קטגוריה: תחרויות

לפני אירועים גדולים, אני חושב שכדאי לעשות רשימות. לא להשאיר משהו לסיכון שתשכחו משהו. אני גם ככה נוטה לשכוח דברים קטנים לפני תחרויות גדולות, אז רשימות מאורגנות וסדר בתחרות עוזרים לי מאוד. בתחרות ארוכה כמו אולטרה מרתון הסדר חשוב אף יותר – אחרי הרבה שעות ועשרות קילומטרים בשטח המחשבה כבר לא בהירה כמו ביום יום, וכדאי מאוד שהכל יהיה ברור ונוח. צריכה להיות תוכנית ברורה אבל אפשרויות קלות לצאת ממנה.

בהתבסס על רשימת הציוד לתחרות של אביב ועל הרשימה שלי של שנה שעברה, ועוד קצת נסיון מפה ומשם, החלטתי לפרסם בבלוג את הרשימה שלי להשנה, אתם מוזמנים להעיר וליעץ:

תזונה:

• אבקה להכנת משקה איזוטוני שתספיק ל12 שעות
• 12 בננות
• 2 קילו תמרים
• לפחות 15 כדורי מלח (12 + חירום)
• סנדויץ או שניים לאחרי המירוץ
• 12 בקבוקי מיים של ליטר וחצי

ביגוד לריצה:

• 3 זוגות גרבי ריצה – 2 עבות ו1 דקות. כנראה אני אלך עם הביסט והטקו, והוויגוואם כגיבוי
• 3 חולצות ארוכות – 2 ללילה וחת כגיבוי ליום
• 2 חולצות קצרות – את עם שרוולים ואחת בלי
• מכנס ריצה קצר אחד (כנראה הברוקס אינפיניטי שקיבלתי מאיילות) – רק ליתר בטחון, אני מתכנן לרוץ על טייץ
• טייץ קצר אחד ליום אם יהיה חם – כנראה הטייץ של נייקי
• שני טייצים ארוכים ללילה וליום אם יהיה קר
• כפפות ריצה ללילה
• כובע ריצה
• כובי צמר אם יהיה קר
• משקפי שמש

ציוד נוסף ריצה:

• תיק ריצה (סלומון שלי, לצערי, אבל זה מה יש ואליו התרגלתי)
• בקבוק שתיה לריצה אם יהיה מבאס לרוץ עם התיק בסוף המירוץ או אם אני ארצה לרוץ עם מיים
• בקבוק פשוט ליתר בטחון
• חגורת שתיה לריצה – אם אני לא ארצה לרוץ עם התיק
• 2 שעוני גרמין 305 – אם תגמר הבטריה באמצע
• שני פנסי ראש
• בטריות חילופיות לפנס ראש
• נגן mp3
• מגבונים
• נייר טואלט

ציוד רפואי:

• משחה נגד שפשפות
• קרם הגנה
• פלסטרים
• סיכות בטחון
• מחט סטרילית לטיפול בשלפוחיות
• כדור נגד כאבים עם איבופרופן
• טלפון סלולארי

ביגוד להחלפה לאחרי:

• קרוקס ללבוש אחרי
• מכנס טרינג ארוך לאחרי
• מגבת
• כלי רחצה (בעיקר מברשת שיניים)
• משחת הרגעה לשרירים

הרבה כתבות יש ברשת על מה לאכול לפני מירוצים, בין עם זה מירוץ ראשון של 5 ק"מ או תחרות אופניים של 160 ק"מ בשטח. גם אני אכתוב בהמשך השבוע את ההמלצות שלי בענין, אז אם זה מענין אתכם, המתינו  אבל היום דווקא רציתי קצת להתעכב על טעויות שאנשים עושים, בין עם מחוסר ידע ובין עם בגלל ידע חלקי, בתזונת טרום מירוץ.

טעות: לשתות המון מיים. הרשת מלאה בהמלצות על שתייה מרובה (לרוויה) לפני מירוץ. ההמלצה הזו נכונה, במיוחד בארצנו החמימה, וכדאי להגיע למירוץ במצב רווי ולא מיובש, מכיוון שכנראה יש סיכוי טוב שתגיעו לקצוות תוך כדי המירוץ, אלא אם אתתם מאוד מודעים למה שאתם שותים. מעט מאוד אנשים מודעים לעובדה שאפשר לשתות יותר מדי. שתייה של מיים מדללת את מאגרי האלקטרוליטים (מלחים) בגוף, מה שבהמשך עלול לגרום לכם להתכווצויות, כאבים ואפילו סוף עצוב למירוץ.

מה כן לעשות? לקראת המירוץ לשתות הרבה נוזלים, לא רק מיים. ביום המירוץ עצמו, שעתיים שלוש לפני, שתו קצת מיץ או משקה איזוטוני (מה שנוח לכם ואתם רגילים אליו) ותנו לגוף זמן לעכל את השתייה.

[עוד על איזון מיים ואלקרוליטים]

טעות: לאכול המון פחממות בארוחה בערב המירוץ. הרעיון בארוחת פחממות ערב המירוץ היא להעמיס את השרירים שלכם בגליקוגן (כתבתי בעבר על הצורך בגליקוגן) כדי לתת דלק לגוף ביום התחרות. הרעיון נכון, אך אם תאכלו יותא ממה שאתם צריכים, יכול לגרום לכם להרגיש מפוצצים, להעמיס על הגוף שלכם שמנסה בכל כוחו לעכל את הכמויות, ולגרום לכם לבעיות והפסקות שירותים רבות באמצע המירוץ.

מה כן לעשות? להתרכז בדיאטה מרומת פחממות בשבוע לפני המירוץ (60-70% מהדיאטה, מה שעובד לכם). אל תאכלו מעבר להרגשה של שובע – הגוף שלכם יודע להגיד לכם לעצור. נסו לאכול ארוחת פסטה דשנה יומיים לפני התחרות, לא בערב עצמו.

טעות: ארוחה מרובת סיבים לפני התחרות. מתחרים רבים אוכלים ארוחות מרובות סיבים בחיי היום יום – זה בריא יותר ומשמין פחות, ויש הרבה סיבות לסגנון החיים הזה. אבל יום לפני התחרות, ובוודאי בבוקר התחרות, מזון עתיר סיבים עלול לגרום לכם לבטן רגישה וביות איכול ששוב ישלחו אתכם לשירותים. למרות שביום יום אני אוכל ברנפלקס, בבוקר התחרות אני תמיד אוכל מזון מוצק יותר (כמו פרוסה עם דבש).

מה כן לעשות? אני ממליץ להמנע. העיצה הזו לא אבסולוטית – יש אנשים שמזון מלא סיבים לא מפריע להם כלל, יש אנשים שרגישים לגמרי. הענין הוא שהמזון הזה לא יעיל במיוחד ביום התחרות עצמו, ולכן פשוט עדיף לקצץ בסיכונים ולהוריד אותו מהדיאטה.

טעות: לא לאכול ארוחת בוקר. לפעצים בגלל פחד מהמירוץ עצמו, ההתרגשות גורמת לנו לאבד רעב, ולפעמים בגלל רצון "להרגיש קלים" – ספורטאים לפעמים שוכחים את הארוחה החשובה הזו לפני המירוץ. עד כמה שהארוחה הזו חשובה ביום יום, בבוקר המירוץ היא אפילו חשובה יותר – היא נותנת לגוף שלנו את המאגרים הראשונים שאותם הוא מנצל בזמן התחרות, ושומר על רמות הסוכר שלנו יציבות.

