התחלתי את הפוסט אתמול, כמו שהבטחתי לעידו מזור שפגש אותו בשיא העליבות, וקראתי לו "המלחמה היומית שלי". נראה שזה כבר שם לא כל כך מתאים, לאורו של יום, כשיש מלחמה אמיתית שם בחוץ.
אני גמיש יחסית – כמעט כל בדיקה אורטופדית מאז שהייתי בכיתה י' אמרה לי את זה. זה ברובו יתרון – זו אחת הסיבות שאני (כנראה) נפצע קצת פחות ומתאושש קצת יותר מהר. אבל גמישות היא דבר שצריך לעבוד עליו, ואם לא שמים לב, משלמים.
אחד המאפיינים של ריצה אצלי אחרי שלושה ימים שלא רצתי (אפילו בשיא הכושר) היא שאני מאבד גמישות בקרסול, והתוצאה המיידית היא כאב בחלק הקדמי-תחתון של הרגל, כמעט כמו shin splits אבל כאב שרירים. היום יחד עם הפציעה והקור, אני אפילו יותר רגיש. יצאתי לארוכה האחרונה לפני המרתון (רק עוד ארבעה ימים!), והרגשתי ישר שמשהו לא מסתדר שם למטה. אחרי שתי דקות כבר כאבו לי השרירים בקרסול, והריצה אמורה הייתה להיות כמעט שעתיים.
אחרי עשר דקות הכאב היה כבר בלתי נסבל. ניסיתי הכל – שינוי קצב, שינוי צעדים, לרוץ על מדרכה או על הדשא, לעלות, לרדת ולרוץ ישר.. זה רק התגבר. לבסוף כבר לא יכולתי לעמוד על הרגל יותר, שלא לדבר על לרוץ. עצרתי וישבתי על ספסל. ידעתי שהבעיה היא בגמישות של הקרסול, ושחימום יכול לעזור.. אחרי דקה של מסג' ממש כואב הצלחתי להמשיך ללכת.. הלכתי עוד דקה שתיים וחזרתי לרוץ, לאט.
כאן מתחיל החלק המענין. כואב לי, אבל אני רוצה לרוץ את הארוכה הזו. אני מזהה את הכאב ואת הבעיה (אם אתם לא מזהים את הכאב אני ממליץ לא להמשיך לרוץ!) ויודע שהיא לא אורטופדית במהותה (ז"א אני לא פוגע בעצם, או מפתח דלקת) – אבל היא כואבת כמו גיהינום. אחרי המנוחה הכאב פחת, ואני רץ זהיר, זהיר, בקצב 6 דקות לק"מ.. עידו עובר עם האופניים ובדרך פלא מזהה אותי, נותן לי מפלט קצר של תלונות ושיחות על המרתון, על ה24 שעות שהוא הולך לעשות סולו – על דברים אחרים – וגם קצת להוציא עצבים.. שוב אני מתיחס לכל המאבק הזה כאימון פסיכולוגי – מה אני עושה אם זה קורה לי בתחרות עצמה? עוצר? מה פתאום.
לשמחתי אני צודק, והרגל הולכת ומרגישה טוב יותר. אחרי 10 דקות אני כבר רץ בקצב של 5:30.. אחרי 5 דקות נוספות אני כבר ב5:00. את הריצה כולה (26 ק"מ) אני מסיים בקצב ממוצע עגול של 5 (ז"א שרצתי די הרבה מתחת ל5), ואני מרוצה. הריצה האחרונה עברה טוב ויצאתי מאומן יותר, ובטוח יות
