חודש: אוקטובר 2009

בספורט סיבולת אנחנו נלחמים הרבה בעייפות. לפעמים זה בראש, לפעמים בגוף, לפעמים תזונה לא נכונה ופלעמים חלוקה לא טובה מספיק של מאמץ. הסיבות כמעט אינסופיות – ולכן חשוב כל כך לנסות להבין מה עומד מולנו – כדי שנוכל לנסות להתגבר על העייפות הזו.

מכירים את הרגעים האלה בסוף העליה שהרגליים לא יכולות לתת עוד כלום, הריאות בקושי נושמות והכל כואב, רגע לפני ההתמוטטות אתם פתאום מקבלים כוח לתת עוד מכה, עוד עליה, ומסיימים בקלות ובכוח את מה שרק לפני רגע חשבתם שיהרוג אתכם?

מה קרה שם באותו רגע?

עייפות היא לא דבר פיזי בפני עצמה – היא איתות של הגוף למוח שמטרתו המקורית לסמן שיש בעיה, אך כמו בכל איתות, יש זיופים. יש איתותים שנועדו להזהיר, ויש רמות של הזהרה. כספורטאים אנחנו חייבים למצא את הקו העדין בין לא להקשיב להם ולהגיע לתוצאות מופלאות, לבין להשתיק אותם, להתייבש ולגמור בבית חולים או עם פציעה כרונית. הניסיון וההקשבה הם הגורמים המבדילים בין הסוגים.

פעמים רבות דיברתי עם זהר ברצים את ישראל על העובדה שהריצה שלנו קשה בדיוק בחצי שעה יותר ממה שאנחנו מתכננים. אם מתכננים שעתיים, מתחיל להיות קשה אחרי שעה וחצי. אם מתכננים ארבע שעות, הקושי הגדול מתחיל אחרי שלוש וחצי. תמיד צחקנו על זה, וההבנה האמיתית שלי היא שמכיוון שהרבה בראש, עדיף לפעמים להתרכז בהוויה בזמן הריצה – לרוץ בלי זמן, בלי בלי מטרות. אם נכנסים לזה – זה עובד.

במחקרים שנעשו נתנו חוקרים לספורטאים לרוץ שלושים שניות במאמץ על. מבלי להודיע למתאמנים, שינו את זמן הריצה (ואת השעון המודד) לזוז לאט יותר, ולמעשה זמן המאמץ היה 36 שניות. הרצים החלו להוריד את המהירות ולהשבר אחרי 33 שניות. לאחר מכן במבחנים דומים, ללא שינוי השעון, התחילו המתאמנים להחלש ב27 שניות. המסקנה: ההתעייפות היתה בראש, ולא בגוף. מדהים.

אז מה אנחנו יכולים לעשות בנידון?

• כשיש לכם אימון קשה, לא מוצלח, אל תבזבזו אותו – השתמשו בו כאימון הכנה פסיכולוגי. אתם עוד תזדקקו לזה.
• אם הראש חושב על כאב, קושי, סבל – אל תנסו לחשוב על אושר, שמחה, מטרה. זה לא עובד. במקום זה תנסו להכנס לזן – לא לחשוב על כלום. פשוט להיות. פשוט להשלים את הריצה, הרכיבה. לרגע לנסות להיות זומבים כמעט. מצאתי שזה קל יותר ועובד הרבה יותר.
• שינוי קצב – אל תאטו – הגבירו את הקצב. מחקרים מראים שדדוקא העלאת הקצב שולחת סימנים שמעירים אתכם מחדש למאמץ.

פסיכולוגיה היא דבר נהדר, ובמרבית המקרים המוח אכן חזק מהגוף. השתמשו בו.

תמיד אני שוכח את זה למרות שזה לא מפתיע. תמיד זה קשה מחדש, למרות שאני יודע, ותמיד כשאני מתחיל כבר להתאושש אני נזכר שכך זה היה גם בפעם שעברה.

אחרי תחרויות ארוכות לוקח לי בין שבוע לחודש להתאושש. אני לא מדבר על התאוששות פיזית, שהיא בכלל תלוית קושי ולרוב לוקחת שבוע שבועיים אם אני נח. אני מדבר על התאוששות נפשית פסיכולוגית – לצאת לרוץ שוב, לרוץ ריצות ארוכות או לרכוב שעות. החשק כאילו נעלם, ואתה צריך להרים אותו מחדש, ומה שמפתיע בזה (במיוחד אחרי אירוע גדול) שבאותו זמן אתה מאוהב בספורט.. זאת אומרת – מצד אחד אתה נזכר בירוע ומתרגש, ומצד שני לא יוצא להמשיך לעשות מה שעשה לך כל כך טוב.

ולרוב זה בסדר גמור, לנוח כמה חודשים אחרי משהו גדול. נחתי אחרי האולטרה 80 ק"מ, נחתי אחרי האיש ברזל – אבל אחרי המירוץ האתגרי זה יותר בעייתי – זהר ואני רצים את ישראל עוד שלושה שבועות.. זה לא זמן טוב לעצור לנוח. עוד מעט.

[תמונה של רונן טופלברג]

חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני

חלק 2 – מירוץ אתגרי – היום

חלק 3- מירוץ אתגרי – הלילה

(התמונות בפוסט הזה צולמו ע"י רונן טופלברג)

השמש כבר עולה. הלוואי שהייתי יכול להגיד שראינו אותה, אבל לא.. אנחנו ביער, מה שגם ברצינות, השמש עולה במזרח.. ואנחנו בדרכנו המכוונת חזרה אל הים.. מערבה..

אין מה לומר – הבוקר משנה את הכל. העייפות נעלמת, השרירים שמחים, הנפש עליזה. איך שלא נסתכל על זה,  אחרי 5:00 בבוקר יש עוד 4 שעות או פחות, ואנחנו home free.  ארבע שעות. זה גן ילדים.

גן ילדים מעניין. אל תשלחו אליו את המשפחה שלכם.

