מחבר: ליאור שיאון

ריצת שטח מביאה איתה כמה סגנונות שאנשים פחות רגילים אליהם בריצת כביש פשוטה. כמובן שיש את הקטע הטכני, ריצה על סלעים ובסינגלים – אבל אני דווקא מתיחס כרגע לריצה בעליות וריצה בירידות, שבהן הטכניקה זהה לאצני כביש, פשוט בשטח נתקלים בזה הרבה יותר ולכן חייבים להבין את הטכניקה וחשיבותה.

בריצה שהיתה לי ביום שלישי עם ידידי אביב בבן שמן, שמתי לב שלמרות שהוא היה חזק ממני, רץ את העליות מהר ממני, בירידות תמיד הייתי לפניו, ואם הירידה היתה ארוכה – אז ממש הצלחתי לקחת פער – וכל זאת בלי להתאמץ אלא בהרגשה שאני נח בירידות. אם הייתי אדם מהמר הייתי אומר שדווקא אביב התאמץ יותר ממני בירידות האלה. גם במרתון טבריה האחרון שמתי לב שבירידה אני מצליח להשיג אנשים וגם לנוח בו זמנית. המסקנה היחידה שלי: אנשים לא יודעים לרוץ בירידות.

ריצה בירידה: העיקרון פשוט למדי: "ככל שהגוף שלכם מנצל את אנרגית הפגיעה באדמה כדי להמשיך את הצעד הבא, כך תרוצו ביעילות גבוהה יותר". פשוט. יותר קשה לביצוע. אנשים רבים רצים בצורה זקופה מאוד בירידה – ומאבדים את היכולת להשתמש בכוח הכובד.

כוח הכובד הוא החבר שלכם בירידה, לא האויב. השתמשו בו. אם לא, תאלצו את השרירים שלכם לנסות ליצב אתכם, ולמעשה תשתמשו בכוח שלכם על מנת להאט את הריצה במקום לרוץ מהר ובקלות. כדי לרוץ טוב בירידות אתם צריכים לרוץ נכון, להשתמש בשרירים נכון, להיות יציבים וגמישים. גם קצת אומץ לא מזיק.

ריצה נכונה: כמו במישור, ריצה נכונה חשובה גם בירידות. הגוף צריך להיות ישר, אך הנטייה 'קדימה. השתמשו במשקל הגוף שיקח אתכם מהר יותר. לא לשכוח שכפות הרגליים צריכות לנחות כמה שיותר תחת הגוף – לא קדימה ממנו (ובטח לא אחורי הגוף). הרימו את הרגליים קצת יותר מהרגיל אם זו ריצת שטח עם סלעים, ואם לא השאירו אותן נמוכות כדי לשמור על מרכז הכובד (בכל זאת, זהירות לפני מהירות). שימרו על צעדים קטנים, הזוית של הירידה תגרום להם להיות גדולים יותר גם כך, ושמרו גוף רפוי ולא קשיח.

שימוש נכון בשרירים: חזקו והשתמשו בשרירי הcore שלכם – הבטן והגב. השתמשו בהם כדי ליצב את הגוף בתנופה ולא ברגליים, כך תוכלו להיות יציבים ולהשתמש בכוח כדי לרוץ. גמישות חשובה בעיקר בשטח טכני, כשלעיתים צריכים לקפוץ בין, על ומסלעים, ועדיין – שרירי הבטן והגב הכרחיים כדי לייצב אתכם גם במצבים האלה.

מי שקורא בפורומים או שיש לו מעל שני חברים שיודעים שהוא רץ נתקל בשאלה הזו בערך פעם בשבוע, אולי אפילו יותר. היא מגיעה בכמה וריאציות. "איזו נעל לבחור?", "אני רץ עם ניו באלאנס כבר שלוש שנים ורוצה אותה נעל", ולפעמים "שמעתי שברוקס הן הנעליים הכי טובות". אז חשבתי שאולי אחת ולתמיד אני פשוט אכתוב את התשובה שלי בבלוג ואוכל להפנות לכאן אנשים ששואלים את השאלות האלה.

