כמה נחמד לנו לגור בתקופה המדהימה הזו. אבל תחרות זה טוב, וטכנולוגיה זה נהדר, ואפשר לראות יום אחר יום מה קורה בטור ה97, כולל מסלול, גבהים, תוצאות וכו – לא באתר התחרות, לא באתר מעריצים, אלא בבינג, מכל המקומות. אם זה גם היה עובד כמו שצריך (זה התרסק לי פעמיים עד שהצלחתי להפעיל את זה) – הייתי ממש שוקל לעבור.
מה יש לנו שם?
מפה של כל הטור
מפה של כל יום
זום על המסלול כולו, זום לכל יום, זום להתחלה, זום לסיום. מטריף, באמת.
אתגר הפרה המתה הוא חוויה שאין כמוה. זו לא תחרות, למרות שיש זינוק, מסלול, זמנים, שופטים ומנצחים. זו לא מסיבה, למרות שיש מוזיקה, אוכל והרבה, הרבה אלכוהול. זה לא מפגש חברתי, למרות שעשרות אנשים מחוברים מגיעים במיוחד ב6:30 בבוקר יום שישי..
אתגר הפרה המתה הוא חגיגה של כל אלה יחד. חבורה של אנשים המאוחדים בתשוקה של רכיבה, של רוח לחימה ורוח הנאה, שרוכבים בשביל כל דקה על האופניים, ולא בשביל להגיע ראשונים, או להגיע בכלל, כי כולם יודעים כבר שכשמגיעים, זה נגמר.. ואז חוזרים. אילן שאל אותי למה אנחנו עושים את זה בכלל, והתשובה נפלטה לי – כי ביקשו. כשהקומונה שלנו, שהיא יותר אנחנו מאשר שלנו באמת, מבקשת, רוצה, אין לנו ברירה. אתגר הפרה המתה השני )הפרה מכה שנית( מראה קומונה בוגרת יותר, מתפתחת. לא רק מספר שיא של אנשים, יותר מלווים, יותר אורחים, צלמים, חברים, אלא בעיקר שינויי כוחות והתפתחות של הרוכבים.. חוץ מחנוך, כמובן, שנשאר בראש.. אילן ואני מפוייסים השנה מתמיד.. תמיר ושמאי חזקים בטירוף, והפערים הולכים ונסגרים. זה רק פוסט הקדמה, והמשך אישי יגיע. זה רק פוסט של בוקר של אחרי.
קשה לי לכתוב על הפרה היום, שנמצא באנטי מוחלט לאירוע שהיה אתמול. מצד שני, קשה לי שלא לכתוב על אירוע שמביע כל כך הרבה לסביבה שאני חי בה (או אולי, חלק מהסביבה שאני חי בה, אבל חלק חשוב).
ספטא כבר נכנע לפני ופשוט נתן רשימה של קרדיטים. אני אתן כמה הפניות חשובות שנותנות קצת נקודת מבט על מה שהלך שם.
השירשור בתפוז הוא כמובן הנקודה העיקרית. מה שהפירט כתב שם זה הכל מהלב. למרות שלי אישית כל האתגר קצת התפספס ממליון סיבות שונות ומשונות, אני חושב שהקהילה (הקומונה) שצמחה לנו בנויה מחבורת האנשים מהיותר טובות שנבנו כאן, בטח בעולם האופניים, בטח בסדרי גודל כאלה, של כמות אנשים וכן אנשים שלא ממש נפגשים ביום יום, או אפילו בשבוע שבוע.
יותר מכל שמחתי לראות את הגלריה של שרון – חוץ מאשר ההשקעה העצומה שהיא נתנה באירוע, והכיף בלראות אותה בכל סיבוב, לפני ואחרי, חוץ מרוח הקרב הבלתי נלאית וההומור הבלתי פוסק, חוץ מ וחוץ מהרשימה האין סופית שאני יכול להמשיך ולכתוב כאן, הכישרון שלה למצא את התמונה הנכונה, את הזוית, את העימוד, פשוט משאיר את כולם מאחור.
את האתגר הזה חצי עשיתי וחצי לא. הצוואר כאב לי ומראש החלטתי שאם יכאב אני לא אלחץ. אני עדיין מקווה שזו לא תחילת הסוף של הרכבות שלי בכלל, ובכל מקרה, הסיכוי היחידי שזו לא תהיה תחילת הסוף הוא שאני אזהר. אז נזהרתי. רוב הפעילות שלי היתה מאחורי הקלעים, כמו תמיד, ונראה לי שהפעם קצת פחות שמו לב לזה. נו טוב, ככה זה כשלא רוצים להיות בפרונט, אז לא בפרונט.
אסף מערוץ 5 ביקש ממני לתאר את האירוע, את הרגש, והיה לי קשה. למי שמכיר אותי זה אומר המון. ואם אתם קוראים את הבלוג, אתם מכירים.
