תגית: כאב

להגיב

לאט לאט, כשהפציעה שלי הולכת ונעלמת (סבלנות! סבלנות!), אני מתחיל לחזור לכושר. הכל כואב בכל רכיבה – כולל הכבוד האבוד כשאני אבוד שם מאחור – כשאני מנסה לתאר את תמיד נראה לי שכאב המאמץ הוא אותו כאב רגיל, אלא שהפעם ההתאוששות קשה יותר, והריאות שורפות יותר, והחשוב מכל.. ההרגשה הטובה כמעט לא מגיע. האם ככה מרגישים אנשים חדשים בספורט?

שני הדברים היחידים שמחזיקים אותי בתמונה הם החבר'ה – כיף להיות שוב ברכיבות של הקומונה הטובה בישראל, יחד עם אנשים חדשים וקצת פחות פרצופים מוכרים אבל אותה רוח שנשארה, וכן הידיעה מנסיון עבר שתוך שבועיים עד שלושה אני אמור כבר להרגיש הרבה יותר טוב עם כל זה.

בנתיים, בין רכיבה לרכיבה, ריצות קצרות ומיאשות – לצאת מהבית לריצה של חצי שעה ולקוות שלא יכאב, זה נגמר עוד לפני שזה מתחיל אבל אני יודע שאסור לי יותר. השבוע הגעתי לשלוש ריצות, ואפילו לריצה אחת של 8 ק"מ. בשבוע הבא ארוץ 3-4 פעמים, גם כן 8 ק"מ, ואולי ריצה אחת של 10. עדיין בלי עליות ובלי שטח, אבל לאט לאט אני מקווה להגיע גם לשם.

בקרוב, אני חוזר. סוף סוף.

יש ימים שזה קורה. יש ימים שאני רואה את זה בא, אם בגלל שאכלתי משהו מתוק שעה לפני האימון, או אולי דיאט קולה (שלא בדיוק ברור לי למה, אבל זה גורם חוזר), או שסתם היה יום קשה ושבוע מתוח, אני יוצא לאימון, ואחרי 10 דקות, 20 דקות אולי, פתאום העולם מתרסק לי – הנפש והגוף נופלים ולא רוצים לקום. היום היה יום כזה.

4 ק”מ לתוך ריצה של 14, אני לא יכול יותר. פשוט לא מצליח. זה לא היום שלי. יאוש מלא. כאילו שתי התקפות חזיתיות נופלוץ עלי: אחת נפשית ואחת גופנית, מקביליות אבל עדיין מאוד ברורות בגבולות שלהן. אני ממש יכול לתאר אותן בנפרד:

הפיזי: מורגש בעיקר בריאות ובחזה, שם כואב, לא בדיוק קשה לנשום, אבל אותה השפעה של חוסר נשימה. הגוף לא מקבל מספיק חמצן, יש ריקנות בבטן. משם זה זורם לרגליים, שלא בדיוק כואבות, ולא ממש עייפות, אבל ההשפעה הסופית היא כאילו הן גם עייפות וגם כואבות, קשה להרים רגל אחר רגל, ועד שאני מצליח התנועה איטית, מגושמת. אני מרגיש כאילו אני אחרי ריצה של 60 ק”מ.

הנפשי: יאוש, אולי, זו הדרך הטובה ביותר לתאר את ההרגשה, יאוש כבד. לא רוצה להמשיך, רוצה לעצור, רוצה הביתה. לא רוצה להתאמן, לא אוהב את הריצה, המאמץ פשוט קשה מדי, ואני לא רוצה להלחם. אולי אקצר את הריצה, אולי אסתובב ואחזור הביתה.

למזלי אני מכיר את המצב הזה ויודע בראש, בהגיון יותר מאשר בהרגשה, שהוא זמני. אני גם יודע שזהו אימון טוב לקראת אותם רגעים מייאשים ומעייפים בריצות אולטרה, עמוק לתוך השעות הארוכות. הסיבה אמנם שונה אבל התוצאה זהה, ואני יכול לנצל את האירוע הזה כאימון פסיכולוגי. אז מה אני עושה?

פיזי:לא הרבה, אין מה לעשות. פשוט ממשיך, לאט.. לאט. פעם אחת אפילו עוצר והולך דקה אחת בעליה שאני תמיד רץ. אני מרגיע את עצמי (עוד על זה בהמשך), וממשיך לאט לאט.