3 נקודות באופניים מחכות לנו. למטה ביער, שאליה אנחנו מגיעים די מהר, אבל שמים לב כבר שחלק מהאנשים פשוט חתכו דרך הכביש. לא נורא, אנחנו נאמנים לחוקים כמה שאפשר, ומתמקמים יפה שוב במקום האחרון. עוד בילבול לפה, בילבול לשם, ואנחנו במקום הלפני אחרון בדרך חזרה לנקודת ההתחלה. הרכיבה באופניים, הרוח של הבוקר ושל הים – הם תענוג גדול בשביל קרן ובשבילי. שניינו מחייכים ושמחים, רואים את זה גם בסרט של ערוץ 10, קרן כולה זוהרת, צועקת בוקר טוב למצלמה. אחרי 21 שעות של מאמץ. מלכה.

בנקודות ההחלפה האחרונה מתארגנים באמת מהר. הנקודות הבאות הם בריצה – הראשונה זהה לראשונה בתחילת המסלול, ואנחנו רצים אותה במהירות יפה, קבועה ומדויקת. מפליא ממש שעברנו כאן בפעם הראשונה לפני 21 שעות, 4 אנשים שמחים ועירנים, והנה אנחנו שוב, 2 עייפים ומאושרים. זה נראה כל כך מזמן, אבל מרגיש כל כך קרוב, כאילו משהו קרה לתחושת הזמן.

במקום קייאקים ממתין לנו בועז מעז הרים. מסביר על הריצה הבאה עלינו לטובה – ריצת מיים (coastal). החוקים די פשוטים באמת – אסור שהקרסול יהיה מחוץ למיים. יש לנו 2 ק"מ לרוץ ככה עד הנקודה הבאה – נ"צ השקועה מטר וחצי בתוך המיים, ואחריה עוד בערך קילומטר במיים לנקודה הלפני אחרונה, והביתה. אני שם לב שאני כבר קורא לנקודת ההתחלה הביתה – גם בגלל שהתרגלתי לחזור אליה, אבל גם בגלל מה שהיא מסמלת. עוד מעט הולכים הביתה.

אני בקושי מצליח להבין מה בועז מסביר לי – ומבין שהשכל כבר לא ממש מתפקד. אבל מי צריך אותו כשהגוף עובד יופי. הריצה במיים קשה, במיוחד מכיוון שהריצה בעומק לא לענין ויותר קרוב לחוף יש גלים, אז מנסים כמה שיותר להיות בתוך המיים אבל לא יותר מדי. הרגליים כבדות. מגיעים לנ"צ הבא די עייפים, מסתכלים ימינה, שמאלה, מורידים את התיק ולעזאזל – קופצים למיים. חשבתי שזה יהיה מבאס אבל התחושה פשוט נהדרת. הגוף כולו מחושמל. 3-4 דקות ואני מבחין בנ"צ (היא צהובה ובולטת), אבל לא מצליח לקרא מה כתוב עליה. אין לי משקפת, אני פותח את העיניים במיים, אבל פשוט לא מצליח לקרא. קרן מגיעה עם המשקפת ומצילה את המצב. עוד נקודה אחת בכיס.

אין לי הרבה להרחיב על הנקודה הבאה, רצנו בים, היה קשה, הגענו. הרגל מלאה חול רטוב, הלב מלא שמחה. שניהם עולים על גדותיהם, אבל את הנעל אפשר להוריד ולנקות. הקבוצה של פרוספורט והמדריכים עברו אותנו בדרך לצד השני, ויש לנו אתגר. קרן ואני מתחילים לרוץ.

כשאני אומר מתחילים לרוץ, אני מתכוון לזה. אנחנו פשוט משחררים מעצורים. לא ספרינט, כי מי בכלל יכול, אבל מה שיש, נכנס לפעולה. אנחנו עוקפים את המדריכים די מהר, ורואים את הקבוצה של פרו ספורט איך שאנחנו מתחילים לצאת מהחוף לכיוון הדרך. עוד 4 קילומטרים, עוד שלושה. אנחנו רצים חזרה את הדרך המוכרת, זו הפעם השלישית ב24 שעות האחרונות, והפעם האחרונה בזמן הקרוב. פשוט רצים, שנינו מאושרים, המרוץ מגיע לסיומו. אנחנו הולכים לעשות את זה. שרדנו.

הריצה מרגישה מהר, אבל אני חשב שהיא לא כל כך. פוגשים מישהו מאיילות ששמע שאנחנו בסביבה ובא להגיד שלום. הוא רץ איתנו את חצי הקילומטר האחרון. בדיוק. אנחנו בחצי הקילומטר האחרון. מהר יותר, אבל מי בכלל מרגיש משהו כרגע. מהר יותר.

אנחנו הקבוצה השלישית שמסיימת אני חושב, אולי הרביעית, מי זוכר. המיקום לא כל כך משנה למיקום הסופי שיחושב אחר כך. מה שמשנה שעשינו את זה. נכנסים לאיזור הסיום יחד, מתחבקים, מדברים. עשינו את המירוץ האתגרי הראשון בישראל, וזה שלנו. שלנו.

אחרית דבר

את השורות האלה אני כותב ביום רביעי, כמעט שבוע אחרי. אני עדיין שמח כל פעם שאני חושב על המירוץ הזה. הכל היה בו טוב. הכושר דפק, האימונים עזרו – התזונה היתה מעולה, לא היו שפשפות, המאמץ הפיזי היה לא קשה מדי באופן כללי. הניווט הרג אותנו, אבל מי בכלל יודע לנווט. יש מה ללמוד. לקרן ולי אין ספק שנעשה את המירוץ בשנה הבאה, ושנעשה אותו יחד. אני כותב את הפוסטים שלי, ואנשים נוספים רוצים לעשות ולנסות גם בשנה הבאה.

מה עוד אפשר לבקש מיום אחד בחיים? אושר, התנסות, לפגוש אנשים חדשים ונהדרים?

חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני

‎

המירוץ מוזנק ב9:00 ואנחנו מתחילים לרוץ. המטרה הראשונה – חוף הים, ממנו נצא לשעה שעתיים של קייאקים. קבוצות הגברים יצאו ביחידים וקבוצות מעורבות בזוגות. הריצה די מהירה, אבל כמה חילוקי דעות מתגלים בקבוצה: החוקים אוסרים בתחלית האיסור מעבר על כבישים ופסי רכבת, אבל אנחנו מגיעים לפסים ולא מוצאים דרך סביב. שאר הקבוצות, דרך אגב, תקועות איתנו. כמה רעיונות עולים לאויר וראובן מחליט שנעבר את הפסים במקום המסודר, אז אנחנו עוברים. די מהר אנחנו מגיעים לחוף בנווה ים, והקיאקים שממתינים לנו. יש איזשהו נסיון של מישהו לתת הסבר בטיחות אבל למי יש זמן להקשיב. זורקים את התיק לקיאק וקופצים למיים, ראובן ואני, קרן ואסף, ותחילים לחתור.
‎ראובן חותר בכוח. אף אחד מאיתנו לא חותר מקצועי, ולדעתי החתירה קצת מהירה מדי, אבל ראובן כולו בקטע תחרותי, קורא ומעודד את קרן ואסף שקצת אחרינו, שר בשימחה שירי אנרגיה. השירים שלו שונים משלי אבל אני מאוד מתחבר להרגשה של הרצון לשיר בשיא ההתלבות. קורה לכולנו, לא?  אנחנו חותרים וחותרים, אני לומד את הקצב לאט לאט, מוצא תנוחה שתהיה לי קלה (מתברר שיש מקום להשעין את הרגליים ולהשתמש בקייאק כקונטרה, ואחר כך כשכולם יוצאים עם רגליים עייפות ואני לא, מתברר שההחלטה היתה נכונה). אני מנסה להבין מתי יותר קל לחתור, מתי אנחנו יותר מהירים.. קצב קבוע? חתירה איטית וחזקה קרוב לקייאק או מהירה וקבועה רחוק מהסירה? לאט לאט אני נכנס לקצב שנוח לי, מצליח לנוח קצת תוך כדי חתירה, אבל לא מצליח לגרום לראובן להכנס לאותו מצב, מצד שני, לראובן הרבה נסיון במרוצי סיבולת, אז אני סומך על דעתו. אני רק מבקש ממנו שבזמן שאני היה יותר איטי שלא יצעק ויגיד לי למהר, וזה לא יעבור טוב. מקווה שהוא שמע.
‎קשה לזהות את המהירות והמרחק שעוברים בים. המפה לא פשוטה. אנחנו הולכים ומתרחקים מהמתחרים, וגם מהצוות שלנו, אבל מנסים כל כמה זמן לעצור ולחכות (אני) או אפילו לשוט חזרה (ראובן). באיזשהו שלב אנחנו כמעט לא רואים אף אחד מאחורנו וראובן מכריז שזהו חוף היעד, אנחנו חותרים במהירות לחוף… ומגלים שאין אף אחד שם.. מבט מהיר מגלה שכנראה חתרנו קילומטר אחד או שניים יותר מדי.. יש גם חסרונות בלהיות ראשונים. אנחנו ממהרים לחזור לים ולחתור חזרה, ומגיעים, בסופו של דבר, 20 דקות לערך אחרי כולם. לא נורא, כשמסתכלים על 24 שעות. לא נעים גם כן.
‎בסוף אנחנו אכן מגיעים למתחם, מתארגנים לרכיבה, ומקבלים משימה. אסף וראובן לוקחים את הזמן להתאושש, ובסוף ההתארגנות למשימה לוקחת זמן שיא (לפי עז הרים) – אך מצד שני, ברגע שאנחנו מתחילים קרן פותרת את המשימה כל כך מהר שגם בצד החיובי אנחנו רושמים זמן שיא. העצירה הראשונה קצת ארוכה בסופו של דבר, ולמרות שעקפנו קבוצה אחת בדרך והגענו לשתי הקבוצות במתחם, אנחנו שוב יוצאים כמעט אחרונים. אני מקווה שעכשיו, ברכיבת שטח בכרמל, יהיה לנו יותר קל ויותר מהיר.
‎אבל מי שתכנן את המסלל זה וורן, ולוורן אין דבר כזה מסלול אופניים קל. כשאני רואה את תיאור הנ"צ הבא, "על שלט 'שטח אש' לפני עליה", חשש קל מתגנב לליבי.. עליה, שטח אש, ליד מתחם הבננות במיר"ב, טוב זה לא יכול להיות, אבל damn, האם יש מצב שאנחנו מגיעים לעליה של התותח? אוי ואוי אוי. אני משתדל לסתום את הפה, אין טעם לבאס את החברה מראש. היתרון, מצד שני, הוא שאין צורך לנווט. אני יודע איפה העליה הזו בע"פ.
‎ואכן תוך כמה דקות אנחנו שם. בדרך פוגשים את קבוצת הנווטים, כמו שאני קורא להם מכאן והלאה. הם הגיעו מאיזור הנגב, יודעים לנווט תוך כדי שינה אבל מעולם לא רכבו במיר"ב או בעליות כמו שוורן תיכנן לנו. את כל מה שאנחנו עושים בכושר הם משלימים בניווט חכם. במרוץ אתגרי, כך מתברר, ניווט פשוט חשוב יותר. הקבוצה נלחמת בעלייה, אבל לנו כבר יש בעיות משלנו. אסף לא רכב בשטח מימיו , ראובן לא רכב כלל באופני הרים בשנה האחרונה, והעלייה של התותח היא ממש לא עלייה למתחילים – היא תלולה, היא מדורדרת, היא פשוט קשה. תוסיפו לזה את המאמץ שלפני, החום של צהרי יום, ומתגלה אתגר לא פשוט. קרן טסה קדימה, ואני מנסה לעזור כמה שיותר.. מה שמצחיק הוא שהעזרה הזו היא משהו שרוכבי שטח רגילים אליו – דחיפה קטנה בעליה קשה, עזרה עם האופניים, זה קורה וכולנו עוזרים זה לזה. טריאתלטים לא רגילים לזה – טריאתלון הוא ספורט שמקדש את האינדיבידואל, עד רמה שאסור להיות קרובים אחד לשני ברכיבה על אופניים.
‎נראה לי שזה אחד הדברים המעניינים ביותר שאני רואה בתחרות הזו – אנשים מתנהגים בצורה מאוד סטריאוטיפית. קבוצת אנדיור המקצוענית עושה הכל מושלם, אז זה לא נחשב. הנווטים מנווטים, האצנים מתקשים ברכיבה, הטריאתלטים פחות משתפים פעולה כקבוצה, ומדריכי הכושר שומרים על מצב רוח. כמובן שאני מגזים, אבל מהבחינה הזו אני ממש רואה תת מאפיינים שכמעט מאפשרים לי לדעת מאיזה רקע מגיע כל מתחרה. אני אוהב דברים כאלה, סדר בבלאגן.
‎אבל לכל עלייה יש סוף, והסוף של התותח טוב במיוחד – הוא פשוט יפה. אפשר לנוח, להסתכל על הנוף, ואחריו יש ירידה מטורפת. כשאני חושב על זה אני לא ממש בטוח שירידה היא מנוחה לכולם, אבל בשבילי זה משב רוח מחודש. אנחנו שוב נפגשים עם הנווטים, והם ממשיכים בדרכם. אחרי דיון ניווטי ארוך אנחנו ממשיכים באותו הכיוון, ומגיעים לנקודה 8 בדיוק כשהקבוצה הזו עוזבת.. שוב אנחנו ממלאים במהירות מה שהם עושים בניווט. בשלב הזה אנחנו מחליטים אחת משלוש ההחלטות הרעות שאנחנו לוקחים במירוץ הזה, ולא ממשיכים כמו הנווטים אלא לעבר חוות מקורה. שעות רבות אחרי כן וורן יספר לי שזו נקודת הניווט הקשה ביותר שהיתה (בין נקודה 8 ל9) משום שההחלטה שלקחנו היא בדיוק ההחלטה שנווט לא אמור לקחת.. אבל מי שפחות דווקא כן.. ואנחנו נפלו בפח.
‎די מהר, כחצי שעה אחרי כן, הבנו גם אנחנו שנפלנו בפח, אבל החלטנו ללכת לכיוון ההחלטה הגרועה השנייה של היום – לחצות "דוך" את ההר, ולנסות למצא דרך איפשהו שם. אז דעו לכם, נווטים צעירים (המנוסים בינכם יודעים יותר טוב) – לא עושים את זה. שעה וחצי לקח לנו לעלות למעלה, חצי שעה לרדת, שלא נדבר על הרגל המפוצצת שריטות והקוצים שהוצאתי מהת$%#$ עד השעה 5 בבוקר כשהחלפתי מכנס רכיבה, ועד 12 בצהריים כשניסיתי לנקות את הגרביים. התקפלנו כשראינו שעובר יותר מדי זמן, השמש מתחילה לרדת ואין דרך. היינו מותשים וקצת עייפים כבר, והוחלט לנסות להגיע כמה שיותר מהר לנקודה 10, ואולי פשוט לוותר על 9.
‎בדרך טיפסנו על ההר ליד הישוב עופר, והלילה התחיל לרדת. מהשעה 17:00 ההוראה היתה לרכוב עם פנסים, אבל במהרה ירד חושך בכל מקרה. ראובן ואסף התחילו לדבר על פרישה, משום שלא היו רגילים ברכיבה על אופני הרים, והחושך רק הגדיל את הפחד. היה מאוד מבאס לשמוע על המחשבות שלהם, והיה יותר קשה לשמוע שהם מחליטים לפרוש. אני מכבד את ההחלטה האמיצה, הידיעה איפה הגבול של לנסות בכוח ואיפה אין טעם והסכנה להפצע גדולה יותר מדי, אבל בכל זאת, היה קשה. באותו רגע גם קרן ואני למעשה הפסדנו במירוץ, משום שנקודות העונשין על פרישת משתתף גבוהות מאוד, ושניים פירושם הפסד למעשה – אבל באותו רגע לא ידענו ולא חשבנו על זה. התקשרנו ליידע את המארגנים ולשאול כיצד להמשיך, ליווינו את הזוג עד מקום שקל לחזור ממנו לנקודות ההתחלה, ופנינו שנינו אל החושך, בגלל שלשנינו היה ברור שאת המירוץ הזה אנחנו מסיימים. אין כאן שאלה.

