אחרי שני פיספוסים ברכיבות קודמות (תמיד מסיבות מוצדקות) החרמון סוף סוף (גם) בידי, סינגל ספיד סטייל. כמעט 7 שעות, 72 ק"מ, מההתחלה בכפר סאלד ב7 בבוקר עד הסיום החם והמאוחר ב14, כמה דברים, נופים, מחשבות וסוגי מזג אויר עוברים ברכיבה כזו.. רק קומונת סינגל ספיד מרימה 16 אנשים משוגעים מספיק בשביל זה 
יש מסלולים שמפה מספרת את רוב הסיפור. הטיפוס לחרמון הוא אחד מהם:
View Larger Map
האמת? הגעתי מפוחד. כמה שבועות ללא ספורט, דלקת במרפק ושריר תאומים מפורק, זה היה רגע האמת. אם הגוף שלי חוזר לתפקד כרגע עוד יש לי סיכוי לאיש ברזל השנה, ואם לא – אני אאלץ לוותר.. ואם כבר לבדוק את הגוף, למה לא בהזדמנות חד פעמית שכזו?
בדרך אני נוסע עם ניל אובריין, אגדה מקומית. ניל הוא אחד מרוכבי הסינגל ספיד הראשונים בארץ, ואחרי שעות הנסיעה שלנו ביחד אני יודע שהחיבור הזה לרכיבה, לקומונה, לאנשים – הוא לא מקרי. הרבה דברים שניל דיבר עליהם הם הדברים שאני כותב כאן בבלוג (כמו למה לרכוב על סינגל ספיד) – על החיבור לאופניים, על מינימליזם, על הקירבה של סינגל ספיד לריצה, על לרכוב בלי בולמי זעזועים.. היה תענוג לפגוש אותו סוף סוף.
View Larger Map>
ההתחלה, כאמור, בכפר סאלד. התקפה קשה על עליית שטח לא קלה, בטח לא ב32×16. רוב הקטע הראשון (שטח) אני נמצא על סביבות ה170-180 דופק, אבל זה לא מפתיע אחרי ההפסקה הארוכה שלי. זה כייף לחזור לרכיבות האלה, עם החברה שדוחפים אותך קדימה, עם האנשים שיודעים להלחם אבל יודעים גם לעצור לנוח ולצחוק (למרות שלפעמים עוצרים גם יותר מדי..)
מבצר נמרוד ברקע מעודד אותי תמיד. כשהייתי קטן ועוד התרגשתי ממבצרים וחלומות על אבירים וקסמים, במבצר היה אחד ההיי לייטס של להגיע לחרמון אחרי נסיעה ארוכה ארוכה.. היום אני יכול להגיד, אפשר להוציא את הילד מעולם האגדות, אבל קשה להוציא את המבוכים והדרקונים מהרוכב.. ודופק 180, הרבה הליכות ברגל, כאב מפחיד בתאומים לא מורידים לי את מצב הרוח. המבצר, עם כל ההסטוריה, המסתורין, והחלומות, משקיף עלי ברקע.
הטיפוס בשטח כמעט נגמר, ואנחנו בערך ב1000 מ' גובה, שזה גם פחות או יותר מה שטיפסנו מתחילים מ0). אילן ואני די מפרפרים בנסיון לתת הרבה תמונות. אני יצאתי עם כמעט 90. ההתקפה על ההר בשיאה, או ככה זה מרגיש..
(נראה לי שהתמונה שממחישה טוב ביותר את המלחמה היא של יהודה, לוחם טיפוסים ידוע, שהחליט להגיע עם 18 שיניים על אופני 29″.. כמו ה16 שלי אבל קצת יותר משוגע.):
וכך אנחנו מגיעים לכביש.. והמלחמה משתנה לגמרי. העלייה אינסופית (וכל הדרך מספרים לי שזו רק ההתחלה, והחלק השני קשה יותר..). פידול איטי, רכיבה בסיבובים (ואני חושב "מענין אם הגיפיאס יתפוס את הרונדלים שאני עושה על הכביש"..) כדי להקל על העליה.. ודווקא כאן הגוף שלי סוף סוף מתעורר (בוקר טוב, 3 שעות אחרי תחילת הרכיבה) – הדופק יורד לסביבות ה150-160, הקצב מתקבע. אני נזכר בתמיר מטפס את מעלה עקרבים ואומר שהוא בzone, ומתחיל לחפש את הזון שלי.. וזה עובד, אפילו די מהר. ראש למטה, רגליים בסיבוב קבוע, קצב טוב – חזק אבל לא מהר. הנשימה טובה וקלה.. ונקודות שאני מזהה מהטיולים לחרמון מתחילות להופיע.. אף פעם לא ראיתי אותן ככה: בקיץ, מקרוב, ולאט.. תמיד עברנו במהירות עם הרכב (וזה היה הרבה הרבה יותר קצר!).. אני יודע שעוד רגע נגיע לשערים, נקודת המעבר לעבר העלייה.. ואני מתחיל לשמוח.
