קטגוריה: שטח

חשבתי לסיים את השבוע הזה בכיף – 4.5 שעות של ריצה ביער, כמו שהרבה זמן לא יצא לי לעשות. בלי שעון, בלי מטרה, פשוט לרוץ לרוץ לרוץ. לא ידעתי שאמור להיות כל כך חם – אבל זה לא שינה, כי היו לי מספיק מיים.

מתברר שם באויר היו לא קצת מיים.

לא ברור לי מה בדיוק קורה בקיץ הזה, לא נראה לי שחם יותר מהרגיל, אבל מרגיש שהרבה יותר לח. לא מצאתי השוואות לחות בין השנים כדי לדעת אם אכן זו שנה לחה ורטובה מהרגיל, אבל מה שוקרה שם בחוץ זה פשוט לא נורמאלי. ממילא הכובע ומכנס הריצה, זה תמיד קורה בקיץ – והם מרגישים כאילו רצתי בתוך בריכה עם בגד ים ולא מכנס ריצה, אבל מתישהו אחרי שעתיים התחלתי להרגיש את הרטיבות בכפות הרגליים (!). כן, עם כל הנידוף המעולה של גרבי הWigwam (כתבתי עליהן גם בהשוואה של גרבי ריצה) זה פשוט היה יותר מדי.

ממש רואים את זה בתמונה – הלכלוך והאבק בשולי הנעל – והשאר פשוט רטוב לגמרי. הרגל שלי יצאה כמו אחרי 3 שעות במיים. אתם יכולים לשער שלא רצתי את כל ה4.5 – פשוט נגמרו לי המיים.. אבל נראה לי שבעומס חום שכזה, אולי עדיף פשוט לקצר.. גם 30 ק”מ בשטח של מרכז מיר”ב זה אתגר לא רע.

אני בטוח שהחתול הזה, שצילמתי ברחובות תל אביב, יסכים:

כמובטח (בעיקר לעצמי) בפוסט הקודם על האימונים למירוץ חוצה ארץ, רצתי השבוע לעבודה, מה שהתברר כריצה לא פשוטה בכלל – בעיקר בגלל המשקל הרב שרצתי איתו (לפטופ 3.15 קילו, תיק בערך קילו, 2 ליטר מיים, סה”כ בערך 6-7 קילו). חמשת הקילומטרים הראשונים היו כמו לרוץ בחול, עד שהתרגלתי, איפסתי את צורת הריצה ואת נוחות התיק הגדול שסחבתי.

למזלי קמתי מוקדם מהצפוי, ויצאתי כבר לדרכי ב5:49, משום שהריצה היתה ארוכה מהצפוי – גם המרחק, שחשבתי שהוא יהיה 15-16 ק”מ, היה בסוף 18-20 (תלוי דרך איפה אני רץ בדיוק), וגם המשקל האט אותי מאוד, בקצב ממוצע של 5:36,

המסלול היה כזה:

כשהגעתי והסתדרתי, חלקתי בטוויטר שלי את התובנות:

• הT510 הוא לפטופ כבד.. כבד מאוד. ריצה עם משקל היא תרגיל בזכות עצמו, אבל תרגיל מענין. אני מקווה שהוא לא יגרום לי לבעיות עקב העומס, אבל האימון בריצה איטית יותר, רגועה יותר, יעזור לי באולטרה עצמו לדעתי, ואני דווקא מרוצה.
• למרות שהכנתי בגדים, מומלץ להכין חולצה זמנית לאחרי המקלחת אבל לפני החולצה היפה שהכנתם לעבודה. יש מצב שעוד תזיעו קצת אחרי המקלחת, וכאן זה לא הבית.. (המקלחת בעבודה דרך אגב, שאני הייתי הראשון להשתמש בה, מעולה)
• כדאי לרוץ מוקדם – נהיה חם, ומהר. אני רץ מזרחה, השמש העולה מולי לא משאירה הרבה מקום להתחבא.
• לכל ריצה יש מוצאי ריצה, ולכל ריצה לעבודה יש ריצה חזרה. לא שלא חשבתי על זה, אבל שכחתי שאני חייב בגדי ריצה לחזור – מה שאומר שאני צריך ליבש את הבגדים שהגעתי איתם.. בסופו של דבר תליתי אותם על החלון מבחוץ, אבל כדאי לחשוב על פתרון טוב, או מקום להסתיר את הסרחון.
• ולסיום: ריצה של 40 ק”מ ביום עם 7 קילו על הגב – הורגת את הכתפיים..