מה כן לעשות? ארוחת פחממות שאינה כבדה מדי, 2-3 שעות לפני המירוץ. אם קשה לכם – מזון אנרגיה או משקה איזוטוני גם הם יכולים לעזור. חצי שעה לפני התחלת המירוץ, אם אתם יכולים, משקה נוסף או משהו קטן גם יכולים מאוד לעזור.

טעות חמורה: לאכול משהו שלא אכלתם לפני. אין לי דרך חזקה מספיק להגיד את זה: אל תנסו משהו חדש ביום המירוץ.

והנה עברה שנה מאז מרתון טבריה 2009, שם היה לי פחות מזל ושברתי את השיא האישי שלי. מאז רצתי ורצתי, ומכיוון שיצאתי מרצים את ישראל עם דלקת קלה בגיס אכילס, לא ידעתי אם אוכל לרוץ את המרתון. בחודש האחרון כמעט לא רצתי (יחסית לאימוני מרתון) – אבל הספקתי, רגע לפני שעת האפס, לתת 36 ק"מ בריצה איטית עם דנה ואז להפסיק, ולקוות לטוב.

הטוב קרה לפני שלושה ימים. הקרח (וקרח, וקרח, וקרח) עבד – הכאב בגיד פשוט נעלם. עדיין הרגשתי אותו שם, מרחף, אבל זה לא כאב. חוכמה גדולה – לא רצתי ביומיים האחרונים, ומי יודע אם הוא לא יתאושש ויתנפל עלי.. אבל בשביל זה אני כאן, בין השאר, לא? להלחם ולצאת מנצח..

אז החלטתי על אסטרטגיה אחרת – לרוץ עם קרן חצי מרתון – קרן כיוונה לריצה של 3:20, מה שהיה קובע שיא בשבילי – ואז, אם כואב, להאט – ואם לא – להמשיך עם קרן. בלב קיוותי שלא יכאב אבל אפילו לא העזתי לדבר על זה – המטרה האמיתית היתה לסיים את המרתון הזה כמעט בלי אימון, להתבסס על נסיון, כוח רצון ומה שנשאר מרצים את ישראל.

בניגוד לשנה הקודמת, השנה צפוי להיות חם. רציתי לצאת לרוץ בטייטס של ברוקס וגופיית האימון של איילות – אבל ישר ראיתי שהגופיה לא לענין – פשוט לא ישבה בנוח על הגוף וכידוע, לא מנסים דברים חדשים במרתון. חשבתי על חולצת רצים את ישראל שלי שהיתה מביאה הרבה גאוה, אבל היא סגורה וחמה מדי ליום כזה, אז הלכתי על חולצה ללא שרוולים – אחת האהובות שלי. יצאתי לחימום ומשהו פשוט לא הסתדר לי טוב עם הטייץ אז החלפתי למכנס של איילות – מכנס מעולה (גם הוא) של ברוקס, אמנם חדש אצלי אבל מסוג מוכר לי. מרחתי את כל החומר האנטי שפשפתי שהיה לי – כמעט בכל איזור אפשרי. באיזורים שנשארו ללא חומר מרחתי קרם הגנה מהשמש, ויצאתי לדרך.

כמה כיף לפגוש את עומר (חבר ושותף לאתר ביקורות ציוד הריצה שלנו) ואביו, במרתון השני והראשון שלהם, את קרן וג'ו, ועוד חברים רבים שהכרתי עם הזמן ולא ראיתי כמה חודשים – ראובן מילמן, רונן, גלעד ועוד ועוד. החברים מעולם הריצה שונים לגמרי מהחברים של עולם הרכיבות – את אלו מעולם הריצה אני רואה רק באירועים מיוחדים.. בתחרויות. האופי של הפגישות שונה לגמרי, כמו חברים שאתה אוהב ופוגש לעיתים רחוקות מדי.

אבל אנחנו על קו הזינוק, איכשהו אני משער שיהיה איחור אבל לא – ההזנקה נעשית בזמן.. קרן, ג'ו ואני יוצאים יחד. לרגע. ג'ו נעלם די מהר, ולמרות שעוד נראה את הגב והקוקו שלו מרחוק עוד זמן מה, מקרוב כבר לא נראה אותו עד קו הסיום. קרן ואני ממשיכים יחד, בקצב די קבוע כמתוכנן, 4:45 דקות לקילומטר.

אחרי 7.5 ק"מ אני מרגיש קצת את הקרסול, אבל עובר לריצה שלמדתי עם הזמן, ריצה שכמעט לא מפעילה לחץ על הגיד הכואב – והכאב אכן עובר. אני עדיין נשאר בתוכנית של חצי מרתון מהיר ואז mode של השרדות. קרן נראית חזקה, ומצליחה להשאר בקצב הקבוע (ולא למהר יותר מדי, רוב הזמן). אני שם לב שבעליות וירידות אני סוגר עליה פערים או מתרחק ממנה, ובאותה הזדמנות גם מאנשים אחרים ושוב נזכר בעובדה שאנשים לא יודעים לרוץ בירידה – ולמעשה מפעילים שרירים כדי להעצר במקום לתת לגוף לזרום. אני מנצל את הירידה כדי לנוח ולהגביר קצב בו זמנית. בשביל זה יש ירידה, לא?

הפניה צפונה היא הרבע שלי. אני מחלק את הריצה בגדול לארבעה חלקים, כדי להקל את המחשבה והאתגר (אל דאגה, לקראת הסוף אני עוד מחלק את הרבע האחרון ל3-4 חלקים משלו). החלק הראשון הוא עד עין גב, והוא החלק הקל. החלק השני הוא אתגרי –  עדיין מרגישים חזקים אבל אסור להשתולל, ואז החצי מרתון – והחזרה. החלק השלישי (חזרה על החלק השני) הוא חלק אכזרי במיוחד – הוא במגמת עליה, ארוך וישר, ופשוט נמשך ונמשך כאילו עד אין סוף. זכורה לי במיוחד נקודה 3-2 ק"מ לפני הסיבוב, עולים עליה לא קלה (במיוחד בשלב הזה של המירוץ) ופתאום רואים את הקילומטרים האלה בקו ישר – כביש ארוך ארוך ומיאש.

אבל אני מגיע לרבע עם קרן, מרגיש חזק. זוכר כל הזמן את הלקח מרצים את ישראל – גולש יותר מאשר רץ, זורם. לא כואב לי, והמוזיקה פשוט טובה. טובה מאוד אפילו. איזו בחירה מצויינת של רשימה. מדי פעם אני מוצא את עצמי מגביר, במקום לשמור על קרן היא שומרת עלי, אבל בתוך הלב אני מרגיש שמשהו יכול לקרות כאן. הגיד לא מורגש, וכבר עברו 16.. 17..18 ק"מ. אולי יהיה בסדר. אני מגביר מהירות.