מכאן עד הרכבל הראשון הטיפוס טכני ומתמשך, בלי הרבה מה לספר. הראש למטה, למעלה, בתוך הזון, מחוצה לו. אני מתאמן בכניסה מהירה לזון כשצריך ומקשקש קצת עם אילן כשאפשר.. הוא מזכיר שוב ושוב שהעליה הגדולה היא מהרכבל הראשון לשני ועכשיו אנחנו רק בחימום, אבל עכשיו אני כבר באיזור הטוב שלי: שום דבר לא יעצור אותי היום. אולי רק שריר התאומים שמתחיל לזמר.. ואני מקווה שזה מהקושי של הרכיבה ולא מהפציעה. יהיה בסדר.
אין על האושר של ההגעה לרכבל הראשון (או בעצם, יש, עוד מעט, אבל באותו רגע זה מרגיש טופ אוף דה וורלד). ב1600מ' לערך, קריר כאן, ויש רכבל, וסימנים של אתר מושלג.. הראש בכלל באירופה, האדרנלין זורם חופשי, ואני יודע שאפילו אם הייתי סובל עכשיו הייתי כנראה בהיי בכל מקרה.
כאן מתכוננים מחדש.. יורם, המארגן הגדול, הולך לארגן את המעבר לרכבל העליון (דרוש אישור מהצבא), אנחנו ממלאים מיים (לא יותר מדי, אומרים לי שלושה אנשים שונים, העלייה קשה.., תמלא אח"כ לקראת הירידה). קצת צחוקים והתחברות בין החבר'ה עד שכולם מגיעים, ואנחנו יוצאים לדרכנו, כל אחד בזמנו החופשי, אל העלייה הגדולה.
העלייה הגדולה, זו מהרכבל הראשון לשני, היא האתגר הגדול של הטיפוס לחרמון. 400מ' טיפוס מהיר ואכזרי, קר (יחסית), והגרוע מכל – רואים את כל העלייה, היא שם כדי להפחיד אותך (כאילו לא הפחידו אותי מספיק) וליאש אותך. אין ספק שזה קרב בראש. זה נראה משהו כזה:
להפתעתי (ואחרי זה מתברר, להפתעתם של כולם) – העלייה לא עד כדי כך קשה. ההתחלה הורגת, רוצחת, מרסקת, אבל אז.. נו טוב.. מתרגלים. אמרתי כבר שהכניסה לזון הופכת קלה יותר היום, אני רוכב קצת ישר, קצת בסיבובים.. מתקרב לאט לאט, לפעמים מטר אחרי מטר, אל הרכבל השני, אל הסיום הגדול, לפיסגת ההר (שיאון כבר אמרנו?)
הייתי רוצה לסיים את הסיפור על הטיפוס עם התמונה של אילן ושלי, מסיימים את זה כמו מירוץ עצום, כצוות.. אבל לא צילמו אותנו.. אז נו, זה ישאר בראש מצאנו לנו שני חיילים משועממים שמאד שמחו לראות אותנו, לדבר איתנו ולקחת תמונות, רגע לפני שהם נשארים שבת. התמונה קבוצתית בראש ההר:
הירידה מהירה. אני מתלבט בין לתת בראש (70 קמ"ש) ובין להנות מהנוף הרב, לצלם.. אבל לא צריך להתלבט יותר מדי.. יש שעה שלמה של ירידה.. אפשר גם וגם וגם. 4 שעות של עלייה שווים שעת ירידה, שזה משהו כזה:
טסים את הכבישים, השלכת האדמומית במיטבה..עוד רגע מגיעים לרכבים, ואני כבר מרשה לעצמי לתת סיכום טכני קטן של כל המסע הזה:
6:34:24 שעות ברוטו (קצת יותר, עצרתי את השעון פעמיים שלוש כדי לחסוך בטריה), מתוכם 4:40:07 שעות נטו (71%.. הרבה עצירות..)
72 ק"מ, מתוכם בערך 30 בעליה (30 בירידה, 12 במישור), בזוית של בערך 7%. לא רע בכלל.
הדופק לא גבוה, הוא קצת התבלבל בירידה, ממוצע של 134, עם 2999 קלוריות.. כה קרוב ל3000