קטגוריה: אופניים

להגיב

לאט לאט, כשהפציעה שלי הולכת ונעלמת (סבלנות! סבלנות!), אני מתחיל לחזור לכושר. הכל כואב בכל רכיבה – כולל הכבוד האבוד כשאני אבוד שם מאחור – כשאני מנסה לתאר את תמיד נראה לי שכאב המאמץ הוא אותו כאב רגיל, אלא שהפעם ההתאוששות קשה יותר, והריאות שורפות יותר, והחשוב מכל.. ההרגשה הטובה כמעט לא מגיע. האם ככה מרגישים אנשים חדשים בספורט?

שני הדברים היחידים שמחזיקים אותי בתמונה הם החבר'ה – כיף להיות שוב ברכיבות של הקומונה הטובה בישראל, יחד עם אנשים חדשים וקצת פחות פרצופים מוכרים אבל אותה רוח שנשארה, וכן הידיעה מנסיון עבר שתוך שבועיים עד שלושה אני אמור כבר להרגיש הרבה יותר טוב עם כל זה.

בנתיים, בין רכיבה לרכיבה, ריצות קצרות ומיאשות – לצאת מהבית לריצה של חצי שעה ולקוות שלא יכאב, זה נגמר עוד לפני שזה מתחיל אבל אני יודע שאסור לי יותר. השבוע הגעתי לשלוש ריצות, ואפילו לריצה אחת של 8 ק"מ. בשבוע הבא ארוץ 3-4 פעמים, גם כן 8 ק"מ, ואולי ריצה אחת של 10. עדיין בלי עליות ובלי שטח, אבל לאט לאט אני מקווה להגיע גם לשם.

בקרוב, אני חוזר. סוף סוף.

אופיר בפיוט מיוחד אחרי המפגש אופניים-ריצה שלנו אתמול.. בחום הרב:

הוא צלצל: אני באתר שלך בין 18 ל- 20. תצטרף?
מגניב, עניתי. אבדוק עם ה – .
בדקתי. ה- ה- שחררה.
רוצה להודיע. הוא לא עונה. לא עונה לסמסים.
כבר התלבשתי. מה לעשות?
יוצא לבד.
מטפס ליובל.
רואה משהו / מישהו שנראה מוכר. זה הוא.
הוא לא רוכב. הוא רץ.
מהר הוא רץ (לא יחף…)
עושים סינגלים בעליה ובירידה.
אותו קצב כל הזמן. לא משנה מה יש בדרך..
יורדים מצד אחד, מטפסים לצד שני בשבלול.
אותו קצב. הוא רץ אני רוכב.
הגענו למעלה, נכנסים לסינגל של החירבה.
אותו קצב גם בקיר שלפני החירבה.
הוא קצת לפני.
עובר את החירבה ורואה קבוצת גברים שמנמנים.
כולם עם מצלמות.
מצלמות גדולות מאד. עם זום מרשים.
כולם מצלמים את הקיר המערבי של החירבה.
הם לא מצלמים את הקיר.
הם מצלמים את דוגמנית העירום שצמודה אליו.
מאמה מייה… היא לבושה "רק" בבגדי חווה.
נתוניה מרנינים ביותר.
ואני תמיד חשבתי שעופרים יש רק בספורי במבי…
מתמתחת בזויות מפעימות מאד.
מקצוענית. ויפה. מאד.
והוא?
עדיין באותו קצב.
ואני? אני מאיט.
כבר לא באותו הקצב.
והיא?
עדיין זזה. בקצב משלה.
והם?
והם מצלמים. תקריבים. בקצב שלהם.
מה קורה פה?
הרי זאת לא חזירת הבר המוכרת.
זאת חיה אחרת לגמרי…
אני שם לב שאין בנות שמצלמות.
רק בנים. שמנמנים.
צילום אומנותי.
אני חושב, איך זה שכל האמנים דומים???
עובר את הנקודה שבה רכיבה עם ראש מסובב פירושו סכנת התנגשות בסלעים.
בטיחות זה מאד חשוב אבל…
אני הרי אוהב צילום. אוהב גם טבע …
אולי אחזור?
לא. אני אולי שמנמן אבל לא אמן.
חבל.
נגזר עלי להסתפק בחזירת הבר..
והוא?
הוא כבר נעלם.
אני מגביר מהירות רק כדי לוודא שהוא לא פיספס…
מגיע אליו.
לא. הוא לא פיספס.
אבל שמר על הקצב.
מקצוען. לא נותן לדברים לא חשובים לקלקל את תוכנית האימון.
אני לא מקצוען.
יורדים בחזרה את השבלול.
משם לחרש ולאוטו.
לפני שנפרדים אנו מסכימים שחורשים זה אחלה מקום לרכיבות.
גם לאומנות.
אני ממשיך הביתה.
לא שוכח להודות לאשתי על שלא מנעה ממני קצת תרבות ואמנות.
נראה לי שגם אני אקנה מצלמה עם זום גדול.
אולי אהיה אמן?