רספקט ענק לעז הרים להרמת וולוו ציאלנג’ מגידו 2009, בשנה שכל כך קשה עסקית להזיז דברים, העיזים חוזרים ומפיקים אירועים כמו שאף אחד אחד (אולי חוץ מהgearless pirate) יודעים לעשות. אירוע שנותן חשק לעוד, הפנינג אמיתי.
ספויילר קטן לסוף הפוסט, גם כי זה פוסט קצר וגם כי אני מת על התמונה הזו:
לאילן לקח קצת זמן (2 דקות) לשכנע אותי הפעם. הגוף עדיין לא התאושש לגמרי מהאולטרה של שבוע שעבר, אבל וולוו ציאלאנג’ מגידו זה דבר שאסור לפספס. אפילו אם רק באים לבקר – זה האירוע השנתי וכולם מופיעים. למזלי גם אילן בפגרה קטנה, ולכן שנינו מפוייסים יחסית והולכים על ה50 ק”מ.
המסלול השנה שונה מאוד משנה שעברה. במסגרת פסטיבל טבע-אקשן (שגם הריצה היתה חלק ממנו), מיקום הזינוק שונה לאמצע היער, לשנוי אוירה מוחלט. הרבה פחות חביב לסינגל ספיד, המסלול כלל הרבה יותר מדי מסלולים שטוחים לטעמי, והרבה פחות מדי סינגלים טכניים. באופן כללי יש מגמה בשנה שנתיים האחרונות של מסלולים שהופכים פחות טכניים, יותר עממיים. אל דאגה, השמועה אומרת שאתגר הפרה המתה השני יהיה אתגרי במיוחד.
הGPS אומר שרכבנו 37 דקות (20%) במישור, מול 1:28 (כמעט 50%) בעליות.
אילן התחיל, כהרגלו, בטירוף. הפעם דווקא הסכמתי עם האסטרטגיה – המסלול קצר יחסית (מי ידע שנגיע למצב ש3 שעות בגלבוע יחשבו קצרות..), ההילוך נמוך (32X18), ואנחנו בזינוק מלא.. מה שאומר הרבה התעכבויות במסלולים.
הסיבוב הראשון מענין. המסלול לא מוכר, יש הרבה כוח (הרבה יותר ממש שחשבתי שיהיה לי, אבל הפתעות טובות אני תמיד מקבל באהדה). יש קצת עיכובים אבל ממש לא נורא. המסלול, כמו שאמרתי, מתגלה כקצת משעמם, אבל עם סוף בון בון – סינגלים נהדרים וסוף מסלול הדאון היל הפיראטי (מה שאומר קפיצונת בסוף המסלול), ואז עליית המוות של וורן (יחד עם שלט המורה To Hell, טץ’ אוהד לקראת סוף הסיבוב).
הסיבוב השני כבר סיפור קצת שונה. יש עייפות, והמסלול לא עוזר לי להעביר אותה בכיף. הסיבוב הראשון (כולל עצירת תדלוק זריזה) לןקח לאילן ולי 88:50 דקות, הסיבוב השני (בלי עצירה) 90:15. ממוצי הדופק בשניהם, דרך אגב, זהה: 165. לא רע ל3 שעות.
אני מפמפם אוכל (בננות) ועוד ג’ל שאילן הביא לי, ומקפיץ כדורי מלח כאילו אין מחר. הרגל מאיימת להתפס אז אני אדיב עם הכדורים. לדעתי האיזוטוני החדש לא ממש מספק לי את כל מה שאני צריך בקלוריות ובמלח, ולכן גם הבננות וגם הכדורים עוזרים לי מאוד. הג’ל עושה בלאגנים כרגיל, אבל השארתי אותו ל10 ק”מ האחרונים, מרחק שאני יכול לסחוב בלאגנים בלי בעיה.
בסופו של דבר זה מירוץ קצר והוא נגמר מהר. אין הרבה דרמות. אנחנו מצטרפים להפנינג ומחכים לפודיום. אני שמח לראות דוכנים של גורדן בנט, ניל וגלגלי האופניים, וארי (אין לי קישור לאתר שלו..)
האירוע היה מסודר למופת, אבל משהו שם הפריע לי. רק אחרי שדיברתי קצת עם שרון הבנתי מה באמת הפריע לי: היתה הרגשה נהדרת של הפנינג, לא היתה הרגשה בכלל של תחרות. פה ושם דברו על זה אבל לא ממש. לא צעקו כשזוגות עברו, לא הפסיקו את ההקראה של ההגרלות או ההצגות שזוגות סיימו, אפילו את ה100 ק”מ. קשה לי להסביר, אבל זה פשוט עצוב לגמור 100 ק”מ ושהכרוז לא אומר שום דבר.. או אפילו 50 ק”מ אחרי 4-5 שעות של סבל, ושקט בקהל. נראה לי שהפתרון היה יכול להיות פשוט – אם הרוכבים היו עוברים בתוך ההפנינג זה היה פותר הרבה מהבעיה.. חבל. לא היה באז מגניב של רכיבה.