אנחנו מחלקים נעליים לשלוש קטגוריות, ואני אציין את השמות באנגלית כי רוב האנשים והפוסטים ברשת מתיחסים לאותן הגדרות: cushioned, stability ו-motion control. מעבר לזה, אנחנו בוחרים נעל ריצה לפי המשטח שעליו נרוץ: תחרות (נעל קלה בעיקר), כביש או שטח. הבחירה הראשונית נעשית לפי הקטגוריה, ואחר כך מתוך הקטגוריה לפי המשטח.

מראש אני חייב לכתוב: בחירה נכונה של נעל ריצה היא קריטית לכל אצן ובמיוחד למתחילים שמבינים פחות ויותר רגישים לפציעות. אני כן חושב ששווה להשקיע בבחירת הנעל, אני פשוט חושב שיש כמה חוסר הבנות בנושא. הנה כמה נקודות שנתחיל איתן:

[הערה: שווה לקרא גם את סגנונות ריצה והתאמת נעל]

גיל הנעל: נעל בת שלוש, ארבע שנים, למרות שאתם אוהבים אותה ורצתם איתה שנים (ואפילו בגלל) – זה הזמן להחליף אותה. בהמשך נבדוק אם היא היתה הנעל הנכונה ואם אתם צריכים לקנות אותה גירסה רק חדשה, אבל דבר אחד בטוח: נעל ישנה ומשומשת כבר לא תומכת ועוזרת כמו נעל חדשה. עברו שנתיים? עברו 600-700 ק"מ, ואתם רוצים להתחיל מחדש? תחליפו. עוד משהו בקשר לגיל הנעל: נעל ישנה, אפילו לא משומשת אלא פשוט נעל מלפני שנתיים, גם היא פחות טובה מנעל חדשה – יכולת הספיגה שלה פחתה עם השנים במחסן ובשמש, שימו לב ונסו לקנות נסו לקנות זוג חדש.

הנעל הטובה בעולם? אין פירמה כזו. נייקי, אדידס, ברוקס, ניו באלאנס, יאדה יאדה יאדה. אין הנעל הכי טובה. המטרה שלכם היא למצא נעל שמתאימה לסגנון הריצה שלכם, בעלות שמתאימה לכם, נוחה ברגל ויפה. כל פירמה מייצרת נעל כזו או נעליים דומות. לכולן יש נעלי שטח, כביש, מתקנות בצורה כזו או אחרת, יפות יותר או פחות, רחבות יותר ופחות (בישראל היבואנים לא מביאים את כל הסוגים, ויש אנשים עם רגליים רחבות במיוחד שחייבים סוג מסויים של נעל, אבל אלה יוצאי הדופן). בקיצור – אין פירמה "טובה בעולם". תתחילו לחפש בראש פתוח.

אורך (מידת הנעל): נעל צריכה להיות קצת גדולה עליכם, אם אפשר בערך בחצי מידה באופן כללי מהרגל שלכם. שימו לב טוב טוב להערה שלי על רוחב בהמשך – משום שהמדידה הרגילה של אורך הנעל לא תמיד נכונה. בכל מקרה אל תקנו נעל שאצבעות הרגל מגיעות לקצה. זה יכאב. אני כותב על אורך בשביל שתשימו לב לדבר חשוב מאוד: לרוב האנשים מידת האורך של שתי כפות הרגליים (הימנית והשמאלית) אינה זהה. בידקו טוב טוב כל אחת מכפות הרגל וודאו שהיא מתאימה לנעל. צעדו ורוצו קצת עם הנעל ושימו לב מה קורה לאצבעות שלכם בזמן ריצה.

עוד דבר חשוב על אורך: לאנשים רבים אורך הרגל משתנה במשך היום, אבל יותר מזה, בין ישיבה לעמידה. מדדו את הנעל בזמן עמידה ולא בישיבה (זוהי נעל ריצה ולא נעל עבודה), ואם אפשר, לקראת סוף היום כשהרגל ארוכה ורחבה יותר.

