לישון? לרוץ? לישון? לרכוב? שינה ופעילות גופנית

כשרק התחלתי להתאמן ברצינות, בתקופת הטריאתלונים שלי, עוד הייתי בצבא. לא היה לי הרבה זמן – חזרתי אחה”צ מהצבא, עבדתי בחלק מהימים, וניסיתי גם לחיות בתל אביב, אליה עברתי עם חברים.. כל אלה לא השאירו לי זמן רב, והדבר הראשון שתמיד שילם את המחיר היה השינה.

אחרי הצבא הגיעה העבודה, ואחר כך עוד עבודה. גם האימונים נהיו יותר רציניים ויותר שעות עברו בחוץ, בנות זוג שקיבלו יותר השקעה וכו – החיים השתנו לגמרי אבל עדיין מה שסבל יותר מכל היה זמן השינה שלי. השתדלתי לא ללכת לישון מוקדם מדי, לא לפני 12 בלילה, ופעמים רבות קמתי ב4:30, לפעמים אחרי שעתיים או שלוש של שינה, לפעמים אחרי לילה של אלכוהול – לא בדיוק החיים הבריאים והיעילים ביותר לספורטאי.

מהי השינה? מדוע אנחנו צריכים אותה, ומהי ההשפעה על הכושר שלנו אם אנחנו לא ישנים? האם באמת עדיף לקום עייפים לעוד אימון, או שאפילו מבחינת הכושר (שלא לדבר על התפוקה, איכות החיים והבריאות) עדיף לנו לישון קצת יותר?

אנחנו צריכים לישון. השינה היא חלק חשוב ממעגל החיים, בדיוק כמו העירנות. הדופק ולחץ הדם שלנו מאט ויורד, אנחנו נכנסים למצבי שינה עמוקים, חולמים, ומתאוששים. השינה מאפשרת לגוף להאט, תקן את עצמו, להתרפא. היא חשובה כמו אוכל, שתייה ופעילות גופנית, ולספורטאים היא חלק בלתי נפרד מתוכנית האימונים.

מהו הנזק האפשרי לבריאות שלנו, מעבר לכושר, ממחסור בשינה? מערכת החיסון נפגעת, המערכת המוטורית נפגמת, יכולת ומהירות התגובה יורדות, וכל הגוף מתפקד פחות. גם היכולות המנטליות נפגעות, לחץ הדם יכול לעלות, ופגיעה במצב הרוח אפשרית ביותר – כמובן שגם היכולת הספורטיבית, הנגזרת מדברים אלו – יורדת פלאים. ומהו הגבול של מחסור? קשה לדעת – כמו דברים רבים, זהו דבר אינדיבידואלי. יש אנשים שזקוקים ל8 שעות שינה, יש כאלה ש6 מספיקות להם. בממוצע, גברים ישנים פחות מנשים, בערך 6.2 שעות, ונשים 6.8 שעות ביום. אבל אלו אינם ספורטאים – יתכן שלאנשים המתאמנים שעתיים ויותר ביום, גם 7-8 שעות של שינה אינם מספיקים. אז מה עושים?

הפיתרון הטוב לדעתי הוא קודם כל בהבנה של הנזק. מכיוון שאנחנו ספורטאים, אני אתמקד דווקא בנזק האפשרי לנו לספורט עצמו. האם ע”י מחסור בשינה אנחנו למעשה מפסידים כושר ואימונים?

מחקרים מראים שספורטאים שסובלים ממספר ימים רצופים של מחסור בשינה (5-6 ימים של 4 שעות שינה) סבלו מיכולת פחותה להשתמש בגלוקוז – דבר המאט את הספורטאי וגורם לאימונים פחות איכותיים, וכן פוגע עוד יותר בהתאוששות, שהיא הבסיס לכל הכושר שאנחנו עושים. מספר רב יותר של לילות ללא שינה, או שינה פחותה מ4 שעות עוד עלולים לסכן אותנו בדברים רעים ונוראיים אחרים (כמו סכנה להתפחות סכרת, תשישות מוחלטת, אימון יתר) – אבל במקרים קיצוניים ביותר, ולמרות שאני מאוד בעד הצורך לישון יותר – אני לא חושב שצריך להגזים – הנזק ה”רגיל” הוא רע מספיק.