יש לנו עוד 15 שעות.

חלק 3- מירוץ אתגרי – הלילה

חלק 4 – מירוץ אתגרי – הבוקר

[קישור לוידיאו על המירוץ מערוץ 10]

חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני

חלק 2 – מירוץ אתגרי – היום

הלילה הוא ארוך, והוא עוד יתארך. מ6:00 בערב עד 5:00 בבוקר לערך, 11 שעות שנראות כמו נצח. כאן מתחיל המאבק האמיתי של המירוץ כמעט בכל המובנים: העייפות הפיזית בשיאה, הניווט קשה פי כמה, והעייפות הנפשית, הרצון לישון, כבר מכה בך בגלים, אתה לא רואה מספיק טוב, ופשוט קשה.

לשמחתי, יש לי את קרן איתי, ולשנינו ברור שכל זה לא משנה. דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, אנחנו נרכוב, נרוץ, נלך, ונתקדם לאט לאט עד סוף הלילה. לא עד סוף המסלול – זה לא רלוונטי – רק הזמן משנה. פשוט נעשה הכל הכי מהר עד שיהיה אור בחוץ.

אנחנו מתחילים את הלילה הזה בעופר, יחד עם קבוצת המדריכים, בדרכנו לנקודה 9. מתחילים להכיר את הקבוצה המדהימה הזו, 3 בנים ובת, כל אחד מהתמחות אחרת בקאנטרי ג בתל אביב: מדריכת שחיה, מדריך חדר כושר, טריאתלט ואני לא זוכר כרגע את הרביעי. מה שבולט לי מייד היא האנרגיה שלהם. הם מעודדים אחד את השני, צוחקים, כאילו מעבירים שיעור זה לזה. הם לא מנוסים בטירוף, יש להם כושר והמון נשמה. השעה כבר 18:00 או 19:00, וזה אומר שהם כבר 11-12 שעות בשטח, והם חזקים בטירוף. כל הכבוד לחבר'ה האלה, באמת. כולי הערכה.

