תגית: קרן מרץ

והנה עברה שנה מאז מרתון טבריה 2009, שם היה לי פחות מזל ושברתי את השיא האישי שלי. מאז רצתי ורצתי, ומכיוון שיצאתי מרצים את ישראל עם דלקת קלה בגיס אכילס, לא ידעתי אם אוכל לרוץ את המרתון. בחודש האחרון כמעט לא רצתי (יחסית לאימוני מרתון) – אבל הספקתי, רגע לפני שעת האפס, לתת 36 ק"מ בריצה איטית עם דנה ואז להפסיק, ולקוות לטוב.

הטוב קרה לפני שלושה ימים. הקרח (וקרח, וקרח, וקרח) עבד – הכאב בגיד פשוט נעלם. עדיין הרגשתי אותו שם, מרחף, אבל זה לא כאב. חוכמה גדולה – לא רצתי ביומיים האחרונים, ומי יודע אם הוא לא יתאושש ויתנפל עלי.. אבל בשביל זה אני כאן, בין השאר, לא? להלחם ולצאת מנצח..

אז החלטתי על אסטרטגיה אחרת – לרוץ עם קרן חצי מרתון – קרן כיוונה לריצה של 3:20, מה שהיה קובע שיא בשבילי – ואז, אם כואב, להאט – ואם לא – להמשיך עם קרן. בלב קיוותי שלא יכאב אבל אפילו לא העזתי לדבר על זה – המטרה האמיתית היתה לסיים את המרתון הזה כמעט בלי אימון, להתבסס על נסיון, כוח רצון ומה שנשאר מרצים את ישראל.

בניגוד לשנה הקודמת, השנה צפוי להיות חם. רציתי לצאת לרוץ בטייטס של ברוקס וגופיית האימון של איילות – אבל ישר ראיתי שהגופיה לא לענין – פשוט לא ישבה בנוח על הגוף וכידוע, לא מנסים דברים חדשים במרתון. חשבתי על חולצת רצים את ישראל שלי שהיתה מביאה הרבה גאוה, אבל היא סגורה וחמה מדי ליום כזה, אז הלכתי על חולצה ללא שרוולים – אחת האהובות שלי. יצאתי לחימום ומשהו פשוט לא הסתדר לי טוב עם הטייץ אז החלפתי למכנס של איילות – מכנס מעולה (גם הוא) של ברוקס, אמנם חדש אצלי אבל מסוג מוכר לי. מרחתי את כל החומר האנטי שפשפתי שהיה לי – כמעט בכל איזור אפשרי. באיזורים שנשארו ללא חומר מרחתי קרם הגנה מהשמש, ויצאתי לדרך.

כמה כיף לפגוש את עומר (חבר ושותף לאתר ביקורות ציוד הריצה שלנו) ואביו, במרתון השני והראשון שלהם, את קרן וג'ו, ועוד חברים רבים שהכרתי עם הזמן ולא ראיתי כמה חודשים – ראובן מילמן, רונן, גלעד ועוד ועוד. החברים מעולם הריצה שונים לגמרי מהחברים של עולם הרכיבות – את אלו מעולם הריצה אני רואה רק באירועים מיוחדים.. בתחרויות. האופי של הפגישות שונה לגמרי, כמו חברים שאתה אוהב ופוגש לעיתים רחוקות מדי.

אבל אנחנו על קו הזינוק, איכשהו אני משער שיהיה איחור אבל לא – ההזנקה נעשית בזמן.. קרן, ג'ו ואני יוצאים יחד. לרגע. ג'ו נעלם די מהר, ולמרות שעוד נראה את הגב והקוקו שלו מרחוק עוד זמן מה, מקרוב כבר לא נראה אותו עד קו הסיום. קרן ואני ממשיכים יחד, בקצב די קבוע כמתוכנן, 4:45 דקות לקילומטר.

אחרי 7.5 ק"מ אני מרגיש קצת את הקרסול, אבל עובר לריצה שלמדתי עם הזמן, ריצה שכמעט לא מפעילה לחץ על הגיד הכואב – והכאב אכן עובר. אני עדיין נשאר בתוכנית של חצי מרתון מהיר ואז mode של השרדות. קרן נראית חזקה, ומצליחה להשאר בקצב הקבוע (ולא למהר יותר מדי, רוב הזמן). אני שם לב שבעליות וירידות אני סוגר עליה פערים או מתרחק ממנה, ובאותה הזדמנות גם מאנשים אחרים ושוב נזכר בעובדה שאנשים לא יודעים לרוץ בירידה – ולמעשה מפעילים שרירים כדי להעצר במקום לתת לגוף לזרום. אני מנצל את הירידה כדי לנוח ולהגביר קצב בו זמנית. בשביל זה יש ירידה, לא?

