אחרי שבועיים של ריצות (בעיקר) וקצת רכיבות כביש, התגעגעתי לשטח.. לסינגלים, לטכני, לירוק, לחברים. ההרגשה החופשית והאנדרנלין של רכיבת XC (או AM כמו שהיום קוראים לזה).. ולכל סופ"ש יש, כמו שאומרים אצלנו, שבת.
6:30 בברקן, אילן מודיע לי, ואני שם בזמן. צוות המובילים כולל את הלוטמים וצחי, צוות המובלים כולל את אילן, ספרוקט, אופיר ואני. ממש כמעט כל החבורה. מתארגנים לאט ויוצאים לכיוון מענית מזוית שאני לא מכיר.
הסינגלים זהב, פלטינה. הברמים פשוט מכניסים אותי פנימה באחיזה אוהבת וזורקים אותי במהירות החוצה, אני מרגיש קצת לא מחובר, לא משהו שמישהו ישים לב אליו אבל הפניות שלי לא מדוייקות, חסרים 5 ס"מ פה, 2 ס"מ שם.. 40 דקות או שעה אח"כ הכל מתאפס. זה כמו לרכוב על אופניים.
איזו דרך לחזור לרכיבת כביש. טריאתלון אילת סיפק לי את הסיבה לרדת לעיר הדרומית לרכוב קצת במסלול של הישראמן (שהוא לא ממש לגמרי ברור לי, אבל קוי המתאר ידועים), לטפס את ההרים ולעשות קצת קילומטרים.
אני מתעורר ב5 בבוקר, כדי להספיק לפני החום. איזה לפני ואיזה 5 בבוקר. חושך מוחלט בחוץ. מכוון את השעון ל5:20 וחוזר לנסות לישון. הדר, מתחרה בעילית שישינה איתנו בחדר (אנחנו 4 בחדר, 3 מתחרים ואני) קמה עוד לפני, לאכול ולהתארגן. הזינוק שלה ב6:45, שזה קצת יותר מאוחר משלי, אבל לתוך המיים. זה פחד אמיתי בקור הזה, אבל הבחורה קשוחה. נדב, בן 16, מתחרה מחר בנוער וישן כאילו אין מחר. ככה זה ילדים, שום דבר לא מעיר אותם. אני מסתובב סביבו, מזיז את הציוד והאופניים, ויוצא אל הקור ואל זריחת השמש.. דווקא נעים בחוץ, אז אני משאיר את הכפפות הארוכות ברכב.
דימדומים של זריחה, והכביש משובץ ברוכבים, רובם הפוך ממני לכיוון הזינוק של המירוץ. אני לכיוון העיר, לחצות ולהמשיך אל ההרים. הטמפרטואה מושלמת: קריר של בוקר, מה שעוזר לי קצת להרים את הדופק ולנסות להתחמם. העליה מתחילה אחרי 3 ק"מ מהמלון בערך, אז אין בעיה להרים דופק.
עובר את העיר, מגיע לבסיס הצבאי בתחילת העליה הגדולה (למרות שעד עכשיו היתה עליה גם כן). אני מרגיש את התאומים, ולא אוהב את זה בכלל. גם כשהייתה לי פציעה, היא הופיעה רק בריצה, לא ברכיבה. אני נזכר בבחור שפגשתי אתמול שרק בא ללוות את אישתו\חברה\מי יודע, מכיוון שיש לו קרע בתאומים (הוא הרביעי שאני פוגש עם זה בשבועיים האחרונים, כמו מדבקה של חברת הייטק על רכב שאתה פתאום מתחיל לשים לב אליה בכל פינה) שכואב לו רק שהוא רוכב. ענין של זוויות, אני משער. לכן לא כאב לי על אופני השטח, אבל בכביש זה שונה. מדאיג.