נקודה 9 נמצאת באמצע שום מקום, ולא פלא שהיה קשה למצא אותה. אבל אחריה נקודה 10, למרגלות חורשן, די זריזה. כשאנחנו מגיעים, הרבה אחרי הcut off time, מודיעים לנו שנוותר על נקודות 11,12,13 שמפוזרות מסביב לחורשן, רחוק רחוק, ונעבור ישר ל14. גם את המשימה שהיינו אמורים לקבל כאן (איזשהו פאזל) לא נקבל. מצד שני אנחנו מקבלים עונשין של 15 דקות שבהן אסור לנו לעזוב את המקום. מנצלים את הזמן לשבת, לאכול, לנוח, למלא מיים. אנחנו מחליטים להמשיך עם הקבוצה כדי להיות פחות לבד ולקוות שהם יודעים לנווט יותר טוב מאיתנו. זה לא אמור להיות קשה מאוד, כל מה שצריך זה לדעת לקרא מפה – אפילו את זה אנחנו לא ממש מצליחים 

נקודה 14 די קלה למציאה, ונקודה 15 קצת טריקית בהתחלה – אם נמצא את השביל הנכון הוא ייקח אותנו כמה קילומטרים בצורה די ישרה לנקודה. אם לא, אז פחות. אני מתחיל להיות משתתף פעיל יותר בניווט, ולפחות מצליח לעזור קצת בכמה נקודות. לא שאנחנו לא מתבלבלים, עולים עליה אחת יותר מדי אחרי פיספוס של מעבר בקר קטן בצד הדרך, אבל בגדול לא מבזבזים יותר מדי זמן ואנחנו על השביל הנכון, בדרך לקבר השייח. הירח עולה, זהוב וגדול, והתנים מתחילים ליילל בכל הסביבה, קוראים זה לזה. אין חיות ליידנו, אנחנו חבורה גדולה מדי, רעשנית מדי ומלאת אור, אבל הם בסביבה, אתה פשוט יודע (ושומע) את זה. עולים יורדים, יורדים ועולים, קרן ואני רצים קדימה בעליות ומחכים. זה קצת מתסכל אבל שנינו יודעים שאי אפשר לעזוב את הקבוצה השניה, לבד אנחנו עדיין לא רוצים להסתובב בלילה הזה.

בקבר השייח מחכה לנו צוות צילום ונמרוד מהעזים, מדברים ומקשקשים קצת, והקבוצה של המדריכים מתראיינת. הם ממש אוהבים את זה, ואני כבר רוצה לזוז. נמרוד קצת מקשקש איתנו והם מבקשים גם לראיין אותנו, במיוחד על העזיבה של ראובן ואסף אז אנחנו משתפים פעולה, אבל כשהקבוצה מתחילה להתמהמה, למלא מיים ואוכל, אנחנו מחליטים להמשיך לבדנו. הקבוצה של אנדיור מגיעה, הם כל כך מהירים שהם עוקפים אותנו למרות שהם עשו את נקודות 11,12 (לדעתי את 13 אף אחד לא עשה), אבל הם רק מגיעים ואנחנו זזים. הנקודות הבאות (16,17) במיר"ב, ואני לא צריך מפה בשביל להגיע לשם. אני גם לא צריך אור.

העליה למיר"ב קשה, אבל מהירה. אנחנו עוברים ליד נקודה 16 בדרך ל17, וממשיכים, אבל זה כבר בקטנה. גם קרן וגם אני מכירים, אוהבים, מרגישים כמעט בבית. זה לא יאמן כמה זה טוב לראות שעוד רגע מחליפים חזרה לריצה, קצת לנוח מהאופניים, וכמה טוב לרכוב באיזורים שאתה מכיר בלי פחד להאבד שוב. אני לא מקנא במי שלא מכיר כאן כלום באף שלב.. זה כמו טיול אינסופי בתוך כלום, בחושך. אבל כמו שכתבתי, נקודה 16 מגיעה מהר, ואיתה 17, שאליהן אנחנו מגיעים ראשונים (יש!) ויש חניה.

אנחנו כבר בשוונג, אין מה לאמר. נראה לי שהעייפות ירדה קצת אפילו. מתארגנים מהר, אולי מהר מדי.. מיים, שלום שלום. הצוות המדהים של עז הרים כולם כאן כבר עייפים ורואים את זה, אוכלים פולקה לארוחת ערב. אוח, הריח, הריח.. אם נמהר ונצא מכאן, נסבול פחות  אני מחליף לבגדי ריצה, מוצא עוד כמה קוצים מהרפתקאת היום שנראית כל כך רחוקה עכשיו, ומסתכל על המפה והנקודות הבאות. 18 נראית מפחידה – היא ליד עליית הזבל של דליה. לפני שבועיים שלושה רצתי שם עם זהר כשהתאמנו לרצים את ישראל וזה היה כואב, אבל המסלול היה די דומה.. המזל, המזל מתחיל להאיר לנו פנים. אנחנו בלי המפה ובלי תיאור הנקודות, פשוט יוצאים לדרך. העליה של ג'ואל ושבילי רון למטה (עליות לא קלות בשטח אבל לא רצינו להגיע לכביש למטה, זה אסור), ואנחנו בדרך.

אם כשהיינו על האופניים בקבוצה גדולה החיות התרחקו מאיתנו, בריצה כזוג הן מרגישות פחות מאויימות, מה שאומר שאנחנו מרגישים יותר. חזיר עצום (בלילה הכל עצום, אני יודע, אבל החזירים כאן משוגעים!) חוצה את הדרך לידנו ופשוט נכנס בגדר שבצד, עובר דרכה. אני שמח שהוא עובר דרכה, ולא נשאר עצבני ומבוהל ליידנו. כל הכבוד לחזיר החזק ולבונה הגדר החלשה. אנחנו ממשיכים בדרכנו, קצת רצים וקצת הולכים, לפי העייפות ולפי התוואי. ברור שכשנגיע לעלייה עצמה נלך יותר. זו עלייה מהגיהנום – תלולה, מאובננת, ארוכה. הו וורן וורן.