ועדיין, היה כיף מאוד, ודרך נהדרת להתחיל את הבוקר. מאוד יעיל, והרבה פחות כואב מהריצה היחפה של יום רביעי..

אחד הדברים שמוצאים חן בעיני ביותר באימונים לאולטרה מרתון הוא שאין חוקים. רק אתה, הנסיון שלך, הזמן שלך, ההתאמה המושלמת (בתקווה) לגוף שלך, ליכולת שלך, לנפש שלך. אימונים עם קילומטראז’ גבוה, אימונים עם שעות ארוכות או אימונים מרוכזים בשלושה-ארבעה ימים – כולם היו הצלחה מסויימת לאביב, קובי ואייל. מהי השיטה החביבה עלי?

כשמתחילים האימונים לחוצה ארץ, אביב וקובי יכתבו במרחקים את האימונים השבועיים שלי – אני אכתוב יותר כאן, אבל אכתוב את הסיכומים השבועיים שם. בנתיים אני יכול להגיד שכמו מה שעובד בשביל אביב – אימונים ארוכי קילומטרז’, אצלי עובדים יותר אימוני שטח טכני – קל לי יותר לרוץ קילומטרז’ נמוך אבל עבה – אולי זמן הריצה שלנו זהה אבל המרחק שלי קטן בהרבה – אם כי אני בטוח שהטיפוס שלי גבוה בהרבה.

השבוע סוף סוף אני מצליח להשלים שבוע אימונים מלא, אני מקווה, אחרי שהשבועות הראשונים היו קשים, אירגון של לו”ז אמונים חדש יחד עם עבודה קשה. היום סיום של ריצה לא פשוטה בחום (29 מעלות בחוץ) בסלעים הטכניים ביותר של חורשים היו אושר טהור:

http://connect.garmin.com:80/activity/embed/34654297

בהחלט הרגיש יותר מ11.5 ק”מ, והרבה יותר מ250מ’ טיפוס.. אבל הרגשתי סיפוק רב שהצלחתי להכניס את הריצה הזו פנימה, ועכשיו מול כולם, מכריז על תחילת האימונים לדבר הבא..

המסכמת של האולטרה מרתון. פוסט הטייפר לפני אולטרה במרחקים מדבר על שלושה שבועות של הורדת עומס לפני תחרות אולטרה. יש כאלו שגם מאמינים שלפני מרתון הטייפר צריך להיות זהה. אני לא מאמין בטייפר של יותר משבועיים, ולרוב אני מסתפק בשבוע עד 10 ימים. ובכל זאת, היום רצתי את הארוכה האחרונה לפני האולטרה – 60 ק"מ בטיפוס של 1200 מ', קצת פחות ממה שתיכננתי בהתחלת תוכנית האימונים (75 ק"מ), אבל עם הטמפרטורה והתנאים היה קצת קשה לתת יותר מזה.