רוחב: רוחב הרגל משתנה לאורכה של הרגל – יש אנשים עם קרסול רחב, אמצע הרגל, כרית הרגל והאצבעות. באופן רגיל, איזור כרית כף הרגל הוא האיזור הרחב ביותר שלכם – והוא המידה העיקרית שתחליט על מידת הנעל שתקחו. מדידה נכונה של בעל מקצוע תמדוד עד המקום הזה ואחריו, ותתאים נעל שתהיה רחבה מספיק באיזור הזה – אפילו אם היא תהיה ארוכה במקצת – משום שעדיף נעל ארוכה על נעל לוחצת.

בדקו את הקשת: קשת הרגל מוגדרת כשטוחה, רגילה וגבוהה. אפשר לבדוק את גובה הקשת שלכם בחנות (ראו למטה) או פשוט ע"י הרטבה של הרגל ודריכה על משטח קשה ויבש, ואז בדיקה של מה שיצא:

קשת גבוהה: שימו לב לקו הדק במרכז הרגל, כאילו אין לכם רגל "מלאה". לרוב מבנה רגל כזה יגרום לקריסה החוצה מזוית הסיבוב (קריסה החוצה). לרוב תתאים נעל cushioned, המרופדת בצד החיצוני ועוזרת לפניה פנימה עם גלגול הרגל.

קשת נמוכה (שטוחה): שימו לב, במיוחד אחרי התמונה הקודמת, עד כמה גדול מרכז הרגל בתמונה הזו. לרוב מבנה רגל שיגרום לקריסה פנימה. ננסה להתאים נעל Motion Control שתהיה מרופדת בצד הפנימי כדי לגרום לרגל לחזור קצת החוצה בסיבוב.

קשת רגילה: שילוב של שתי האפשרויות למעלה – מרכז הרגל נמצא שם אבל לא מעט מדי ולא הרבה מדי. הרגל נחה על הקרקע. רגל כזו לעיתים קרובות תרוץ במלא הסיבוב והזוית, הריצה תהיה יעילה יותר מבחינה ביו-מכנית ואין צורך ביותר מדי תמיכה. הנעל שנבר תהיה לרוב מסוג Stability.

חנות מקצועית: אני ממליץ מאוד ללכת בקניה הראשונה לחנות מקצועית (כגון פרו ספורט או טיים טריאל בת"א) ולהעזר בהם כדי לקנות נעל. הם יודעים מה לשאול ואיך לבדוק, שוקלים אתכם על מכשירים מיוחדים, מצלמים אתכם רצים על הליכון, והחשוב מכל – מסתכלים עליכם רצים. הידע שלהם שווה את הכל. שימו לב שאתם מקבלים תשומת לב רצינית, אם המקום עמוס או שהמוכר נראה מוטרד מבעיות קיומיות, דירשו תשומת לב, ראיתי כבר פיספוסים. לפעמים שווה לקפוץ לבדיקה בשתי החנויות הנ"ל או להגיע לבדיקה פעמיים. רק בקשה קטנה – תנסו לקנות את הנעל בחנות שהשקיעה בכם את הזמן בחינם. מגיע להם.

הערה סופית: כל ההערות האלה מתאימות לרץ המתחיל. עם הזמן תלמדו יותר ויותר על הריצה שלכם ומה מתאים לכם, איפה אתם רגישים ואיפה פחות, האם אתם רצים דרך העקב (כמו רוב המתחילים) או יותר בקדימה של כף הרגל, או אפילו רצים על כרית כף הרגל. המשקל, הגמיבות, כמות האימון, לכולם יש השפעה על הנעל שתבחרו.. אבל בהתחלה, המידע שסיפקתי כאן נראה לי מספיק.. בהצלחה. ברוכים הבאים לעולם נהדר של ריצה 

לכל אדם יש סגנון. עמידה, הליכה, ריצה. לכל אצן יש סגנון ריצה. ידיים, תנועה וכפות רגליים מכתיבות את איכות הריצה שלנו, את מידת העומס על השלד ועוד. בחירה נכונה של נעל ריצה עוזרת לנו למזער את העומס הזה, למנוע פציעות, שפשפות, כאבים ועוד צרות.