נקודת החצי מגיעה אחרי 1:39:10 – קצב שיאפשר לי להגיע בפחות מ3:20, ולקבוע שיא אישי – רק דקה יותר מהר מהקצב הצפוי. אני שמח על הדיוק, אבל מתחיל ללחוץ. בכל תחנת שתיה אני לוקח בקבוק מיים ושותה חצי ממנו, ובכל תחנה שניה, איפה שיש איזוטוני, אני עוצר ושותה כוס או שתיים, לפי מצב הבטן. לשמחתי אני כבר מזהה מתי שתיתי יותר מדי והבטן מפוצצת. פעם פירשתי לא נכון את ההרגשה הזו כעייפות ואכלתי או שתיתי יותר – מה שכמובן גרם למצב להדרדר. הפעם לא נפלתי בפח. כשהבטן התפוצצה פשוט שתיתי פחות, אחרי 20 דקות הכאב עבר וחזרתי לשתות.

הרבע השלישי עובר מהר מהצפוי.. ברובו בקצב של 4:20 עד 4:30.. אני מנסה לא לעלות מעל ה4:30 אבל מוצא את עצמי יותר ויותר רץ סביב ה4:20.. זה מוקדם מדי, אבל אני לא רוצה להאט. יהיה קשה, אז יהיה קשה. זה מרתון, באתי להלחם ולהצליח, ויש כאן סיכוי למשהו טוב. אני לוחץ, ונקודת השליש מגיעה.

חשבתי שאחרי הסיבוב, 12 ק"מ לסיום, אני פשוט אחזיק מעמד, ארוץ 4:20 ואשרוד. זה רק 12 ק"מ. אני מתחיל לתאר כל שלב בתור שלבים בריצה בבית. הנה אני יוצא למסלול של ה12 ק"מ הקל שיש לי ליד הבית, המסלול שאני עושה עם אורן. הנה מסלול של 10, קצר וזריז. אולי המסלול של ה8, והנה – 6 ק"מ זה המסלול שלי מהבית לפארק וחזרה – מסלול שבבית הוא כל כך קצר שאני עושה אותו רק בתור התאוששות מירבית, לעיתים רחוקות בלבד. כל כך קצר בבית, כל כך ארוך היום.

ב8 ק"מ לסיום אני מתחיל לחלק את המסלול לקבוצות של שני קילומטרים, ואז לאחד אחרי השני. מוצא איזה בחור אמריקאי שלא יודע איזה קצב אנחנו רצים (4:20) ורץ איתו קצת. כואב לי, כואב. במיוחד בריאות. הבחור לידי נראה חזק, ואני אומר שאני אנסה להחזיק איתו כמה שיותר, ואז ארד ל4:30.. אבל עוד קצת, עוד קצת ב4:20. עוקפים עוד ועוד אנשים, עליות וירידות. הבחור חזק, חזק מאוד, אבל כנראה שהוא חושב את אותו הדבר עלי, רק שהוא סובל קצת יותר.. ואחרי 20 דקות יחד הוא מאט, רק קצת, ואני מגביר כדי להעלם, טריק קטן שלמדתי עם השנים.

4 ק"מ לסיום, הארבע ראשי (שריר הירך) מתחיל.. לא לכאוב, לא לפעום, להתקרש. אני מרגיש שכל הגמישות הלכה לי מהרגל. כף הרגל השמאלית שלי, זו שעליה אני נזהר עם הגיד, מתחילה לכאוב מאוד. אני משער שהזוית הזהירה שלי מתחילה להשפיע. כואב לי, ואני לא בטוח שאצליח להחזיק בקצב הזה עוד הרבה זמן. 4 ק"מ זה הרבה זמן? 20 דקות כולה, לא? אולי פחות אפילו בקצב שלי.. ננסה להגיע ל39 ק"מ, עוד ק"מ אחד – ואז נראה את טבריה כבר, נראה מה יהיה.

39 מגיע, ולא קורה משהו מיוחד. הכאב רק מתחזק. אני עובד למוד "זה רק כאב". רק כאב עובד ל3 ק"מ, אני מקווה. אני מסכם עם עצמי להאט עד ה40, ואז נראה מה יהיה. אולי עד ה41.

מצד אחד, הקילומטר ה40 לא מגיע כל כך מהר.. מצד שני, אני גם לא מאט. לא ממש מבין למה, הרי סיכמתי עם עצמי.. אבל הגוף, עם כל חוסר הנוחות, מסרב להאט. הוא התרגל לקצב, הוא רוצה את השיא הזה. זה בכלל לא אני, זה הוא. ואז מגיע הטירוף זה סוף המירוץ. אני לא אפרט יותר מאשר מה שהיה שם, אבל בסוף השיר, אני כמעט בדמעות.. אני מאושר.

את החצי השני רצתי ב1:36:18, 3 דקות מהר יותר מאשר החצי הראשון. negative split מעולה, כמו בחלומות. הצלחתי להגיע בדיוק ל3:15 שעות, מספר נחשב וסימבולי, כמו שצריך. 2010 התחילה בזינוק, כמו שרק יכולתי לרצות…

את החוויה, את הרצון לקום בבוקר ולנסות משהו חדש מתוך אותה שיגרה, מתוך אותו מסלול או אותו תחביב – כי דווקא מתוך החזרה, הכושר, המאבקים היום יומיים של הריצה והאופניים, דווקא מתוך ההרגלים והמסלולים הקבועים – דווקא משם צומח האתגר הבא, הבלתי מובן, אפילו לי כרגע – אבל אני בביטחון מלא שהוא יהיה שם.

ואיך אפשר להסביר לזר את האהבה הזו למשהו שאתה עושה כבר שנים, משהו שמזכיר לזר כאב, קושי ואתגר בלתי מובן? יש הרבה זרים, אבל מצאתי שבתוך הזרים ישנה קבוצה של אנשים שמכירים תשוקה, מכירים אהבה לתחביב אמת, משהו שנותן להם עוד ועוד בימים קשים, משהו שלוקח את הדמיון שלהם למקומות אחרים – לא בהכרח ספורט, אבל גיליתי שלאנשים עם תחביב קל יותר להסביר מאיפה אני בא. גם הם שם.

וביום כזה, יום לפני המרתון, אני פוגש הרבה זרים, אנשים שאני לא מכיר – אבל הם לא זרים לי, הם בדיוק כמוני.

מחר נפגש על קו הזינוק.

וואו. כבר 2010. מרתון טבריה עוד יומיים, ולמרות כל מה שאמרתי (וחשבתי!) אני מתרגש. מרתון זה מרתון, אמרתי כבר הרבה פעמים – אחרי איש ברזל, אחרי אולטרה, אחרי מה שתרצו – יש למרתון מקום מיוחד בלבד. זה המרוץ הראשון שאתה חוצה את הגבול לתוך העולם האמיתי של ספורט סיבולת, ולמרוץ הראשון חייב להיות מקום של כבוד, לא?

אז השנה אני לא מחפש שיא, אני מחפש לגמור את המירוץ ללא כאבים מיוחדים. הימים האחרונים היו מאוד מעודדים, תוך כדי שאני מוריד קילומטרז' והופך חלש יותר ויותר, הרגל מרגישה טוב יותר – חוץ מאשר טעות קטנה וכוויות קור שקצת מקשה את ההרגשה בגיד (קשה לי לדעת אם כואב בפנים או בחוץ) – נראה די סבבה. מה שחשוב יותר – אם יהיה סבבה אני יכול להסתער שוב על מרוץ האולטרה במרץ, וזה כבר חדשות משמחות.

מבחינת תכנון, אני חושב להתחיל בקצב טוב של 4:40, אולי 4:50, ולראות מה קורה ב21 ק"מ. יהיה טוב נמשיך, יהיה רע נסבול, יהיה רע מאוד ניקח כדור ונסבול קצת פחות.

