הריצות הסקוטיות

חשבתי שאכתוב איזה סיכום כללי על הריצות שלי בסקוטלנד, על המקומות והחוויות השונות, ממבט של ספורטאי שמטייל בחו”ל. אבל הריצה של היום בבוקר פשוט היתה חייבת פוסט משלה.

6 בבוקר, אידנברו, היום האחרון בטיול שלי לסקוטלנד. אני יוצא לריצה במסלול שהבחורה מהקבלה הפנתה אותי אליו, אבל בחשש כלשהו. הבחורה לא היתה מחוברת, בטח לא לריצה. לא ידעה כמעט כלום ממה ששאלתי אותה, ומשהו בנימה גרם לי לרצות דעה שניה. בבוקר, כשמישהו אחר בקבלה, באמת קיבלתי תשובה אחרת. לא שהוא הבין משהו בריצה, אני משער שמי שאוהב טבע וספורט בסקוטלנד לא מוצא את עצמו באדינבורו, אבל הוא הוציא מפה גדולה של העיר ומכאן כבר אני הובלתי אותו בשאלות.

הכיוון משתנה לצד השני בכלל, לגבעה גדולה שנקראת הכיסא של ארתור. כמה אפשר לטעות בבוקר כשרצים לכיסא של ארתור? לא משהו רציני, אני מגלה אח”כ, 220 מטר גובה, מצטבר מאוד מהר אמנם, אבל לא עד כדי כך.

העיר עדיין ישנונית, ואני רץ למעלה. לפחות יוצא לי לרוץ בשבילים ולא על מדרכות.

ואז יש איזשהו חיבור של אנדרנלין, ריצה, אויר, נוף, ומוזיקה טובה. כשספורט ומוזיקה מתחברים, אי אפשר להשאר אדיש. U2 מחליטים לשיר What a beautiful day בדיוק כשאני פונה אל הפינה שפורשת לי את החלק המענין, העתיק, של העיר מולי – טירת אדנבורו, הפרלמנט, ועוד כמה מבצרים קטנים וכנסיות עתיקות, במרחק ההרים מכוסי הערפל של הבוקר, חלקם עדיין מנצנצים בלבן של סוף החורף.. איזה יום יפה להיות בחוץ, להרגיש את התאומים זועקים לקצת מישור.. לנשום, ולהיות חי.

התייר הספורטאי

חשבתי הרבה איך בדיוק לנסח את הפוסט הזה, על היתרונות והחסרונות של להיות טייל (==תייר) ספורטאי. לא שלרוב יש לנו ברירה, כי בניגוד לכל מיני סוגי תיירים, לספורטאים יש התמכרות. אם לא נעשה קצת משהו, איזה פמפום לב פשוט, יש מצב שכל מצב הרוח יפגע. כל אחד ומידת ההתמכרות, כמובן, אני יודע שאחרי שלושה ארבעה ימים, אני עלול להתחיל להיות מסוכן.

לא שיש לי כאן הרבה קוראים שהם לא ספורטאים, אבל אם כן – תחשבו על טיול, נאמר, בלי קפה. בכלל. אהה.

מבחינת מדע הספורט, דרך אגב, אחרי שלושה ימים בלי ספורט הכושר שלכם מתחיל להפגע. זה הכל. אם אתם רוצים לשמור על זה לעוד שבוע שבועיים, 20-30 דקות של אימון חזק – דופק גבוה, אנאירובי, פעמיים שלוש בשבוע יכולות להשאיר אתכם איפה שאתם. בנסיעות עבודה, במיוחד, חשוב לזכור את זה. ולא לאכול כמו שאתם רגילים, שמנמנים.

אז מצד אחד הספורט נותן לנו מכת כוח חדשה כל יום. זו אחת הסיבות לקום בבוקר, לפחות ב5, או ב6.. זה אחד הדברים שמושכים את הראש שלנו למקומות אחרים לפעמים, לחלום על הריצה הבאה, הרכיבה של סוף השבוע, הטיול לחו”ל, החברים.