בבסיס אני עוצר כדי לשים את המוזיקה. אני לרוב לא רוכב עם מוזיקה אבל היום הולך להיות ארוך, קשה, ובודד. מתלבט בין שירי אנרגיה וליאונרד כהן והולך על האחרון. ככה יהיה לי מילים להקשיב להן, וגם קצת רגוע, כי אין למה למהר. זה הכל בראש, ואני מנסה למצא את השלווה שקצת נעלמה לי עם הפציעות. ליאונרד שר על געגועים, ואני מתחיל לטפס.
הקיר הראשון הוא החלק הקשה. לא מדדתי זמן אבל אני משער שזה משהו כמו 30-40 דקות של טיפוס, לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל טיפוס. ליאונרד עוזר לי להכנס למצב רגוע, לא לתת חזק. דופק לא גבוה לא נמוך, נשימות קבועות. כשלני שר שירים שאני מכיר במיוחד אני מנסה להצטרף, אבל זה לא קל, בכל זאת צריך לנשום. אני חושב שזה אולי יעזור לי לפתח את הריאות, אבל מחליט שאתפנה לטפל בריאות שלי בהזדמנות אחרת, נוחה יותר.
סיבוב אחרי סיבוב, אני מזהה את הכביש מהפעם הקודמת (לפני 3 שנים). יש מקומות שנחרטים לך בראש. אפילו לי. כאן דיברתי עם הבחור הזה, כאן פגשתי את האח של ההוא שאני מכיר. קטעים של שיחות מהתחרות הראשונה עולים לי. אין הרבה שיחות באיש ברזל – גם אסור לרכוב אחד ליד השני ודם אין מספיק אנשים – בקודם היו 35 או 40, הפעם יהיו קצת יותר. בשביל 14 שעות זה מעט אנשים.
ופתאום אני על ההר. הנקודה האחרונה שרואים בה את אילת, את הים, את כל הנוף המדהים הזה.. למבט חטוף (מאחורי הכתף), לרגע.. ואני ממשיך בדרכי. עוד נראה את זה בחזור. הטיפוס לא נגמר, כמובן, אבל זו נקודת הנוף המדהים ביותר. אחר כך עוד יש מקומות מטריפים של מדבר, הרים ועננים (יתברר לי בקרוב), אבל זה הסימון של סוף הקיר. אני צריך לזכור את הסימונים האלו, בשביל זה באתי – להכיר את המסלול.
מכאן וההלאה המלחמה הפסיכולוגית מתחילה. אני לבד, כואב לי בשרירים ובעצמות. אני מתחיל להבין שהיום לא יהיה מסלול ארוך. אני עדיין לא מספיק בכושר, יותר מדי זמן לא רכבתי על אופני כביש ברצינות, ואני לא מוכן. ההבנה עוזרת לי – אני מנסה להחליט להנות, להקשיב (למוזיקה ולעצמי), ללמוד, לראות. הערך של האימון היום יהיה פסיכולוגי. גם להבין שאני לא מוכן מספיק, כשיש לי עוד זמן לתקן, זה חשוב ויעיל. האימון הזה הוא לא הפסד. אני שמח.
ליאונרד ממשיך, על אהבות, נשים ומגדלים. אני ממשיך איתו, על עליות, ירידות וכאבים. בסך הכל אנחנו מדברים על אותם דברים: מה שאין לנו ואנחנו רוצים, מה שהיה ואבד, על חלומות, על כאב. על הבנות שקורות לנו בחיים, על המאבק במה שאנחנו מאמינים. אנחנו לא כל כך רחוקים אחד מהשני. והשירים נכנסים לי בתוך הרכיבה.
מתחיל להיות לי קר, ממש קר. הגרמין אומר שהיה בערך 16 מעלות, עם הרוח זה בטח הרבה פחות. לא התכוננתי לזה – אני עם שתי חולצות אבל כפפות קצרות, בלי מחממים וגרבי קייץ. יצאתי לפני 6 בבוקר כדי שלא יהיה לי חם (!) שכחתי שלמעלה על ההר קר. זוהי רכיבת לימוד, נכון? אז אני לומד. מושך עד הגבעה הבאה (בלב אני אומר, יופי, אני מרוויח שתי גבעות, הלוך וחזור, אבל לאותו חלק במוח שרוצה כבר לחזור אני לא מגלה), ומחליט פשוט להמשיך עד סוף העליות. במסלול יש די הרבה כאלה, ואז יורדים למישור לכיוון נאות סמדר, על המישור אני מוותר היום, נחזור בפעם הבאה.