הפניה צפונה היא הרבע שלי. אני מחלק את הריצה בגדול לארבעה חלקים, כדי להקל את המחשבה והאתגר (אל דאגה, לקראת הסוף אני עוד מחלק את הרבע האחרון ל3-4 חלקים משלו). החלק הראשון הוא עד עין גב, והוא החלק הקל. החלק השני הוא אתגרי –  עדיין מרגישים חזקים אבל אסור להשתולל, ואז החצי מרתון – והחזרה. החלק השלישי (חזרה על החלק השני) הוא חלק אכזרי במיוחד – הוא במגמת עליה, ארוך וישר, ופשוט נמשך ונמשך כאילו עד אין סוף. זכורה לי במיוחד נקודה 3-2 ק"מ לפני הסיבוב, עולים עליה לא קלה (במיוחד בשלב הזה של המירוץ) ופתאום רואים את הקילומטרים האלה בקו ישר – כביש ארוך ארוך ומיאש.

אבל אני מגיע לרבע עם קרן, מרגיש חזק. זוכר כל הזמן את הלקח מרצים את ישראל – גולש יותר מאשר רץ, זורם. לא כואב לי, והמוזיקה פשוט טובה. טובה מאוד אפילו. איזו בחירה מצויינת של רשימה. מדי פעם אני מוצא את עצמי מגביר, במקום לשמור על קרן היא שומרת עלי, אבל בתוך הלב אני מרגיש שמשהו יכול לקרות כאן. הגיד לא מורגש, וכבר עברו 16.. 17..18 ק"מ. אולי יהיה בסדר. אני מגביר מהירות.

נקודת החצי מגיעה אחרי 1:39:10 – קצב שיאפשר לי להגיע בפחות מ3:20, ולקבוע שיא אישי – רק דקה יותר מהר מהקצב הצפוי. אני שמח על הדיוק, אבל מתחיל ללחוץ. בכל תחנת שתיה אני לוקח בקבוק מיים ושותה חצי ממנו, ובכל תחנה שניה, איפה שיש איזוטוני, אני עוצר ושותה כוס או שתיים, לפי מצב הבטן. לשמחתי אני כבר מזהה מתי שתיתי יותר מדי והבטן מפוצצת. פעם פירשתי לא נכון את ההרגשה הזו כעייפות ואכלתי או שתיתי יותר – מה שכמובן גרם למצב להדרדר. הפעם לא נפלתי בפח. כשהבטן התפוצצה פשוט שתיתי פחות, אחרי 20 דקות הכאב עבר וחזרתי לשתות.

הרבע השלישי עובר מהר מהצפוי.. ברובו בקצב של 4:20 עד 4:30.. אני מנסה לא לעלות מעל ה4:30 אבל מוצא את עצמי יותר ויותר רץ סביב ה4:20.. זה מוקדם מדי, אבל אני לא רוצה להאט. יהיה קשה, אז יהיה קשה. זה מרתון, באתי להלחם ולהצליח, ויש כאן סיכוי למשהו טוב. אני לוחץ, ונקודת השליש מגיעה.

חשבתי שאחרי הסיבוב, 12 ק"מ לסיום, אני פשוט אחזיק מעמד, ארוץ 4:20 ואשרוד. זה רק 12 ק"מ. אני מתחיל לתאר כל שלב בתור שלבים בריצה בבית. הנה אני יוצא למסלול של ה12 ק"מ הקל שיש לי ליד הבית, המסלול שאני עושה עם אורן. הנה מסלול של 10, קצר וזריז. אולי המסלול של ה8, והנה – 6 ק"מ זה המסלול שלי מהבית לפארק וחזרה – מסלול שבבית הוא כל כך קצר שאני עושה אותו רק בתור התאוששות מירבית, לעיתים רחוקות בלבד. כל כך קצר בבית, כל כך ארוך היום.

ב8 ק"מ לסיום אני מתחיל לחלק את המסלול לקבוצות של שני קילומטרים, ואז לאחד אחרי השני. מוצא איזה בחור אמריקאי שלא יודע איזה קצב אנחנו רצים (4:20) ורץ איתו קצת. כואב לי, כואב. במיוחד בריאות. הבחור לידי נראה חזק, ואני אומר שאני אנסה להחזיק איתו כמה שיותר, ואז ארד ל4:30.. אבל עוד קצת, עוד קצת ב4:20. עוקפים עוד ועוד אנשים, עליות וירידות. הבחור חזק, חזק מאוד, אבל כנראה שהוא חושב את אותו הדבר עלי, רק שהוא סובל קצת יותר.. ואחרי 20 דקות יחד הוא מאט, רק קצת, ואני מגביר כדי להעלם, טריק קטן שלמדתי עם השנים.

4 ק"מ לסיום, הארבע ראשי (שריר הירך) מתחיל.. לא לכאוב, לא לפעום, להתקרש. אני מרגיש שכל הגמישות הלכה לי מהרגל. כף הרגל השמאלית שלי, זו שעליה אני נזהר עם הגיד, מתחילה לכאוב מאוד. אני משער שהזוית הזהירה שלי מתחילה להשפיע. כואב לי, ואני לא בטוח שאצליח להחזיק בקצב הזה עוד הרבה זמן. 4 ק"מ זה הרבה זמן? 20 דקות כולה, לא? אולי פחות אפילו בקצב שלי.. ננסה להגיע ל39 ק"מ, עוד ק"מ אחד – ואז נראה את טבריה כבר, נראה מה יהיה.