האם יש פתרונות?

אחד הפתרונות הוא בשינוי שיטת האימון. לפעמים אפשר להתאמן יותר בכל יום, ולהשאיר יותר ימים פנויים לשינה. במקום להתאמן בכל יום שעתיים-שלוש, יש לי ימים של 4 שעות, וימים בלי כלום שמוקדשים להתאוששות. אבל העובדה שאני רץ בעיקר מאפשרת לי את זה. מה יכולים טריאתלטים לעשות, לדוגמא?

האם יש לכם רעיונות?

על גבולות אימון היתר

כתבתי והסברתי בעבר על אימון יתר, אבל לפעמים לכתוב ולדעת לא גורם לך להיות חסין – אבל זה כן נותן לך את אותה השניה, את הרגע החשוב הזה, לפני שאתה פוסע מעבר לגבול שעליו משלמים הרבה.

מה היה?

הפרו ספורט אולטרה, שמתקיים עוד שבועיים, לא מגיע בשבילי בזמן כל כך נוח – בקושי הצלחתי להתאושש מרצים את ישראל, להספיק למרתון טבריה, שם רצתי את אחת הריצות המהירות והקשות שלי לטווחים שהיום אני קורא להם בינוניים, מה שלאורך זמן, באימון לאולטרה, אולי היה מוטעה. התאוששות איטית עד אמצע ינואר לא השאירה לי הרבה זמן לריצות הארוכות באמת. ונשארתי קצת לחוץ.

וכך מצאתי את עצמי רץ 45 ק"מ, עם טיפוס של 1000מ, ושבוע אחרי רץ 60 ק"מ וכמה מאות מטרים נוספים לטיפוס – שבועיים לא פשוטים כלל. בשנה שעברה, לקראת ה80 ק"מ, אמנם רצתי יותר פעמים אבל לא כאלה מרחקים ובטח לא בכזה קצב, שלמרות שהיה נוח בשבילי השנה, היה שם אותי בשנה שעברה בראשוני המגיעים באולטרה.

התכנון לשבוע שעבר היה כמה ריצות בינוניות של 20 ק"מ, ועוד אחת ארוכה של 40-50 בסופ"ש, ואז להכנס לטייפר.. אבל התקרבתי קצת יותר מדי לגבול..

מהו הגבול

הסימן הראשון שלי דווקא היה משהו שלא הכרתי עד עכשיו: טעם מתכתי בפה לאחר האוכל. התחיל ביום ראשון (והסתיים מאז לאחר כמה ימים) – אבל היה מאוד מטריד. גם העייפות הפיזית, שהתבטאה בעיקר בשינה מרובה (עדיין ללא בעיות שינה) – אבל אותה יחסתי לעייפות רגילה. זו אחת מהבעיות באימון יתר – רוב הסימפטומים הם רגילים למדי לספורטאים – רק השילוב של כמה מהם, והזמן שהם נמשכים – גורמים לנו להבין שאנחנו במצב בעייתי.

הסימן השני היה קושי בשרירי הארבע ראשי – לא כאב, לא שריר תפוס, אלא פשוט חוסר גמישות ונוקשות שריר, לא יום או יומיים – אלא שלושה ואפילו עד חמישה ימים לאחר הריצה הארוכה האחרונה. רצתי קצרה ביום שני בקצב מאוד נמוך, וביום רביעי כשיצאתי לארוכה עדיין השרירים כאבו מאוד – אבל עדיין הייתי על הגבול. החלטתי ללכת על הארוכה בקצב נוח ואיטי מהרגיל – בהחלט לא לדחוף, אבל לנסות לא להעביר שבוע בלי ריצות ארוכות כלל. בסופו של דבר רצתי 26, כמעט ב10 דקות לאט יותר מהקצב הרגיל שלי, ולא היה קל בכלל.