אני נזכר שבאיזור אילת יש הרבה שמות יפים לדברים. המדבר נהדר ומאוד צבעוני, חלק מהפסגות מכוסות עננים, אירופה סטייל. מוצא חן בעיני. לפחות אם אני נכשל פיזית, אני מצליח נפשית.. ואני באמת נהנה.
כשלני מתחיל לשיר על פרידות, על מריאן, אני מסתובב. גם אני אומר שלום לרכיבה. אני עוד צריך לחזור, יש לי קצת יותר משעה – אבל זה הרבה, הרבה יותר מהר בחזור. וגם הרבה יותר מענין (== מהיר).
סה"כ האימון לא רע. יש את פסגת ההר כשחוזרים, את הנוף היפיפה שראיתי קודם מעבר לכתף ועכשיו הוא נגלה במלא הדרו. בפעם הבאה אני מביא מצלמה, חובה. הירידות ב60-70 קמ"ש (מהר, אבל לא ממש מהר – אני עדיין לא מרגיש מאוד בטוח על אופני הכביש), ואני מספיק לזרוק שלום לכמה רוכבים שהיו קצת יותר חכמים ממני ויצאו רק עכשיו (למה אתם לא בטריאתלון?), מספיק להנות מהרוח וכמובן מהנוף.. וזה נגמר. הבסיס הצבאי הראשון, השני, ואילת.
היום יצא לי לרוץ בבוקר. לרוב אני רוכב בבוקר ורץ בערב, זה מסתדר לי טוב יותר עם האור\חושך\קור\מאמץ גופני (קשה לי לרוץ בבוקר אבל משום מה אין לי בעיה לרכוב בבוקר). ככה זה. לא ביג דיל.
אצנים ורוכבי אופניים מזהים, מתוך הקהל הכללי של הספורטאים, מי רציני. זה משהו בצורה שרצים או רוכבים, בלבוש, בציוד. קשה לי לשים על זה אצבע מדוייקת, אבל כשאתה רואה, אתה יודע. לאנשים האלה אתה אומר שלום, או מברך בנידה קלה של הראש. זה מסוכם, זה כמעט אפילו מקובל. גם את האנשים שמתאמנים בשעות שלי אני מזהה: תחשבו על זה, 4-5 פעמים בשבוע, לשעה או שעתיים, אני נמצא בזמנים קבועים בירקון. אפילו אנשים חלשי זיכרון כמוני באיזשהו שלב תופסים שאת חלק מהפרצופים אנחנו מזהים. והם מזהים אותנו. זה פשוט קורה.
וכך יצא לי לרוץ בבוקר, ושמתי לב לדבר מוזר: אצנים הסתכלו עלי. ממש בחנו אותי במבט ארוך מהרגיל, כאילו אני לא שייך. משהו לא הסתדר טוב. זה לא קרה פעם אחת או פעמיים – בשעה וחצי עברו על פני לפחות 7-8 אצנים רציניים שהשאירו את המבט יותר ממה שצריך.
ואז הבנתי – הם לא מזהים אותי. כמו להקה של כלבים שמרחרחת את הכלב החדש בשכונה, הם מסתכלים לראות מי הפרצוף הזה שפתאום הופיע בוקר אחד בירקון שלהם. מאיפה באתי, לאין אני רץ, כמה מהר, מה לובש, וכו. כל השאלות שמעניינות רק אצנים אחרים.
זה הצחיק אותי מאוד.
מצד שני, אמרו לי שיכול להיות ששכחתי לסגור את הריץ'רץ'. גם נשמע הגיוני.
כל מי שהיה שם יודע, ומי שחזר מכיר. אתה נמצא בכושר, טופ אוף יור גיים, הכל משחק לפי התוכנית, ואתה תמיד נמצא בראש הקבוצה.