אחד הדברים החשובים הוא ההבנה של תנועת הרגל בזמן הנגיעה בקרקע. אצנם מתחילים נוטים לפגוע עם העקב (מה שמעמיס את הברך), ומצריך תיקון (או ריכוך) בקצה האחורי של הנעל. ככל שמתקדמים בריצה התנועה הופכת יותר ויותר "קידמית" ואנו זקוקים לתמיכה באיזור כרית הרגל.

בנוסף למיקום הראשוני של השיכוך, התנועה המדויקת בזמן הנגיעה באדמה חשובה. התנועה הזו נקראת פרונציה (pronation), משום שצורת הנגיעה הטבעית היא מעין קשת מהחוץ אל הפנים. יש שלוש קטגוריות כלליות בהגדרת התנועה הזו: ניאטרלי, סופינציה (קריסה חלקית – קריסה החוצה) ופרונציה (קריסה עודפת – קריסה פנימה).

ריצה ניאטרלית – כשהחלק החיצוני של העקב נוגע בקרקע והרגל מגיעה, במעין קשת קטנה לכיוון פנים הגוף, עיקר הספיגה מתרחש כשהרגל כולה על הקרקע והגילגול הזה מפזר את הכוח של המשקל והריצה. בסוף הקשת כרית הרגל נותנת את הדחיפה להמשך הריצה. נעליים לסוג כזה של ריצה רק מיצבות (stability) עם ריכוך קל לקשת של הרגל.

סופינציה (קריסה החוצה) – החלק החיצוני של העקב נוגע בקרקע אבל זוית הקשת פנימה נמוכה מדי, ולכן אימפקט הפגיעה מרוכז בחלקים קטנים יותר של כף הרגל (החלק החיצוני). הדחיפה בסוף הצעד מרוכזת בחלק החיצוני של הרגל. נעליים המותאמות לסופינציה הן ללא תוספת יציבות בפנים הרגל ומעודדות את הרגעל לפנות פנימה בקשת, וע"י כך מחלקות את העומס בצורה שווה יותר.

פרונציה (קריסה פנימה) – החלק החיצוני של העקב נוגע ראשון שוב, אך הקשת של הסיבוב חדה יותר, לרוב מכיוון שלעקב יש בעיה ליצב את הגוף, וספיגת הזעזוע אינה טובה מספיק. בסוף הצעד רוב הלחץ של הדחיפה נופל על הבוהן והאצבע הגדולה. נעליים המתקנות פרונציה נקראות שולטות תנועה (motion control) והן מונעות את התנועה פנימה

הירקון כל כך ירוק בימים אלו. האמת, כל המדינה ירוקה כל כך.. התמונות של מירוץ פיט הפיראט מוכיחות את זה. אבל לפעמים קשה לי לשכנע אנשים מה המצב המדהים של הירקון, ולמה לפעמים כל כך כיף לי לרוץ שם..

היום יצאתי לריצה קצרה, אז החלטתי לנצל את ההזדמנות ולצלם קצת. מצלמת הכיס שלי לא משהו, במיוחד כמעט בלי בטריות (בטריות נטענות – אל תסמכו על זה).. אבל בכל מקרה אני שמח להראות את מסלול הבית שלי:

[זהירות: זהו פוסט שונה – אין כאן לקח, אין כאן הארות, אין כאן הרבה מעבר לקצת ירוק, ומה אפשר לעשות בתל אביב]

זוהי ההתחלה של המסלול, מה שרואים כשנכנסים לראש ציפור.. משמאל הגיבעה עליה אני עולה ויורד מ6 מקומות שונים, לא חוזר על עצמי ומנצל את קצת הגובה שתל אביב יכולה להציע לי.

אחרי ההתחלה הזו, אני מטפס לגבעה במרכז ראש ציפור:

את הגיבעה הזו אני מטפס, בסופו של כל סיבוב, 6 פעמים, כל פעם מכיוון אחר כך שאני לא חוזר על עצמי, ומצליח לאסוף 160 מטרים של טיפוס במרכז תל אביב..