יום שישי שבע בבוקר, יום רגוע לכל הדעות. פורטו, אילן ואני יוצאים לתכנון של 4 שעות במיטב של מיר"ב. בסופו של דבר אנחנו עושים קצת יותר מ3, אבל שלוש שעות על סינגל ספיד במיר"ב הן שלוש שעות של אמת. והן נחשבות.

הפרטים הטכניים לא משעממים אבל ארוכים מדי בשבילי לכתוב אותם כרגע. היו הרבה עליות, היו סינגלים מדהימים. אביב במיר"ב, אחד הדברים הטובים שאפשר למצא במקום הזה. מצאנו עליות חדשות, הוצאנו את הנשמה בעליות מוכרות, ואני אישית לא ממש דהרתי בירידות וסינגלים אהובים. זה מדהים אותי כמה לא-מהר אני חוזר לרכיבות טכניות, או למגע הטכני האמיתי, אחרי הפסקות ארוכות. לחזור לבסיס זה no brainer – בערך 20 דקות על האופניים ואתה דוהר, קצת פחות מהר אבל לא משהו שמישהו שם לב – כמעט כאילו לא הפסקת.. אבל את אותה עליה שאתה מגיע אליה ב90% דופק ויש סלע גדול לעלות (הינט הינט: שלושת הסלעים בקמיקזה..) אתה פשוט לא מצליח לעשות – ולא בגלל הכושר, אלא בגלל שב90% דופק קשה יותר לכוון, ואני מוצא את עצמי שוב ושוב בשיחים.

אני עדיין מחכה לסרטון מבית היוצר של אילן, אין לי ספק שהוא יהיה מדהים  אותי דווקא מעניינת העליה בסינגל של השירותים, אותה עשיתי לאט ובבחירת קווים גרוע מתמיד – מענין אותי לראות רכיבה כשאני לא בפוקוס.

אבל אחרי הכל, אין על חזרה לסינגל ספיד ולחבר'ה. ואין על רכיבת בוקר ביום שישי.

החורף בארץ הוא אחת התקופות הנהדרות ביותר להתאמן. לרוב לא קר מדי, כמויות הגשם (לצערנו) נמוכות, וחוץ מכמה מקומות בזמנים מסויימים, אפשר לרכוב ולרוץ בשטח כמעט בכל מקום.

אבל החורף מביא עימו בעיה אחרת: חושך. השמש שוקעת ב17:00 וזורחת בסביבות 6.. לאלו מאיתנו שחוזרים מהעבודה והלימודים ואז יוצאים לאימון, מסוכן לרוץ ולרכוב בלי לראות ולהראות. הנה כמה עיצות שכדאי לשים לב אליהן:

1. לבוש – לבשו ביגוד בהיר ומחזיר אור אם אפשר. רוב חולצות הרכיבה והריצה, נעלי ריצה וכדומה כבר כוללים מחזירי אור לא רעים, אבל אל תשכחו את האופניים, ואם אתם יכולים ללכת עד הקצה, אז ציוד זוהר במיוחד כמו מעיל הריצה והחולצות של ברוקס שעזרו לנו מאוד ברצים את ישראל (ברוקס ספינסרו ועזרו לנו, סיפקו לנו חולצה קצרה, ושני מעילים שונים זוהרים מאוד).
2. כיוון – בריצה רצים מול התנועה, ברכיבה עם התנועה. לא משנה כמה נראה מדי פעם הגיוני אחרת – אם אתם יחד עם רכבים כדאי לשמור על החוק הזה (ועל חוק המשנה: אם אפשר בלי רכבים תמיד עדיף).
3. פנס – פנס ראש לריצה ופנס כידון (ופנס קסדה בונוס) לרכיבה – כדי שתוכלו לראות בדיוק לאן אתם מתקדמים, ולהיראות מרחוק כשמתקרבים אליכם. מדובר בפנס רציני שמאיר את הלילה כמו יום, על פנסים לרכיבת לילה כתבתי בעבר. אל תשכחו בלינקר מאחורה, גם בריצה, גם אם אתם רצים בירקון – רוכבים ואצנים אחרים יכולים לראות אתכם מרחוק בעזרת פנס מהבהב פשוט.
4. חימום – בחורף לא רק חשוך, גם קר יותר. התלבשו היטב, עדיף בכמה שכבות, מקסימום אפשר להוריד קצת בדרך. זיכרו שהחלק התחתון בריצה מתחמם יותר (אז עדיף לרוץ עם חולצה ארוכה ומכנס קצר ולא ההיפך) ובאופניים פקטור קור הרוח חשוב גם הוא. באופניים אני נוהג לרכוב עם תיק גדול יותר גם לרכיבות קצרות כדי לאפשר איפסון של ביגוד ארוך, במיוחד בשטח בו התוואי משפיע בין השאר על הטמפרטורה. שימו לב ותנו דגש לחימום עדין בתחילת האימון.
5. לא לשכוח משקפי שמש – רגע, לא דיברנו על חושך? אז כן, במיוחד ברכיבת שטח, מסוכן מאוד לרכוב ללא הגנה לעיניים, דברים עפים וכדומה. אל תרכבו עיוורים – החליפו את העדשות לשקופות וריכבו מוגנים.
6. נסו לעבור לבוקר – השמש עולה ב6:00, ויש קצת אור לפני רוב החורף. אם השעות האלה אפשריות, נסו אותן קצת, אפילו אם קל לכם יותר בלילה. שווה לשמור על החיים.

מאת ליאור | תגובות (4) | טרקבקים (0)

אחרי שבועיים של ריצות (בעיקר) וקצת רכיבות כביש, התגעגעתי לשטח.. לסינגלים, לטכני, לירוק, לחברים. ההרגשה החופשית והאנדרנלין של רכיבת XC (או AM כמו שהיום קוראים לזה).. ולכל סופ"ש יש, כמו שאומרים אצלנו, שבת.

6:30 בברקן, אילן מודיע לי, ואני שם בזמן. צוות המובילים כולל את הלוטמים וצחי, צוות המובלים כולל את אילן, ספרוקט, אופיר ואני. ממש כמעט כל החבורה. מתארגנים לאט ויוצאים לכיוון מענית מזוית שאני לא מכיר.

הסינגלים זהב, פלטינה. הברמים פשוט מכניסים אותי פנימה באחיזה אוהבת וזורקים אותי במהירות החוצה, אני מרגיש קצת לא מחובר, לא משהו שמישהו ישים לב אליו אבל הפניות שלי לא מדוייקות, חסרים 5 ס"מ פה, 2 ס"מ שם.. 40 דקות או שעה אח"כ הכל מתאפס. זה כמו לרכוב על אופניים.

https://web.archive.org/web/20081216114717if_/http://maps.google.com/maps?q=http:%2F%2Ftrail.motionbased.com%2Ftrail%2Fkml%2Fepisode.kml%3FepisodePkValues%3D7218884&ie=UTF8&t=h&ll=32.459358,35.034734&spn=0.030781,0.030365&output=embed&s=AARTsJojhi3M-MWOGVsoBAj5o4u07OFtJA
View Larger Map

אם מישהו מוכן לתת כאן את שמות הסינגלים, זה יהיה ממש נחמד

איזו דרך לחזור לרכיבת כביש. טריאתלון אילת סיפק לי את הסיבה לרדת לעיר הדרומית לרכוב קצת במסלול של הישראמן (שהוא לא ממש לגמרי ברור לי, אבל קוי המתאר ידועים), לטפס את ההרים ולעשות קצת קילומטרים.

