והנה עברה שנה מאז מרתון טבריה 2009, שם היה לי פחות מזל ושברתי את השיא האישי שלי. מאז רצתי ורצתי, ומכיוון שיצאתי מרצים את ישראל עם דלקת קלה בגיס אכילס, לא ידעתי אם אוכל לרוץ את המרתון. בחודש האחרון כמעט לא רצתי (יחסית לאימוני מרתון) – אבל הספקתי, רגע לפני שעת האפס, לתת 36 ק"מ בריצה איטית עם דנה ואז להפסיק, ולקוות לטוב.
הטוב קרה לפני שלושה ימים. הקרח (וקרח, וקרח, וקרח) עבד – הכאב בגיד פשוט נעלם. עדיין הרגשתי אותו שם, מרחף, אבל זה לא כאב. חוכמה גדולה – לא רצתי ביומיים האחרונים, ומי יודע אם הוא לא יתאושש ויתנפל עלי.. אבל בשביל זה אני כאן, בין השאר, לא? להלחם ולצאת מנצח..
אז החלטתי על אסטרטגיה אחרת – לרוץ עם קרן חצי מרתון – קרן כיוונה לריצה של 3:20, מה שהיה קובע שיא בשבילי – ואז, אם כואב, להאט – ואם לא – להמשיך עם קרן. בלב קיוותי שלא יכאב אבל אפילו לא העזתי לדבר על זה – המטרה האמיתית היתה לסיים את המרתון הזה כמעט בלי אימון, להתבסס על נסיון, כוח רצון ומה שנשאר מרצים את ישראל.
בניגוד לשנה הקודמת, השנה צפוי להיות חם. רציתי לצאת לרוץ בטייטס של ברוקס וגופיית האימון של איילות – אבל ישר ראיתי שהגופיה לא לענין – פשוט לא ישבה בנוח על הגוף וכידוע, לא מנסים דברים חדשים במרתון. חשבתי על חולצת רצים את ישראל שלי שהיתה מביאה הרבה גאוה, אבל היא סגורה וחמה מדי ליום כזה, אז הלכתי על חולצה ללא שרוולים – אחת האהובות שלי. יצאתי לחימום ומשהו פשוט לא הסתדר לי טוב עם הטייץ אז החלפתי למכנס של איילות – מכנס מעולה (גם הוא) של ברוקס, אמנם חדש אצלי אבל מסוג מוכר לי. מרחתי את כל החומר האנטי שפשפתי שהיה לי – כמעט בכל איזור אפשרי. באיזורים שנשארו ללא חומר מרחתי קרם הגנה מהשמש, ויצאתי לדרך.
כמה כיף לפגוש את עומר (חבר ושותף לאתר ביקורות ציוד הריצה שלנו) ואביו, במרתון השני והראשון שלהם, את קרן וג'ו, ועוד חברים רבים שהכרתי עם הזמן ולא ראיתי כמה חודשים – ראובן מילמן, רונן, גלעד ועוד ועוד. החברים מעולם הריצה שונים לגמרי מהחברים של עולם הרכיבות – את אלו מעולם הריצה אני רואה רק באירועים מיוחדים.. בתחרויות. האופי של הפגישות שונה לגמרי, כמו חברים שאתה אוהב ופוגש לעיתים רחוקות מדי.
אבל אנחנו על קו הזינוק, איכשהו אני משער שיהיה איחור אבל לא – ההזנקה נעשית בזמן.. קרן, ג'ו ואני יוצאים יחד. לרגע. ג'ו נעלם די מהר, ולמרות שעוד נראה את הגב והקוקו שלו מרחוק עוד זמן מה, מקרוב כבר לא נראה אותו עד קו הסיום. קרן ואני ממשיכים יחד, בקצב די קבוע כמתוכנן, 4:45 דקות לקילומטר.
אחרי 7.5 ק"מ אני מרגיש קצת את הקרסול, אבל עובר לריצה שלמדתי עם הזמן, ריצה שכמעט לא מפעילה לחץ על הגיד הכואב – והכאב אכן עובר. אני עדיין נשאר בתוכנית של חצי מרתון מהיר ואז mode של השרדות. קרן נראית חזקה, ומצליחה להשאר בקצב הקבוע (ולא למהר יותר מדי, רוב הזמן). אני שם לב שבעליות וירידות אני סוגר עליה פערים או מתרחק ממנה, ובאותה הזדמנות גם מאנשים אחרים ושוב נזכר בעובדה שאנשים לא יודעים לרוץ בירידה – ולמעשה מפעילים שרירים כדי להעצר במקום לתת לגוף לזרום. אני מנצל את הירידה כדי לנוח ולהגביר קצב בו זמנית. בשביל זה יש ירידה, לא?