אבל זה לא הכל, כי יש את גיבעת נפוליאון בדרך, אותה אני עובר מכיוון מערב:

ואז מטפס אותה מדרום:

הנוף מלמעלה מדהים אפילו ביום.. בלילה (אם היתה לי מצלמה) הוא אפילו טוב יותר..

אני עוד אחזור לכאן..

יורד מהצד המזרחי, בתוך נחל קטן, ועולה חזרה בעליה קשה וטכנית, כאילו אני בכלל לא בתל אביב:

אמרתי שאני חוזר לראש הגבעה, לא?

פ

יומיים אחרי מרתון טבריה התחלתי להרגיש את זה.. משהו כללי בהתחלה – איזו הרגשה לא ברורה בגרון.. אולי איזו תחושה בריאות, אם כי לא בטוח.. למחרת כבר הייתי די בטוח – כאב לי כשנשמתי, כאב לי כשבלעתי, הריאות שלי כאבו ושרפו. השבוע אחרי מרתון הוא שבוע בעייתי – הגוף כואב ופגיע. למרות שריצה יומית של שעה, 5 ימים בשבוע הוכחה כמשפרת בריאות הגוף וחסינות למחלות, ריצה ארוכה ועומס על הגוף דווקא הוכיחו אחרת – הם מכניסים את הגוף ללחץ שמשאיר אותו פגיע יותר. בשבוע או כמה ימים אחרי אימון קשה כדאי להזהר יותר עם קור, מחלות וכדומה.

אצנים רבים חושבים שריצה יכולה לגרש מחלה. היא לא, לפחות לא לפי ד"ר ניימן, רופא ואצן למרחקים ארוכים עם יותר מ58 מרתונים תחת רגליו..

אי אפשר "להזיע" את המחלה. זו עובדה. אין דרך. לא משנה כמה טוב מרגישים אח"כ – אלה כנראה האנדורפינים והסרטונין שמשתחררים בגוף וגורמים לנו להרגיש או-כל-כך טוב עם הריצות הקשות שלנו – אבל לא בהכרח משקפות את המצב האמיתי. כנראה שאם מתקררים קצת ריצה לא תגרום למחלה להתגבר (אך גם לא תעלים אותה) – אך כמה מאיתנו באמת יכולים לדעת עם כל כאב האם זוהי התקררות קלה או משהו יותר מזה? שפעת אולי? במקרים כאלה – ריצות יכולות לגרום למחלה להיות קשה וארוכה יותר ממה שהיתה יכולה להיות..

כיצד ריצה קבועה משפרת את העמידות שלנו? זרימה מוגברת של תאי חיסון חשובים בגוף הוכחה כעוזרת למערכת החיסונית בזמן האימון ועד שלוש שעות אחריו – הזרימה הזו עוזרת לגוף שלנו להלחם בוירוסים משום שהתאים שנלחמים במחלה נמצאים יותר בגוף ומצליחים להגיע אל הוירוס בזמן. שימו לב שהממצעים האלה מתיחסים לאימונים בינוניים, ולא עצימים או ארוכים במיוחד – עד 75 דקות, ולפעמים עד 90 אפילו – אבל לא יותר.

אז מה כן כדאי לעשות? אחרי מרתון לדוגמא? הד"ר מציע לישון יותר, להוריד מתח בחיים ולא להוריד במשקל ישר אחרי המרתון או בזמן אימונים עצימים, וכמובן, מה שלימדו אותנו כבר מזמן – לשטוף ידיים, לא לקנח עם היד ולאכול הרבה ירקות.

והנה עברה שנה מאז מרתון טבריה 2009, שם היה לי פחות מזל ושברתי את השיא האישי שלי. מאז רצתי ורצתי, ומכיוון שיצאתי מרצים את ישראל עם דלקת קלה בגיס אכילס, לא ידעתי אם אוכל לרוץ את המרתון. בחודש האחרון כמעט לא רצתי (יחסית לאימוני מרתון) – אבל הספקתי, רגע לפני שעת האפס, לתת 36 ק"מ בריצה איטית עם דנה ואז להפסיק, ולקוות לטוב.