קצת עיצות שלי לקראת המרתון, מנסיון עבר:

1. תזונה: תאכלו טוב ביומיים לפני. יום לפני אני דווקא אוהב לאכול פחות כדי להרגיש "קל" יותר (זו הרגשה בלבד, אבל עלי זה עובד). בערב ארוחת פסטה – בשביל ההרגשה, ואם אפשר להצטרף לארוחה של המירוץ אני ממליץ מאוד – זה (די) מגעיל אבל כיף לראות את כולם.
2. תזונה 2: אם אפשר איזו כוס יין קלה בערב לפני – מאוד עוזר להרדם.
3. תזונה 3: בבוקר המירוץ לרוב קמים הרבה לפני – אז אפשר לארגן איזו ארוחת בוקר טובה (אני הולך על 2-3 פרוסות לחם מלא עם דבש). 30-60 דקות לפני המירוץ לתת עוד פאוורבר או משהו דומה – עיכול מהיר והרבה אנרגיה. לשתות מיים, לשתות מיים.
4. תזונה 4: אם תספיקו להתרוקן לפני, חשוב מאוד!
5. אימון: אני אוהב לנוח יומיים לפני, וביום לפני לרוץ 20 דקות מהירות. זה משאיר את השרירים שלי בטוחים וחמים.
6. אימון בוקר: 20 דקות של ריצה ממש, אבל ממש, איטית, כמה שיותר קרוב למועד ההזנקה.
7. ציוד מניעה: קרם נגש שפשפת איפה שרק אפשר לשים. אני חוזר. איפה שרק אפשר לשים. אין דבר כזה יותר מדי, ויש דבר כזה מבאס של פיתמות מדממות בסוף המירוץ. been there.
8. ציוד: להביא הכל, להחליט בבוקר. ציוד חם, קר, מכנסיים, חולצות, הכל. תלבשו 2 דרגות יותר חם ממה שנראה לכם בבוקר – א' כי בבוקר קר יותר ומתחמם מהר וב' כי תתחממו במירוץ.
9. תזונה במירוץ: רק מה שאתם מכירים. אם אין במירוץ מה שאתם מכירים ולא הסתפקתם להתרגל, קחו את זה עליכם. לא נעים ולא כיף, אבל גם כאבי בטן באמצע המירוץ זה לא תענוג גדול.
10. אחרי: להרגע, לשמוח. עשיתם את זה!
11. ציוד אחרי: ביגוד חם להחלפה. אם יש מכנס שעולה על ביגוד הריצה ואפשר ללבוש מהר בלי מקלחת – עדיף.

תמיד אני שוכח את זה למרות שזה לא מפתיע. תמיד זה קשה מחדש, למרות שאני יודע, ותמיד כשאני מתחיל כבר להתאושש אני נזכר שכך זה היה גם בפעם שעברה.

אחרי תחרויות ארוכות לוקח לי בין שבוע לחודש להתאושש. אני לא מדבר על התאוששות פיזית, שהיא בכלל תלוית קושי ולרוב לוקחת שבוע שבועיים אם אני נח. אני מדבר על התאוששות נפשית פסיכולוגית – לצאת לרוץ שוב, לרוץ ריצות ארוכות או לרכוב שעות. החשק כאילו נעלם, ואתה צריך להרים אותו מחדש, ומה שמפתיע בזה (במיוחד אחרי אירוע גדול) שבאותו זמן אתה מאוהב בספורט.. זאת אומרת – מצד אחד אתה נזכר בירוע ומתרגש, ומצד שני לא יוצא להמשיך לעשות מה שעשה לך כל כך טוב.

ולרוב זה בסדר גמור, לנוח כמה חודשים אחרי משהו גדול. נחתי אחרי האולטרה 80 ק"מ, נחתי אחרי האיש ברזל – אבל אחרי המירוץ האתגרי זה יותר בעייתי – זהר ואני רצים את ישראל עוד שלושה שבועות.. זה לא זמן טוב לעצור לנוח. עוד מעט.

[תמונה של רונן טופלברג]

חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני

חלק 2 – מירוץ אתגרי – היום

חלק 3- מירוץ אתגרי – הלילה

(התמונות בפוסט הזה צולמו ע"י רונן טופלברג)

השמש כבר עולה. הלוואי שהייתי יכול להגיד שראינו אותה, אבל לא.. אנחנו ביער, מה שגם ברצינות, השמש עולה במזרח.. ואנחנו בדרכנו המכוונת חזרה אל הים.. מערבה..

אין מה לומר – הבוקר משנה את הכל. העייפות נעלמת, השרירים שמחים, הנפש עליזה. איך שלא נסתכל על זה,  אחרי 5:00 בבוקר יש עוד 4 שעות או פחות, ואנחנו home free.  ארבע שעות. זה גן ילדים.

גן ילדים מעניין. אל תשלחו אליו את המשפחה שלכם.

3 נקודות באופניים מחכות לנו. למטה ביער, שאליה אנחנו מגיעים די מהר, אבל שמים לב כבר שחלק מהאנשים פשוט חתכו דרך הכביש. לא נורא, אנחנו נאמנים לחוקים כמה שאפשר, ומתמקמים יפה שוב במקום האחרון. עוד בילבול לפה, בילבול לשם, ואנחנו במקום הלפני אחרון בדרך חזרה לנקודת ההתחלה. הרכיבה באופניים, הרוח של הבוקר ושל הים – הם תענוג גדול בשביל קרן ובשבילי. שניינו מחייכים ושמחים, רואים את זה גם בסרט של ערוץ 10, קרן כולה זוהרת, צועקת בוקר טוב למצלמה. אחרי 21 שעות של מאמץ. מלכה.

בנקודות ההחלפה האחרונה מתארגנים באמת מהר. הנקודות הבאות הם בריצה – הראשונה זהה לראשונה בתחילת המסלול, ואנחנו רצים אותה במהירות יפה, קבועה ומדויקת. מפליא ממש שעברנו כאן בפעם הראשונה לפני 21 שעות, 4 אנשים שמחים ועירנים, והנה אנחנו שוב, 2 עייפים ומאושרים. זה נראה כל כך מזמן, אבל מרגיש כל כך קרוב, כאילו משהו קרה לתחושת הזמן.

במקום קייאקים ממתין לנו בועז מעז הרים. מסביר על הריצה הבאה עלינו לטובה – ריצת מיים (coastal). החוקים די פשוטים באמת – אסור שהקרסול יהיה מחוץ למיים. יש לנו 2 ק"מ לרוץ ככה עד הנקודה הבאה – נ"צ השקועה מטר וחצי בתוך המיים, ואחריה עוד בערך קילומטר במיים לנקודה הלפני אחרונה, והביתה. אני שם לב שאני כבר קורא לנקודת ההתחלה הביתה – גם בגלל שהתרגלתי לחזור אליה, אבל גם בגלל מה שהיא מסמלת. עוד מעט הולכים הביתה.