אני מתעורר ב5 בבוקר, כדי להספיק לפני החום. איזה לפני ואיזה 5 בבוקר. חושך מוחלט בחוץ. מכוון את השעון ל5:20 וחוזר לנסות לישון. הדר, מתחרה בעילית שישינה איתנו בחדר (אנחנו 4 בחדר, 3 מתחרים ואני) קמה עוד לפני, לאכול ולהתארגן. הזינוק שלה ב6:45, שזה קצת יותר מאוחר משלי, אבל לתוך המיים. זה פחד אמיתי בקור הזה, אבל הבחורה קשוחה. נדב, בן 16, מתחרה מחר בנוער וישן כאילו אין מחר. ככה זה ילדים, שום דבר לא מעיר אותם. אני מסתובב סביבו, מזיז את הציוד והאופניים, ויוצא אל הקור ואל זריחת השמש.. דווקא נעים בחוץ, אז אני משאיר את הכפפות הארוכות ברכב.

דימדומים של זריחה, והכביש משובץ ברוכבים, רובם הפוך ממני לכיוון הזינוק של המירוץ. אני לכיוון העיר, לחצות ולהמשיך אל ההרים. הטמפרטואה מושלמת: קריר של בוקר, מה שעוזר לי קצת להרים את הדופק ולנסות להתחמם. העליה מתחילה אחרי 3 ק"מ מהמלון בערך, אז אין בעיה להרים דופק.

עובר את העיר, מגיע לבסיס הצבאי בתחילת העליה הגדולה (למרות שעד עכשיו היתה עליה גם כן). אני מרגיש את התאומים, ולא אוהב את זה בכלל. גם כשהייתה לי פציעה, היא הופיעה רק בריצה, לא ברכיבה. אני נזכר בבחור שפגשתי אתמול שרק בא ללוות את אישתו\חברה\מי יודע, מכיוון שיש לו קרע בתאומים (הוא הרביעי שאני פוגש עם זה בשבועיים האחרונים, כמו מדבקה של חברת הייטק על רכב שאתה פתאום מתחיל לשים לב אליה בכל פינה) שכואב לו רק שהוא רוכב. ענין של זוויות, אני משער. לכן לא כאב לי על אופני השטח, אבל בכביש זה שונה. מדאיג.

בבסיס אני עוצר כדי לשים את המוזיקה. אני לרוב לא רוכב עם מוזיקה אבל היום הולך להיות ארוך, קשה, ובודד. מתלבט בין שירי אנרגיה וליאונרד כהן והולך על האחרון. ככה יהיה לי מילים להקשיב להן, וגם קצת רגוע, כי אין למה למהר. זה הכל בראש, ואני מנסה למצא את השלווה שקצת נעלמה לי עם הפציעות. ליאונרד שר על געגועים, ואני מתחיל לטפס.

הקיר הראשון הוא החלק הקשה. לא מדדתי זמן אבל אני משער שזה משהו כמו 30-40 דקות של טיפוס, לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל טיפוס. ליאונרד עוזר לי להכנס למצב רגוע, לא לתת חזק. דופק לא גבוה לא נמוך, נשימות קבועות. כשלני שר שירים שאני מכיר במיוחד אני מנסה להצטרף, אבל זה לא קל, בכל זאת צריך לנשום. אני חושב שזה אולי יעזור לי לפתח את הריאות, אבל מחליט שאתפנה לטפל בריאות שלי בהזדמנות אחרת, נוחה יותר.

סיבוב אחרי סיבוב, אני מזהה את הכביש מהפעם הקודמת (לפני 3 שנים). יש מקומות שנחרטים לך בראש. אפילו לי. כאן דיברתי עם הבחור הזה, כאן פגשתי את האח של ההוא שאני מכיר. קטעים של שיחות מהתחרות הראשונה עולים לי. אין הרבה שיחות באיש ברזל – גם אסור לרכוב אחד ליד השני ודם אין מספיק אנשים – בקודם היו 35 או 40, הפעם יהיו קצת יותר. בשביל 14 שעות זה מעט אנשים.