הטוב קרה לפני שלושה ימים. הקרח (וקרח, וקרח, וקרח) עבד – הכאב בגיד פשוט נעלם. עדיין הרגשתי אותו שם, מרחף, אבל זה לא כאב. חוכמה גדולה – לא רצתי ביומיים האחרונים, ומי יודע אם הוא לא יתאושש ויתנפל עלי.. אבל בשביל זה אני כאן, בין השאר, לא? להלחם ולצאת מנצח..

אז החלטתי על אסטרטגיה אחרת – לרוץ עם קרן חצי מרתון – קרן כיוונה לריצה של 3:20, מה שהיה קובע שיא בשבילי – ואז, אם כואב, להאט – ואם לא – להמשיך עם קרן. בלב קיוותי שלא יכאב אבל אפילו לא העזתי לדבר על זה – המטרה האמיתית היתה לסיים את המרתון הזה כמעט בלי אימון, להתבסס על נסיון, כוח רצון ומה שנשאר מרצים את ישראל.

בניגוד לשנה הקודמת, השנה צפוי להיות חם. רציתי לצאת לרוץ בטייטס של ברוקס וגופיית האימון של איילות – אבל ישר ראיתי שהגופיה לא לענין – פשוט לא ישבה בנוח על הגוף וכידוע, לא מנסים דברים חדשים במרתון. חשבתי על חולצת רצים את ישראל שלי שהיתה מביאה הרבה גאוה, אבל היא סגורה וחמה מדי ליום כזה, אז הלכתי על חולצה ללא שרוולים – אחת האהובות שלי. יצאתי לחימום ומשהו פשוט לא הסתדר לי טוב עם הטייץ אז החלפתי למכנס של איילות – מכנס מעולה (גם הוא) של ברוקס, אמנם חדש אצלי אבל מסוג מוכר לי. מרחתי את כל החומר האנטי שפשפתי שהיה לי – כמעט בכל איזור אפשרי. באיזורים שנשארו ללא חומר מרחתי קרם הגנה מהשמש, ויצאתי לדרך.

כמה כיף לפגוש את עומר (חבר ושותף לאתר ביקורות ציוד הריצה שלנו) ואביו, במרתון השני והראשון שלהם, את קרן וג'ו, ועוד חברים רבים שהכרתי עם הזמן ולא ראיתי כמה חודשים – ראובן מילמן, רונן, גלעד ועוד ועוד. החברים מעולם הריצה שונים לגמרי מהחברים של עולם הרכיבות – את אלו מעולם הריצה אני רואה רק באירועים מיוחדים.. בתחרויות. האופי של הפגישות שונה לגמרי, כמו חברים שאתה אוהב ופוגש לעיתים רחוקות מדי.

אבל אנחנו על קו הזינוק, איכשהו אני משער שיהיה איחור אבל לא – ההזנקה נעשית בזמן.. קרן, ג'ו ואני יוצאים יחד. לרגע. ג'ו נעלם די מהר, ולמרות שעוד נראה את הגב והקוקו שלו מרחוק עוד זמן מה, מקרוב כבר לא נראה אותו עד קו הסיום. קרן ואני ממשיכים יחד, בקצב די קבוע כמתוכנן, 4:45 דקות לקילומטר.

אחרי 7.5 ק"מ אני מרגיש קצת את הקרסול, אבל עובר לריצה שלמדתי עם הזמן, ריצה שכמעט לא מפעילה לחץ על הגיד הכואב – והכאב אכן עובר. אני עדיין נשאר בתוכנית של חצי מרתון מהיר ואז mode של השרדות. קרן נראית חזקה, ומצליחה להשאר בקצב הקבוע (ולא למהר יותר מדי, רוב הזמן). אני שם לב שבעליות וירידות אני סוגר עליה פערים או מתרחק ממנה, ובאותה הזדמנות גם מאנשים אחרים ושוב נזכר בעובדה שאנשים לא יודעים לרוץ בירידה – ולמעשה מפעילים שרירים כדי להעצר במקום לתת לגוף לזרום. אני מנצל את הירידה כדי לנוח ולהגביר קצב בו זמנית. בשביל זה יש ירידה, לא?