הסימן השלישי, חוסר במצברוח, שינה לא נוחה – התחיל להגיע ביום שלישי. עצבנות, חוסר סובלנות, והתחלתי לחשוד שיש כאן משהו מוכר שצריך להזהר ממנו. בדקתי את התסמינים, אבל לא זכרתי לבדוק דופק בבוקר, וחבל. אני מאמין שהייתי רואה דופק גבוה במיוחד.

ביום שישי, כמעט שבוע לאחר הריצה האחרונה הארוכה, השריר עדיין לא התרכך, ואפילו קצת כאב. ביום שבת החלטתי לצאת לעוד ארוכה בקצב איטי, האחרונה בהחלט לפני האולטרה – אבל המצברוח היה ירוד, השריר כאב, לא נהנתי מהריצה והיא היתה איטית לגמרי. כבר ידעתי שאני מתקרב בשלב הזה לאימון יתר, אז לא לחצתי. חזרתי הביתה, אכלתי טוב, נחתי, ומדדתי דופק בבוקר.

הדופק אכן קצת גבוה, אבל לא יותר מדי. אני על הגבול, אבל העובדה שלא לחצתי השבוע למרות שזו היתה התוכנית השאירה אותי כאן. אני מאמין שהשבועיים הקרובים, שיהיו בסימן טייפר בכל מקרה, יחזירו אותי למוטב.

מה למדתי, שוב

אצני אולטרה רצים על הקצה. אימון וגירוי השרירים כדי להשתפר ולהצליח, אבל תמיד בסכנה של אימון יתר. זה לא נורא להתקרב לגבול, אבל זה נורא מאוד לעבור אותו. התסמינים רבים, וכל אחד מהם בנפרד קורה בכל מקרה לכולנו כל כמה זמן – אבל צריך תמיד לזכור אותם ולשים לב אם הם לא מגיעים בקבוצה.

והלקח הכי חשוב – אתה אף פעם לא מנוסה מספיק כדי לא להגיע לשם, הדבר היחידי שאפשר לנסות – להיות מנוסה מספיק לשים לב בזמן.

מרוץ קולומביה האתגרי (פיילוט) 2009 – הבוקר, הבוקר – חלק 4

חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני

חלק 2 – מירוץ אתגרי – היום

חלק 3- מירוץ אתגרי – הלילה

(התמונות בפוסט הזה צולמו ע"י רונן טופלברג)

השמש כבר עולה. הלוואי שהייתי יכול להגיד שראינו אותה, אבל לא.. אנחנו ביער, מה שגם ברצינות, השמש עולה במזרח.. ואנחנו בדרכנו המכוונת חזרה אל הים.. מערבה..

אין מה לומר – הבוקר משנה את הכל. העייפות נעלמת, השרירים שמחים, הנפש עליזה. איך שלא נסתכל על זה,  אחרי 5:00 בבוקר יש עוד 4 שעות או פחות, ואנחנו home free.  ארבע שעות. זה גן ילדים.

גן ילדים מעניין. אל תשלחו אליו את המשפחה שלכם.

3 נקודות באופניים מחכות לנו. למטה ביער, שאליה אנחנו מגיעים די מהר, אבל שמים לב כבר שחלק מהאנשים פשוט חתכו דרך הכביש. לא נורא, אנחנו נאמנים לחוקים כמה שאפשר, ומתמקמים יפה שוב במקום האחרון. עוד בילבול לפה, בילבול לשם, ואנחנו במקום הלפני אחרון בדרך חזרה לנקודת ההתחלה. הרכיבה באופניים, הרוח של הבוקר ושל הים – הם תענוג גדול בשביל קרן ובשבילי. שניינו מחייכים ושמחים, רואים את זה גם בסרט של ערוץ 10, קרן כולה זוהרת, צועקת בוקר טוב למצלמה. אחרי 21 שעות של מאמץ. מלכה.