ואז משהו מתחרבש. טיסה לחו"ל, מחלה, עסוק בעבודה, חברים, משהו. מחקרים אומרים שכושר לב ריאה מתחיל לנזול אחרי שלושה ימים של חוסר מעש, ואתה מתחיל לשלם. בהתחלה קצת, אבל הקצב מתגבר. אף אחד לא שם לב חוץ ממך, אבל אתה יודע שזה שם. עד שאתה תופס את עצמך (\חוזר ארצה\מבריא) וחוזר לאימונים.
כמה קשים האימונים האלה. שלושה שבועות של כאב. אף אחד עדיין לא רואה הבדל, אבל לך קשה יותר, כואב יותר, הגוף מתנגד קצת יותר ופורש מהר יותר. הראש זוכר שאמור להיות קל, אבל הגוף זוכר דברים אחרים (מיטה, פוך, וכו') והוא רוצה להפסיק.
כמה שאני שונא את שלושת השבועות האלה, וכמה מחכה שהם יגמרו כל פעם מחדש. לפחות עכשיו אני כבר יודע שזה תהליך עם סוף.. אבל זה לא ממש עוזר.
אחרי שני פיספוסים ברכיבות קודמות (תמיד מסיבות מוצדקות) החרמון סוף סוף (גם) בידי, סינגל ספיד סטייל. כמעט 7 שעות, 72 ק"מ, מההתחלה בכפר סאלד ב7 בבוקר עד הסיום החם והמאוחר ב14, כמה דברים, נופים, מחשבות וסוגי מזג אויר עוברים ברכיבה כזו.. רק קומונת סינגל ספיד מרימה 16 אנשים משוגעים מספיק בשביל זה
יש מסלולים שמפה מספרת את רוב הסיפור. הטיפוס לחרמון הוא אחד מהם: View Larger Map
האמת? הגעתי מפוחד. כמה שבועות ללא ספורט, דלקת במרפק ושריר תאומים מפורק, זה היה רגע האמת. אם הגוף שלי חוזר לתפקד כרגע עוד יש לי סיכוי לאיש ברזל השנה, ואם לא – אני אאלץ לוותר.. ואם כבר לבדוק את הגוף, למה לא בהזדמנות חד פעמית שכזו?
בדרך אני נוסע עם ניל אובריין, אגדה מקומית. ניל הוא אחד מרוכבי הסינגל ספיד הראשונים בארץ, ואחרי שעות הנסיעה שלנו ביחד אני יודע שהחיבור הזה לרכיבה, לקומונה, לאנשים – הוא לא מקרי. הרבה דברים שניל דיבר עליהם הם הדברים שאני כותב כאן בבלוג (כמו למה לרכוב על סינגל ספיד) – על החיבור לאופניים, על מינימליזם, על הקירבה של סינגל ספיד לריצה, על לרכוב בלי בולמי זעזועים.. היה תענוג לפגוש אותו סוף סוף. View Larger Map>
ההתחלה, כאמור, בכפר סאלד. התקפה קשה על עליית שטח לא קלה, בטח לא ב32×16. רוב הקטע הראשון (שטח) אני נמצא על סביבות ה170-180 דופק, אבל זה לא מפתיע אחרי ההפסקה הארוכה שלי. זה כייף לחזור לרכיבות האלה, עם החברה שדוחפים אותך קדימה, עם האנשים שיודעים להלחם אבל יודעים גם לעצור לנוח ולצחוק (למרות שלפעמים עוצרים גם יותר מדי..)
מבצר נמרוד ברקע מעודד אותי תמיד. כשהייתי קטן ועוד התרגשתי ממבצרים וחלומות על אבירים וקסמים, במבצר היה אחד ההיי לייטס של להגיע לחרמון אחרי נסיעה ארוכה ארוכה.. היום אני יכול להגיד, אפשר להוציא את הילד מעולם האגדות, אבל קשה להוציא את המבוכים והדרקונים מהרוכב.. ודופק 180, הרבה הליכות ברגל, כאב מפחיד בתאומים לא מורידים לי את מצב הרוח. המבצר, עם כל ההסטוריה, המסתורין, והחלומות, משקיף עלי ברקע.