אכן שנה עברה מאז הVC הקודם, והפעם זה כנראה יהיה כל כך שונה.. אין כמעט זמן להתאמן, כשאני עמוק בתוך ההכנות האחרונות לאולטרא מרתון (30 ק”מ אתמול עם תיק מיים, 30 ק”מ היום), ואילן באימונים האחרונים לקראת הילדה לבית כרמל.. בזמן שהרבה מהגרעין הקשה של הקומונה עסוקים בהכנות לטראנס אלפ, למבצע עובדה וכדומה.. מענין אם נגיע ל6 זוגות הנדרשים לסינגל ספיד בכלל.
ההסכם של אילן ושלי השנה יהיה לנסות לגמור את המירוץ, ובפעם הראשונה נרכוב אותו על הקונה 29” החדשים של שנינו. יש משהו מאוד מפתה להגיע למירוץ כזה לא רק עם סינגל ספיד, אלא משהו מאוד ראשוני, שעולה כל כולו 3000 ש”ח. לא טופ, בלי משחקים, בלי שטויות.
יום שבת בבוקר. מרגיש את הרגליים, הכתפיים. מרגיש את האיטיות כשאני עולה אל הבית, בקומה הרביעית, עלייה שאני בדרך כלל מדלג עליה. אבל יותר מכל אני מרגיש את האופוריה (כל הזכויות שמורות לאילן בקומונות סינגל ספיד).
כתבתי כבר בעבר על מרוצים מדהימים, מירוצים שהשאירו אותי בתדהמה וכמובן על רכיבות מטורפות, מדהימות. טובות. ובכל זאת, אחרי הכל, היה כאן משהו שונה. אולי הקבוצה המגובשת מאחורי שעות של רכיבה, אהבה לחיים האלה, ימים שלמים שמבלים יחד.. אולי העובדה שהאירוע הזה היה יותר .. שלנו .. ואולי זו פשוט היתה תחרות טובה
התחרות מתחילה מוקדם בבוקר. אני מתעורר אחרי שעתיים של שינה, 4 בבוקר, אירגונים אחרונים, ויוצא לדרך. אוסף את פיט (באיחור קל.. סליחה) בערך ב4:45 (כשאני כותב את זה אוטומטית היד שלי כותבת 16:45, ואז אני מבין – לא, זה לא ארבע אחה"צ..) ואנחנו בדרך. אני כל כך עייף שאני לא יכול לנהוג. פיט לוקח את ההגה ואני תופס עוד חצי שעה של שינה מתוקה..
מגיעים לחניון והכל עדיין חשוך. איתנו מגיעים החברה המארגנים, חברים, רוכבים, והשטח הולך ומתמלא. עוד פרצוף שמח, עוד מישהו שלא ראית הרבה זמן, או אף פעם, פגשת דיגיטלית בלבד או מעולם לא. כמה התחביב הזה גדל בשנתיים האחרונות, מקבוצה קטנה ומשוגעת לקהל הזה. מארגנים את השולחנות מהר, סוגרים פינות אחרונות (דפים, עטים והוראות אחרונות לפיטר, החולצות מגיעות עם זוהר שאסף אותן אתמול, ואני סוף סוף רואה על מה עבדתי בשבועיים האחרונים, שולחן חלוקת חולצות ותשלום – על החולצות והבשר, לא על התחרות, וכו'), ומנסים להגיע לזינוק ב6:30.
בגדול הכל הולך מהר ומדויק. ככה זה שאתה עובד עם מקצוענים. כולם מתקתקים את התפקידים שלהם, וכולם כולם רוצים ורצים לעזור. אילן שיער שנאחר ברבע שעה. תזכירו לי בעתיד לסמוך על הערכות הזמנים שלו יותר..
ממהרים לתת חולצות קודם כל לאנשים שעזרו, לתת מוזיקה בפול ווליום עד שהדיג'י מגיע, לארגן את האופניים, מספרים.. אני אוהב את האופציה לחלק לאנשים מספרים לפי בחירתם, הקודם זוכה. כמובן שאין לי הרבה תחרות על המספר 27, אבל מה אנשים מבינים. אנחנו שומרים את המספרים המבוקשים 1-3 כפרסי זכייה, ומונעים ריבים מראש. הכל מאורגן, מוכנים ליציאה. תידרוך מהיר ומצחיק, בדיוק מה שצריך כדי להוריד לחצים לפני תחרות, מגלה לנו שוב את היעוד האמיתי של פורטו, ואנחנו יוצאים.
הסיבוב הראשון
יש איזו מחשבה בהתחלה, איזה שביב של תקווה, או איזו תהיה, על כמה מאחורי חנוך וניל נוכל להיות. האם נצליח לסיים את המסלול כשהם עוקפים אותנו בסיבוב שלם או פחות? אולי רק כמה דקות? מי יודע. כל הרכיבות עם חנוך הוא מופיע עם חיוך, מרחף לו מקדימה ולפעמים נעלם, אבל זו תחרות.. מה יהיה?