39 מגיע, ולא קורה משהו מיוחד. הכאב רק מתחזק. אני עובד למוד "זה רק כאב". רק כאב עובד ל3 ק"מ, אני מקווה. אני מסכם עם עצמי להאט עד ה40, ואז נראה מה יהיה. אולי עד ה41.

מצד אחד, הקילומטר ה40 לא מגיע כל כך מהר.. מצד שני, אני גם לא מאט. לא ממש מבין למה, הרי סיכמתי עם עצמי.. אבל הגוף, עם כל חוסר הנוחות, מסרב להאט. הוא התרגל לקצב, הוא רוצה את השיא הזה. זה בכלל לא אני, זה הוא. ואז מגיע הטירוף זה סוף המירוץ. אני לא אפרט יותר מאשר מה שהיה שם, אבל בסוף השיר, אני כמעט בדמעות.. אני מאושר.

את החצי השני רצתי ב1:36:18, 3 דקות מהר יותר מאשר החצי הראשון. negative split מעולה, כמו בחלומות. הצלחתי להגיע בדיוק ל3:15 שעות, מספר נחשב וסימבולי, כמו שצריך. 2010 התחילה בזינוק, כמו שרק יכולתי לרצות…

חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני

‎

המירוץ מוזנק ב9:00 ואנחנו מתחילים לרוץ. המטרה הראשונה – חוף הים, ממנו נצא לשעה שעתיים של קייאקים. קבוצות הגברים יצאו ביחידים וקבוצות מעורבות בזוגות. הריצה די מהירה, אבל כמה חילוקי דעות מתגלים בקבוצה: החוקים אוסרים בתחלית האיסור מעבר על כבישים ופסי רכבת, אבל אנחנו מגיעים לפסים ולא מוצאים דרך סביב. שאר הקבוצות, דרך אגב, תקועות איתנו. כמה רעיונות עולים לאויר וראובן מחליט שנעבר את הפסים במקום המסודר, אז אנחנו עוברים. די מהר אנחנו מגיעים לחוף בנווה ים, והקיאקים שממתינים לנו. יש איזשהו נסיון של מישהו לתת הסבר בטיחות אבל למי יש זמן להקשיב. זורקים את התיק לקיאק וקופצים למיים, ראובן ואני, קרן ואסף, ותחילים לחתור.
‎ראובן חותר בכוח. אף אחד מאיתנו לא חותר מקצועי, ולדעתי החתירה קצת מהירה מדי, אבל ראובן כולו בקטע תחרותי, קורא ומעודד את קרן ואסף שקצת אחרינו, שר בשימחה שירי אנרגיה. השירים שלו שונים משלי אבל אני מאוד מתחבר להרגשה של הרצון לשיר בשיא ההתלבות. קורה לכולנו, לא?  אנחנו חותרים וחותרים, אני לומד את הקצב לאט לאט, מוצא תנוחה שתהיה לי קלה (מתברר שיש מקום להשעין את הרגליים ולהשתמש בקייאק כקונטרה, ואחר כך כשכולם יוצאים עם רגליים עייפות ואני לא, מתברר שההחלטה היתה נכונה). אני מנסה להבין מתי יותר קל לחתור, מתי אנחנו יותר מהירים.. קצב קבוע? חתירה איטית וחזקה קרוב לקייאק או מהירה וקבועה רחוק מהסירה? לאט לאט אני נכנס לקצב שנוח לי, מצליח לנוח קצת תוך כדי חתירה, אבל לא מצליח לגרום לראובן להכנס לאותו מצב, מצד שני, לראובן הרבה נסיון במרוצי סיבולת, אז אני סומך על דעתו. אני רק מבקש ממנו שבזמן שאני היה יותר איטי שלא יצעק ויגיד לי למהר, וזה לא יעבור טוב. מקווה שהוא שמע.
‎קשה לזהות את המהירות והמרחק שעוברים בים. המפה לא פשוטה. אנחנו הולכים ומתרחקים מהמתחרים, וגם מהצוות שלנו, אבל מנסים כל כמה זמן לעצור ולחכות (אני) או אפילו לשוט חזרה (ראובן). באיזשהו שלב אנחנו כמעט לא רואים אף אחד מאחורנו וראובן מכריז שזהו חוף היעד, אנחנו חותרים במהירות לחוף… ומגלים שאין אף אחד שם.. מבט מהיר מגלה שכנראה חתרנו קילומטר אחד או שניים יותר מדי.. יש גם חסרונות בלהיות ראשונים. אנחנו ממהרים לחזור לים ולחתור חזרה, ומגיעים, בסופו של דבר, 20 דקות לערך אחרי כולם. לא נורא, כשמסתכלים על 24 שעות. לא נעים גם כן.
‎בסוף אנחנו אכן מגיעים למתחם, מתארגנים לרכיבה, ומקבלים משימה. אסף וראובן לוקחים את הזמן להתאושש, ובסוף ההתארגנות למשימה לוקחת זמן שיא (לפי עז הרים) – אך מצד שני, ברגע שאנחנו מתחילים קרן פותרת את המשימה כל כך מהר שגם בצד החיובי אנחנו רושמים זמן שיא. העצירה הראשונה קצת ארוכה בסופו של דבר, ולמרות שעקפנו קבוצה אחת בדרך והגענו לשתי הקבוצות במתחם, אנחנו שוב יוצאים כמעט אחרונים. אני מקווה שעכשיו, ברכיבת שטח בכרמל, יהיה לנו יותר קל ויותר מהיר.
‎אבל מי שתכנן את המסלל זה וורן, ולוורן אין דבר כזה מסלול אופניים קל. כשאני רואה את תיאור הנ"צ הבא, "על שלט 'שטח אש' לפני עליה", חשש קל מתגנב לליבי.. עליה, שטח אש, ליד מתחם הבננות במיר"ב, טוב זה לא יכול להיות, אבל damn, האם יש מצב שאנחנו מגיעים לעליה של התותח? אוי ואוי אוי. אני משתדל לסתום את הפה, אין טעם לבאס את החברה מראש. היתרון, מצד שני, הוא שאין צורך לנווט. אני יודע איפה העליה הזו בע"פ.