הפניה צפונה היא הרבע שלי. אני מחלק את הריצה בגדול לארבעה חלקים, כדי להקל את המחשבה והאתגר (אל דאגה, לקראת הסוף אני עוד מחלק את הרבע האחרון ל3-4 חלקים משלו). החלק הראשון הוא עד עין גב, והוא החלק הקל. החלק השני הוא אתגרי –  עדיין מרגישים חזקים אבל אסור להשתולל, ואז החצי מרתון – והחזרה. החלק השלישי (חזרה על החלק השני) הוא חלק אכזרי במיוחד – הוא במגמת עליה, ארוך וישר, ופשוט נמשך ונמשך כאילו עד אין סוף. זכורה לי במיוחד נקודה 3-2 ק"מ לפני הסיבוב, עולים עליה לא קלה (במיוחד בשלב הזה של המירוץ) ופתאום רואים את הקילומטרים האלה בקו ישר – כביש ארוך ארוך ומיאש.

אבל אני מגיע לרבע עם קרן, מרגיש חזק. זוכר כל הזמן את הלקח מרצים את ישראל – גולש יותר מאשר רץ, זורם. לא כואב לי, והמוזיקה פשוט טובה. טובה מאוד אפילו. איזו בחירה מצויינת של רשימה. מדי פעם אני מוצא את עצמי מגביר, במקום לשמור על קרן היא שומרת עלי, אבל בתוך הלב אני מרגיש שמשהו יכול לקרות כאן. הגיד לא מורגש, וכבר עברו 16.. 17..18 ק"מ. אולי יהיה בסדר. אני מגביר מהירות.

נקודת החצי מגיעה אחרי 1:39:10 – קצב שיאפשר לי להגיע בפחות מ3:20, ולקבוע שיא אישי – רק דקה יותר מהר מהקצב הצפוי. אני שמח על הדיוק, אבל מתחיל ללחוץ. בכל תחנת שתיה אני לוקח בקבוק מיים ושותה חצי ממנו, ובכל תחנה שניה, איפה שיש איזוטוני, אני עוצר ושותה כוס או שתיים, לפי מצב הבטן. לשמחתי אני כבר מזהה מתי שתיתי יותר מדי והבטן מפוצצת. פעם פירשתי לא נכון את ההרגשה הזו כעייפות ואכלתי או שתיתי יותר – מה שכמובן גרם למצב להדרדר. הפעם לא נפלתי בפח. כשהבטן התפוצצה פשוט שתיתי פחות, אחרי 20 דקות הכאב עבר וחזרתי לשתות.

הרבע השלישי עובר מהר מהצפוי.. ברובו בקצב של 4:20 עד 4:30.. אני מנסה לא לעלות מעל ה4:30 אבל מוצא את עצמי יותר ויותר רץ סביב ה4:20.. זה מוקדם מדי, אבל אני לא רוצה להאט. יהיה קשה, אז יהיה קשה. זה מרתון, באתי להלחם ולהצליח, ויש כאן סיכוי למשהו טוב. אני לוחץ, ונקודת השליש מגיעה.

חשבתי שאחרי הסיבוב, 12 ק"מ לסיום, אני פשוט אחזיק מעמד, ארוץ 4:20 ואשרוד. זה רק 12 ק"מ. אני מתחיל לתאר כל שלב בתור שלבים בריצה בבית. הנה אני יוצא למסלול של ה12 ק"מ הקל שיש לי ליד הבית, המסלול שאני עושה עם אורן. הנה מסלול של 10, קצר וזריז. אולי המסלול של ה8, והנה – 6 ק"מ זה המסלול שלי מהבית לפארק וחזרה – מסלול שבבית הוא כל כך קצר שאני עושה אותו רק בתור התאוששות מירבית, לעיתים רחוקות בלבד. כל כך קצר בבית, כל כך ארוך היום.