אין הרבה זמן לחשוב על זה, כי התחרות מתחילה ואנחנו מצליחים להשאר להם על הזנב.. בערך 5 שניות. הם פותחים מבערים (אני מקווה..) ועפים קדימה. לא נראה אותם עד סוף התחרות. לקראת סוף הסיבוב הרביעי קצת פחדתי לראות אותם שוב, מגיחים מאחור, אבל לשמחתי גם זה לא קרה.. נו טוב.
מתארגנת לה קבוצת חוד, בעיקר הרוכבים המוכרים של הקומונה עם כמה אורחים. וורן נותן כבוד, רמי קופץ קדימה ואחורה, מדבר, מקשקש, בודק. גם הוא בא לתת כבוד, ויוצא עם הרבה יותר ממה שהוא נכנס.. וגם הוא, איפהשהו בסיבוב השני, נותן גז ונעלם. זה טוב לדעת עוד כמה אנחנו עוד יכולים להתחזק..
דופק גבוה, קצב הרבה יותר מדי חזק בשביל תחרות כזו, אבל אני מרגיש מאוד בטוח בכושר שלי. השיפור שחל בשבועות האחרונים פשוט מטורף, ואני יודע שגם עם הכאב יבוא, וכשהכאב יבוא, אני יכול לו. אין לי בעיה. אילן כמובן חי על דופק גבוה וקצב חזק, אז אנחנו פשוט נותנים בראש ורצים קדימה. לדעתי הסיבוב הראשון הוא מה שנותן לנו את התחרות, ושאר הסיבובים אנחנו בערך כמו שאר המובילים.. רק עם כמה דקות יתרון.
הסיבוב הראשון לוקח 28 דקות (רשמי וגם לא רשמי), עם מהירות מקסימלית של 50 קמ"ש, דופק ממוצע של 165 ומקסימלי 184. להפתעתי יחסית זה הסיבוב הקל ביותר מבחינת סטטיסטיקות בתחרות עם 417 קלוריות לפי השעון שלי. כנראה שהתשלום מגיע אח"כ. אנחנו מגיעים שנייים אחרי חנוך וניל, ונשארים שם עד סוף התחרות.
הסיבוב השני
כאן התחרות מתחילה. עדיין לא קשה מדי, כוח רצון עדיין לא נכנס למשחק, אבל כבר לא פשוט וקל כמו בסיבוב הראשון. אני נכנס למוד תחרות ופשוט רוכב, שוקע, חולם. בראש מתנגנת לי המנגינה של Boy Sets Fire, של Rookie שהוא בפסקול של ROAM. השיר הזה מדבר על רכיבה, על טיולים, על חזרה הביתה ורכיבה עם חברים (לפחות בסרט). מה יותר מתאים מזה כרגע? אבל גם אצלי כרגע זה רק פסקול. אני חושב על הנאום שהייתי רוצה לתת בסוף, משהו קצר, כדי להעניק את פרס סינגל ספידר השנה. הנאום לא יוצא אל הפועל בסוף, בגלל כל מיני סיבות, אבל הוא ממלא לי שני סיבובים בכיף. ואני רוכב, וחולם, רוכב.. וחולם..
הסיבוב השני הוא האיטי ביותר שלנו. אני חושב שהעובדה שאני קצת רחוק מאילן, לא כל כך שם לב מה קורה, גורם לזה שאנחנו לא מריצים אחד את השני. בסיבוב השני אני דואג לתקן את זה. אנחנו מסיימים ב32 דקות (31:55 רשמי), מהירות מקסימלית של 50 קמ"ש שוב, דופק ממוצע 162 (נמוך יותר) אבל מקסימלי של 188, וסה"כ 480 קלוריות.
המירוץ מתחיל. עזבו אתכם מסיבוב ראשון מהיר, שני חולמני. בשלישי המאבק מתחיל.. הרגליים כבר עייפות, הפסיכולוגיה מתחילה לפעול. בראש המנגינה עדיין מתנגנת, הנאום לא מוכן לגמרי,אבל הראש גם חוזר לתחרות. לא מהר מדי, לא חזר מדי, לא לאט מדי, לא להרדם. להשאר עם אילן, לדחוף אחד את השני. אפשר כבר לטוס בירידות, אפשר לתת בטכני בסינגל.
כשבחרנו את המסלול, לא ידענו אם להוסיף עוד סינגל אחד. מסלול של 8.5 ק"מ עם סינגל אחד בלבד, טוב ומענין ככל שיהיה, נראה לי קצת מדי. היו מספיק עליות, ולמרות שהגובה המצטבר לא היה גדול (230 מ' לסיבוב), הוא היה מאוד מרוכב בכמה עליות תלולות. בסינגל ספיד המשמעות היא קשה בסוף אחרי חיפושים ומחשבות ופחדים מסינגלים קשים ואנשים פצועים, הוחלט לא להוסיף עוד סינגל. בסיבוב השלישי אני שמח על זה. המסלול פשוט מושלם. כושר בהתחלה, טכני בסוף. שני סוגי האושר, מרוכזים כל אחד בצד שלו. בהתחלה אני מרוכז ברגליים, בהמשך בגוף. אני שם לב שמזג האויר די מחייך אלינו (הגרמין הראה 21 בממוצע), אבל עכשיו בסיבוב השלישי אני יותר רגוע. נעים פה, בעופר.. הכל נעים וטוב.