נפשי: כאן המלחמה האמיתית. אני מחליט פשוט לא לנטוש. אם צריך ללכת, אלך, וכמו שאמרתי קודם, אני אפילו מבצע. פעם אחת, אבל הצריבה בכבוד כואבת. אם צריך, אלך את כל הדרך, אבל את המסלול שלי אני עושה היום. אני ממשיך לרוץ לאט, ומפסיק לחשוב על כל דבר. מגלה שחושבים על העכשיו, על הריצה, על הצעד הבא, הכל נהיה קל יותר. לא על החיים, לא על אנשים או עבודה, לא על מוזיקה – רק על הריצה. לאט, לאט, ועובר עוד קילומטר, עוד אחד.. אני כבר בשישי, והגבעות מתחילות..

וזה עובר. אחרי 8 ק”מ לערך זה מאחורי, הקצב חוזר ועולה, ואני חוזר לאימון. הראש עוד קצת כואב אבל זה בקטנה.. מצב ברוח חזר, ומי בכלל זוכר מה היה לפני כמה דקות. המאבק הושלם, צריך רק לזכור את הלקח..

בספורט סיבולת אנחנו נלחמים הרבה בעייפות. לפעמים זה בראש, לפעמים בגוף, לפעמים תזונה לא נכונה ופלעמים חלוקה לא טובה מספיק של מאמץ. הסיבות כמעט אינסופיות – ולכן חשוב כל כך לנסות להבין מה עומד מולנו – כדי שנוכל לנסות להתגבר על העייפות הזו.

מכירים את הרגעים האלה בסוף העליה שהרגליים לא יכולות לתת עוד כלום, הריאות בקושי נושמות והכל כואב, רגע לפני ההתמוטטות אתם פתאום מקבלים כוח לתת עוד מכה, עוד עליה, ומסיימים בקלות ובכוח את מה שרק לפני רגע חשבתם שיהרוג אתכם?

מה קרה שם באותו רגע?

עייפות היא לא דבר פיזי בפני עצמה – היא איתות של הגוף למוח שמטרתו המקורית לסמן שיש בעיה, אך כמו בכל איתות, יש זיופים. יש איתותים שנועדו להזהיר, ויש רמות של הזהרה. כספורטאים אנחנו חייבים למצא את הקו העדין בין לא להקשיב להם ולהגיע לתוצאות מופלאות, לבין להשתיק אותם, להתייבש ולגמור בבית חולים או עם פציעה כרונית. הניסיון וההקשבה הם הגורמים המבדילים בין הסוגים.

פעמים רבות דיברתי עם זהר ברצים את ישראל על העובדה שהריצה שלנו קשה בדיוק בחצי שעה יותר ממה שאנחנו מתכננים. אם מתכננים שעתיים, מתחיל להיות קשה אחרי שעה וחצי. אם מתכננים ארבע שעות, הקושי הגדול מתחיל אחרי שלוש וחצי. תמיד צחקנו על זה, וההבנה האמיתית שלי היא שמכיוון שהרבה בראש, עדיף לפעמים להתרכז בהוויה בזמן הריצה – לרוץ בלי זמן, בלי בלי מטרות. אם נכנסים לזה – זה עובד.

במחקרים שנעשו נתנו חוקרים לספורטאים לרוץ שלושים שניות במאמץ על. מבלי להודיע למתאמנים, שינו את זמן הריצה (ואת השעון המודד) לזוז לאט יותר, ולמעשה זמן המאמץ היה 36 שניות. הרצים החלו להוריד את המהירות ולהשבר אחרי 33 שניות. לאחר מכן במבחנים דומים, ללא שינוי השעון, התחילו המתאמנים להחלש ב27 שניות. המסקנה: ההתעייפות היתה בראש, ולא בגוף. מדהים.

אז מה אנחנו יכולים לעשות בנידון?

• כשיש לכם אימון קשה, לא מוצלח, אל תבזבזו אותו – השתמשו בו כאימון הכנה פסיכולוגי. אתם עוד תזדקקו לזה.
• אם הראש חושב על כאב, קושי, סבל – אל תנסו לחשוב על אושר, שמחה, מטרה. זה לא עובד. במקום זה תנסו להכנס לזן – לא לחשוב על כלום. פשוט להיות. פשוט להשלים את הריצה, הרכיבה. לרגע לנסות להיות זומבים כמעט. מצאתי שזה קל יותר ועובד הרבה יותר.
• שינוי קצב – אל תאטו – הגבירו את הקצב. מחקרים מראים שדדוקא העלאת הקצב שולחת סימנים שמעירים אתכם מחדש למאמץ.