ככה לפחות חשבתי. אבל למה לעלות את העליה הזו פעם אחת, אם אפשר שלוש? הרי לא היה מספיק קשה גם ככה. אז בטעות (טעות? זה כל כך קטן, פיצפון, משהו שיכול לקרות לכל אחד, נשבע!) לקחתי את המפה הלא נכונה בנקודה האחרונה. כן, שמעתם את זה נכון, קראתם את זה כאן לראשונה. בגלל שהלכנו לפי תוואי שאני מכיר ובכלל לא הסתכלנו במפה, לא ראינו גם שפשוט אין לנו מפה.. והפעם הראשונה ששמנו לב היתה במרחק כמה קילומטרים מהיער, למרגלות העלייה. למזלנו עדיין היה לנו את ההסבר הטקסטואלי, אז החלטנו לנסות. נקודה 18 אמורה להיות בראש העליה כמעט, נקודה 19 במקום בלתי מוכר ונקודה 20 בנחל מערות. בלי מפה לא היה סיכוי לנקודה 19, אבל את 18,20 האמנתי שאוכל למצא בלילה. אבל לא כשעז הרים במשחק. זוכרים שדיברתי על "גדר המקיפה מטע זיתים"? איזו גדר, איזה מטע, איזה זיתים. עציצים בקושי, 200 מ' מהדרך. לא היה לנו סיכוי למצא, ובאמת.. לא מצאנו. חיפשנו, חיפשנו. מצאנו שני תנים שצחקו עלינו בצחוק המטורף שלהם והתבוננו בנו כמה דקות עם עיניים נוצצות ומפחידות.. באותו רגע חשבתי לעצמי שהם אמורים לברוח, ולמה הם לא יודעים את זה.. אבל החלטתי לא להגיד שום דבר כדי לא להפחיד את קרן..

אז לא מצאנו את הנקודה. ואחרי חצי שעה או משהו כזה נכנענו. התחלנו לרדת למטה.. והנה אורות עולים לקראתנו.. האם ניצלנו?

כן, לפחות עכשיו. הקבוצה של רן, אביב וגווין מאנדיור (המתחרה הרביעי שלהם פרש), מובילי המירוץ בזמנים, עולים מולנו. שלום, שלום, והנה מתבררת עובדה מעניינת – יש להם מפה, אבל אין להם את התיאור הטקסטואלי. מי אמר שמזל לא משחק תפקיד חשוב במירוצים אתגריים? החלטנו לחפש יחד את הנקודה האובדת.. שוב.. מטפסים את העליה, ומגיעים למזבלה. רק דבר אחד קטן – הנקודה אמורה להיות 800 מ' לפני המזבלה.. יורדים חזרה, ומתחילים לחפש. שוב עוברת חצי שעה.. אבל אל דאגה, בסופה פרס – רן, עם עייני נץ לילה (לא רציתי להגיד ינשוף) מזהה את הנ"צ, על גדר קטנה המקיפה עציצי עצים שאולי יום אחד יהיו זיתים. כולנו צוחקים בכאב. אפשר להמשיך.

קרן ואני מתלבטים אם להמשיך עם אנדיור או לחתוך לנקודה 20. 20 יותר בטוחה ותאפשר לנו לחזור לפני הcut off הבא, ואולי להרויח עוד כמה נקודות. אבל 19 נקודה קשה ויהיה מענין לנסות למצא אותה. הצוות של רן מרגיע אותנו ואומר שהם לא באטרף, וישמחו שנצטרף. אני לא יכול להגיד עד כמה אני מעריך את זה: להסתכל מעבר לתחרות, לקבוצה אחרת ולהזמין אותנו להצטרף. שלא יהיה לכם ספק: הקבוצה הזו חזקה מאיתנו גם בכושר וגם בניווט. אני בודק עם קרן שרוצה להצטרף אפילו יותר ממני, ואנחנו הולכים על זה. בפעם הבאה שננוח יהיה כבר בוקר.

המסע עם הקבוצה החדשה מרשים. רן ואביב נקצוענים. למודי מרוצים דומים, הם זזים כצוות, הולכים מהר ורצים גם כן. מנווטים במהירות ולוקחים החלטות יחד, זה פשוט תענוג. גווין לא מסתדר טוב עם ההליכה, הוא אצן וזה פשוט מוזר וקשה לו. מי שלא היה שם לא מבין – זו לא פלצנות.. לפעמים ללכת ולרוץ לאט יותר קשה מלרוץ מהר, רק בגלל הסיבה שהגוף שלנו התרגל למשהו אחר. אבל אנחנו מתקדמים בסה"כ בקצב טוב. מתקדמים לאן, זו כבר שאלה אחרת. אנחנו פשוט לא מוצאים את נקודה 19. באיזשהו שלב, אחרי ירידות ועליות רבות, גם לא מוצאים את עצמנו. אנחנו מחליטים פשוט להמשיך מערבה, להגיע לכיוון כביש 4 ולרוץ דרומה לעבר נחל מערות, די דומה לתכנון של קרן ושלי, אבל למה לעשות את זה ישר אם אפשר להתחיל את הטעות הקריטית השלישית והאחרונה של היום (הלילה), ולנסות לקצר דרך נחל שפגשנו בדרך… הנחל הוא נחל בוסתן, ומי שמכיר יודע שהכלב הקטן הולך צפונה כמו שהוא הולך מערבה.. וכן, ברגע שאתה בפנים אין דרך יציאה.

שעה וחצי או שעתיים הלכנו בקקה הזה. אי אפשר לרוץ כמובן. סלעים ענקיים, קפיצות, מפלים.. בלי מיים, נכון, אבל עדיין. כואב ברגליים. אתה יודע שטעית, אתה יודע שאתה הולך ומתרחק ותצטרך לרוץ הכל חזרה, אבל אין לך מה לעשות אלא ללכת מהר, להזהר, לקוות שזה יגמר מתישהו, עדיף מוקדם מאשר מאוחר. העינייים כבר לא רואות כל כך טוב ב3:30-4:00 בבוקר, הרגליים פחות יציבות.. ממש זמן לא טוב ללכת על בולדרים.. אבל זה המצב, וכולנו חושקים שיניים ורגליים והולכים קדימה. עוד דקה, עוד 10, עוד חצי שעה. שומעים לרגע את כביש 4 אבל זה נעלם, חושבים שהנה נגמר הנחל אבל זה רק עיקול. אך אל דאגה, לכל נחל יש סוף, וגם של זה מגיע. 10 ק"מ לערך צפונה מאיפה שהיינו אמורים להיות. תענוג גדול.