אני בקושי מצליח להבין מה בועז מסביר לי – ומבין שהשכל כבר לא ממש מתפקד. אבל מי צריך אותו כשהגוף עובד יופי. הריצה במיים קשה, במיוחד מכיוון שהריצה בעומק לא לענין ויותר קרוב לחוף יש גלים, אז מנסים כמה שיותר להיות בתוך המיים אבל לא יותר מדי. הרגליים כבדות. מגיעים לנ"צ הבא די עייפים, מסתכלים ימינה, שמאלה, מורידים את התיק ולעזאזל – קופצים למיים. חשבתי שזה יהיה מבאס אבל התחושה פשוט נהדרת. הגוף כולו מחושמל. 3-4 דקות ואני מבחין בנ"צ (היא צהובה ובולטת), אבל לא מצליח לקרא מה כתוב עליה. אין לי משקפת, אני פותח את העיניים במיים, אבל פשוט לא מצליח לקרא. קרן מגיעה עם המשקפת ומצילה את המצב. עוד נקודה אחת בכיס.

אין לי הרבה להרחיב על הנקודה הבאה, רצנו בים, היה קשה, הגענו. הרגל מלאה חול רטוב, הלב מלא שמחה. שניהם עולים על גדותיהם, אבל את הנעל אפשר להוריד ולנקות. הקבוצה של פרוספורט והמדריכים עברו אותנו בדרך לצד השני, ויש לנו אתגר. קרן ואני מתחילים לרוץ.

כשאני אומר מתחילים לרוץ, אני מתכוון לזה. אנחנו פשוט משחררים מעצורים. לא ספרינט, כי מי בכלל יכול, אבל מה שיש, נכנס לפעולה. אנחנו עוקפים את המדריכים די מהר, ורואים את הקבוצה של פרו ספורט איך שאנחנו מתחילים לצאת מהחוף לכיוון הדרך. עוד 4 קילומטרים, עוד שלושה. אנחנו רצים חזרה את הדרך המוכרת, זו הפעם השלישית ב24 שעות האחרונות, והפעם האחרונה בזמן הקרוב. פשוט רצים, שנינו מאושרים, המרוץ מגיע לסיומו. אנחנו הולכים לעשות את זה. שרדנו.

הריצה מרגישה מהר, אבל אני חשב שהיא לא כל כך. פוגשים מישהו מאיילות ששמע שאנחנו בסביבה ובא להגיד שלום. הוא רץ איתנו את חצי הקילומטר האחרון. בדיוק. אנחנו בחצי הקילומטר האחרון. מהר יותר, אבל מי בכלל מרגיש משהו כרגע. מהר יותר.

אנחנו הקבוצה השלישית שמסיימת אני חושב, אולי הרביעית, מי זוכר. המיקום לא כל כך משנה למיקום הסופי שיחושב אחר כך. מה שמשנה שעשינו את זה. נכנסים לאיזור הסיום יחד, מתחבקים, מדברים. עשינו את המירוץ האתגרי הראשון בישראל, וזה שלנו. שלנו.

אחרית דבר

את השורות האלה אני כותב ביום רביעי, כמעט שבוע אחרי. אני עדיין שמח כל פעם שאני חושב על המירוץ הזה. הכל היה בו טוב. הכושר דפק, האימונים עזרו – התזונה היתה מעולה, לא היו שפשפות, המאמץ הפיזי היה לא קשה מדי באופן כללי. הניווט הרג אותנו, אבל מי בכלל יודע לנווט. יש מה ללמוד. לקרן ולי אין ספק שנעשה את המירוץ בשנה הבאה, ושנעשה אותו יחד. אני כותב את הפוסטים שלי, ואנשים נוספים רוצים לעשות ולנסות גם בשנה הבאה.

מה עוד אפשר לבקש מיום אחד בחיים? אושר, התנסות, לפגוש אנשים חדשים ונהדרים?

חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני

‎

המירוץ מוזנק ב9:00 ואנחנו מתחילים לרוץ. המטרה הראשונה – חוף הים, ממנו נצא לשעה שעתיים של קייאקים. קבוצות הגברים יצאו ביחידים וקבוצות מעורבות בזוגות. הריצה די מהירה, אבל כמה חילוקי דעות מתגלים בקבוצה: החוקים אוסרים בתחלית האיסור מעבר על כבישים ופסי רכבת, אבל אנחנו מגיעים לפסים ולא מוצאים דרך סביב. שאר הקבוצות, דרך אגב, תקועות איתנו. כמה רעיונות עולים לאויר וראובן מחליט שנעבר את הפסים במקום המסודר, אז אנחנו עוברים. די מהר אנחנו מגיעים לחוף בנווה ים, והקיאקים שממתינים לנו. יש איזשהו נסיון של מישהו לתת הסבר בטיחות אבל למי יש זמן להקשיב. זורקים את התיק לקיאק וקופצים למיים, ראובן ואני, קרן ואסף, ותחילים לחתור.
‎ראובן חותר בכוח. אף אחד מאיתנו לא חותר מקצועי, ולדעתי החתירה קצת מהירה מדי, אבל ראובן כולו בקטע תחרותי, קורא ומעודד את קרן ואסף שקצת אחרינו, שר בשימחה שירי אנרגיה. השירים שלו שונים משלי אבל אני מאוד מתחבר להרגשה של הרצון לשיר בשיא ההתלבות. קורה לכולנו, לא?  אנחנו חותרים וחותרים, אני לומד את הקצב לאט לאט, מוצא תנוחה שתהיה לי קלה (מתברר שיש מקום להשעין את הרגליים ולהשתמש בקייאק כקונטרה, ואחר כך כשכולם יוצאים עם רגליים עייפות ואני לא, מתברר שההחלטה היתה נכונה). אני מנסה להבין מתי יותר קל לחתור, מתי אנחנו יותר מהירים.. קצב קבוע? חתירה איטית וחזקה קרוב לקייאק או מהירה וקבועה רחוק מהסירה? לאט לאט אני נכנס לקצב שנוח לי, מצליח לנוח קצת תוך כדי חתירה, אבל לא מצליח לגרום לראובן להכנס לאותו מצב, מצד שני, לראובן הרבה נסיון במרוצי סיבולת, אז אני סומך על דעתו. אני רק מבקש ממנו שבזמן שאני היה יותר איטי שלא יצעק ויגיד לי למהר, וזה לא יעבור טוב. מקווה שהוא שמע.
‎קשה לזהות את המהירות והמרחק שעוברים בים. המפה לא פשוטה. אנחנו הולכים ומתרחקים מהמתחרים, וגם מהצוות שלנו, אבל מנסים כל כמה זמן לעצור ולחכות (אני) או אפילו לשוט חזרה (ראובן). באיזשהו שלב אנחנו כמעט לא רואים אף אחד מאחורנו וראובן מכריז שזהו חוף היעד, אנחנו חותרים במהירות לחוף… ומגלים שאין אף אחד שם.. מבט מהיר מגלה שכנראה חתרנו קילומטר אחד או שניים יותר מדי.. יש גם חסרונות בלהיות ראשונים. אנחנו ממהרים לחזור לים ולחתור חזרה, ומגיעים, בסופו של דבר, 20 דקות לערך אחרי כולם. לא נורא, כשמסתכלים על 24 שעות. לא נעים גם כן.
‎בסוף אנחנו אכן מגיעים למתחם, מתארגנים לרכיבה, ומקבלים משימה. אסף וראובן לוקחים את הזמן להתאושש, ובסוף ההתארגנות למשימה לוקחת זמן שיא (לפי עז הרים) – אך מצד שני, ברגע שאנחנו מתחילים קרן פותרת את המשימה כל כך מהר שגם בצד החיובי אנחנו רושמים זמן שיא. העצירה הראשונה קצת ארוכה בסופו של דבר, ולמרות שעקפנו קבוצה אחת בדרך והגענו לשתי הקבוצות במתחם, אנחנו שוב יוצאים כמעט אחרונים. אני מקווה שעכשיו, ברכיבת שטח בכרמל, יהיה לנו יותר קל ויותר מהיר.
‎אבל מי שתכנן את המסלל זה וורן, ולוורן אין דבר כזה מסלול אופניים קל. כשאני רואה את תיאור הנ"צ הבא, "על שלט 'שטח אש' לפני עליה", חשש קל מתגנב לליבי.. עליה, שטח אש, ליד מתחם הבננות במיר"ב, טוב זה לא יכול להיות, אבל damn, האם יש מצב שאנחנו מגיעים לעליה של התותח? אוי ואוי אוי. אני משתדל לסתום את הפה, אין טעם לבאס את החברה מראש. היתרון, מצד שני, הוא שאין צורך לנווט. אני יודע איפה העליה הזו בע"פ.
‎ואכן תוך כמה דקות אנחנו שם. בדרך פוגשים את קבוצת הנווטים, כמו שאני קורא להם מכאן והלאה. הם הגיעו מאיזור הנגב, יודעים לנווט תוך כדי שינה אבל מעולם לא רכבו במיר"ב או בעליות כמו שוורן תיכנן לנו. את כל מה שאנחנו עושים בכושר הם משלימים בניווט חכם. במרוץ אתגרי, כך מתברר, ניווט פשוט חשוב יותר. הקבוצה נלחמת בעלייה, אבל לנו כבר יש בעיות משלנו. אסף לא רכב בשטח מימיו , ראובן לא רכב כלל באופני הרים בשנה האחרונה, והעלייה של התותח היא ממש לא עלייה למתחילים – היא תלולה, היא מדורדרת, היא פשוט קשה. תוסיפו לזה את המאמץ שלפני, החום של צהרי יום, ומתגלה אתגר לא פשוט. קרן טסה קדימה, ואני מנסה לעזור כמה שיותר.. מה שמצחיק הוא שהעזרה הזו היא משהו שרוכבי שטח רגילים אליו – דחיפה קטנה בעליה קשה, עזרה עם האופניים, זה קורה וכולנו עוזרים זה לזה. טריאתלטים לא רגילים לזה – טריאתלון הוא ספורט שמקדש את האינדיבידואל, עד רמה שאסור להיות קרובים אחד לשני ברכיבה על אופניים.
‎נראה לי שזה אחד הדברים המעניינים ביותר שאני רואה בתחרות הזו – אנשים מתנהגים בצורה מאוד סטריאוטיפית. קבוצת אנדיור המקצוענית עושה הכל מושלם, אז זה לא נחשב. הנווטים מנווטים, האצנים מתקשים ברכיבה, הטריאתלטים פחות משתפים פעולה כקבוצה, ומדריכי הכושר שומרים על מצב רוח. כמובן שאני מגזים, אבל מהבחינה הזו אני ממש רואה תת מאפיינים שכמעט מאפשרים לי לדעת מאיזה רקע מגיע כל מתחרה. אני אוהב דברים כאלה, סדר בבלאגן.
‎אבל לכל עלייה יש סוף, והסוף של התותח טוב במיוחד – הוא פשוט יפה. אפשר לנוח, להסתכל על הנוף, ואחריו יש ירידה מטורפת. כשאני חושב על זה אני לא ממש בטוח שירידה היא מנוחה לכולם, אבל בשבילי זה משב רוח מחודש. אנחנו שוב נפגשים עם הנווטים, והם ממשיכים בדרכם. אחרי דיון ניווטי ארוך אנחנו ממשיכים באותו הכיוון, ומגיעים לנקודה 8 בדיוק כשהקבוצה הזו עוזבת.. שוב אנחנו ממלאים במהירות מה שהם עושים בניווט. בשלב הזה אנחנו מחליטים אחת משלוש ההחלטות הרעות שאנחנו לוקחים במירוץ הזה, ולא ממשיכים כמו הנווטים אלא לעבר חוות מקורה. שעות רבות אחרי כן וורן יספר לי שזו נקודת הניווט הקשה ביותר שהיתה (בין נקודה 8 ל9) משום שההחלטה שלקחנו היא בדיוק ההחלטה שנווט לא אמור לקחת.. אבל מי שפחות דווקא כן.. ואנחנו נפלו בפח.
‎די מהר, כחצי שעה אחרי כן, הבנו גם אנחנו שנפלנו בפח, אבל החלטנו ללכת לכיוון ההחלטה הגרועה השנייה של היום – לחצות "דוך" את ההר, ולנסות למצא דרך איפשהו שם. אז דעו לכם, נווטים צעירים (המנוסים בינכם יודעים יותר טוב) – לא עושים את זה. שעה וחצי לקח לנו לעלות למעלה, חצי שעה לרדת, שלא נדבר על הרגל המפוצצת שריטות והקוצים שהוצאתי מהת$%#$ עד השעה 5 בבוקר כשהחלפתי מכנס רכיבה, ועד 12 בצהריים כשניסיתי לנקות את הגרביים. התקפלנו כשראינו שעובר יותר מדי זמן, השמש מתחילה לרדת ואין דרך. היינו מותשים וקצת עייפים כבר, והוחלט לנסות להגיע כמה שיותר מהר לנקודה 10, ואולי פשוט לוותר על 9.
‎בדרך טיפסנו על ההר ליד הישוב עופר, והלילה התחיל לרדת. מהשעה 17:00 ההוראה היתה לרכוב עם פנסים, אבל במהרה ירד חושך בכל מקרה. ראובן ואסף התחילו לדבר על פרישה, משום שלא היו רגילים ברכיבה על אופני הרים, והחושך רק הגדיל את הפחד. היה מאוד מבאס לשמוע על המחשבות שלהם, והיה יותר קשה לשמוע שהם מחליטים לפרוש. אני מכבד את ההחלטה האמיצה, הידיעה איפה הגבול של לנסות בכוח ואיפה אין טעם והסכנה להפצע גדולה יותר מדי, אבל בכל זאת, היה קשה. באותו רגע גם קרן ואני למעשה הפסדנו במירוץ, משום שנקודות העונשין על פרישת משתתף גבוהות מאוד, ושניים פירושם הפסד למעשה – אבל באותו רגע לא ידענו ולא חשבנו על זה. התקשרנו ליידע את המארגנים ולשאול כיצד להמשיך, ליווינו את הזוג עד מקום שקל לחזור ממנו לנקודות ההתחלה, ופנינו שנינו אל החושך, בגלל שלשנינו היה ברור שאת המירוץ הזה אנחנו מסיימים. אין כאן שאלה.

יש לנו עוד 15 שעות.

חלק 3- מירוץ אתגרי – הלילה

חלק 4 – מירוץ אתגרי – הבוקר

[קישור לוידיאו על המירוץ מערוץ 10]

חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני

חלק 2 – מירוץ אתגרי – היום

הלילה הוא ארוך, והוא עוד יתארך. מ6:00 בערב עד 5:00 בבוקר לערך, 11 שעות שנראות כמו נצח. כאן מתחיל המאבק האמיתי של המירוץ כמעט בכל המובנים: העייפות הפיזית בשיאה, הניווט קשה פי כמה, והעייפות הנפשית, הרצון לישון, כבר מכה בך בגלים, אתה לא רואה מספיק טוב, ופשוט קשה.