5 בבוקר בתחילת העליה לכיסלון, אני עייף אחרי לילה חסר שינה (שלוש שעות, לא ברור לי למה), אבל נחוש לצרת ולעשות את הריצה הזו. הכל מוכן בתיק, כולל כפפות אם יהיה קר מדי (לא היה), ipod אם ישעמם מדי (לא שיעמם), 2 בננות, תמרים, כדורי מלח. חבל ששכחתי את הקרם נגד שפשפת, אני עוד אשלם על זה בסיבוב השני. למזלי בבוקר ביציאה לאוטו היה קריר אז תפסתי חולצת ריצה ארוכה שעכשיו אני לובש, כי לרוץ עם זוג קצרות לא מספיק. פנס ראש וכובע הפוך (כדי שהפנס ישב טוב) ואני יוצא לדרך. 60 הנה אני בא.

השעה הראשונה, בחושך, מוכרת לא מוכרת. רצתי כאן כבר מספר פעמים, כולל 45 ק"מ בשבוע שעבר. אני יודע איפה אני אראה את התנים ורק מקווה שבחושך הם פחדנים כמו באור. כנראה שכן. העליה האימתנית של תחילת כיסלון מרגישה קלה יותר בחושך, אבל הרגליים עייפות מהאימונים השבוע ומחוסר השינה. אני אוהב את זה – האימון הזה הולך להיות פסיכולוגי כמו שהוא פיזיולוגי. המטרה: לרוץ רגוע, לרוץ ללא מטרת זמן או לחץ. לא לספור אחורה ק"מ, שעות, לא לבדוק מהירות. זה לא משנה. לא היום.

כשהשמש מתחילה לזרוח אני כמעט בסוף העליה, והמראה הנגלה לעיני מדהים. כל העמק ירוק, כמובן, אבל ענן ערפל מכסה את כולו (מתחתי), האויר נקי מאוד והנוף, עמק אחר עמק והרים ירוקים – נגלה למרחוק. הכל פורח, והשקדייה הבודדת שפרחה בשבוע שעבר מוחלפת במספר שקדיות ענקיות ומדהימות..

את העליה הראשונה, בערך 500 מטר טיפוס על 11.5 ק"מ, אני מסיים ב1:12 שעות, לא רע. אני מגיע לצובה. היום אני מנסה לשלב קצת הליכות הריצה, לא בגלל שאני עייף אלא, ובעיקר, כדי לחסוך כוח בעתיד. הרעיון אומר שאם נלך לדקה כל שעה וקצת מראש, אפילו שאנחנו עדיין לא עייפים, הרעננות והכוח פשוט ימשכו ליותר זמן. זה, וריצה מאוד נינוחה שמעמיסה פחות על הגוף. אז אני מנצל את הנסיון כדי לאכול את הבננה הראשונה, עובר ליד צובה ויורד למטה, לעמק.

הירידה הראשונה זריזה, ואיפה ששבוע שעבר ראיתי בריכות קרח, היום אני רואה קבוצת איילות. גם היא רואה אותי ומתחילה לברוח, ואנחנו ממשיכים ככה לאורך הגיא בערך 20 דקות, עד שאני עוזב את השביל ואת הנחל ועולה לצד השני, לדרך נוף. אני נזכר בסרט על צייד ההתמדה, שמצאתי באתר על ריצה יחפה, זהו הסרט:

אם אין לכם כוח לראות, הסרט מספר על ציידים בסוואנה באפריקה, לכאורה הדרך בה האדם צד לפני שנים רבות, ע"י ריצה אחרי הטרף עד שזה פשוט התעייף מדי בשביל לברוח או להגן על עצמו, ובכך האדם פיתח למעשה שתי תכונות חשובות: התגברות על הצורך באברי גוף תוקפניים, וכן היכולת לחשוב למרחוק ולתכנן (צריך לרוץ הרבה זמן ולדעת שבסוף יהיה משהו טוב). בכל מקרה, האיילות, למרות שברור שהן רצות הרבה יותר מהר ממני, פשוט לא הצליחו לברוח כי הן עצרו כל כמה זמן להתאושש ואז אני הגעתי.