מתקשרים לעז הרים. השעה 4:30 והcutoff הוא ב5:00. אין מצב שנגיע אפילו אם היינו בשיא הכושר. אבל עז הרים לא יכולים כרגע ואנחנו מתחילים לרוץ חזרה, אולי נספיק להגיע גם לנחל ולהרויח עוד נקודה. אני חושב על דרכי קיצור חזרה אחרי נקודה 20 לעבר 21.. לפחות זה מעסיק את הראש. אבל בסוף אין צורך – שני רכבים של עז הרים מגיעים, מודיעים לנו לחתוך לכביש ולקבל איסוף. קצת מבאס, אבל כבר מאוחר מדי להתבלגן ביער, והשמש עוד רגע עולה.

כן, חברים, הלילה כמעט עבר, האור עולה. ניצלנו.

לחלק הרביעי – מירוץ אתגרי – הבוקר

4 בבוקר, מתעורר בבית. כולי אנרגיה והתרגשות. השעון מכוון ל4:20 אבל אני כבר על הרגליים. בפעם הבאה שאני אחזור לכאן זה יהיה עוד 32 שעות.

הכל מוכן כמובן. רשימת הציוד לאתגר הוכנה מראש, ומולאה לפי כל הפרטים. אני רק צריך לקום ולצאת. מכיוון שאני עובר דרך זהר לקחת את האופניים שלו אני יוצא קצת מוקדם, אבל לא הרבה יותר, משום שזהר גר 10 דקות ממקום האירוע – דבר שיתברר כיעיל במיוחד גם בהמשך. ארוחת בוקר (ראשונה) של שני טוסטים עם דבש, הארוחה החביבה עלי לפני תחרויות כבר שנים, ואני בחוץ. קפה בארומה ויתקין, כמובן, כי חייבים.

6:15 אני כבר במקום, פוגש את נמרוד שבדיוק מגיע להתחיל לארגן את הדברים. כן, התדרוך נקבע ל8:00 אבל ראובן הורה לכל הקבוצה להיות כאן ב6:30 כיאה לקבוצה רצינית. קרן מגיעה קצת אחרי, ואני מתחיל לארגן בזריזות את הדברים. אנחנו אמורים לסחוב את כל הציוד פרט לציוד האופניים עלינו תמיד (רוכבים עם נעלי הריצה מחוברות לתיק אם יש נעלי רכיבה), אז יש לחשוב ולתכנן די הרבה בסידור התיק: מה יוצא מתי, קלות ההוצאה, הגנה מהמיים וכו. כשאני מוציא את ציוד הריצה מהאוטו אני מגלה פרט מענין: הבאתי את נעל ימין של הקסקדיה שלי, אבל את נעל שמאל של הסולומון – לא יודע איך בדיוק הצלחתי. אני חושב שיהיה אפשרי לרוץ ככה, אבל עדיף שלא. שיחה זריזה לזהר שבדיוק חוזר מריצה ומתברר שהוא נועל אותה מידה כמו שלי, וגם לו יש קסקדיה 4. הוא מוכן בטוב ליבו להלוות לי אותה – ושוב יש לי זוג שלם.. זהר גר כאמור שתי דקות מהמקום ואני קופץ אליו. מזל. לשמחתי שום דבר אחר לא היה חסר בהמשך הדרך.

אני מגלה שלאופניים של זהר אי אפשר לחבר את תיק הרכיבה שלי, וקצת מתבאס. יש לי שם ציוד לתיקון אופניים שלא בא לי לסחוב עלי כל הזמן, פנימית 29" חלופית ועוד כמה שטויות. אסף וראובן מגיעים, ואני רואה שלאסף אין תיק אוכף. שואל אותו אם אכפת לו להרכיב את שלי, אבל הוא מסרב. הוא השקיע 1400 ש"ח כדי להוריד 140 גרם מהאופניים ולא רוצה שהתיק יפריע לו "בזרימה". נו שווין. רוכבי כביש ותסביך המשקל שלהם. בסוף אני מאלתר משהו ומצליח לחבר את התיק, ואח"כ עוד לוקח מנמרוד אזיקון ומחבר אותו טוב יותר. זה עובד.

האירגון מתחיל וההתרגשות גוברת. לוקח מראובן קצת ציוד כדי שהמשקל שלו לא יהיה רצחני (הוא בא עם תיק של 10 קילו, לא ברור בכלל עם מה.. התיק שלי שוקל בערך 5 קילו, מתוכם 3 ליטר מיים), אבל לא הוא ולא קרן (שבאה עם תיק שלא הייתי סוחב למכולת.. כולל ציוד חובה למירוץ 24 שעות כמו בושם, דאודורנט, ושאר ציוד השרדות) מסכימים שאני אקח מהם הרבה דברים. נראה לי שזו טעות, משחקי כבוד וגאווה שכולנו מכירים וכולנו עושים,  אבל הם לא תמיד יעילים בחיים והרבה פחות לפני מירוץ של 24 שעות. מצד שני, יש לנו קצת ריצה, קייאקים ועוד לג של ריצה אחר כך, ואני מקווה שאחרי הסבב הזה שניהם יתאפסו. התיק מוכן, הגוף מרוח היטב בכל מה שצריך כדי שלא תהיה שפשפת באף מקום, אנחנו מקבלים אפוד זוהר עם לוגואים של הספונסרים, והולכים לתדרוך.

מילה על הספונסרים באירוע. פיוניר השקעות, קולומביה וכמובן עז הרים עצמם – שהתגייסו וגייסו חברים, משפחה ושכנים למשימה. אני מבין את הסכנה בספינסור, לתת הרבה כסף לאירוע שיצליח פחות, או יותר, האם הוא יגיע ויגע באנשים הנכונים למותג, האם השם והמותג ירוויחו וכדומה. ספינסור, במיוחד של אירועים קטנים (לא חוכמה לספנסר את ריצת הלילה של תל אביב, לדוגמא) תמיד צריך להיות מוערך, לדעתי. אבל לספנסר אירוע כזה, פיילוט של 24 משתתפים בלבד, אירוע אתגרי שפונה לקהילה מאוד מסויימת, מגיע לחברות האלה כבוד גדול במיוחד, ותודה. אז הנה. וגם קיבלתי כובע של קולומביה.