לשמחתי, יש לי את קרן איתי, ולשנינו ברור שכל זה לא משנה. דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, אנחנו נרכוב, נרוץ, נלך, ונתקדם לאט לאט עד סוף הלילה. לא עד סוף המסלול – זה לא רלוונטי – רק הזמן משנה. פשוט נעשה הכל הכי מהר עד שיהיה אור בחוץ.

אנחנו מתחילים את הלילה הזה בעופר, יחד עם קבוצת המדריכים, בדרכנו לנקודה 9. מתחילים להכיר את הקבוצה המדהימה הזו, 3 בנים ובת, כל אחד מהתמחות אחרת בקאנטרי ג בתל אביב: מדריכת שחיה, מדריך חדר כושר, טריאתלט ואני לא זוכר כרגע את הרביעי. מה שבולט לי מייד היא האנרגיה שלהם. הם מעודדים אחד את השני, צוחקים, כאילו מעבירים שיעור זה לזה. הם לא מנוסים בטירוף, יש להם כושר והמון נשמה. השעה כבר 18:00 או 19:00, וזה אומר שהם כבר 11-12 שעות בשטח, והם חזקים בטירוף. כל הכבוד לחבר'ה האלה, באמת. כולי הערכה.

נקודה 9 נמצאת באמצע שום מקום, ולא פלא שהיה קשה למצא אותה. אבל אחריה נקודה 10, למרגלות חורשן, די זריזה. כשאנחנו מגיעים, הרבה אחרי הcut off time, מודיעים לנו שנוותר על נקודות 11,12,13 שמפוזרות מסביב לחורשן, רחוק רחוק, ונעבור ישר ל14. גם את המשימה שהיינו אמורים לקבל כאן (איזשהו פאזל) לא נקבל. מצד שני אנחנו מקבלים עונשין של 15 דקות שבהן אסור לנו לעזוב את המקום. מנצלים את הזמן לשבת, לאכול, לנוח, למלא מיים. אנחנו מחליטים להמשיך עם הקבוצה כדי להיות פחות לבד ולקוות שהם יודעים לנווט יותר טוב מאיתנו. זה לא אמור להיות קשה מאוד, כל מה שצריך זה לדעת לקרא מפה – אפילו את זה אנחנו לא ממש מצליחים 

נקודה 14 די קלה למציאה, ונקודה 15 קצת טריקית בהתחלה – אם נמצא את השביל הנכון הוא ייקח אותנו כמה קילומטרים בצורה די ישרה לנקודה. אם לא, אז פחות. אני מתחיל להיות משתתף פעיל יותר בניווט, ולפחות מצליח לעזור קצת בכמה נקודות. לא שאנחנו לא מתבלבלים, עולים עליה אחת יותר מדי אחרי פיספוס של מעבר בקר קטן בצד הדרך, אבל בגדול לא מבזבזים יותר מדי זמן ואנחנו על השביל הנכון, בדרך לקבר השייח. הירח עולה, זהוב וגדול, והתנים מתחילים ליילל בכל הסביבה, קוראים זה לזה. אין חיות ליידנו, אנחנו חבורה גדולה מדי, רעשנית מדי ומלאת אור, אבל הם בסביבה, אתה פשוט יודע (ושומע) את זה. עולים יורדים, יורדים ועולים, קרן ואני רצים קדימה בעליות ומחכים. זה קצת מתסכל אבל שנינו יודעים שאי אפשר לעזוב את הקבוצה השניה, לבד אנחנו עדיין לא רוצים להסתובב בלילה הזה.

בקבר השייח מחכה לנו צוות צילום ונמרוד מהעזים, מדברים ומקשקשים קצת, והקבוצה של המדריכים מתראיינת. הם ממש אוהבים את זה, ואני כבר רוצה לזוז. נמרוד קצת מקשקש איתנו והם מבקשים גם לראיין אותנו, במיוחד על העזיבה של ראובן ואסף אז אנחנו משתפים פעולה, אבל כשהקבוצה מתחילה להתמהמה, למלא מיים ואוכל, אנחנו מחליטים להמשיך לבדנו. הקבוצה של אנדיור מגיעה, הם כל כך מהירים שהם עוקפים אותנו למרות שהם עשו את נקודות 11,12 (לדעתי את 13 אף אחד לא עשה), אבל הם רק מגיעים ואנחנו זזים. הנקודות הבאות (16,17) במיר"ב, ואני לא צריך מפה בשביל להגיע לשם. אני גם לא צריך אור.

העליה למיר"ב קשה, אבל מהירה. אנחנו עוברים ליד נקודה 16 בדרך ל17, וממשיכים, אבל זה כבר בקטנה. גם קרן וגם אני מכירים, אוהבים, מרגישים כמעט בבית. זה לא יאמן כמה זה טוב לראות שעוד רגע מחליפים חזרה לריצה, קצת לנוח מהאופניים, וכמה טוב לרכוב באיזורים שאתה מכיר בלי פחד להאבד שוב. אני לא מקנא במי שלא מכיר כאן כלום באף שלב.. זה כמו טיול אינסופי בתוך כלום, בחושך. אבל כמו שכתבתי, נקודה 16 מגיעה מהר, ואיתה 17, שאליהן אנחנו מגיעים ראשונים (יש!) ויש חניה.

אנחנו כבר בשוונג, אין מה לאמר. נראה לי שהעייפות ירדה קצת אפילו. מתארגנים מהר, אולי מהר מדי.. מיים, שלום שלום. הצוות המדהים של עז הרים כולם כאן כבר עייפים ורואים את זה, אוכלים פולקה לארוחת ערב. אוח, הריח, הריח.. אם נמהר ונצא מכאן, נסבול פחות  אני מחליף לבגדי ריצה, מוצא עוד כמה קוצים מהרפתקאת היום שנראית כל כך רחוקה עכשיו, ומסתכל על המפה והנקודות הבאות. 18 נראית מפחידה – היא ליד עליית הזבל של דליה. לפני שבועיים שלושה רצתי שם עם זהר כשהתאמנו לרצים את ישראל וזה היה כואב, אבל המסלול היה די דומה.. המזל, המזל מתחיל להאיר לנו פנים. אנחנו בלי המפה ובלי תיאור הנקודות, פשוט יוצאים לדרך. העליה של ג'ואל ושבילי רון למטה (עליות לא קלות בשטח אבל לא רצינו להגיע לכביש למטה, זה אסור), ואנחנו בדרך.

אם כשהיינו על האופניים בקבוצה גדולה החיות התרחקו מאיתנו, בריצה כזוג הן מרגישות פחות מאויימות, מה שאומר שאנחנו מרגישים יותר. חזיר עצום (בלילה הכל עצום, אני יודע, אבל החזירים כאן משוגעים!) חוצה את הדרך לידנו ופשוט נכנס בגדר שבצד, עובר דרכה. אני שמח שהוא עובר דרכה, ולא נשאר עצבני ומבוהל ליידנו. כל הכבוד לחזיר החזק ולבונה הגדר החלשה. אנחנו ממשיכים בדרכנו, קצת רצים וקצת הולכים, לפי העייפות ולפי התוואי. ברור שכשנגיע לעלייה עצמה נלך יותר. זו עלייה מהגיהנום – תלולה, מאובננת, ארוכה. הו וורן וורן.