פסיכולוגיה היא דבר נהדר, ובמרבית המקרים המוח אכן חזק מהגוף. השתמשו בו.

ישנם אימונים מועילים, ישנם אימונים טובים, ישנם קשים. ויש כאלה שמגדלים אותך, עובדים על דברים שיכינו אותך ליום הגדול, ליום האמיתי. אחד כזה היה לי אתמול.

בקצרה, כי רוב התיאור נמצא שם, התחיל רע, המשיך גרוע, הפך נורא. כאבה לי הרגל וכאבה לי יותר הרגל השניה. הגיע מצב שהייתי צריך לעצור.. פעמיים. פעם ראשונה לשתיים שלוש דקות, פעם שנייה ליותר. פשוט לא לדרוך על הרגל. כאב שלא משתחרר, שמשאיר אותך חסר אונים, כי ככל שאתה רץ הוא מתגבר.

כאן נכנסת הפסיכולוגיה למשחק.. ברגע שיכולתי שוב לרוץ, למרות שעדיין קצת כאב.. השיכנוע העצמי מתחיל. "רק תגמור את הסיבוב ותחזור הביתה, 12 ק"מ זו גם ריצה טובה".. ואז, לקראת סוף הסיבוב, כואב קצת פחות, "הסיבוב הבא ממילא קצר, ותוכל עוד לקצר אותו. עד לפני שבוע רצת סיבוב וחצי, אז תחזור לשם, מה רע?" ואני ממשיך.. הכאב פוחת, ולקראת הסיבוב השלישי (הסיבוב השני היה מלא..) כבר לא הייתי צריך שיכנוע.. הייתי צריך לשכנע את עצמי להפסיק.

האימון, דרך אגב, היה מעולה – קצב טוב, 18.5 ק"מ עם טיפוס מצטבר לא רע.

אז מה היה לנו כאן? פיזית? אימון בסדר. צפוי, קצת חלש יותר כי עצרתי. מרחק? צפוי. מהירות? בסדר. אבל האימון הפסיכולוגי, להמשיך כשכואב, לרוץ עוד כשאתה מרגיש חסר אונים, ולא רק להצליח, מילא זה, אלא להרגיש אחרי כמה זמן שזה עובר, שיש תקווה.. זה PRICELESS ליום תחרות.

אני זוכר שיחה שהיתה לי עם הקלאסי כשהוא התאמן לצ'ימיצ'ורי.. היתה להם רכיבה של 120 ק"מ כמדומני, שלא כל כך הצליחה.. והוא היה מבואס. הסברתי לו את נקודת המבט שלי. זה לא שיש אימונים כאלה וצריך לעבור גם אותם – זה שאימונים כאלה הם זהב אמיתי. הם אימוני ראש. בלעדיהם, יש תחרויות שפשוט לא תצליחו לגמור. צריך ללמוד לאהוב גם אותם.

הקדמה:

איך בכלל אפשר להתחיל.. מאיפה מסע ארוך כזה מגיע, למה, כמה מאמץ וכמה למידה יש בדרך. הגעתי לנומה עמק יום לפני המירוץ, לנוח ולהתארגן על התוכנית, להרשם, לקבל תדריך ומספר מראש, וכדי לא לקום מוקדם מדי בבוקר המירוץ. הזינוק ב5 בבוקר, ואם הייתי צריך לבוא מתל אביב לא הייתי ישן בכלל. כמו שזה היה, לפחות קמתי ב3:45.. יום ארוך לפני.

לא היה לי ספק שהאסטרטגיה הפסיכולוגית שלי צריכה להיות כל הקופה. פשוט ללכת על זה, לא אולי ולא כמעט, לא בערך. פשוט לצאת בידיעה שאני מסיים. ביליתי את רוב היום במחשבות על הכיוון הזה. psyched myself up כמו שנקרא.