בנקודות ההחלפה האחרונה מתארגנים באמת מהר. הנקודות הבאות הם בריצה – הראשונה זהה לראשונה בתחילת המסלול, ואנחנו רצים אותה במהירות יפה, קבועה ומדויקת. מפליא ממש שעברנו כאן בפעם הראשונה לפני 21 שעות, 4 אנשים שמחים ועירנים, והנה אנחנו שוב, 2 עייפים ומאושרים. זה נראה כל כך מזמן, אבל מרגיש כל כך קרוב, כאילו משהו קרה לתחושת הזמן.

במקום קייאקים ממתין לנו בועז מעז הרים. מסביר על הריצה הבאה עלינו לטובה – ריצת מיים (coastal). החוקים די פשוטים באמת – אסור שהקרסול יהיה מחוץ למיים. יש לנו 2 ק"מ לרוץ ככה עד הנקודה הבאה – נ"צ השקועה מטר וחצי בתוך המיים, ואחריה עוד בערך קילומטר במיים לנקודה הלפני אחרונה, והביתה. אני שם לב שאני כבר קורא לנקודת ההתחלה הביתה – גם בגלל שהתרגלתי לחזור אליה, אבל גם בגלל מה שהיא מסמלת. עוד מעט הולכים הביתה.

אני בקושי מצליח להבין מה בועז מסביר לי – ומבין שהשכל כבר לא ממש מתפקד. אבל מי צריך אותו כשהגוף עובד יופי. הריצה במיים קשה, במיוחד מכיוון שהריצה בעומק לא לענין ויותר קרוב לחוף יש גלים, אז מנסים כמה שיותר להיות בתוך המיים אבל לא יותר מדי. הרגליים כבדות. מגיעים לנ"צ הבא די עייפים, מסתכלים ימינה, שמאלה, מורידים את התיק ולעזאזל – קופצים למיים. חשבתי שזה יהיה מבאס אבל התחושה פשוט נהדרת. הגוף כולו מחושמל. 3-4 דקות ואני מבחין בנ"צ (היא צהובה ובולטת), אבל לא מצליח לקרא מה כתוב עליה. אין לי משקפת, אני פותח את העיניים במיים, אבל פשוט לא מצליח לקרא. קרן מגיעה עם המשקפת ומצילה את המצב. עוד נקודה אחת בכיס.

אין לי הרבה להרחיב על הנקודה הבאה, רצנו בים, היה קשה, הגענו. הרגל מלאה חול רטוב, הלב מלא שמחה. שניהם עולים על גדותיהם, אבל את הנעל אפשר להוריד ולנקות. הקבוצה של פרוספורט והמדריכים עברו אותנו בדרך לצד השני, ויש לנו אתגר. קרן ואני מתחילים לרוץ.

כשאני אומר מתחילים לרוץ, אני מתכוון לזה. אנחנו פשוט משחררים מעצורים. לא ספרינט, כי מי בכלל יכול, אבל מה שיש, נכנס לפעולה. אנחנו עוקפים את המדריכים די מהר, ורואים את הקבוצה של פרו ספורט איך שאנחנו מתחילים לצאת מהחוף לכיוון הדרך. עוד 4 קילומטרים, עוד שלושה. אנחנו רצים חזרה את הדרך המוכרת, זו הפעם השלישית ב24 שעות האחרונות, והפעם האחרונה בזמן הקרוב. פשוט רצים, שנינו מאושרים, המרוץ מגיע לסיומו. אנחנו הולכים לעשות את זה. שרדנו.

הריצה מרגישה מהר, אבל אני חשב שהיא לא כל כך. פוגשים מישהו מאיילות ששמע שאנחנו בסביבה ובא להגיד שלום. הוא רץ איתנו את חצי הקילומטר האחרון. בדיוק. אנחנו בחצי הקילומטר האחרון. מהר יותר, אבל מי בכלל מרגיש משהו כרגע. מהר יותר.