ככה לפחות חשבתי. אבל למה לעלות את העליה הזו פעם אחת, אם אפשר שלוש? הרי לא היה מספיק קשה גם ככה. אז בטעות (טעות? זה כל כך קטן, פיצפון, משהו שיכול לקרות לכל אחד, נשבע!) לקחתי את המפה הלא נכונה בנקודה האחרונה. כן, שמעתם את זה נכון, קראתם את זה כאן לראשונה. בגלל שהלכנו לפי תוואי שאני מכיר ובכלל לא הסתכלנו במפה, לא ראינו גם שפשוט אין לנו מפה.. והפעם הראשונה ששמנו לב היתה במרחק כמה קילומטרים מהיער, למרגלות העלייה. למזלנו עדיין היה לנו את ההסבר הטקסטואלי, אז החלטנו לנסות. נקודה 18 אמורה להיות בראש העליה כמעט, נקודה 19 במקום בלתי מוכר ונקודה 20 בנחל מערות. בלי מפה לא היה סיכוי לנקודה 19, אבל את 18,20 האמנתי שאוכל למצא בלילה. אבל לא כשעז הרים במשחק. זוכרים שדיברתי על "גדר המקיפה מטע זיתים"? איזו גדר, איזה מטע, איזה זיתים. עציצים בקושי, 200 מ' מהדרך. לא היה לנו סיכוי למצא, ובאמת.. לא מצאנו. חיפשנו, חיפשנו. מצאנו שני תנים שצחקו עלינו בצחוק המטורף שלהם והתבוננו בנו כמה דקות עם עיניים נוצצות ומפחידות.. באותו רגע חשבתי לעצמי שהם אמורים לברוח, ולמה הם לא יודעים את זה.. אבל החלטתי לא להגיד שום דבר כדי לא להפחיד את קרן..

אז לא מצאנו את הנקודה. ואחרי חצי שעה או משהו כזה נכנענו. התחלנו לרדת למטה.. והנה אורות עולים לקראתנו.. האם ניצלנו?

כן, לפחות עכשיו. הקבוצה של רן, אביב וגווין מאנדיור (המתחרה הרביעי שלהם פרש), מובילי המירוץ בזמנים, עולים מולנו. שלום, שלום, והנה מתבררת עובדה מעניינת – יש להם מפה, אבל אין להם את התיאור הטקסטואלי. מי אמר שמזל לא משחק תפקיד חשוב במירוצים אתגריים? החלטנו לחפש יחד את הנקודה האובדת.. שוב.. מטפסים את העליה, ומגיעים למזבלה. רק דבר אחד קטן – הנקודה אמורה להיות 800 מ' לפני המזבלה.. יורדים חזרה, ומתחילים לחפש. שוב עוברת חצי שעה.. אבל אל דאגה, בסופה פרס – רן, עם עייני נץ לילה (לא רציתי להגיד ינשוף) מזהה את הנ"צ, על גדר קטנה המקיפה עציצי עצים שאולי יום אחד יהיו זיתים. כולנו צוחקים בכאב. אפשר להמשיך.

קרן ואני מתלבטים אם להמשיך עם אנדיור או לחתוך לנקודה 20. 20 יותר בטוחה ותאפשר לנו לחזור לפני הcut off הבא, ואולי להרויח עוד כמה נקודות. אבל 19 נקודה קשה ויהיה מענין לנסות למצא אותה. הצוות של רן מרגיע אותנו ואומר שהם לא באטרף, וישמחו שנצטרף. אני לא יכול להגיד עד כמה אני מעריך את זה: להסתכל מעבר לתחרות, לקבוצה אחרת ולהזמין אותנו להצטרף. שלא יהיה לכם ספק: הקבוצה הזו חזקה מאיתנו גם בכושר וגם בניווט. אני בודק עם קרן שרוצה להצטרף אפילו יותר ממני, ואנחנו הולכים על זה. בפעם הבאה שננוח יהיה כבר בוקר.

המסע עם הקבוצה החדשה מרשים. רן ואביב נקצוענים. למודי מרוצים דומים, הם זזים כצוות, הולכים מהר ורצים גם כן. מנווטים במהירות ולוקחים החלטות יחד, זה פשוט תענוג. גווין לא מסתדר טוב עם ההליכה, הוא אצן וזה פשוט מוזר וקשה לו. מי שלא היה שם לא מבין – זו לא פלצנות.. לפעמים ללכת ולרוץ לאט יותר קשה מלרוץ מהר, רק בגלל הסיבה שהגוף שלנו התרגל למשהו אחר. אבל אנחנו מתקדמים בסה"כ בקצב טוב. מתקדמים לאן, זו כבר שאלה אחרת. אנחנו פשוט לא מוצאים את נקודה 19. באיזשהו שלב, אחרי ירידות ועליות רבות, גם לא מוצאים את עצמנו. אנחנו מחליטים פשוט להמשיך מערבה, להגיע לכיוון כביש 4 ולרוץ דרומה לעבר נחל מערות, די דומה לתכנון של קרן ושלי, אבל למה לעשות את זה ישר אם אפשר להתחיל את הטעות הקריטית השלישית והאחרונה של היום (הלילה), ולנסות לקצר דרך נחל שפגשנו בדרך… הנחל הוא נחל בוסתן, ומי שמכיר יודע שהכלב הקטן הולך צפונה כמו שהוא הולך מערבה.. וכן, ברגע שאתה בפנים אין דרך יציאה.

שעה וחצי או שעתיים הלכנו בקקה הזה. אי אפשר לרוץ כמובן. סלעים ענקיים, קפיצות, מפלים.. בלי מיים, נכון, אבל עדיין. כואב ברגליים. אתה יודע שטעית, אתה יודע שאתה הולך ומתרחק ותצטרך לרוץ הכל חזרה, אבל אין לך מה לעשות אלא ללכת מהר, להזהר, לקוות שזה יגמר מתישהו, עדיף מוקדם מאשר מאוחר. העינייים כבר לא רואות כל כך טוב ב3:30-4:00 בבוקר, הרגליים פחות יציבות.. ממש זמן לא טוב ללכת על בולדרים.. אבל זה המצב, וכולנו חושקים שיניים ורגליים והולכים קדימה. עוד דקה, עוד 10, עוד חצי שעה. שומעים לרגע את כביש 4 אבל זה נעלם, חושבים שהנה נגמר הנחל אבל זה רק עיקול. אך אל דאגה, לכל נחל יש סוף, וגם של זה מגיע. 10 ק"מ לערך צפונה מאיפה שהיינו אמורים להיות. תענוג גדול.

מתקשרים לעז הרים. השעה 4:30 והcutoff הוא ב5:00. אין מצב שנגיע אפילו אם היינו בשיא הכושר. אבל עז הרים לא יכולים כרגע ואנחנו מתחילים לרוץ חזרה, אולי נספיק להגיע גם לנחל ולהרויח עוד נקודה. אני חושב על דרכי קיצור חזרה אחרי נקודה 20 לעבר 21.. לפחות זה מעסיק את הראש. אבל בסוף אין צורך – שני רכבים של עז הרים מגיעים, מודיעים לנו לחתוך לכביש ולקבל איסוף. קצת מבאס, אבל כבר מאוחר מדי להתבלגן ביער, והשמש עוד רגע עולה.

כן, חברים, הלילה כמעט עבר, האור עולה. ניצלנו.

לחלק הרביעי – מירוץ אתגרי – הבוקר