הפניה צפונה היא הרבע שלי. אני מחלק את הריצה בגדול לארבעה חלקים, כדי להקל את המחשבה והאתגר (אל דאגה, לקראת הסוף אני עוד מחלק את הרבע האחרון ל3-4 חלקים משלו). החלק הראשון הוא עד עין גב, והוא החלק הקל. החלק השני הוא אתגרי – עדיין מרגישים חזקים אבל אסור להשתולל, ואז החצי מרתון – והחזרה. החלק השלישי (חזרה על החלק השני) הוא חלק אכזרי במיוחד – הוא במגמת עליה, ארוך וישר, ופשוט נמשך ונמשך כאילו עד אין סוף. זכורה לי במיוחד נקודה 3-2 ק"מ לפני הסיבוב, עולים עליה לא קלה (במיוחד בשלב הזה של המירוץ) ופתאום רואים את הקילומטרים האלה בקו ישר – כביש ארוך ארוך ומיאש.
אבל אני מגיע לרבע עם קרן, מרגיש חזק. זוכר כל הזמן את הלקח מרצים את ישראל – גולש יותר מאשר רץ, זורם. לא כואב לי, והמוזיקה פשוט טובה. טובה מאוד אפילו. איזו בחירה מצויינת של רשימה. מדי פעם אני מוצא את עצמי מגביר, במקום לשמור על קרן היא שומרת עלי, אבל בתוך הלב אני מרגיש שמשהו יכול לקרות כאן. הגיד לא מורגש, וכבר עברו 16.. 17..18 ק"מ. אולי יהיה בסדר. אני מגביר מהירות.
נקודת החצי מגיעה אחרי 1:39:10 – קצב שיאפשר לי להגיע בפחות מ3:20, ולקבוע שיא אישי – רק דקה יותר מהר מהקצב הצפוי. אני שמח על הדיוק, אבל מתחיל ללחוץ. בכל תחנת שתיה אני לוקח בקבוק מיים ושותה חצי ממנו, ובכל תחנה שניה, איפה שיש איזוטוני, אני עוצר ושותה כוס או שתיים, לפי מצב הבטן. לשמחתי אני כבר מזהה מתי שתיתי יותר מדי והבטן מפוצצת. פעם פירשתי לא נכון את ההרגשה הזו כעייפות ואכלתי או שתיתי יותר – מה שכמובן גרם למצב להדרדר. הפעם לא נפלתי בפח. כשהבטן התפוצצה פשוט שתיתי פחות, אחרי 20 דקות הכאב עבר וחזרתי לשתות.
הרבע השלישי עובר מהר מהצפוי.. ברובו בקצב של 4:20 עד 4:30.. אני מנסה לא לעלות מעל ה4:30 אבל מוצא את עצמי יותר ויותר רץ סביב ה4:20.. זה מוקדם מדי, אבל אני לא רוצה להאט. יהיה קשה, אז יהיה קשה. זה מרתון, באתי להלחם ולהצליח, ויש כאן סיכוי למשהו טוב. אני לוחץ, ונקודת השליש מגיעה.
חשבתי שאחרי הסיבוב, 12 ק"מ לסיום, אני פשוט אחזיק מעמד, ארוץ 4:20 ואשרוד. זה רק 12 ק"מ. אני מתחיל לתאר כל שלב בתור שלבים בריצה בבית. הנה אני יוצא למסלול של ה12 ק"מ הקל שיש לי ליד הבית, המסלול שאני עושה עם אורן. הנה מסלול של 10, קצר וזריז. אולי המסלול של ה8, והנה – 6 ק"מ זה המסלול שלי מהבית לפארק וחזרה – מסלול שבבית הוא כל כך קצר שאני עושה אותו רק בתור התאוששות מירבית, לעיתים רחוקות בלבד. כל כך קצר בבית, כל כך ארוך היום.
ב8 ק"מ לסיום אני מתחיל לחלק את המסלול לקבוצות של שני קילומטרים, ואז לאחד אחרי השני. מוצא איזה בחור אמריקאי שלא יודע איזה קצב אנחנו רצים (4:20) ורץ איתו קצת. כואב לי, כואב. במיוחד בריאות. הבחור לידי נראה חזק, ואני אומר שאני אנסה להחזיק איתו כמה שיותר, ואז ארד ל4:30.. אבל עוד קצת, עוד קצת ב4:20. עוקפים עוד ועוד אנשים, עליות וירידות. הבחור חזק, חזק מאוד, אבל כנראה שהוא חושב את אותו הדבר עלי, רק שהוא סובל קצת יותר.. ואחרי 20 דקות יחד הוא מאט, רק קצת, ואני מגביר כדי להעלם, טריק קטן שלמדתי עם השנים.