‎ואכן תוך כמה דקות אנחנו שם. בדרך פוגשים את קבוצת הנווטים, כמו שאני קורא להם מכאן והלאה. הם הגיעו מאיזור הנגב, יודעים לנווט תוך כדי שינה אבל מעולם לא רכבו במיר"ב או בעליות כמו שוורן תיכנן לנו. את כל מה שאנחנו עושים בכושר הם משלימים בניווט חכם. במרוץ אתגרי, כך מתברר, ניווט פשוט חשוב יותר. הקבוצה נלחמת בעלייה, אבל לנו כבר יש בעיות משלנו. אסף לא רכב בשטח מימיו , ראובן לא רכב כלל באופני הרים בשנה האחרונה, והעלייה של התותח היא ממש לא עלייה למתחילים – היא תלולה, היא מדורדרת, היא פשוט קשה. תוסיפו לזה את המאמץ שלפני, החום של צהרי יום, ומתגלה אתגר לא פשוט. קרן טסה קדימה, ואני מנסה לעזור כמה שיותר.. מה שמצחיק הוא שהעזרה הזו היא משהו שרוכבי שטח רגילים אליו – דחיפה קטנה בעליה קשה, עזרה עם האופניים, זה קורה וכולנו עוזרים זה לזה. טריאתלטים לא רגילים לזה – טריאתלון הוא ספורט שמקדש את האינדיבידואל, עד רמה שאסור להיות קרובים אחד לשני ברכיבה על אופניים.
‎נראה לי שזה אחד הדברים המעניינים ביותר שאני רואה בתחרות הזו – אנשים מתנהגים בצורה מאוד סטריאוטיפית. קבוצת אנדיור המקצוענית עושה הכל מושלם, אז זה לא נחשב. הנווטים מנווטים, האצנים מתקשים ברכיבה, הטריאתלטים פחות משתפים פעולה כקבוצה, ומדריכי הכושר שומרים על מצב רוח. כמובן שאני מגזים, אבל מהבחינה הזו אני ממש רואה תת מאפיינים שכמעט מאפשרים לי לדעת מאיזה רקע מגיע כל מתחרה. אני אוהב דברים כאלה, סדר בבלאגן.
‎אבל לכל עלייה יש סוף, והסוף של התותח טוב במיוחד – הוא פשוט יפה. אפשר לנוח, להסתכל על הנוף, ואחריו יש ירידה מטורפת. כשאני חושב על זה אני לא ממש בטוח שירידה היא מנוחה לכולם, אבל בשבילי זה משב רוח מחודש. אנחנו שוב נפגשים עם הנווטים, והם ממשיכים בדרכם. אחרי דיון ניווטי ארוך אנחנו ממשיכים באותו הכיוון, ומגיעים לנקודה 8 בדיוק כשהקבוצה הזו עוזבת.. שוב אנחנו ממלאים במהירות מה שהם עושים בניווט. בשלב הזה אנחנו מחליטים אחת משלוש ההחלטות הרעות שאנחנו לוקחים במירוץ הזה, ולא ממשיכים כמו הנווטים אלא לעבר חוות מקורה. שעות רבות אחרי כן וורן יספר לי שזו נקודת הניווט הקשה ביותר שהיתה (בין נקודה 8 ל9) משום שההחלטה שלקחנו היא בדיוק ההחלטה שנווט לא אמור לקחת.. אבל מי שפחות דווקא כן.. ואנחנו נפלו בפח.
‎די מהר, כחצי שעה אחרי כן, הבנו גם אנחנו שנפלנו בפח, אבל החלטנו ללכת לכיוון ההחלטה הגרועה השנייה של היום – לחצות "דוך" את ההר, ולנסות למצא דרך איפשהו שם. אז דעו לכם, נווטים צעירים (המנוסים בינכם יודעים יותר טוב) – לא עושים את זה. שעה וחצי לקח לנו לעלות למעלה, חצי שעה לרדת, שלא נדבר על הרגל המפוצצת שריטות והקוצים שהוצאתי מהת$%#$ עד השעה 5 בבוקר כשהחלפתי מכנס רכיבה, ועד 12 בצהריים כשניסיתי לנקות את הגרביים. התקפלנו כשראינו שעובר יותר מדי זמן, השמש מתחילה לרדת ואין דרך. היינו מותשים וקצת עייפים כבר, והוחלט לנסות להגיע כמה שיותר מהר לנקודה 10, ואולי פשוט לוותר על 9.
‎בדרך טיפסנו על ההר ליד הישוב עופר, והלילה התחיל לרדת. מהשעה 17:00 ההוראה היתה לרכוב עם פנסים, אבל במהרה ירד חושך בכל מקרה. ראובן ואסף התחילו לדבר על פרישה, משום שלא היו רגילים ברכיבה על אופני הרים, והחושך רק הגדיל את הפחד. היה מאוד מבאס לשמוע על המחשבות שלהם, והיה יותר קשה לשמוע שהם מחליטים לפרוש. אני מכבד את ההחלטה האמיצה, הידיעה איפה הגבול של לנסות בכוח ואיפה אין טעם והסכנה להפצע גדולה יותר מדי, אבל בכל זאת, היה קשה. באותו רגע גם קרן ואני למעשה הפסדנו במירוץ, משום שנקודות העונשין על פרישת משתתף גבוהות מאוד, ושניים פירושם הפסד למעשה – אבל באותו רגע לא ידענו ולא חשבנו על זה. התקשרנו ליידע את המארגנים ולשאול כיצד להמשיך, ליווינו את הזוג עד מקום שקל לחזור ממנו לנקודות ההתחלה, ופנינו שנינו אל החושך, בגלל שלשנינו היה ברור שאת המירוץ הזה אנחנו מסיימים. אין כאן שאלה.