אנחנו הקבוצה השלישית שמסיימת אני חושב, אולי הרביעית, מי זוכר. המיקום לא כל כך משנה למיקום הסופי שיחושב אחר כך. מה שמשנה שעשינו את זה. נכנסים לאיזור הסיום יחד, מתחבקים, מדברים. עשינו את המירוץ האתגרי הראשון בישראל, וזה שלנו. שלנו.

אחרית דבר

את השורות האלה אני כותב ביום רביעי, כמעט שבוע אחרי. אני עדיין שמח כל פעם שאני חושב על המירוץ הזה. הכל היה בו טוב. הכושר דפק, האימונים עזרו – התזונה היתה מעולה, לא היו שפשפות, המאמץ הפיזי היה לא קשה מדי באופן כללי. הניווט הרג אותנו, אבל מי בכלל יודע לנווט. יש מה ללמוד. לקרן ולי אין ספק שנעשה את המירוץ בשנה הבאה, ושנעשה אותו יחד. אני כותב את הפוסטים שלי, ואנשים נוספים רוצים לעשות ולנסות גם בשנה הבאה.

מה עוד אפשר לבקש מיום אחד בחיים? אושר, התנסות, לפגוש אנשים חדשים ונהדרים?

מגנזיום

מי שמכיר אותי יודע שאני לא חסיד גדול של ויטמינים ומינרלים. אני חסיד של להתאמן הרבה ולאכול טוב (ויודע שצריך לישון אבל לא יוצא). אבל יש מינרלים שאני בכל זאת אוהב ומשתמש בהם, ומדי פעם אני מנסה משהו חדש. אני חותם על מלח (זה המלח שאני רץ ורוכב איתו), בדקתי BCAA וחזרתי לבדוק BCAA אח"כף אבל זה פחות או יותר זה.

לאחרונה אני בודק מגנזיום. ראובן מילמן, שהולך להיות השותף שלי בפיילוט של מירוץ ההרתפקאות הראשון בישראל, ממליץ עליו בחום. הוא דיבר איתי על 1000מ"ג, שלי זה נראה מוגזם אז אני מתחיל בפחות, אבל היעילות של המגנזיום פשוט חוצה גבולות (לפחות זו הטענה): שינה טובה יותר, שרירים תפוסים פחות, ועוד ועוד. התחלתי לחקור את הענין.

בצורה יבשה המגנזיום חיוני ליצירת עצמות ושיניים בריאות, להעברת אותות עצביים ולהתכווצות שרירים. הוא מפעיל אנזימים רבים, ויש לו חשיבות בהפיכת הסוכר בדם לאנרגיה. כמו-כן מסייע המגנזיום לוויסות חום הגוף.  בפעילות גופנית המגנזיום נצרך כאשר מתרחשים תהליכים הקשורים בייצור וניצול אנרגיה, הן במסלולים האנאירוביים והן במסלולים האירוביים. כל הדברים האלה קריטיים, כמובן, לספורטאי. אנחנו מאבדים מגנזיום רב בזמן פעילות בשתן וזיעה, וצריכים להחליף אותו ולצרוך יותר.

המקורות הטובים ביותר למגנזיום הם ירקות עם עלים ירוקים. גם אגוזים, דגנים מלאים, פולי סויה ומאכלי ים עשירים במגנזיום.

באופן כללי התצרוכת היומית המומלצת לא כל כך ברורה, תלוי במקורות שלך, אבל היא מסתובבת סביב ה300 מ"ג לנשים ו400 לגברים, קחו או תנו 50 מ"ג, או אפילו עד 600-700. לספורטאים, במיוחד ספורטאי סיבולת, מדברים על כפול, ז"א 600-800 מ"ג. ראובן, כזכור, המליץ לי על 1000, אז בדקתי מה קורה כשאוכלים יותר מדי.