אם כבר מדברים על הקבוצות שהגיעו, אז קצת הסבר. במירוץ אתגרי חובה להגיע בקבוצות של ארבעה, אבל זה לא מרוץ שליחים. כולנו חייבים להיות יחד כל הזמן, לא להתרחק יותר מ50 מ' זה מזה, וכולם חייבים לעשות את כל המשימות וכל הדרכים הקשות. מותר לעזור אחד לשני (בכלל, עזרה היא ערך עליון במירוץ ואם מרשל תופס אותך לא עוזר למתחרה בבעיה מקבלים penalty. עוד על נקודות אחר כך). יש שתי קטגוריות במירוץ, מעורב (אם יש לפחות אישה אחת) וגברים. אין קבוצת נשים בלבד. אולי אם אני אכתוב את זה שוב מישהי תתרגז מספיק כדי ששנה הבאה תהיה קבוצת נשים. אז הנה. יש קטגוריה מעורבת וקטגורית גברים. תרימו את הכפפה.

יש קבוצות מאוד מעניינות בתחרות. מכיוון שזה פיילוט, עז הרים ופרו ספורט בחרו קבוצות מיצגות, פחות או יותר, של כמה סוגי מתחרים. יש קבוצה של מקצוענים שעשו כבר תחרויות כאלה בחו"ל, יש קבוצת אצנים (אנחנו!), יש טריאתלטים, יש מדריכים מקנטרי ג (לדעתי הקבוצה המפתיעה ביותר בתחרות), וכו'. רוכבי שטח לא יוצגו, לצערי, לדעתי כי קשה למצא רוכבים שגם רצים. אם היינו באים בקבוצת הסינגל ספיד, היינו משאירים כאן עשן. עשן אני אומר לכם.

התחרות בגדול מאוד פשוטה. יש קצת יותר מ30 נקודות פזורות בשטח, ואנחנו צריכים למצא כמה שיותר. בדרך אנחנו אוספים נקודות עונשין, ומי שמגיע הכי מהר עם הכי קצת נקודות עונשין מנצח. נקודות עונשין מקבלים על על כל פיספוס של נקודה, כשלון במשימה, התרחקות יותר מ50 מ' וכדומה. אה, ועוד משהו – אם חבר קבוצה פורש, מקבלים הרבה נקודות עונשין. כל עוד אנחנו מינימום שניים עוד אפשר להמשיך, אבל אי אפשר להמשיך לבד. רק קבוצה אחת המשיכה בזוג (ניחוש אחד מי!), וכל הקבוצות סיימו.

מעבר לחוקים האלה, מותר לעשות הכל. מותר לעצור לישון אם רוצים או אם מרגישים שקצת שינה ומנוחה עדיפים על עוד נקודה או עוד הישג. יש זמני cut off, שבהם אם המארגנים חושבים שאתם יותר מדי מאחור הם משנים את המסלול (לנו קיצרו את נקודות 11-13 כי הגענו ל10 באיחור רב מאוד). במקרה הזה אני לא יודע אם מורידים נקודות ממש, או שסתם מפסידים נקודות על הנ"צ שפיספסנו. בכל מקרה זה לא טוב.

מבחינת ניווט, מקבלים דף "תיאורים כתובים" של כל הנקודות. אלה התיאורים הטקסטואליים של כל נ"צ ("על העץ הקטן", "מאחורי פח הזבל" או במקרה אחד מאוד מיוחד "על גדר של מטע עצי זית", עוד פרטים על המשפט האחרון בנקודה 18 המקוללת). כל כמה נקודות מקבלים מפה של האיזור הספציפי בו מופיעות הנקודות הבאות, וממשיכים איתה עד נקודת האיסוף הבאה, שם לרוב מחליפים מריצה לאופניים או להיפך, מקבלים משימה למלא (אתגר, פאזל, חידה), מיים, מפה חדשה, ויוצאים לדרך. לא היתה מוזיקה. חבל 

עד כאן מנהלות. הבנתם את התחרות. גם אנחנו. התמרחנו, הכרנו, תודרכנו. אפשר לצאת כבר לדרך?

(הערה: קרן כתבה על המירוץ כאן, אם אתם רוצים לקרא)

חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני

חלק 2 – מירוץ אתגרי – היום

חלק 3- מירוץ אתגרי – הלילה

חלק 4 – מירוץ אתגרי – הבוקר

בסתיו 2010 יעלה לאויר המירוץ האתגרי הראשון בישראל. בנתיים, הוזמנו 6 קבוצות של 4 אנשים בכל קבוצה לפיילוט מיוחד שיערך בשבוע הבא באיזור סודי בצפון.. ואני אייצג את הקומונה, הבלוג, ואת איילות בתחרות הזו כחלק מקבוצת איילות. לא, אין לנו שם עדיין, אבל יהיה איתי שם ראובן מילמן, קרן מרץ ואסף לב. את ראובן אני מכיר כמובן, את קרן פגשתי פעמיים שלוש ואת אסף כלל לא..

מהו מרוץ אתגרי? מרוץ של 24 שעות (לפחות) הנערך בין צוותים (התקנון קובע מרחק מקסימלי של 50 מ') שיצטרכו לנווט לאורך מסלול שאינו ידוע מראש תוך כדי "מעבר" במספר ענפי ספורט: ריצה, אופני שטח, קייאקים, ועוד כמה דברים לא ידועים. לפעמים יש סנפלינג, לפעמים שחייה.. עוד מעט אוכל לספר מה היה לנו.. אם אשרוד עד אז.

הפיילוט כמובן יהיה שונה במקצת מהמירוץ האמיתי, אין תחרות ואין קטגוריות, וכנראה שכל המירוץ יהיה 24 שעות (ולא פחות או יותר כמו במירוץ אמיתי עם יותר קבוצות). ההזנקה תהיה ביום חמישי הבא ב9 בבוקר, ותסתיים ביום שישי באותה השעה בערך.

לא יודע בדיוק מה אני מרגיש לפני התחרות. זה יהיה אתגרי בבירור – הכושר, התזונה חוסר השינה, הקייקאים והתחרות בלילה, הכל יהיה חדש ומענין. התזמון (בקיץ ולפני הריצה של ישראל) לא הכי אידיאלי בשבילי, אבל נו שווין.. זו הזדמנות חד פעמית..