4 ק"מ לסיום, הארבע ראשי (שריר הירך) מתחיל.. לא לכאוב, לא לפעום, להתקרש. אני מרגיש שכל הגמישות הלכה לי מהרגל. כף הרגל השמאלית שלי, זו שעליה אני נזהר עם הגיד, מתחילה לכאוב מאוד. אני משער שהזוית הזהירה שלי מתחילה להשפיע. כואב לי, ואני לא בטוח שאצליח להחזיק בקצב הזה עוד הרבה זמן. 4 ק"מ זה הרבה זמן? 20 דקות כולה, לא? אולי פחות אפילו בקצב שלי.. ננסה להגיע ל39 ק"מ, עוד ק"מ אחד – ואז נראה את טבריה כבר, נראה מה יהיה.
39 מגיע, ולא קורה משהו מיוחד. הכאב רק מתחזק. אני עובד למוד "זה רק כאב". רק כאב עובד ל3 ק"מ, אני מקווה. אני מסכם עם עצמי להאט עד ה40, ואז נראה מה יהיה. אולי עד ה41.
מצד אחד, הקילומטר ה40 לא מגיע כל כך מהר.. מצד שני, אני גם לא מאט. לא ממש מבין למה, הרי סיכמתי עם עצמי.. אבל הגוף, עם כל חוסר הנוחות, מסרב להאט. הוא התרגל לקצב, הוא רוצה את השיא הזה. זה בכלל לא אני, זה הוא. ואז מגיע הטירוף זה סוף המירוץ. אני לא אפרט יותר מאשר מה שהיה שם, אבל בסוף השיר, אני כמעט בדמעות.. אני מאושר.
את החצי השני רצתי ב1:36:18, 3 דקות מהר יותר מאשר החצי הראשון. negative split מעולה, כמו בחלומות. הצלחתי להגיע בדיוק ל3:15 שעות, מספר נחשב וסימבולי, כמו שצריך. 2010 התחילה בזינוק, כמו שרק יכולתי לרצות…
המרוץ עצמו היה קשה מאוד. היה חם, והחות היתה אינסופית ממש. החולצה והמכנס שלי היו ספוגים, ממש ספוגים, אחרי 5 קילומטרים. ההתחלה והריצה על הכביש גם לא עזרו מאוד, והעובדה שמסיבה לא ברורה לא הבאתי נגן mp גם כן הקשתה על כל המרוץ. יכולתי להתרכז אך ורק בקושי, והתרגיל המחשבתי לא היה פשוט – לרוץ מהר, אבל לא יותר מדי מהר, להשאיר כוח להמשך, אבל לא יותר מדי כוח, לא להשבר בעליה, לא להאט, לא להגביר. המחשבות האלה רצות לך בראש כל הזמן. וכשמתחיל להיות באמת קשה (אחרי בערך 8 ק"מ במקרה הזה, עקב הזינוק המהיר) – עברתי למחשבות על קצב. רק קצב. רגוע, מרוכז, תנועת ריצה יפה ויעילה. לנוח תוך כדי שאני רץ, להגביר, לנוח.
הקצב שלי בסוף המירוץ היה 4:35 דקות לקילומטר. לא רע. הדופק היה 174 בממוצע. את הבחורה פגשתי בקילומטר ה17, בדיוק כשקבוצת ילדות קטנות הראו לנו עידוד נתנייתי מקומי, צחקנו ואני המשכתי בקצב. החלטתי להכביר מה17 עד ה20, ואז ממש לתת בראש. את יאיר פגשתי בקילומטר ה19 בערך. בדיוק עקפתי איזה בחור שראיתי קודם מרחוק. התקרבתי אליו בקצב 4:50, אבל כשהגעתי הוא נצמד אלי. העלתי ל4:40 והוא המשיך. הוא פשוט נלחם בי. הדרך הטובה לשבור מישהו במצב הזה היא להגביר עוד יותר, אפילו לחצי דקה. הוא לא היה עומד בזה. אבל אני הייתי עייף מדי, וקו הסיום רחוק מדי. אחרי שתי דקות שרצנו יחד, הוא נשבר בכל זאת ונשאר מאחור.. לכמה דקות. 
אבל בזמן הזה, עקפתי את יאיר. הידד!