אנחנו מסיימים ב31:31 (וואו הזמנים הרשמיים מדוייקים! כל הכבוד לפיטר!) – חצי דקה מהר יותר מהסיבוב הקודם. המהירות המקסימלית נמוכה יותר, 48.5 קמ"ש, הדופק הממוצע זהה (162) אבל המקסימלי עדיין גדל (192).. 523 קלוריות, מבחינת אנרגיה הסיבוב הקשה ביותר. אנחנו מסיימים אותו ב1:31:55 מתחילת התחרות, ז"א שאם נספיק את הבא ב29 דקות או פחות נוכל להכנס לעוד סיבוב. אני לא ממש בטוח שאני רוצה, אבל אילן אומר שהוא ממש לא רוצה.. אז הסיכוי נעלם. חושב שצריך להתרכז בלא לאבד זמן לזוג שאחרנו, שמסיים את הסינגל בדיוק כשאנחנו יוצאים לעוד סיבוב. עכשיו אני רואה שהם צימצמו 2 דקות בסיבוב האחרון, אבל אנחנו עדיין שתיים לפניהם.. מסוכן.. מסוכן. אני שמח שלא ידעתי את הפרטים האלה תוך כדי. אני מאוד שמח שאילן לא ידע את זה, הוא היה משתגע.
הסיבוב הרביעי
אין לאן לברוח, אין יותר תירוצים. רכיבת קומונה? סיבוב במיר"ב? אני והחבר'ה? אין. זה מירוץ, זה קשה, ויש עוד סיבוב אחד. אני מתפקס, סוף סוף, על הרכיבה. לא דואג יותר שמישהו יפצע, לא חושב על האירגון, מוציא את הכל מהראש. בוא נרכב את זה חזק, בוא נסיים כמו גדולים. בוא נטוס את המסלול הזה כאילו אין מחר. בוא ונחיה את התחרות הזו. בוא להנות. (מדבר אל עצמי..)
וכמו שצריך, הסיבוב הזה חלומי. הראש באובר פרוססינג, הארות אישיות שמפילות אותי (או שהאנדרנלין מתחיל לבעוט והכל נראה נורא חכם או שעליתי כאן על משהו), המסלול נראה לי אפילו יותר כייפי מקודם. הדופק עולה, אבל לא ממש אכפת לי. מה שלא יקרה, אנחנו מסיימים את המירוץ בסיבוב הזה, ננוח אח"כ. אני אוהב את רוח הלחימה הזו, שכאילו איבדתי בשנים האחרונות. ראיתי אותה חוזרת מאז שהחלטתי ללכת על האיש ברזל השנה, ראיתי אותה מופיעה באימונים, בריצת הלילה של נייקי, וסתם בחיים. שלום, עולם, אני שוב כאן.
מהר יותר בירידה (מהירות מקסימלית של 52.2), הדופק הממוצע חוזר ל165, המקסימלי נרגע (182), וכך גם האנרגיה (517 קלוריות). הסיבוב הרביעי שלנו מהיר משני קודמיו (31 דקות, עוד חצי דקה מהיר יותר מהקודם), מרגיש קשה יותר, אבל מרגיש באותה הדרך, טוב יותר. שבועיים של הכנות, מחשבות, חישובים, דיבורים והתרגשות מגיעים אל קיצם, כמעט. המירוץ הלך טוב, הכל תיקתק, הכל מאורגן, גם הרכיבה האישית של אילן ושלי היתה טובה, רק לסיים ולראות שאף אחד לא נפצע ויהיה מושלם. אולי נצליח בכל זאת לתת עוד סיבוב?
אבל לא, אנחנו מסיימים ב2:02:55, ואסור להכנס לעוד סיבוב אחרי שעתיים. מקום שני רשמי (מקום ראשון הספיקו עוד סיבוב, והקדימו אותנו ב18 דקות בסיבוב הרביעי בערך, אבל לא עקפו אותנו בסיבוב שלם! מקום שלישי 4 דקות אחרינו). אילן ואני מאושרים. נראה לי שכולם מאושרים. זה אולי נשמע קצת טיפשי כשאני מנסה לכתוב על זה.. איך אפשר לתאר אנרגיות של אושר.. לא יודע בדיוק. אני מברר שאף אחד לא נפגע והולך לכיוון האוכל. מקבל בירה קרירה והמון ברכות..ועכשיו, עם הבירה ביד.. המירוץ מסתיים.
שואל על המצב, בודק שוב ושוב שהכל בסדר, שלפיט יש בירה ולכולם יש חולצה. אילן מרגיש אותו הדבר, וסיימנו עוד מירו. מוצלח יחד, וזה ממש מירוץ שלנו. הרבה אנשים עזרו בדרך, פורטו למעשה אירגן כל כך הרבה (תודה!) שקשה לי להגיד שהמירוץ הזה הוא שלי יותר משלו, אבל באיזשהו מקום, אני מרגיש המירוץ הזה הוא שלנו.