התכנון התזונתי שלי היה 500 מ”ל איזוטוני כל שעה (בערך 140 קלוריות, ול380 מ”ג סודיום), בננה (200 קלוריות, 2מ”ג סודיום) וכמה תמרים. עוד קצת מלח (180 מ”ג סודיום) ואני סוגר בערך 300-400 קלוריות לשעה ועוד 500 מ”ג סודיום. לא רע.

תכנון הוא דבר חשוב. הבעיה היא שאתה מגיע למקום התחרות ובערב מגלה ששכחת את התיכנון בתוך שקית ליד הדלת. כמובן שזה גם קורה אחרי התדריך, אחרי שכבר כולם הלכו ואתה לא מכיר אף אחד. הייתי מאוד עצבני, וזה לא היה סימן טוב.. מכאן והאלה כל מה שהכנתי הלך לעזאזל. יש ימים כאלה. ידעתי שאיזוטוני לא תהיה בעיה להשיג (במקרה הגרוע יש חלוקה במירוץ, למרות שהם לרוב לא ממלאים מספיק), אבל כדורי מלח יהיו בעיה אחרת.

בכל מקרה החלטתי גם לחלק את המסלול בראש לארבעה חלקים. 30 ק”מ ראשונים – התחלה. עשיתי את זה בעבר, אני מכיר את החומר. 20 ק”מ אחר כך – ההרפתקאה – מכיר את החומר בחלקו. אחרי 45 ק”מ אני באיזור לא ממופה, מתחיל להגיע למקומות שלא הייתי בהם. זו ההרפתקאה. 15 ק”מ אח”כ נקראו האתגר. אין ספק שכאן רוח הלחיה תצטרך לצאת. אין כאן שאלה בכלל. זה הולך להיות קשה. ה15 הק”מ האחרונים.. טוב נו. “הלא נודע”. אני ממש לא יודע מה יקרה לי אז.

ריצה קלה של חצי שעה, כל הבגדים מוכנים, התיק מאורגן. נעבר על הכל אחר כך שוב, וכרגע אני יוצא לארוחת פסטה ותדריך.

הארוחה בקיבוץ הזורע מאוד נעימה. הפסטה פשוטה, שלושה או ארבעה סוגים בשני רטבים וסלט ירוק, כמו שצריך. האוירה נהדרת – רוב האנשים מכירים אחד את השני ממירוצים קודמים, אני מכיר רק את ראובן מילמן שעשה איתי את הישראמן הראשון ואת קרן מפרו ספורט אבל זה לא ממש מפריע – כולנו אחים ואחיות במקום הזה.. אני שמח לקבל את המספק ערב לפני, זה מוריד את הלחץ מהבוקר.

השעה כבר אחרי 20:00 וכדאי לחזור לצימר. שמח ששרון באה לעשות איתי את התחרות – והולך לישון מוקדם.. אל דאגה, השעון מכוון ל3:45, ככה גם השעון של שרון, ככה גם השעון האון ליין מאיזה אתר שמצאתי. לא לוקחים סיכונים.

על הבוקר אין לי הרבה מה להגיד. קר, אני שמח שהבאתי כפפות. לוקח יותר זמן ממה שחשבתי להגיע למקום, אבל הזינוק ב10 דקות איחור. כדי להשלים את הבילבול שלי אני לומד שאחת הרצועות של הפנס נקרעה והוא לא יכול להתלבש על הראש.. לא נורא, כנראה נצטרך לרוץ איתו רק שעה, ואח”כ הוא נכנס לתיק. אני חושש אבל זו כנראה הבעיה הטכנית האחרונה במירוץ..

ההתחלה:

הסיבוב הראשון, 30 ק”מ, הארוך ביותר, הוא המהנה ביותר. ברור לי שזו רק ההתחלה וברור לי שהוא לא יהיה הורג. עקב טעות כיוון קלה של הראשונים אני מוצא את עצמי בראש הטור, במה שנראה לי הפעם האחרונה במירוץ. זה דווקא מרגיש נעים. אחרי בערך 20 דקות אני עוצר להשתין וכולם עוקפים אותי, אבל לא נורא, הובלתי. מצחיק.