הטיפוס בשטח כמעט נגמר, ואנחנו בערך ב1000 מ' גובה, שזה גם פחות או יותר מה שטיפסנו מתחילים מ0). אילן ואני די מפרפרים בנסיון לתת הרבה תמונות. אני יצאתי עם כמעט 90. ההתקפה על ההר בשיאה, או ככה זה מרגיש..
(נראה לי שהתמונה שממחישה טוב ביותר את המלחמה היא של יהודה, לוחם טיפוסים ידוע, שהחליט להגיע עם 18 שיניים על אופני 29″.. כמו ה16 שלי אבל קצת יותר משוגע.):
וכך אנחנו מגיעים לכביש.. והמלחמה משתנה לגמרי. העלייה אינסופית (וכל הדרך מספרים לי שזו רק ההתחלה, והחלק השני קשה יותר..). פידול איטי, רכיבה בסיבובים (ואני חושב "מענין אם הגיפיאס יתפוס את הרונדלים שאני עושה על הכביש"..) כדי להקל על העליה.. ודווקא כאן הגוף שלי סוף סוף מתעורר (בוקר טוב, 3 שעות אחרי תחילת הרכיבה) – הדופק יורד לסביבות ה150-160, הקצב מתקבע. אני נזכר בתמיר מטפס את מעלה עקרבים ואומר שהוא בzone, ומתחיל לחפש את הזון שלי.. וזה עובד, אפילו די מהר. ראש למטה, רגליים בסיבוב קבוע, קצב טוב – חזק אבל לא מהר. הנשימה טובה וקלה.. ונקודות שאני מזהה מהטיולים לחרמון מתחילות להופיע.. אף פעם לא ראיתי אותן ככה: בקיץ, מקרוב, ולאט.. תמיד עברנו במהירות עם הרכב (וזה היה הרבה הרבה יותר קצר!).. אני יודע שעוד רגע נגיע לשערים, נקודת המעבר לעבר העלייה.. ואני מתחיל לשמוח.
מכאן עד הרכבל הראשון הטיפוס טכני ומתמשך, בלי הרבה מה לספר. הראש למטה, למעלה, בתוך הזון, מחוצה לו. אני מתאמן בכניסה מהירה לזון כשצריך ומקשקש קצת עם אילן כשאפשר.. הוא מזכיר שוב ושוב שהעליה הגדולה היא מהרכבל הראשון לשני ועכשיו אנחנו רק בחימום, אבל עכשיו אני כבר באיזור הטוב שלי: שום דבר לא יעצור אותי היום. אולי רק שריר התאומים שמתחיל לזמר.. ואני מקווה שזה מהקושי של הרכיבה ולא מהפציעה. יהיה בסדר.
אין על האושר של ההגעה לרכבל הראשון (או בעצם, יש, עוד מעט, אבל באותו רגע זה מרגיש טופ אוף דה וורלד). ב1600מ' לערך, קריר כאן, ויש רכבל, וסימנים של אתר מושלג.. הראש בכלל באירופה, האדרנלין זורם חופשי, ואני יודע שאפילו אם הייתי סובל עכשיו הייתי כנראה בהיי בכל מקרה.
כאן מתכוננים מחדש.. יורם, המארגן הגדול, הולך לארגן את המעבר לרכבל העליון (דרוש אישור מהצבא), אנחנו ממלאים מיים (לא יותר מדי, אומרים לי שלושה אנשים שונים, העלייה קשה.., תמלא אח"כ לקראת הירידה). קצת צחוקים והתחברות בין החבר'ה עד שכולם מגיעים, ואנחנו יוצאים לדרכנו, כל אחד בזמנו החופשי, אל העלייה הגדולה.