תם ונשלם. אנשים אהבו את המסלול, אהבו את המירוץ. היו סמסים, היו ברכות, היה שירשור תודות ושרשור תודות מהחברה הגדולים של סלאלום חיפה. אני עוד מצפה לשרשור תודות רשמי מהפיראט.. זה יגיע, וסיכום של התוצאות, ותחרות התחפושות. אבל על זה מארגן התחרות צריך לכתוב. חפשו עידכונים באפיק ישראל (אפיק מארח את אתגר הפרה המתה) אם מענין אתכם.. אני קצת באסקטזה.. אני אסתכל על זה אח"כ..
עוד הערה
אייל שיחק אותה ברמות אחרות עם פרס שהוא הכין לתחרות. לא נראה לי אף אדם מחוץ לעולם שלנו היה יכול ליצור משהו כל כך נכון, יפה, מתאים, לאירוע. חשבתי בהתחלה שהוא רוצה להעניק את הפרס למקום הראשון, אבל אייל שיפר אפילו יותר עם הרצון להעניק את הפרס לסינגל ספיד של השנה. הרוכב שלנו. לא נראה לי שהיה ספק שזה מגיע לאילן, וגם אייל לא חשב פעמיים. אם יש מישהו שמייצג אותנו, שעושה יום וליל בשביל הקומונה, בשביל אנשים שלה, מדבר, מארגן, מסדר רכיבות, אופניים, חלקי חילוף, מסדר בעיות ותופר עליות, זה אילן. לא יכול להיות אחרת. אם היה אפשר לשפר את התחרות הזו בצורה כלשהי, אם היא לא הייתה מושלמת מספיק, אייל סידר את זה. אין.
(שוב תמונה של עדי, פיט שופט ושותה רק שתי בירות כל הבוקר!)
ואילן מקבל את הפרס, נראה לי התמונה השנייה אומרת את הכל:
4:30 בבוקר, הכל חשוך, אבל אני מרגיש בטוח. החושך קיבל אותי אליו, ואנחנו מחוברים. אני רוכב לבד, ומקשיב לשביל, לגלגלים, לנשימה שלי, לקולות היער שנשמעים רק בלילה. פתאום מרחוק אני שומע את קריאת התרנגול, שמודיע כאילו לי על תחילת בואו של הבוקר, ואני יודע שחציתי את החושך, ולא נכנסתי אל החשיכה. היו רגעים קרובים, היו רגעים קשים, אבל את חצי הדרך כבר עברתי, אני מרגיש טוב, אני מרגיש שמח ואני עדיין שלם. הכל כואב לי, ואני מצטער בשביל כל מי שאני מכיר שלא יכול להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו.
אבל אולי כדאי להתחיל מההתחלה, אם אפשר לקרא לתחילת המירוץ, לפני 12:30 שעות, התחלה. הרי זו רק נקודה כלשהי בדרך, בין הזמן שהתחלתי לרכוב, לרוץ, לעבור לרכיבת שטח, להתחיל להגדיל נפחים, להתאמן ברצינות, לעבור לסינגל ספיד, להבין שהעיקר זו הדרך ולא המטרה, לשמוע על תחרות של 24 שעות בארץ, סוף סוף, ולהשתגע סופית בהרשמה לסולו על סינגל ספיד (כאילו היתה ברירה אחרת).
המירוץ מתחיל בריצה, 200-300מ' או משהו כזה, שכל בריוני הרכיבה מתקשים לקבל. ההבדל הוא בעיקר בראש, אבל ריצה של 3 דקות קשה להם. לך תבין אנשים. לי כמובן זה עוזר להשתחרר ולהרגע, אז אני נהנה כמעט מכל רגע. מגיע אל האופניים, מקבל המון נשיקות עידוד (אורית, אמאבא), עולה על האופניים ומתחיל לרכוב. הריצה עזרה להשתחרר ולהרגע? הצחקתם אותי.
רכיבת נפח כמו 24 שעות נמדדת בזהירות ובכוח המחשבה. הרוב בראש, השאר בשרירים. כולם. אז את הרכיבה אני מתחיל לאט לאט. אין לי מד דופק, ואני רוכב לפי ההרגשה. אני מייד מרגיש שהלחץ בצמיגים גבוה מדי (קצת מעל 40PSI), מה שמתורגם מיד לכאבי גב וצוואר. העובדה שהכתף שוב נתפסה לפני המירוץ (פגיעה חוזרת) והידיעה שהדלקת הכרונית בכתפיים הולכת לחזור לא ממש עזרו למצברוח, אבל הכל בראש – והיום אני מאושר.. לפחות בנתיים.