אני מחכה שהאור יעלה, כדי שהפנס יחזור לתיק, הטמפרטורה תעלה, ושיתחיל להיות מענין. קרן הבטיחה שלא יהיו סינגלים בחושך, וזה נותן לנו שעה של ריצה בקצב נמוך יחסית, נעים, בלי בלאגנים ואם המתנה (לפחות שלי) לקטעים המעניינים. הזמן עובר מהר. החלטתי לא להקשיב למוזיקה בלילה, זה קצת מסוכן, ואני עלול לפספס קריאות אזהרה לפני מכשולים, מיים וכדומה שיש במסלול. לא שווה את זה, אבל אני מכחה למוזיקה בקוצר רוח.

פתאום אני מוצא את עצמי בסינגל, ושם לב שדווקא די מואר בחוץ. אני מזהה את המקום מתחרות הסינגל ספיד הקודמת, וזה עושה חמים בלב.. מישהו מקדימה צועק להזהר כי יש כאן קטעים חלקים, אבל אני שם לב שהוא פשוט דורך בתוך ערמה ענקית של קקה של פרה. יש לו הרבה זמן לרוץ עם הריח הזה..

הקבוצות מתחילות להתרחק ולהתפרק. בערך 50 אנשים זינקו למקצה הארוך, וזה הולך להיות מרוץ די בודד לרובם (לי פחות, אבל מסיבות לא טובות..) – חוץ מאלה שהגיעו בקבוצות של שניים שלושה. זה נחמד להתאמן עם עוד אנשים לתחרות כזו.. ולרוץ איתם. מי אני בכלל מכיר שירצה לנסות?

כמה דקות של שיחה עם ראובן, ואז הוא לוחץ על איזה לחצן טורבו ועף קדימה. חשבתי שאולי אמרתי משהו. לא יאמן שהוא עשה את הישראמן לפני כמה שבועות. כמה שהוא נהיה חזק מאז שרכבתי איתו באילת, לפני שלוש שנים. מדהים. ראובן יסיים את התחרות במקום שלישי דרך אגב. הבן אדם מכונה. אבל לא נעלבתי בכלל והמשכתי לרוץ.

אני מרגיש חזק ופשוט רץ בכייף. מאמץ את הגישה שכולם נוקטים בה שלא רצים בעליות הרצחניות במיוחד. האמת – לא חושב שיכולתי לרוץ בחלק מהן, זו פשוט זוית לא ברורה בעליל. לשמחתי הGPS מראה לי שקו הסיום כבר ממש קרוב, וכמו קסם, כשפול סיימון שר ההגעה לגרייסלנד, אני מטפס לראש הגבעה ומגלה את האוהל של נקודת ההחלפה.

(הפסקת נתונים טכניים: הסיבוב, 30 ק”מ, לקח 2:54 שעות, דופק ממוצע 158, במהירות מקסימלית של 15 קמ”ש). העצירה הראשונה היא ל5 דקות, ואני יוצא לסיבוב השני במקום הרביעי.

ההרפתקה:

החלק השני של המירוץ הוא של 20 ק”מ. כאן אני נכנס לאיזור לא ידוע. אף פעם לא רצתי מעל 45 ק”מ, בטח לא בשטח כל כך קשה.

כמה צדקתי לחשוש מהרגע הזה.

עד 40 ק”מ רצתי כמו שאני אוהב, ומכאן והלאה, זו באמת הרפתקאה. פתאום התחיל להיות קשה, קשה מאוד. רן שילון פגש אותי לקראת הסיבוב הרביעי וטען שלא אכלתי מספיק. אולי, חישוב הקלוריות יבוא בסוף. אולי לא התאמנתי מספיק. אולי בגלל שלא היה לי מלח. לא יודע. אבל השרירים החליטו ש40 ק”מ זה די מספיק, וכואב, ואולי כדאי להפסיק. ידעתי שיש רק עוד 10 ק”מ, וזה מה שהשאיר אותי במשחק. 10 ק”מ ביום טוב זה 40 דקות. אני מאמין שהיום זה היה 70 או 80, אבל למי אכפת. ידעתי שרצתי את ה40 הראשונים מהר מספיק כדי לפצות על הרבה מאוד כאב שיכול לבוא עכשיו, והגיע הזמן לקבל את התשלום. ולשלם באותה מידה. לשלם הרבה.