ב8 ק"מ לסיום אני מתחיל לחלק את המסלול לקבוצות של שני קילומטרים, ואז לאחד אחרי השני. מוצא איזה בחור אמריקאי שלא יודע איזה קצב אנחנו רצים (4:20) ורץ איתו קצת. כואב לי, כואב. במיוחד בריאות. הבחור לידי נראה חזק, ואני אומר שאני אנסה להחזיק איתו כמה שיותר, ואז ארד ל4:30.. אבל עוד קצת, עוד קצת ב4:20. עוקפים עוד ועוד אנשים, עליות וירידות. הבחור חזק, חזק מאוד, אבל כנראה שהוא חושב את אותו הדבר עלי, רק שהוא סובל קצת יותר.. ואחרי 20 דקות יחד הוא מאט, רק קצת, ואני מגביר כדי להעלם, טריק קטן שלמדתי עם השנים.

4 ק"מ לסיום, הארבע ראשי (שריר הירך) מתחיל.. לא לכאוב, לא לפעום, להתקרש. אני מרגיש שכל הגמישות הלכה לי מהרגל. כף הרגל השמאלית שלי, זו שעליה אני נזהר עם הגיד, מתחילה לכאוב מאוד. אני משער שהזוית הזהירה שלי מתחילה להשפיע. כואב לי, ואני לא בטוח שאצליח להחזיק בקצב הזה עוד הרבה זמן. 4 ק"מ זה הרבה זמן? 20 דקות כולה, לא? אולי פחות אפילו בקצב שלי.. ננסה להגיע ל39 ק"מ, עוד ק"מ אחד – ואז נראה את טבריה כבר, נראה מה יהיה.

39 מגיע, ולא קורה משהו מיוחד. הכאב רק מתחזק. אני עובד למוד "זה רק כאב". רק כאב עובד ל3 ק"מ, אני מקווה. אני מסכם עם עצמי להאט עד ה40, ואז נראה מה יהיה. אולי עד ה41.

מצד אחד, הקילומטר ה40 לא מגיע כל כך מהר.. מצד שני, אני גם לא מאט. לא ממש מבין למה, הרי סיכמתי עם עצמי.. אבל הגוף, עם כל חוסר הנוחות, מסרב להאט. הוא התרגל לקצב, הוא רוצה את השיא הזה. זה בכלל לא אני, זה הוא. ואז מגיע הטירוף זה סוף המירוץ. אני לא אפרט יותר מאשר מה שהיה שם, אבל בסוף השיר, אני כמעט בדמעות.. אני מאושר.

את החצי השני רצתי ב1:36:18, 3 דקות מהר יותר מאשר החצי הראשון. negative split מעולה, כמו בחלומות. הצלחתי להגיע בדיוק ל3:15 שעות, מספר נחשב וסימבולי, כמו שצריך. 2010 התחילה בזינוק, כמו שרק יכולתי לרצות…

את החוויה, את הרצון לקום בבוקר ולנסות משהו חדש מתוך אותה שיגרה, מתוך אותו מסלול או אותו תחביב – כי דווקא מתוך החזרה, הכושר, המאבקים היום יומיים של הריצה והאופניים, דווקא מתוך ההרגלים והמסלולים הקבועים – דווקא משם צומח האתגר הבא, הבלתי מובן, אפילו לי כרגע – אבל אני בביטחון מלא שהוא יהיה שם.

ואיך אפשר להסביר לזר את האהבה הזו למשהו שאתה עושה כבר שנים, משהו שמזכיר לזר כאב, קושי ואתגר בלתי מובן? יש הרבה זרים, אבל מצאתי שבתוך הזרים ישנה קבוצה של אנשים שמכירים תשוקה, מכירים אהבה לתחביב אמת, משהו שנותן להם עוד ועוד בימים קשים, משהו שלוקח את הדמיון שלהם למקומות אחרים – לא בהכרח ספורט, אבל גיליתי שלאנשים עם תחביב קל יותר להסביר מאיפה אני בא. גם הם שם.

וביום כזה, יום לפני המרתון, אני פוגש הרבה זרים, אנשים שאני לא מכיר – אבל הם לא זרים לי, הם בדיוק כמוני.

מחר נפגש על קו הזינוק.