אילן מגיע מאחור, ושמאי איתו. מי ידע שהתמה הזו תשאר לשאר המירוץ. אבל בנתיים אנחנו רוכבים יחד, כולם רגועים, אילן מנתח את המסלול (כמה לא צפוי) ושמאי מדבר על תוכניות. בסוף העליה מגיעים למישור, ושמאי נעלם כאילו כלום. אילן ואני מבינים את המשמעות האמיתית של 29″ בתחרות הזו, ובשביל אילן יכולה להיות רק משמעות אחת: מרדף. הוא אץ לו רץ לו, ואני ממשיך בשלי.
בשוונג הראשון החלטתי לתת 3 סיבובים, עד סוף המיים, כדי לנסות להספיק כמה שיותר לפני החושך. הסיבובים קצת מהירים, בין 42 ל45 דקות לסיבוב, בלי מאמץ. הכל הולך חלק, ואני מרגיש טוב. אחרי שני סיבובים אני משחרר קצת לחץ אויר מהגילגי הקידמי, ובסיבוב השלישי גם מהאחורי, חבל שהתעצלתי עד עכשיו, אבל הכתפיים הולכים לכאוב בכל מקרה, אז מה זה משנה. שעתיים וקצת עברו, עוד שעה-שעתיים החושך ירד, עוד שעתיים שלוש המאבק האמיתי יתחיל.
אני לא ממש מבין למה, אבל אני ממש מאושר. הצוואר צורח, הכתפיים כואבות, העיניים מלאות אבק וזיעה, וזו רק ההתחלה, אבל אני ממש מאושר. זה לא ימשך הרבה זמן. הסיבוב הרביעי עובר במהירות, ואני עוצר פעם נוספת, לקראת 19:00, כדי להחליף לעדשות שקופות, להתקין את הפנס, ולצאת לדרך. אחרי בהלה קצרה (שנראית כמו נצח, וגם מצולמת ע"י נמרוד בתזמון נפלא) שאני לא מוצא את העדשות, הכל מסתדר, ואפשר להתחיל. אמנם עדיין אור אבל עד סוף הסיבוב כבר אי אפשר יהיה לרכוב בלי העדשות השקופות, ובסיבוב הבא כבר הפנס ידלק. המאבק מתחיל.
קשה לי קצת עכשיו, אחרי יומיים של מנוחה, לזכור בדיוק מה מתחולל אצלי בראש במאבקים פנימיים כאלה. אין ספק שיש סבל, ואין ספק שקשה. אני נמצא כאן כי אני רוצה, אני חושב, או זוכר במעורפל, אבל לא בדיוק ברור לי למה אני רוצה. נדמה לי שזה קשור ל24 שעות, או לעבור 200 ק"מ על אופני הרים, או לרכוב עם החברה, או משהו כזה. אבל עם החברה אני רוכב כל שישי, אני זוכר את זה, ו200 ק"מ אפשר גם לרכוב בקטעים של שבוע, אז למה בכל זאת אני כאן? אה.. נראה לי שאני נזכר במשהו, זה לא החושך.. זו החשיכה. היא הגיעה. אני רוצה הביתה.
לא סתם הביתה, אני רוצה הביתה עכשיו. לא להפסיק, לא לעצור, אלא ללכת לישון, בלי לחץ, בלי הצורך להלחם, פשוט להתקפל ברכב ולישון. למזלי הרכיבה עוד ארוכה, ויש לי הרבה זמן לחשוב על זה. פחות למזלי, הבחילה חוזרת. כנראה אכלתי משהו לא טוב מוקדם יותר, שכחתי להיות זהיר מספיק, הקיבה שלי גם ככה רגישה, והמאמץ בטח לא עוזר. לא נראה לי שהתייבשתי, אבל חייב להיות ער גם לאופציה הזו, אבל נדמה לי (הכל נדמה לי בשלב הזה, שום דבר לא בטוח) שאם מתייבשים לא מזיעים ולא משתינים, אז אני בסדר בקטע הזה. המחשבות רצות בין לסיים עכשיו, להמשיך בכוח, או פשוט לעצור ולחשוב על זה, עם נטייה כלשהי לכיוון ההפסקה. לקראת סוף הסיבוב אני מקיא ומרגיש קצת יותר טוב. איזה כיף שהגוף יעיל בצורה כזו.
וכאן נכנסת אורית לתמונה, ואולי קצת רקע נוסף על האירגון שלי לתחרות. רוב המתחרים ב24 שעות, בוודאי בסולו אבל גם בזוגות וברביעיות, הם למעשה החבר'ה מהרכיבות קומונה, סינגל ספיד או 4 אינץ' ורכיבות אפיק. אני מכיר את רובם, וכולנו התכוננו, לפחות דיגיטלית על גבי הפורום או האימייל, יחד. כולם הגיעו מאוד מוכנים, עם מלווה, עם כל מה שצריך כפול שתיים. אני הגעתי מינימלי. מה שאני צריך כדי לתמוך בעצמי, בלי מלווה, בלי הוראות, בלי טלפון להתקשר למטה כדי שיחממו לי פסטה. לא שהתנגדתי כשפורטו הציע, ברור שלא, איך אפשר להתנגד.. אבל לא הכנתי מראש. כזה אני – קשה, אוהב קשה, ואם כבר קשה אז אפשר אפילו קצת קשה יותר. תשאלו את כל אלה שניסו לשכנע אותי שכידון רייזר רחב עדיף.