העלייה הגדולה, זו מהרכבל הראשון לשני, היא האתגר הגדול של הטיפוס לחרמון. 400מ' טיפוס מהיר ואכזרי, קר (יחסית), והגרוע מכל – רואים את כל העלייה, היא שם כדי להפחיד אותך (כאילו לא הפחידו אותי מספיק) וליאש אותך. אין ספק שזה קרב בראש. זה נראה משהו כזה:
להפתעתי (ואחרי זה מתברר, להפתעתם של כולם) – העלייה לא עד כדי כך קשה. ההתחלה הורגת, רוצחת, מרסקת, אבל אז.. נו טוב.. מתרגלים. אמרתי כבר שהכניסה לזון הופכת קלה יותר היום, אני רוכב קצת ישר, קצת בסיבובים.. מתקרב לאט לאט, לפעמים מטר אחרי מטר, אל הרכבל השני, אל הסיום הגדול, לפיסגת ההר (שיאון כבר אמרנו?)
הייתי רוצה לסיים את הסיפור על הטיפוס עם התמונה של אילן ושלי, מסיימים את זה כמו מירוץ עצום, כצוות.. אבל לא צילמו אותנו.. אז נו, זה ישאר בראש מצאנו לנו שני חיילים משועממים שמאד שמחו לראות אותנו, לדבר איתנו ולקחת תמונות, רגע לפני שהם נשארים שבת. התמונה קבוצתית בראש ההר:
הירידה מהירה. אני מתלבט בין לתת בראש (70 קמ"ש) ובין להנות מהנוף הרב, לצלם.. אבל לא צריך להתלבט יותר מדי.. יש שעה שלמה של ירידה.. אפשר גם וגם וגם. 4 שעות של עלייה שווים שעת ירידה, שזה משהו כזה:
טסים את הכבישים, השלכת האדמומית במיטבה..עוד רגע מגיעים לרכבים, ואני כבר מרשה לעצמי לתת סיכום טכני קטן של כל המסע הזה:
6:34:24 שעות ברוטו (קצת יותר, עצרתי את השעון פעמיים שלוש כדי לחסוך בטריה), מתוכם 4:40:07 שעות נטו (71%.. הרבה עצירות..)
72 ק"מ, מתוכם בערך 30 בעליה (30 בירידה, 12 במישור), בזוית של בערך 7%. לא רע בכלל.
הדופק לא גבוה, הוא קצת התבלבל בירידה, ממוצע של 134, עם 2999 קלוריות.. כה קרוב ל3000
הזמן מתקתק, האיש ברזל מתקרב, והאימונים לא הולכים כמו שצריך, כבר חודש פלוס. אין לי את הזמן הזה, פשוט אין, ואני מתחיל להיות לחוץ. שבועיים של אימון יתר (או קירוב של), ואז האולטרא שגם הוא כבר היה מזמן.. כמעט שלושה שבועות, ומאז פציעת ספורט והרבה זמן בלי לעשות.. כמעט כלום.
מפתיע אותי שדווקא הריצה חסרה לי. היא היתה שם בסוף כל ערב, עזרה לי להרגע, נתנה לי זמן לחשוב ולשמוע מוזיקה. נתנה לי הרבה כוח והשאירה אותי עסוק. חשבתי שהאופניים יחסרו לי יותר, הרי אני רוכב יותר זמן ויותר ברצינות.. אולי זו האופוריה של הריצה שחסרה לי. אני מרגיש שהפסיכולוגיה שלי נבנתה וחיה על הריצות האלה, ועכשיו כשאסור לי, פתאום יש לי פחות כוח גם לשאר האימונים (מה שיוצר, כמובן, מעגל בעייתי מאוד).
אז מה עושים? ממשיכים בכוח. יוצאים לרכוב כל בוקר. 6:30 בראש ציפור, מסתובבים כמו משוגעים. 6:30 בבן שמן, רוכבים עם חברים, ולפעמים, אולי, ב6 במענית, עם חברים אחרים. יום אחרי יום, אימון אחרי אימון, עד שהרגל תהיה בסדר שוב. ומי יודע, אולי אני אתרגל לסיבובים האלה בראש ציפור.. הגיע הזמן