יש לנו עוד 15 שעות.

חלק 3- מירוץ אתגרי – הלילה

חלק 4 – מירוץ אתגרי – הבוקר

[קישור לוידיאו על המירוץ מערוץ 10]

חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני

חלק 2 – מירוץ אתגרי – היום

הלילה הוא ארוך, והוא עוד יתארך. מ6:00 בערב עד 5:00 בבוקר לערך, 11 שעות שנראות כמו נצח. כאן מתחיל המאבק האמיתי של המירוץ כמעט בכל המובנים: העייפות הפיזית בשיאה, הניווט קשה פי כמה, והעייפות הנפשית, הרצון לישון, כבר מכה בך בגלים, אתה לא רואה מספיק טוב, ופשוט קשה.

לשמחתי, יש לי את קרן איתי, ולשנינו ברור שכל זה לא משנה. דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, אנחנו נרכוב, נרוץ, נלך, ונתקדם לאט לאט עד סוף הלילה. לא עד סוף המסלול – זה לא רלוונטי – רק הזמן משנה. פשוט נעשה הכל הכי מהר עד שיהיה אור בחוץ.

אנחנו מתחילים את הלילה הזה בעופר, יחד עם קבוצת המדריכים, בדרכנו לנקודה 9. מתחילים להכיר את הקבוצה המדהימה הזו, 3 בנים ובת, כל אחד מהתמחות אחרת בקאנטרי ג בתל אביב: מדריכת שחיה, מדריך חדר כושר, טריאתלט ואני לא זוכר כרגע את הרביעי. מה שבולט לי מייד היא האנרגיה שלהם. הם מעודדים אחד את השני, צוחקים, כאילו מעבירים שיעור זה לזה. הם לא מנוסים בטירוף, יש להם כושר והמון נשמה. השעה כבר 18:00 או 19:00, וזה אומר שהם כבר 11-12 שעות בשטח, והם חזקים בטירוף. כל הכבוד לחבר'ה האלה, באמת. כולי הערכה.