אבל מצד שני, הוא נלחם קשות על תשומת הלב למשפחה, לחברים הלא ספורטאיים, ולחיים – כשאנחנו לא עוסקים בספורט – כמו בטיול בחו”ל. כמובן שאני לא מתכוון לטיול רכיבה, או סקי, או נסיעה לצורך תחרות, ברור, נכון?

למזלי אני גם רץ. זו אחת הסיבות שאני אוהב ריצה – בניגוד ל, כמעט כל דבר אחר בעצם, היא כל כך זמינה. בכל מקום, כמעט בכל מזג אויר. בלי הרבה ציוד, בלי הרבה בלגן. כמעט בכל טיסה שלי, חצי מהציוד הדל שאני סוחב איתי הוא ציוד ריצה – נעליים (תופסות הרבה מקום בתיק!), מכנסיים, חולצה, כובע, גרבי ריצה, מד דופק (שזה גם גהGPS בשביל לראות את הריצות כשאני מגיע לארץ, וגם שעון בשביל לדעת כמה זמן אני רץ, אחרת אין לי מדד, פחות בשביל הדופק) – זה בערך זה. אם היעד הוא מקום קר, אז מעיל גשם, חולצה ארוכה, וכו’ – אבל לא משהו רציני. כובע צמר וכפפות אם רצים בשלג.

המשמעות היותר גדולה היא תשומת הלב. למצא מסלול כשאתה מגיע למקום חדש, לחפש חנויות שיכולות לכוון אותך למסלולים יותר מעניינים (במלון לרוב לא יודעים, אז צריך לחפש חנויות ריצה, אופניים, או ציוד למטיילים), לקום מוקדם בבוקר (בלי להעיר אף אחד – ז”א להכין הכל בצורה מאוד מסודרת בלילה, השכנים שלך באו לטייל, לא לקום ב6 בבוקר) – כדי להספיק לחזור מהריצה ולא לפגוע ברצף של הטיול, להסתדר עם הבגדים הרטובים (שאמנם מתייבשים מהר, אבל תכניסו חולצה ספוגת זיעה לתיק, לא יצא משהו טוב מזה אחרי הצהריים). אם הנסיעה היא נסיעת עבודה בעיר – חדר כושר, שעות פתיחה, וכו’ – הכל חשוב. בשורה התחתונה – תשומת לב.

אבל יש גם דברים טובים. הריצה מאפשרת להגיע מהר למקומות שאולי לא הייתם מגיעים אחרת – פשוט לטייל תוך כדי ריצה. אל תשכחו שאתם בחופש – הריצה היא כיף, ולא אימון בהיכרח. לרוץ בשבילים לא מוכרים, לבחון, להסתכל. לפעמים תראו דברים שרק המקומיים רואים. אתם מכסים הרבה מאוד שטח בריצה, תנצלו את זה – אבל בזהירות. אתם לא רוצים להאבד בהרים – אם אתם לא מכירים טבע פרוע, תכבדו אותו. ההמלצה שלי – תתכננו ריצה שאתם יכולים לעמוד בה די בקלות (לדוגמא, אני מתכנן על ריצות של שעה לערך, ואין לי בעיה אם הריצה תגיעה לשעה וחצי או אפילו שלוש), רוצו חצי זמן ואז רוצו חזרה. במקרה הרע תרוצו קצת פחות ממה שתיכננתם. במקרה הטוב – קצת יותר.

אז כמה דברים לחשוב עליהם אם הספורט הוא חלק מהחיים שלכם ואתם יוצאים לטיול:

  1. ביגוד – להכין מראש, את הציוד הטוב ביותר שיש לכם – שמתיבש מהר, שמתקפל טוב, שמתאים לכל שטח (ריצת כביש, ריצת שטח).
  2. ביגוד – לכל מזג אויר. שימו לב שבחו”ל, בעיקר באירופה וארה”ב, מזג האויר משתנה במהירות, לא כמו בארץ. יכול להיות יום חם ויום קריר, חמסין וכמה ימים אח”כ גשם. כמעט תמיד איזו חולצת חורף לפחות, כובע, וכדומה.
  3. אם אתם רצים בטבע – כבדו אותו. הטבע בהרבה מקומות בחו”ל פרוע – זה לא צחוק. אנשים נעלמים, נהרגים, על אמת. כשהייתי בניו זילנד מישהו יצא מהאוהל להשתין בלילה, ולא חזר. לא מצאו את הגופה שלו, שכנראה נסחפה בנהר. כשהייתי בארה”ב מישהי נעלמה בגבהות השחורות, מצאו אותה מיובשת אחרי ארבעה ימים (מתה, דרך אגב). וכו’. זו לא ישראל, שמקסימום הולכים שעתיים ומגיעים לאיפושהו.
  4. אם אין לכם הרבה זמן – תנו 20 דקות בכל הכוח. זה ישאיר לכם את הכושר, יפמפם מספיק אדרנלין בשביל ההתמכרות, ויספק את הפסיכולוגיה. יעיל במיוחד בנסיעות עבודה ונסיעות עם משפחה שלא רוצה שגם בחופש תעלמו להם כל הזמן.
  5. ספורט הוא חלק מהחיים שלכם,  יותר מתחביב וקצת פחות מצורך, כמו אוכל או שינה טובים. נסו להסביר את זה, ולתכנו את הטיול ככה שהוא מאפשר קצת זמן לספורט בלי להפריע יותר מדי לזרימה.
  6. אל תשכחו שאתם מטיילים – אל תנסו להתאמן כמו שאתם בבית.
  7. נצלו את הריצה לא לאימון, אלא לטיול נוסף. שונה. חוויתי. 

נוסע לסקוטלנד..

אז על מה אני חושב כשאני מתכנן נסיעה כזו, אחרי כל כך הרבה זמן בלי חופש?

על וויסקי? על נופים? אה. קצת. חייב להודות.

על המנוחה? על החופש? אה. קצת יותר, חייב להודות.

על האופניים שלי? אממ. קצת יותר.. קצת יותר.

על ריצות? טוב נו. ברור.

על איפה, ואיך, על מזג האויר, ומתי, ואיך לשלב ריצה ואופניים וויסקי ומנוחה, ספר ומחשבים, קריאה והנאה. אנשים ולבד. על טיול, על חופשה.

ביום שישי אני טס לסקוטלנד. נוחת, ועד כאן זה מתוכנן (מקווה שזה גם יצליח..). מכאן והלאה..

הריצות, הריצות האלה

יש ימים כאלה, אתה לא יודע מאיפה הם מגיעים אליך. אתה לא רואה אותם מעבר לפינה, אתה לא מבין שהם באים כשאתה קם בבוקר, מוקדם, אתה לא מבין שהם שם כשאתה ברכב בדרך, או כשאתה כבר בשטח מתארגן ליציאה.

אתה אפילו לא ממש מזהה כשאתה כבר יוצא לדרך. אבל אתה מתחיל להרגיש משהו שונה כשאתה מגיע ליער, לפניה הראשונה, עם השיר הראשון, הנכון. אתה מרגיש את הפמפום הזה בחזה, וחושב אם משהו מתקרב.

ואז הפניה השניה, והעליה הראשונה, והדהירה הראשונה בסינגל הטכני, ואתה פתאום מזהה את היום הזה – היום בו הריצה מושלמת, מזג האויר, הנשימה, הרוח, הכל עובד יחד בתיאום מושלם, ואתה בכלל לא רץ בתוך המציאות הזו, לא שומע את השירים באוזניים, אלא לפי איזה קצב אישי פנימי שלך.

ואתה זוכר, ואתה יודע, למה אתה רץ.

אתגר הפרה המתה – הפרה מכה שנית – הקדמה

אתגר הפרה המתה הוא חוויה שאין כמוה. זו לא תחרות, למרות שיש זינוק, מסלול, זמנים, שופטים ומנצחים. זו לא מסיבה, למרות שיש מוזיקה, אוכל והרבה, הרבה אלכוהול. זה לא מפגש חברתי, למרות שעשרות אנשים מחוברים מגיעים במיוחד ב6:30 בבוקר יום שישי..
deadcow2-8

