ישנם אימונים מועילים, ישנם אימונים טובים, ישנם קשים. ויש כאלה שמגדלים אותך, עובדים על דברים שיכינו אותך ליום הגדול, ליום האמיתי. אחד כזה היה לי אתמול.
בקצרה, כי רוב התיאור נמצא שם, התחיל רע, המשיך גרוע, הפך נורא. כאבה לי הרגל וכאבה לי יותר הרגל השניה. הגיע מצב שהייתי צריך לעצור.. פעמיים. פעם ראשונה לשתיים שלוש דקות, פעם שנייה ליותר. פשוט לא לדרוך על הרגל. כאב שלא משתחרר, שמשאיר אותך חסר אונים, כי ככל שאתה רץ הוא מתגבר.
כאן נכנסת הפסיכולוגיה למשחק.. ברגע שיכולתי שוב לרוץ, למרות שעדיין קצת כאב.. השיכנוע העצמי מתחיל. "רק תגמור את הסיבוב ותחזור הביתה, 12 ק"מ זו גם ריצה טובה".. ואז, לקראת סוף הסיבוב, כואב קצת פחות, "הסיבוב הבא ממילא קצר, ותוכל עוד לקצר אותו. עד לפני שבוע רצת סיבוב וחצי, אז תחזור לשם, מה רע?" ואני ממשיך.. הכאב פוחת, ולקראת הסיבוב השלישי (הסיבוב השני היה מלא..) כבר לא הייתי צריך שיכנוע.. הייתי צריך לשכנע את עצמי להפסיק.
האימון, דרך אגב, היה מעולה – קצב טוב, 18.5 ק"מ עם טיפוס מצטבר לא רע.
אז מה היה לנו כאן? פיזית? אימון בסדר. צפוי, קצת חלש יותר כי עצרתי. מרחק? צפוי. מהירות? בסדר. אבל האימון הפסיכולוגי, להמשיך כשכואב, לרוץ עוד כשאתה מרגיש חסר אונים, ולא רק להצליח, מילא זה, אלא להרגיש אחרי כמה זמן שזה עובר, שיש תקווה.. זה PRICELESS ליום תחרות.
אני זוכר שיחה שהיתה לי עם הקלאסי כשהוא התאמן לצ'ימיצ'ורי.. היתה להם רכיבה של 120 ק"מ כמדומני, שלא כל כך הצליחה.. והוא היה מבואס. הסברתי לו את נקודת המבט שלי. זה לא שיש אימונים כאלה וצריך לעבור גם אותם – זה שאימונים כאלה הם זהב אמיתי. הם אימוני ראש. בלעדיהם, יש תחרויות שפשוט לא תצליחו לגמור. צריך ללמוד לאהוב גם אותם.