נקודה 9 נמצאת באמצע שום מקום, ולא פלא שהיה קשה למצא אותה. אבל אחריה נקודה 10, למרגלות חורשן, די זריזה. כשאנחנו מגיעים, הרבה אחרי הcut off time, מודיעים לנו שנוותר על נקודות 11,12,13 שמפוזרות מסביב לחורשן, רחוק רחוק, ונעבור ישר ל14. גם את המשימה שהיינו אמורים לקבל כאן (איזשהו פאזל) לא נקבל. מצד שני אנחנו מקבלים עונשין של 15 דקות שבהן אסור לנו לעזוב את המקום. מנצלים את הזמן לשבת, לאכול, לנוח, למלא מיים. אנחנו מחליטים להמשיך עם הקבוצה כדי להיות פחות לבד ולקוות שהם יודעים לנווט יותר טוב מאיתנו. זה לא אמור להיות קשה מאוד, כל מה שצריך זה לדעת לקרא מפה – אפילו את זה אנחנו לא ממש מצליחים 

נקודה 14 די קלה למציאה, ונקודה 15 קצת טריקית בהתחלה – אם נמצא את השביל הנכון הוא ייקח אותנו כמה קילומטרים בצורה די ישרה לנקודה. אם לא, אז פחות. אני מתחיל להיות משתתף פעיל יותר בניווט, ולפחות מצליח לעזור קצת בכמה נקודות. לא שאנחנו לא מתבלבלים, עולים עליה אחת יותר מדי אחרי פיספוס של מעבר בקר קטן בצד הדרך, אבל בגדול לא מבזבזים יותר מדי זמן ואנחנו על השביל הנכון, בדרך לקבר השייח. הירח עולה, זהוב וגדול, והתנים מתחילים ליילל בכל הסביבה, קוראים זה לזה. אין חיות ליידנו, אנחנו חבורה גדולה מדי, רעשנית מדי ומלאת אור, אבל הם בסביבה, אתה פשוט יודע (ושומע) את זה. עולים יורדים, יורדים ועולים, קרן ואני רצים קדימה בעליות ומחכים. זה קצת מתסכל אבל שנינו יודעים שאי אפשר לעזוב את הקבוצה השניה, לבד אנחנו עדיין לא רוצים להסתובב בלילה הזה.

בקבר השייח מחכה לנו צוות צילום ונמרוד מהעזים, מדברים ומקשקשים קצת, והקבוצה של המדריכים מתראיינת. הם ממש אוהבים את זה, ואני כבר רוצה לזוז. נמרוד קצת מקשקש איתנו והם מבקשים גם לראיין אותנו, במיוחד על העזיבה של ראובן ואסף אז אנחנו משתפים פעולה, אבל כשהקבוצה מתחילה להתמהמה, למלא מיים ואוכל, אנחנו מחליטים להמשיך לבדנו. הקבוצה של אנדיור מגיעה, הם כל כך מהירים שהם עוקפים אותנו למרות שהם עשו את נקודות 11,12 (לדעתי את 13 אף אחד לא עשה), אבל הם רק מגיעים ואנחנו זזים. הנקודות הבאות (16,17) במיר"ב, ואני לא צריך מפה בשביל להגיע לשם. אני גם לא צריך אור.

העליה למיר"ב קשה, אבל מהירה. אנחנו עוברים ליד נקודה 16 בדרך ל17, וממשיכים, אבל זה כבר בקטנה. גם קרן וגם אני מכירים, אוהבים, מרגישים כמעט בבית. זה לא יאמן כמה זה טוב לראות שעוד רגע מחליפים חזרה לריצה, קצת לנוח מהאופניים, וכמה טוב לרכוב באיזורים שאתה מכיר בלי פחד להאבד שוב. אני לא מקנא במי שלא מכיר כאן כלום באף שלב.. זה כמו טיול אינסופי בתוך כלום, בחושך. אבל כמו שכתבתי, נקודה 16 מגיעה מהר, ואיתה 17, שאליהן אנחנו מגיעים ראשונים (יש!) ויש חניה.

אנחנו כבר בשוונג, אין מה לאמר. נראה לי שהעייפות ירדה קצת אפילו. מתארגנים מהר, אולי מהר מדי.. מיים, שלום שלום. הצוות המדהים של עז הרים כולם כאן כבר עייפים ורואים את זה, אוכלים פולקה לארוחת ערב. אוח, הריח, הריח.. אם נמהר ונצא מכאן, נסבול פחות  אני מחליף לבגדי ריצה, מוצא עוד כמה קוצים מהרפתקאת היום שנראית כל כך רחוקה עכשיו, ומסתכל על המפה והנקודות הבאות. 18 נראית מפחידה – היא ליד עליית הזבל של דליה. לפני שבועיים שלושה רצתי שם עם זהר כשהתאמנו לרצים את ישראל וזה היה כואב, אבל המסלול היה די דומה.. המזל, המזל מתחיל להאיר לנו פנים. אנחנו בלי המפה ובלי תיאור הנקודות, פשוט יוצאים לדרך. העליה של ג'ואל ושבילי רון למטה (עליות לא קלות בשטח אבל לא רצינו להגיע לכביש למטה, זה אסור), ואנחנו בדרך.