ופתאום אני על ההר. הנקודה האחרונה שרואים בה את אילת, את הים, את כל הנוף המדהים הזה.. למבט חטוף (מאחורי הכתף), לרגע.. ואני ממשיך בדרכי. עוד נראה את זה בחזור. הטיפוס לא נגמר, כמובן, אבל זו נקודת הנוף המדהים ביותר. אחר כך עוד יש מקומות מטריפים של מדבר, הרים ועננים (יתברר לי בקרוב), אבל זה הסימון של סוף הקיר. אני צריך לזכור את הסימונים האלו, בשביל זה באתי – להכיר את המסלול.

מכאן וההלאה המלחמה הפסיכולוגית מתחילה. אני לבד, כואב לי בשרירים ובעצמות. אני מתחיל להבין שהיום לא יהיה מסלול ארוך. אני עדיין לא מספיק בכושר, יותר מדי זמן לא רכבתי על אופני כביש ברצינות, ואני לא מוכן. ההבנה עוזרת לי – אני מנסה להחליט להנות, להקשיב (למוזיקה ולעצמי), ללמוד, לראות. הערך של האימון היום יהיה פסיכולוגי. גם להבין שאני לא מוכן מספיק, כשיש לי עוד זמן לתקן, זה חשוב ויעיל. האימון הזה הוא לא הפסד. אני שמח.

ליאונרד ממשיך, על אהבות, נשים ומגדלים. אני ממשיך איתו, על עליות, ירידות וכאבים. בסך הכל אנחנו מדברים על אותם דברים: מה שאין לנו ואנחנו רוצים, מה שהיה ואבד, על חלומות, על כאב. על הבנות שקורות לנו בחיים, על המאבק במה שאנחנו מאמינים. אנחנו לא כל כך רחוקים אחד מהשני. והשירים נכנסים לי בתוך הרכיבה.

מתחיל להיות לי קר, ממש קר. הגרמין אומר שהיה בערך 16 מעלות, עם הרוח זה בטח הרבה פחות. לא התכוננתי לזה – אני עם שתי חולצות אבל כפפות קצרות, בלי מחממים וגרבי קייץ. יצאתי לפני 6 בבוקר כדי שלא יהיה לי חם (!) שכחתי שלמעלה על ההר קר. זוהי רכיבת לימוד, נכון? אז אני לומד. מושך עד הגבעה הבאה (בלב אני אומר, יופי, אני מרוויח שתי גבעות, הלוך וחזור, אבל לאותו חלק במוח שרוצה כבר לחזור אני לא מגלה), ומחליט פשוט להמשיך עד סוף העליות. במסלול יש די הרבה כאלה, ואז יורדים למישור לכיוון נאות סמדר, על המישור אני מוותר היום, נחזור בפעם הבאה.

אני נזכר שבאיזור אילת יש הרבה שמות יפים לדברים. המדבר נהדר ומאוד צבעוני, חלק מהפסגות מכוסות עננים, אירופה סטייל. מוצא חן בעיני. לפחות אם אני נכשל פיזית, אני מצליח נפשית.. ואני באמת נהנה.

כשלני מתחיל לשיר על פרידות, על מריאן, אני מסתובב. גם אני אומר שלום לרכיבה. אני עוד צריך לחזור, יש לי קצת יותר משעה – אבל זה הרבה, הרבה יותר מהר בחזור. וגם הרבה יותר מענין (== מהיר).

סה"כ האימון לא רע. יש את פסגת ההר כשחוזרים, את הנוף היפיפה שראיתי קודם מעבר לכתף ועכשיו הוא נגלה במלא הדרו. בפעם הבאה אני מביא מצלמה, חובה. הירידות ב60-70 קמ"ש (מהר, אבל לא ממש מהר – אני עדיין לא מרגיש מאוד בטוח על אופני הכביש), ואני מספיק לזרוק שלום לכמה רוכבים שהיו קצת יותר חכמים ממני ויצאו רק עכשיו (למה אתם לא בטריאתלון?), מספיק להנות מהרוח וכמובן מהנוף.. וזה נגמר. הבסיס הצבאי הראשון, השני, ואילת.