים. אני מקווה שעכשיו, ברכיבת שטח בכרמל, יהיה לנו יותר קל ויותר מהיר.
אבל מי שתכנן את המסלל זה וורן, ולוורן אין דבר כזה מסלול אופניים קל. כשאני רואה את תיאור הנ"צ הבא, "על שלט 'שטח אש' לפני עליה", חשש קל מתגנב לליבי.. עליה, שטח אש, ליד מתחם הבננות במיר"ב, טוב זה לא יכול להיות, אבל damn, האם יש מצב שאנחנו מגיעים לעליה של התותח? אוי ואוי אוי. אני משתדל לסתום את הפה, אין טעם לבאס את החברה מראש. היתרון, מצד שני, הוא שאין צורך לנווט. אני יודע איפה העליה הזו בע"פ.
ואכן תוך כמה דקות אנחנו שם. בדרך פוגשים את קבוצת הנווטים, כמו שאני קורא להם מכאן והלאה. הם הגיעו מאיזור הנגב, יודעים לנווט תוך כדי שינה אבל מעולם לא רכבו במיר"ב או בעליות כמו שוורן תיכנן לנו. את כל מה שאנחנו עושים בכושר הם משלימים בניווט חכם. במרוץ אתגרי, כך מתברר, ניווט פשוט חשוב יותר. הקבוצה נלחמת בעלייה, אבל לנו כבר יש בעיות משלנו. אסף לא רכב בשטח מימיו , ראובן לא רכב כלל באופני הרים בשנה האחרונה, והעלייה של התותח היא ממש לא עלייה למתחילים – היא תלולה, היא מדורדרת, היא פשוט קשה. תוסיפו לזה את המאמץ שלפני, החום של צהרי יום, ומתגלה אתגר לא פשוט. קרן טסה קדימה, ואני מנסה לעזור כמה שיותר.. מה שמצחיק הוא שהעזרה הזו היא משהו שרוכבי שטח רגילים אליו – דחיפה קטנה בעליה קשה, עזרה עם האופניים, זה קורה וכולנו עוזרים זה לזה. טריאתלטים לא רגילים לזה – טריאתלון הוא ספורט שמקדש את האינדיבידואל, עד רמה שאסור להיות קרובים אחד לשני ברכיבה על אופניים.
נראה לי שזה אחד הדברים המעניינים ביותר שאני רואה בתחרות הזו – אנשים מתנהגים בצורה מאוד סטריאוטיפית. קבוצת אנדיור המקצוענית עושה הכל מושלם, אז זה לא נחשב. הנווטים מנווטים, האצנים מתקשים ברכיבה, הטריאתלטים פחות משתפים פעולה כקבוצה, ומדריכי הכושר שומרים על מצב רוח. כמובן שאני מגזים, אבל מהבחינה הזו אני ממש רואה תת מאפיינים שכמעט מאפשרים לי לדעת מאיזה רקע מגיע כל מתחרה. אני אוהב דברים כאלה, סדר בבלאגן.
אבל לכל עלייה יש סוף, והסוף של התותח טוב במיוחד – הוא פשוט יפה. אפשר לנוח, להסתכל על הנוף, ואחריו יש ירידה מטורפת. כשאני חושב על זה אני לא ממש בטוח שירידה היא מנוחה לכולם, אבל בשבילי זה משב רוח מחודש. אנחנו שוב נפגשים עם הנווטים, והם ממשיכים בדרכם. אחרי דיון ניווטי ארוך אנחנו ממשיכים באותו הכיוון, ומגיעים לנקודה 8 בדיוק כשהקבוצה הזו עוזבת.. שוב אנחנו ממלאים במהירות מה שהם עושים בניווט. בשלב הזה אנחנו מחליטים אחת משלוש ההחלטות הרעות שאנחנו לוקחים במירוץ הזה, ולא ממשיכים כמו הנווטים אלא לעבר חוות מקורה. שעות רבות אחרי כן וורן יספר לי שזו נקודת הניווט הקשה ביותר שהיתה (בין נקודה 8 ל9) משום שההחלטה שלקחנו היא בדיוק ההחלטה שנווט לא אמור לקחת.. אבל מי שפחות דווקא כן.. ואנחנו נפלו בפח.
די מהר, כחצי שעה אחרי כן, הבנו גם אנחנו שנפלנו בפח, אבל החלטנו ללכת לכיוון ההחלטה הגרועה השנייה של היום – לחצות "דוך" את ההר, ולנסות למצא דרך איפשהו שם. אז דעו לכם, נווטים צעירים (המנוסים בינכם יודעים יותר טוב) – לא עושים את זה. שעה וחצי לקח לנו לעלות למעלה, חצי שעה לרדת, שלא נדבר על הרגל המפוצצת שריטות והקוצים שהוצאתי מהת$%#$ עד השעה 5 בבוקר כשהחלפתי מכנס רכיבה, ועד 12 בצהריים כשניסיתי לנקות את הגרביים. התקפלנו כשראינו שעובר יותר מדי זמן, השמש מתחילה לרדת ואין דרך. היינו מותשים וקצת עייפים כבר, והוחלט לנסות להגיע כמה שיותר מהר לנקודה 10, ואולי פשוט לוותר על 9.
בדרך טיפסנו על ההר ליד הישוב עופר, והלילה התחיל לרדת. מהשעה 17:00 ההוראה היתה לרכוב עם פנסים, אבל במהרה ירד חושך בכל מקרה. ראובן ואסף התחילו לדבר על פרישה, משום שלא היו רגילים ברכיבה על אופני הרים, והחושך רק הגדיל את הפחד. היה מאוד מבאס לשמוע על המחשבות שלהם, והיה יותר קשה לשמוע שהם מחליטים לפרוש. אני מכבד את ההחלטה האמיצה, הידיעה איפה הגבול של לנסות בכוח ואיפה אין טעם והסכנה להפצע גדולה יותר מדי, אבל בכל זאת, היה קשה. באותו רגע גם קרן ואני למעשה הפסדנו במירוץ, משום שנקודות העונשין על פרישת משתתף גבוהות מאוד, ושניים פירושם הפסד למעשה – אבל באותו רגע לא ידענו ולא חשבנו על זה. התקשרנו ליידע את המארגנים ולשאול כיצד להמשיך, ליווינו את הזוג עד מקום שקל לחזור ממנו לנקודות ההתחלה, ופנינו שנינו אל החושך, בגלל שלשנינו היה ברור שאת המירוץ הזה אנחנו מסיימים. אין כאן שאלה.
יש לנו עוד 15 שעות.
חלק 3- מירוץ אתגרי – הלילה
חלק 4 – מירוץ אתגרי – הבוקר