בכל מקרה הקבוצה הזו, לא רק שהיתה יפה וכיפית לצפייה, היא העבירה לי גם 20 דקות, עד העליה הרצחנית הראשונה לדרך נוף צפונית, החלק המפוני של נחל כיסלון, שיורד במתינות יחסית עד הכביש, בסטייה צפונה שגורמת לי לרוץ עוד 2 ק"מ לערך בחזרה לנקודת ההתחלה – סה"כ 29 ק"מ ב2:42 שעות. אני עוצר לכמה דקות, מחליף מים, לוקח כמה תמרים ואוכל עוד בננה. בשבוע שעבר כשרצתי כאן יצאתי מהאוטו לעוד 40 דקות והן היו 40 דקות קשות (המסלול בכיסלון מתחיל בעליה מטורפת) – ועכשיו אני יוצא לעוד 3 שעות כמעט, ושוב האתגר הפסיכולוגי נכנס לפעולה.

אסור לחשוב מחשבות שליליות. בפוסט שלו על האולטרה מרתון הראשון שלך, קובי מייעץ ל"חדד את ההומור שלך ומחזק את עצמך מנטלית .אנשים שרצים אולטרה מרתון מדברים על כך שהם נהנים , אבל הכיף יכול להיות כיף עגמומי , בייחוד לקראת סוף האירוע", אני לא יודע אם הומור זה הדבר המדויק בריצה לבד, למרות שהוא עוזר, אבל אני מסתפק פשוט בלא לחשוב מחשבות שליליות, בכלל. אם מחשבה כזו נכנסת לראש, בין אם זה זכרון לא טוב, בעיה שמעיבה עלי בחיי היום יום או מחשבה קשה על הריצה (הרגליים כואבות, יש עוד הרבה לרוץ) – אני פשוט מנסה לחשוב על כלום. גיליתי שזה קל יותר מאשר לנסות לחשוב על משהו חיובי. וזה עובד.

אני מתחיל לראות רוכבי אופניים ואצנים אחרים, הרוכבים עולים האצנים יורדים, אבל מתחיל להיות קהל וזה נחמד. להפתעתי העליה מרגישה קלה בהרבה מהפעם הקודמת בשבוע שעבר, וגם מהפעם הראשונה היום, אם כי אני עושה אותה בזמן איטי בהרבה (1:18) – אבל את זה אני רואה עכשיו. בזמן הריצה המהירות והזמן לא היו חשובים. מחליט ללכת ולאכול בננה בירידה, פוגש צמד רוכבים ואנחנו מדברים קצת עד שהם משחררים ברקסים, ואני שוב לבדי, שוב בירידה הארוכה, כל כך יותר ארוכה בפעם השנייה, לעמק.

העליה לצד השני קשה בפעם השניה כמו בראשונה, ואני מתחיל בדרך הארוכה למטה – הדרך ארוכה לא רק במרחק, אלא גם במצב הפיזי והמנטלי שאני נמצא בו, וגם בגלל שלפחות חצי מהדרך היא rolling hills ולא ירידה – מה שרק מחזק את הקושי בסוף בירידה פראית למטה (בניגוד לאופניים, ריצה בירידה היא בכלל לא דבר קל). הrolling hills דווקא עוזרים, השינוי בשרירים ובזוית מקל על הריצה ב2 הדקות הראשונות אחרי השינוי, וכל הקלה נחשבת. אני שם לב באופן מיוחד לתזונה, אוכל קצת פחות כשאני מרגיש מנופח וקצת יותר כשאני רעב – אכילה נכונה ומלאה היא עוד דבר שעלי להתאמן עליו לקראת האולטרה, לאחר שלדעתי בשנה שעברה נפלתי גם בגללו.