(הפסקת נתונים טכניים: את ה20 ק”מ (66% מרחק) השניים עשיתי ב2:30 שעות (88% זמן), דופק ממוצע  142 (89% דופק), מהירות מקסימלית 14 קמ”ש (92% מהירות)

הנתונים הטכניים לא ממש מסתדרים לי עם הכאב, ועובדים טוב רק אם ה10 ק”מ הראשונים היו הרבה יותר מהירים, או שההתעלמות מהכאב היתה הרבה יותר טובה ממה שאני זוכר, אני לא ממש יודע כרגע. הזמן והדופק ירדו באותה מידה כמעט, שזה אומר שהתאמצתי פחות ורצתי יותר לאט (כאילו דה), אבל עדיין במסגרת נכונה פחות או יותר (דופק 140 הוא 70% מהמקסימלי שלי). מהניתוח הזה נראה לי שממש השרירים היו פשוט עייפים, והיו צריכים דלק, פשוט דלק, ומנוחה. זה כאב מאוד. לא יכולתי לחכות כבר לתחנה, ובכלל לא הייתי בטוח שאני יוצא לסיבוב נוסף.

ידעתי מראש שנקודת ה50 ק”מ היא נקודה בעייתית פסיכולוגית. את ה30 עוברים בקלות, ואם מגיעים ל65 אז כבר ממשיכים, צולעים, זוחלים את ה15 ק”מ שנשארו. לפחות לפני שהמירוץ מתחיל זה נראה ככה. אבל נקודת ה50 היא נקודה שאם קשה מאוד בה, יש עוד די הרבה מסלול לעבור, והרבה כוח נפשי לאסוף כדי להתנפל על ההמשך.. הגעתי עם הידיעה הזו למירוץ – אם אני לא מסתער זה לא יצליח. דקלמתי את זה לפני, בערב ובבוקר, וגם במשך המירוץ, כשעוד היה לי כוח, אבל עדיין, ברגעים מסויימים.. זה קשה. קשה מאוד.

אני מגיע לאוהל, שמח מאוד לראות אותו ולעצור. לרגע, להרבה זמן, כמה שצריך. לא חושב על זה כרגע. מתחיל לאכול, כמה שאפשר, ממלא את התיק באוזוטוני חדש, ומוצא מישהו נחמד שנותן לי כדורי מלח. אוי כמה שהייתי צריך את כדורי המלח האלה, וכמה שהם עוזרים מהר.

שרון נותנת תמיכה מדהימה. היא דואגת שאני בסדר (אני לא בטוח שהיא חושבת ככה, אבל מילא), קצת מדברת איתי על החששות ועל כמה אני אתבאס מחר אם אני אפרוש. אני נשאר יותר יותר באוהל. זה לא טוב למוראל, זה לא טוב לשרירים, זה לא טוב לזמן של התחרות, אבל זו נקודת שבירה. אני חייב איכשהו לשכנע את עצמי לצאת לשם. אחד הדברים שהשאירו אותי במירוץ 24 שעות של שכרון חושים אחרי שהיתה לי בחילה והכל, היה משפט חשוב שאמרו לי: “אתה כבר כאן, תשאר, תנסה, תראה מה יקרה”. או במילים אחרות.. “תזרום”. כמה שאני לא טוב בלזרום  אבל לפעמים צריך לכבות את המחשבה ולתת את מה שיש לך. אני מחליט, מפחד שזה ישתנה, ויוצא לדרך מהר. אני לא ממש יכול לרוץ, ושרון מלווה אותי ב500 מטרים הראשונים. זה עוזר, אחרי שכבר יצאתי, אין מצב שאני אחזור, ויחד איתה זה מרגיש כמו טיול, לא כמו תחרות. אני אחזור להרגשת הטיול הזו בהמשך, דווקא אשליה לא רעה ושימושית.

האתגר:

התרגלתי כבר לריצות ארוכות. אני לא יותא מהבית לריצות של 12 או 15 ק”מ בחודש האחרון. אם זה לא 18 ומעלה זה לא קיים. אני יוצא עכשיו לריצה של 15 ק”מ בסה”כ. וזה 15 ק”מ ארוכים. אני בקושי רץ מהצעד הראשון כבר, וככה אי אפשר להתחיל ריצה, אבל כאן אני נמצא וזה מה שיש.