אם כשהיינו על האופניים בקבוצה גדולה החיות התרחקו מאיתנו, בריצה כזוג הן מרגישות פחות מאויימות, מה שאומר שאנחנו מרגישים יותר. חזיר עצום (בלילה הכל עצום, אני יודע, אבל החזירים כאן משוגעים!) חוצה את הדרך לידנו ופשוט נכנס בגדר שבצד, עובר דרכה. אני שמח שהוא עובר דרכה, ולא נשאר עצבני ומבוהל ליידנו. כל הכבוד לחזיר החזק ולבונה הגדר החלשה. אנחנו ממשיכים בדרכנו, קצת רצים וקצת הולכים, לפי העייפות ולפי התוואי. ברור שכשנגיע לעלייה עצמה נלך יותר. זו עלייה מהגיהנום – תלולה, מאובננת, ארוכה. הו וורן וורן.

ככה לפחות חשבתי. אבל למה לעלות את העליה הזו פעם אחת, אם אפשר שלוש? הרי לא היה מספיק קשה גם ככה. אז בטעות (טעות? זה כל כך קטן, פיצפון, משהו שיכול לקרות לכל אחד, נשבע!) לקחתי את המפה הלא נכונה בנקודה האחרונה. כן, שמעתם את זה נכון, קראתם את זה כאן לראשונה. בגלל שהלכנו לפי תוואי שאני מכיר ובכלל לא הסתכלנו במפה, לא ראינו גם שפשוט אין לנו מפה.. והפעם הראשונה ששמנו לב היתה במרחק כמה קילומטרים מהיער, למרגלות העלייה. למזלנו עדיין היה לנו את ההסבר הטקסטואלי, אז החלטנו לנסות. נקודה 18 אמורה להיות בראש העליה כמעט, נקודה 19 במקום בלתי מוכר ונקודה 20 בנחל מערות. בלי מפה לא היה סיכוי לנקודה 19, אבל את 18,20 האמנתי שאוכל למצא בלילה. אבל לא כשעז הרים במשחק. זוכרים שדיברתי על "גדר המקיפה מטע זיתים"? איזו גדר, איזה מטע, איזה זיתים. עציצים בקושי, 200 מ' מהדרך. לא היה לנו סיכוי למצא, ובאמת.. לא מצאנו. חיפשנו, חיפשנו. מצאנו שני תנים שצחקו עלינו בצחוק המטורף שלהם והתבוננו בנו כמה דקות עם עיניים נוצצות ומפחידות.. באותו רגע חשבתי לעצמי שהם אמורים לברוח, ולמה הם לא יודעים את זה.. אבל החלטתי לא להגיד שום דבר כדי לא להפחיד את קרן..

אז לא מצאנו את הנקודה. ואחרי חצי שעה או משהו כזה נכנענו. התחלנו לרדת למטה.. והנה אורות עולים לקראתנו.. האם ניצלנו?

כן, לפחות עכשיו. הקבוצה של רן, אביב וגווין מאנדיור (המתחרה הרביעי שלהם פרש), מובילי המירוץ בזמנים, עולים מולנו. שלום, שלום, והנה מתבררת עובדה מעניינת – יש להם מפה, אבל אין להם את התיאור הטקסטואלי. מי אמר שמזל לא משחק תפקיד חשוב במירוצים אתגריים? החלטנו לחפש יחד את הנקודה האובדת.. שוב.. מטפסים את העליה, ומגיעים למזבלה. רק דבר אחד קטן – הנקודה אמורה להיות 800 מ' לפני המזבלה.. יורדים חזרה, ומתחילים לחפש. שוב עוברת חצי שעה.. אבל אל דאגה, בסופה פרס – רן, עם עייני נץ לילה (לא רציתי להגיד ינשוף) מזהה את הנ"צ, על גדר קטנה המקיפה עציצי עצים שאולי יום אחד יהיו זיתים. כולנו צוחקים בכאב. אפשר להמשיך.

קרן ואני מתלבטים אם להמשיך עם אנדיור או לחתוך לנקודה 20. 20 יותר בטוחה ותאפשר לנו לחזור לפני הcut off הבא, ואולי להרויח עוד כמה נקודות. אבל 19 נקודה קשה ויהיה מענין לנסות למצא אותה. הצוות של רן מרגיע אותנו ואומר שהם לא באטרף, וישמחו שנצטרף. אני לא יכול להגיד עד כמה אני מעריך את זה: להסתכל מעבר לתחרות, לקבוצה אחרת ולהזמין אותנו להצטרף. שלא יהיה לכם ספק: הקבוצה הזו חזקה מאיתנו גם בכושר וגם בניווט. אני בודק עם קרן שרוצה להצטרף אפילו יותר ממני, ואנחנו הולכים על זה. בפעם הבאה שננוח יהיה כבר בוקר.