המלחמה הפסיכולוגית בקושי הופכת קשה יותר, וקשה יותר להתכז בלחשוב על כלום, אבל כשזה עובד זה עובד כל כך טוב ואני נזכר ברצים את ישראל, איפה שההרגשה הזו הפכה להיות טבע שני. הזיכרון עוזר, ואני ממשיך. הדרך מרגישה הרבה יותר ארוכה, ודווקא כשאני מתקרב ל7-8 ק"מ אחרונים היא הופכת לקשה מאוד – אני לא יודע אם בגלל המרחק שכבר רצתי או שאני לא מצליח להתגבר על הספירה לאחור. ספירה לאחור היא אסון, היא פשוט אסורה, אבל באיזשהו מקום אני יודע שחשוב שאני מתמודד עם זה עכשיו. עוד כמה שבועות זה יהיה קשה הרבה יותר.

בסופו של דבר את הסיבוב השני אני מסיים ב2:52, רק 10 דקות יותר לאט מהסיבוב הראשון – אני מרוצה מהקצב. 58 ק"מ וטיפוס של 1400מ' אם רוצים לדייק, בקצב ממוצע של 5:55. אני רעב, כל כך רעב. מזל שהכנתי סנדויץ.

6 בבוקר, תחנת הדלק של יער עופר (איזור הרכיבה הידוע גם בשמו מרכז מיר"ב), דרום הכרמל.. אני חונה עם הרכב ומביט בחשש בעצים המתנוענעים בחוזקה.. בתל אביב היה קריר אבל כאן זה כבר לא נראה כל כך טוב. אני פותח את אפליקצית מזג האויר באייפון ורואה התראה מזג אויר קשה ביער עופר בשעה 6 עד 8: gusts of wind. אוף.

מעיז לצאת החוצה וחוטף מכה של קור. לא הבאתי בגדי ריצה ארוכים מדי, אמרו שיהיה היום חם יותר מאתמול, שהיה די חמים בזכות עצמו.. חושב שאולי כדאי לחזור הביתה.. כל החושים אומרים לי להמשיך אבל הראש העייף והגוף הקר לא כל כך משתפים פעולה. הזכרון אומר לי שברגע שאני אכנס ליער יהיה חמים יותר, אבל זה רק זכרון, ואני עדיין לא ביער.

לוקח נשימה עמוקה, ויוצא מהרכב. לובש מהר את כל החולצות שיש לי – ממילא אני עם תיק, במקרה הכי גרוע אני אקלף שיכבה ואכניס לתיק. גרבי ריצה, נעליים, ויוצא. מהר, לפני שתעבור ההרגשה.

10 דקות אח"כ אני כבר ביער – רץ במסלול הפרה המתה הראשונה, לפחות עד האמצע, ומשם ממשיך דרך היקב מזרחה, דרך הכרמים והשבילים.. מגיע לחווה, וממשיך עוד מזרחה, מתחת הצוק שמעליו, כמו כמעט כל בוקר שבת שהייתי כאן, מסתובב לו עיט גדול. הטבע כאן ביער מטריף. עיקוף של הצוק מלמטה, לכיוון כרם מהר"ל. הכרמים משתנים לפרדסים ואח"כ לשדות, ואני מזהה את המקום שחזיר בר עצבני וענק חתך את קרן ואותי בלילה של המירוץ האתגרי.. הגדר תוקנה, הבוץ עדיין שם. אין חזיר.

ואז חזרה למרכז מיר"ב עצמו, מקיף את המרכז בשבילים וסינגלים אהובים, רואה רוכבי אופניים ואפילו מזהה כמה. שומע את הבדיחה הרגילה ("איפה האופניים שלך?") שלוש או ארבע פעמים ומנסה תשובות שונות לשאלה, לראות מה הולך הכי טוב. הרבה מאוד "בוקר טוב" בבוקר הזה, ואין רוכב שעוקף אותי בעליה. זה מעודד. דווקא הרבה מטיילים היום, בהתחלה לא ידעתי למה אבל עכשיו אני רואה שט"ו בשבט היום.. הנוער העובד וכמה משפחות נמצאים בכל מקום.