הסיבוב השלישי הוא הקל ביותר פיזית. הוא הקצר ביותר (יחד עם האחרון) והמתון ביותר, כפי אפשר לראות בגרף הגבהים:

וזה בדיוק מה שאני צריך כאן. משהו קליל כזה, אם אפשר לקרא לזה ככה, או כמה שאפשר להתקרב לקליל. השרירים שלי כבר בטון, או משהו כזה שתקוע לי בגוף ומאוד מכאיב. הדופק נמוך אבל אין לי אפשרות להרים אותו בכלל, כי קשה לי מאוד לרוץ. יש לי בחילה שבאה והולכת, וכואב לי בחזה כשאני רץ. למרבה המזל הגב והכתפיים דווקא בסדר. ואני עדיין בקילומטר השני מתוך חמשה עשר של החלק השלישי מתוך ארבעה במרוץ. כשמספרים את זה ככה, זה די מייאש. אבל אמרתי שהחלק הזה היא האתגר, לא?

אני יכול לספר עוד ועוד על היאוש והכאב. על המחשבות שרצות בראש ועל הרצון לעצור, אבל לא עוצרים. אני יכול להמשיך אבל כבר סיפרתי הרבה ויש עוד דברים גרועים יותר שבאים. פגשתי עוד אנשים טובים בדרך שנתנו לי עוד קצת מלח, עברתי על עוד דרכים מוכרות מתחרויות אופניים ורכיבות עם החבר’ה. לאט לאט אני מרגיש עייף אפילו יותר עד שהרגליים נעלמות לי מתחתי. באיזשהו מקום אני יודע שהן שם והן עייפות, אבל לא כואב יותר. הריאות כן דווקא.

[הפסקת נתונים טכניים: 15 ק”מ (75% מרחק) לקחו לי 2:20 שעות (93%) בדופק ממוצע של 124 (87%) – כאן אני כבר רואה הרעה אמיתית – הדופק ירד קצת המרחק ירד הרבה, הזמן כמעט ולא. כנראה ההליכה הרבה השפיעה.. אבל זה עוד יהיה גרוע יותר, אני יודע, ראיתי את הסוף]

כשאני מתקרב לנקודת ההחלפה אני יודע שיש לי עוד סיבוב. אני יודע שאני חייב לצאת לסיבוב האחרון, אבל משהו בגוף שלי מסרב. בניגוד לפעם הקודמת שרציתי לצאת אבל הייתי צריך לשכנע את עצמי, הפעם עמדתי לצאת אבל פשוט לא רציתי. אמא שלי (תקראו, תקראו את הבלוג!) חיכתה 200מ לפני הסוף, היא חשבה שאני כבר מסיים ורצתה לרוץ איתי, ולא כל כך הבינה בהתחלה שאמרתי שיש לי עוד סיבוב. אבל היא ישבה איתי, כמו שאימות עושות  (כן כן, אני יודע שכותבים אימהות.. אבל אימות זה מתאים יותר), עזרה לי בהחלפה האחרונה, וטיילה איתי את התחלת המסלול. העצירה הזו היתה דווקא קצרה יותר, 8 דקות, החלפתי איזוטוני ולקחתי מלח (אמא הביאה את הציוד שלי מהבית, סוף סוף הייתי עם התזונה שלי), ויצאתי לדרכי.

חלק אחרון: לרוץ 80 ק”מ

את החלק האחרון של המרוץ, 15 ק”מ, אני מחלק לשלושה חלקים. ההתחלה, 2 ק”מ ראשונים, שהייתי באקסטזה מזה שיצאתי בכלל. פשוט שמחתי. ידעתי שהנה, יצאתי, יש לי זמן, את המירוץ הזה אני מסיים. את החולצה שלי אני אקבל (יש חולצה שרק מי שמסיים מקבל). אוי כמה שרציתי את החולצה הזו. פתאום היה לי כוח, פתאום היתה לי שמחה. נראה לי שאפילו קצת אדרנלין, אבל לא היה לגוף מספיק לתת. זה היה חלק לא רע בכלל.