אתגר הפרה המתה הוא חגיגה של כל אלה יחד. חבורה של אנשים המאוחדים בתשוקה של רכיבה, של רוח לחימה ורוח הנאה, שרוכבים בשביל כל דקה על האופניים, ולא בשביל להגיע ראשונים, או להגיע בכלל, כי כולם יודעים כבר שכשמגיעים, זה נגמר.. ואז חוזרים.
אילן שאל אותי למה אנחנו עושים את זה בכלל, והתשובה נפלטה לי – כי ביקשו. כשהקומונה שלנו, שהיא יותר אנחנו מאשר שלנו באמת, מבקשת, רוצה, אין לנו ברירה.
אתגר הפרה המתה השני )הפרה מכה שנית( מראה קומונה בוגרת יותר, מתפתחת. לא רק מספר שיא של אנשים, יותר מלווים, יותר אורחים, צלמים, חברים, אלא בעיקר שינויי כוחות והתפתחות של הרוכבים.. חוץ מחנוך, כמובן, שנשאר בראש.. אילן ואני מפוייסים השנה מתמיד.. תמיר ושמאי חזקים בטירוף, והפערים הולכים ונסגרים.
זה רק פוסט הקדמה, והמשך אישי יגיע. זה רק פוסט של בוקר של אחרי.

img_3682

הפרה המתה 2 – הפרה המתה מכה שנית

קשה לי לכתוב על הפרה היום, שנמצא באנטי מוחלט לאירוע שהיה אתמול. מצד שני, קשה לי שלא לכתוב על אירוע שמביע כל כך הרבה לסביבה שאני חי בה (או אולי, חלק מהסביבה שאני חי בה, אבל חלק חשוב).

ספטא כבר נכנע לפני ופשוט נתן רשימה של קרדיטים. אני אתן כמה הפניות חשובות שנותנות קצת נקודת מבט על מה שהלך שם.

השירשור בתפוז הוא כמובן הנקודה העיקרית. מה שהפירט כתב שם זה הכל מהלב. למרות שלי אישית כל האתגר קצת התפספס ממליון סיבות שונות ומשונות, אני חושב שהקהילה (הקומונה) שצמחה לנו בנויה מחבורת האנשים מהיותר טובות שנבנו כאן, בטח בעולם האופניים, בטח בסדרי גודל כאלה, של כמות אנשים וכן אנשים שלא ממש נפגשים ביום יום, או אפילו בשבוע שבוע.

אני חושב שהגלריה הזו יפיפיה. לצערי אני לא יודע מי הצלם. ספרוקט מתמחה בצילום אנשים ונתן לי את התמונה הנהדרת הזו:

dead cow team

אילן הוסיף גלריה של רוכבים בסינגלים ורון את התמונות המדהימות האלה (התמונה הסימבולית למטה זה משם).

יותר מכל שמחתי לראות את הגלריה של שרון – חוץ מאשר ההשקעה העצומה שהיא נתנה באירוע, והכיף בלראות אותה בכל סיבוב, לפני ואחרי, חוץ מרוח הקרב הבלתי נלאית וההומור הבלתי פוסק, חוץ מ וחוץ מהרשימה האין סופית שאני יכול להמשיך ולכתוב כאן, הכישרון שלה למצא את התמונה הנכונה, את הזוית, את העימוד, פשוט משאיר את כולם מאחור.

את האתגר הזה חצי עשיתי וחצי לא. הצוואר כאב לי ומראש החלטתי שאם יכאב אני לא אלחץ. אני עדיין מקווה שזו לא תחילת הסוף של הרכבות שלי בכלל, ובכל מקרה, הסיכוי היחידי שזו לא תהיה תחילת הסוף הוא שאני אזהר. אז נזהרתי. רוב הפעילות שלי היתה מאחורי הקלעים, כמו תמיד, ונראה לי שהפעם קצת פחות שמו לב לזה. נו טוב, ככה זה כשלא רוצים להיות בפרונט, אז לא בפרונט.

אסף מערוץ 5 ביקש ממני לתאר את האירוע, את הרגש, והיה לי קשה. למי שמכיר אותי זה אומר המון. ואם אתם קוראים את הבלוג, אתם מכירים.

בשביל זה יש את הרכיבות של השנה הבאה, אני מקווה :)

ותודה לרון על תמונת הסינגל ספיד הנצחית:

IMG_2169