בסופו של דבר רצתי 3:12 שעות, קצת פחות ממה שרציתי אבל נגמר לי המסלול ולא התחשק לי לצאת לעוד שעה כמתוכנן.. עדיין הספקתי לרוץ קצת יותר מ30 ק"מ, לטפס 750מ', ולראות את הסינגלים הטובים ביותר במיר"ב – יום מדהים שם בחוץ היום.. ט"ו בשבט שמח!

ריצת שטח מביאה איתה כמה סגנונות שאנשים פחות רגילים אליהם בריצת כביש פשוטה. כמובן שיש את הקטע הטכני, ריצה על סלעים ובסינגלים – אבל אני דווקא מתיחס כרגע לריצה בעליות וריצה בירידות, שבהן הטכניקה זהה לאצני כביש, פשוט בשטח נתקלים בזה הרבה יותר ולכן חייבים להבין את הטכניקה וחשיבותה.

בריצה שהיתה לי ביום שלישי עם ידידי אביב בבן שמן, שמתי לב שלמרות שהוא היה חזק ממני, רץ את העליות מהר ממני, בירידות תמיד הייתי לפניו, ואם הירידה היתה ארוכה – אז ממש הצלחתי לקחת פער – וכל זאת בלי להתאמץ אלא בהרגשה שאני נח בירידות. אם הייתי אדם מהמר הייתי אומר שדווקא אביב התאמץ יותר ממני בירידות האלה. גם במרתון טבריה האחרון שמתי לב שבירידה אני מצליח להשיג אנשים וגם לנוח בו זמנית. המסקנה היחידה שלי: אנשים לא יודעים לרוץ בירידות.

ריצה בירידה: העיקרון פשוט למדי: "ככל שהגוף שלכם מנצל את אנרגית הפגיעה באדמה כדי להמשיך את הצעד הבא, כך תרוצו ביעילות גבוהה יותר". פשוט. יותר קשה לביצוע. אנשים רבים רצים בצורה זקופה מאוד בירידה – ומאבדים את היכולת להשתמש בכוח הכובד.

כוח הכובד הוא החבר שלכם בירידה, לא האויב. השתמשו בו. אם לא, תאלצו את השרירים שלכם לנסות ליצב אתכם, ולמעשה תשתמשו בכוח שלכם על מנת להאט את הריצה במקום לרוץ מהר ובקלות. כדי לרוץ טוב בירידות אתם צריכים לרוץ נכון, להשתמש בשרירים נכון, להיות יציבים וגמישים. גם קצת אומץ לא מזיק.

ריצה נכונה: כמו במישור, ריצה נכונה חשובה גם בירידות. הגוף צריך להיות ישר, אך הנטייה 'קדימה. השתמשו במשקל הגוף שיקח אתכם מהר יותר. לא לשכוח שכפות הרגליים צריכות לנחות כמה שיותר תחת הגוף – לא קדימה ממנו (ובטח לא אחורי הגוף). הרימו את הרגליים קצת יותר מהרגיל אם זו ריצת שטח עם סלעים, ואם לא השאירו אותן נמוכות כדי לשמור על מרכז הכובד (בכל זאת, זהירות לפני מהירות). שימרו על צעדים קטנים, הזוית של הירידה תגרום להם להיות גדולים יותר גם כך, ושמרו גוף רפוי ולא קשיח.

שימוש נכון בשרירים: חזקו והשתמשו בשרירי הcore שלכם – הבטן והגב. השתמשו בהם כדי ליצב את הגוף בתנופה ולא ברגליים, כך תוכלו להיות יציבים ולהשתמש בכוח כדי לרוץ. גמישות חשובה בעיקר בשטח טכני, כשלעיתים צריכים לקפוץ בין, על ומסלעים, ועדיין – שרירי הבטן והגב הכרחיים כדי לייצב אתכם גם במצבים האלה.