החלק השני הוא הטיול הנורא מהגהנום. 9 ק”מ של מאבק פיזי ובעיקר נפשי עם עצמי להמשיך. עוד 100 מטר, ועוד 100 מטר, עוד קילומטר ועוד קצת. כל הטריקים שאני מכיר סיפרתי לעצמי. אני בטיול, עוד מעט זה נגמר. אפילו ספרתי שירים – היה לי חישוב שאמר שכל שלושה שירים בממוצע זה בערך קילומטר ועדיף פשוט להקשיב לשירים שאני אוהב.. זה משך אותי כמעט שני קילומטר. פעמיים או שלוש הייתי חייב לעצור לרגע, למסג’, לא בטוח אם הייתי צריך לתת מנוחה לראש או לרגליים, אבל משהו היה חייב לעצור. אנשים עברו אותי, רוכבי אופניים עודדו אותי, אבל הרגשתי מאוד לבד, והשתמשתי בלבד הזה כדי לתקוף את המירוץ. אם הייתי חייב ללכת הלכתי, אבל הלכתי מהר. ידיים לצדדים והכל. נלחמתי. נזכרתי שאני כאן כדי לעשות משהו שונה, משהו מיוחד, אתגר. כי רוב היום אני ליד מחשב, ועכשיו אני לא. כי רוב היום האתגרים משתנים, ופה זה משהו אחר בכלל מכל מה שהחיים הרגילים יכולים לתת לי – כאן זה אני. רק אני. נלחם, ומנצח. זו המשמעות של אולטרה מרתון. זו המשמעות של לרוץ 80 ק”מ. המטרים עברו, לאט, לאט, לאט. ליאונרד כהן הצטרף אלי, חשבתי שהוא מתאים יותר לקצב האיטי. אכלתי עוד בננות, רצתי והלכתי. רצתי והלכתי. רצתי והלכתי.

ופתאום, הנה אמא  (תודו שזו התחלה טובה לחלק השלישי) – וכאן מתחיל החלק השלישי של החלק השלישי. 4 ק”מ לסיום היא עמדה כולה מוכנה להתקפה האחרונה. שמחה מאוד לראות אותי (חי, אני משער), ועוזרת לי להגיע ולסיים את המירוץ הזה כמו שאני אוהב – בכוח. הלכנו עוד קצת, כי בכל זאת היו עוד 4 ק”מ, אבל אז פתאום התחלתי לרוץ. פתאום הכוח היה שם. אני חושב שבאיזשהו מקום מאוד מאוד התרגשתי, אבל לגוף כבר לא נשאר מה לתת. הוא היה בוכה אם הוא היה יכול, מאושר. מאושר מחודשים של אימונים ומשעות של מאמץ בו זמנית. מלהיות בעבר, בהווה, בכל מקום בו זמנית. פשוט להיות מאושר. 2 הקילומטרים האחרונים היו חוויה נהדרת. ידעתי שסיימתי, וסיימתי חזק, ונהנתי לרוץ כמו במטר הראשון. ככה רצים 80 ק”מ. בדיוק ככה.

[פרטים טכניים: 15 ק”מ (100%) ב2:32 שעות (108%), דופק ממוצע 120 (96%), בסה”כ לא רע לסיבוב אחרון שהיה הרבה יותר הררי מהסיבוב הקודם]

כן, אני אולטרה מרתוניסט. כן, אני מאושר, פשוט מאושר. ומסופק. וכן, קיבלתי חולצה:

כל מי שהיה שם יודע, ומי שחזר מכיר. אתה נמצא בכושר, טופ אוף יור גיים, הכל משחק לפי התוכנית, ואתה תמיד נמצא בראש הקבוצה.

ואז משהו מתחרבש. טיסה לחו"ל, מחלה, עסוק בעבודה, חברים, משהו. מחקרים אומרים שכושר לב ריאה מתחיל לנזול אחרי שלושה ימים של חוסר מעש, ואתה מתחיל לשלם. בהתחלה קצת, אבל הקצב מתגבר. אף אחד לא שם לב חוץ ממך, אבל אתה יודע שזה שם. עד שאתה תופס את עצמך (\חוזר ארצה\מבריא) וחוזר לאימונים.

כמה קשים האימונים האלה. שלושה שבועות של כאב. אף אחד עדיין לא רואה הבדל, אבל לך קשה יותר, כואב יותר, הגוף מתנגד קצת יותר ופורש מהר יותר. הראש זוכר שאמור להיות קל, אבל הגוף זוכר דברים אחרים (מיטה, פוך, וכו') והוא רוצה להפסיק.

כמה שאני שונא את שלושת השבועות האלה, וכמה מחכה שהם יגמרו כל פעם מחדש. לפחות עכשיו אני כבר יודע שזה תהליך עם סוף.. אבל זה לא ממש עוזר.