חיפשתי די הרבה ולא ממש מצאתי. פירוק מגנזיום נעשה בכליות, אז עודפים יעמיסו עליהן עוד יותר. נראה שבאופן כללי הרבה הרבה מגנזיום די נדיר, וסימני עודף נדירים מאד. יתכן באי ספיקת כליות או במתן עודף בעירוי תוך ורידי וסימניו.כאבי ראש, בחילות ודופק מואץ, הפרעות בנשימה ובעודף גדול תרדמת ודם לב. נשמע מסוכן, אבל מכל מה שהצלחתי לקרא, זה די נדיר וצריך לפוצץ במינרל. אני אתחיל ב750 מ"ג בימים של אימון ו250 בימי מנוחה. אם אני מפסיק לכתוב תבואו לחפש אותי.

די מענין, מצד שני, לראות מה מחסור במגנזיום גורם. ההשפעות נרחבות:  חרדה, אי-שקט, רעד, בלבול, דפיקות-לב, דיכאון, עייפות, בחילות, קשיי שינה, אפטיה, קשיי למידה וקשיי זיכרון, חולשת שרירים, התכווצויות שרירים בגפיים ובפנים, עצבנות, רעד בעפעפיים, עויתות קשות בשרירים, הרחבת כלי דם, ירידה במצב הרוח, שינויים בקצב הלב. הרבה דברים מאלה הם דברים שהיו לי בעבר. השרירים אומנם כבר ממזמן הפסיקו להתפס, אבל השאר קיים.

בנוסף כבונוס מיוחד, אלכוהול גורם למחסור במינרל, ועדיף לצרוך אותו (את המגנזיום) בכמויות גדולות יותר אם שותים… מעבר לכמות הרגילה.. אז בשבילי (לפחות בתקופות מסויימות) אפילו חשוב יותר.

בשורה התחתונה מצאתי הרבה מקורות שמהללים את המגנזיום, מדברים על החשיבות שלו לכולם ולספורטי סיבולת בפרט, ומעט מאוד תוכן על חסרונות בצריכה או בצריכה מוגברת שלו. התחלתי לצרוך לפני כמה ימים, ואני אחזור לדווח ברגע שתהינה תוצאות..

להיות איש ברזל

הרבה אנשים חושבים שלהיות איש ברזל זה כושר. היכולת לשחות 3.8 ק"מ, לרכוב 180 ולקנח ב42 ק"מ ריצה אומרת שאתה בנאדם חזק, בריא, ובכושר מקסימלי.

אנשים אחרים אומרים שזה פסיכולוגי – לעמוד מול הקשיים, הקירות, הכאב, ולהמשיך כי שמת לעצמך מטרה, כי החלטת, כי זה חשוב לך וכי אנשים מצפים ממך לעשות את זה.

יש אנשים שחושבים שזה פשוט טירוף – ההקרבה, הזמן, וכל מה שכתוב למעלה – אין סיבה טובה לעשות את זה באמת.

אני חושב שאיש ברזל זה לחזור הביתה ב20:00 בערב, אחרי יום עבודה ארוך, אחרי שרכבת כבר שעה, שחית עוד שעה, אתה עייף ולא ממש הספקת לאכול, אלא חטפת חצי כריך אחרון שנשאר בעבודה, העיינים נעצמות וכבר יומיים לא ראית טלויזה. יש לך עוד חצי שעה או שעה של עבודה לפניך הערב, 5 שיחות שלא הספקת לענות ואתה צריך לחזור לאנשים, וקר בחוץ. כל המחשבות שלך מנסות לשכנע אותך להשאר, לא לצאת, כבר עשית מספיק, רק לשבת לראות טלויזיה, לאכול משהו, לדבר עם חברים. איש ברזל יוצא החוצה לרוץ, כי זה האימון של היום, כי ברזל זה בנשמה, בראש ובגוף.

(והריצה היתה מעולה, דרך אגב, 18 ק"מ בשעה ועשרים, תודה רבה)