המסע עם הקבוצה החדשה מרשים. רן ואביב נקצוענים. למודי מרוצים דומים, הם זזים כצוות, הולכים מהר ורצים גם כן. מנווטים במהירות ולוקחים החלטות יחד, זה פשוט תענוג. גווין לא מסתדר טוב עם ההליכה, הוא אצן וזה פשוט מוזר וקשה לו. מי שלא היה שם לא מבין – זו לא פלצנות.. לפעמים ללכת ולרוץ לאט יותר קשה מלרוץ מהר, רק בגלל הסיבה שהגוף שלנו התרגל למשהו אחר. אבל אנחנו מתקדמים בסה"כ בקצב טוב. מתקדמים לאן, זו כבר שאלה אחרת. אנחנו פשוט לא מוצאים את נקודה 19. באיזשהו שלב, אחרי ירידות ועליות רבות, גם לא מוצאים את עצמנו. אנחנו מחליטים פשוט להמשיך מערבה, להגיע לכיוון כביש 4 ולרוץ דרומה לעבר נחל מערות, די דומה לתכנון של קרן ושלי, אבל למה לעשות את זה ישר אם אפשר להתחיל את הטעות הקריטית השלישית והאחרונה של היום (הלילה), ולנסות לקצר דרך נחל שפגשנו בדרך… הנחל הוא נחל בוסתן, ומי שמכיר יודע שהכלב הקטן הולך צפונה כמו שהוא הולך מערבה.. וכן, ברגע שאתה בפנים אין דרך יציאה.

שעה וחצי או שעתיים הלכנו בקקה הזה. אי אפשר לרוץ כמובן. סלעים ענקיים, קפיצות, מפלים.. בלי מיים, נכון, אבל עדיין. כואב ברגליים. אתה יודע שטעית, אתה יודע שאתה הולך ומתרחק ותצטרך לרוץ הכל חזרה, אבל אין לך מה לעשות אלא ללכת מהר, להזהר, לקוות שזה יגמר מתישהו, עדיף מוקדם מאשר מאוחר. העינייים כבר לא רואות כל כך טוב ב3:30-4:00 בבוקר, הרגליים פחות יציבות.. ממש זמן לא טוב ללכת על בולדרים.. אבל זה המצב, וכולנו חושקים שיניים ורגליים והולכים קדימה. עוד דקה, עוד 10, עוד חצי שעה. שומעים לרגע את כביש 4 אבל זה נעלם, חושבים שהנה נגמר הנחל אבל זה רק עיקול. אך אל דאגה, לכל נחל יש סוף, וגם של זה מגיע. 10 ק"מ לערך צפונה מאיפה שהיינו אמורים להיות. תענוג גדול.

מתקשרים לעז הרים. השעה 4:30 והcutoff הוא ב5:00. אין מצב שנגיע אפילו אם היינו בשיא הכושר. אבל עז הרים לא יכולים כרגע ואנחנו מתחילים לרוץ חזרה, אולי נספיק להגיע גם לנחל ולהרויח עוד נקודה. אני חושב על דרכי קיצור חזרה אחרי נקודה 20 לעבר 21.. לפחות זה מעסיק את הראש. אבל בסוף אין צורך – שני רכבים של עז הרים מגיעים, מודיעים לנו לחתוך לכביש ולקבל איסוף. קצת מבאס, אבל כבר מאוחר מדי להתבלגן ביער, והשמש עוד רגע עולה.

כן, חברים, הלילה כמעט עבר, האור עולה. ניצלנו.

לחלק הרביעי – מירוץ אתגרי – הבוקר

בסתיו 2010 יעלה לאויר המירוץ האתגרי הראשון בישראל. בנתיים, הוזמנו 6 קבוצות של 4 אנשים בכל קבוצה לפיילוט מיוחד שיערך בשבוע הבא באיזור סודי בצפון.. ואני אייצג את הקומונה, הבלוג, ואת איילות בתחרות הזו כחלק מקבוצת איילות. לא, אין לנו שם עדיין, אבל יהיה איתי שם ראובן מילמן, קרן מרץ ואסף לב. את ראובן אני מכיר כמובן, את קרן פגשתי פעמיים שלוש ואת אסף כלל לא..

מהו מרוץ אתגרי? מרוץ של 24 שעות (לפחות) הנערך בין צוותים (התקנון קובע מרחק מקסימלי של 50 מ') שיצטרכו לנווט לאורך מסלול שאינו ידוע מראש תוך כדי "מעבר" במספר ענפי ספורט: ריצה, אופני שטח, קייאקים, ועוד כמה דברים לא ידועים. לפעמים יש סנפלינג, לפעמים שחייה.. עוד מעט אוכל לספר מה היה לנו.. אם אשרוד עד אז.

הפיילוט כמובן יהיה שונה במקצת מהמירוץ האמיתי, אין תחרות ואין קטגוריות, וכנראה שכל המירוץ יהיה 24 שעות (ולא פחות או יותר כמו במירוץ אמיתי עם יותר קבוצות). ההזנקה תהיה ביום חמישי הבא ב9 בבוקר, ותסתיים ביום שישי באותה השעה בערך.

לא יודע בדיוק מה אני מרגיש לפני התחרות. זה יהיה אתגרי בבירור – הכושר, התזונה חוסר השינה, הקייקאים והתחרות בלילה, הכל יהיה חדש ומענין. התזמון (בקיץ ולפני הריצה של ישראל) לא הכי אידיאלי בשבילי, אבל נו שווין.. זו הזדמנות חד פעמית..