בכל זאת באו לבקר אותי, בזינוק אורית וההורים, אח"כ עד חצות אורית, שחזרה כמו הפנתרית שהיא כבר בבוקר, וההורים חזרו אחה"צ לבדוק שעדיין יש להם בן. אורית נשארה איתי ברגיעים הקשים הללו של השבירה, קפצה איתי לשירותים לשטוף פנים, ואמרה בכנות מלאה (נדמה לי) שמבחינתה, לא ממש משנה אם אני עוצר עכשיו, או ממשיך. הכל טוב. הכל טוב. בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע. ברור שאני ממשיך, מה. אבל טוב לדעת שיש כזו אורית בסוף הדרך. משהו עושה לי טוויסט בראש, וההתלהבות חוזרת. אני עושה עוד סיבוב אחד עם פורטו ואופיר, שמלמדים אותי משהו על רכיבה מתונה ואיטית, והבטריה בפנס נגמרת.. אני הולך לישון לשעתיים שלוש, משחרר את אורית הביתה לנוח גם.
אין לי אוהל, ובטח לא הכנתי מזרון. זו ממש טעות של מתחילים, המזרון, אבל זה מה יש. אני עייף מספיק להרדם על הדשא בתוך האוהל של יניר, אומר לו שאני רוצה לקום ב2:30, מכוון שעון ליתר ביטחון והולך לישון. מנסה בכ"ז. שומע את אילן מגיע, מתכנן וזומם את המשך הדרך עם יניר, שפשוט מקדיש את כל כולו לעזרה לאילן. מדהים הבן אדם הזה, פשוט מדהים. אם אתם צריכים עוזר ויכולים לגייס אותו, אני ממליץ
בסוף אני נרדם, ישן עד 2:30, שעתיים שינה. מתעורר עם השעון, מיובש כולי, לא רוצה לקום אבל אני כבר שם. מילא לא יכול לחזור לישון בלי לשתות מיים והבקבוקים בחוץ, אז אני יוצא לשתות. איזה קור! איך אפשר לצאת לרכוב ככה? וביננו, מה תזיק עוד איזו שעת שינה? אני חוזר לשק"ש ומנסה לישון. איזה לישון איזה בטיח, רגשות אשם, או איך שלו תקראו לזה, לא נותנים לי מנוחה. ואני לא באמת עייף כבר, הבחילה עברה, ולמעשה, אני מרגיש אפילו די טוב (אלק). עוד רבע שעה עוברת ככה, ואני יוצא מהאוהל. ההגיון, שמצליח לחזור לרגע אחרי השניה (ולומר שלום להמשך היום) אומר לי שרק עכשיו קר וקשה, והקטע הוא להתחיל לרכוב ואז יהיה קל יותר. פורטו ואופיר עדיין ישנים, ואני יוצא לדרך לבדי, מה שמתבררת כהחלטה נבונה מאוד. גם ההגיון צודק, והרכיבה באמת קלה יותר, ולא באמת קר כל כך.
שני דברים מענינים קורים לי ברכיבת לילה, שני סיבובים לבדי. הלקח שלמדתי מצוות הלילה נלמד היטב, ואני רוכב לאט יותר. 50-55 דקות לסיבוב, בלי לחץ, בלי להתעייף. הדבר השני הוא שאני מתחיל להקשיב לדממה, לעצמי, ליער. אני נהנה, או אפילו, מתחיל להנות, באמת. באופן כלשהוא שונה מהדרך שבה נהנתי בתחילת הדרך. משהו יותר שלו, יותר פנימי, הרבה פחות לחוץ. שום דבר לא משנה כמו ההנאה שבפנים. זה הקטע שבו אני באמת עצוב בשביל כל מי שלא רוכב כאן היום, בשביל מי שמפסיד את כל זה. זה הקטע שבו אני יודע שכדורים כימיים הם רק חיקוי של הדבר האמיתי. אני מרגיש כאילו אני על כדורים. מאושר ואוהב את כולם, חוץ מהאבנים על המסלול, כי גם לי יש גבולות.
בסוף הסיבוב השני אני למד שצוות הלילה התעורר ויצא לסיבוב גם הוא, אני מתחיל סיבוב מהיר נוסף, משער שאני מהיר קצת יותר ושגם ההפסקה שלהם ארוכה יותר, ואכן צודק. אני מצטרף אליהם בהקפה השנייה שלהם והשלישית שלי מאז השינה. התרנגול כבר קרא, הבוקר מתקרב, ובסיבוב השלישי השמש זורחת. וואו, כמה רציתי לראות את השמש הזו, כמו הוכחה שיותר מחצי מירוץ עבר. ב8:00 מתחיל מירוץ הבוקר (8 שעות) ואני מת לראות את החברה האלה מתחילים, רעננים וחזקים מאיתנו, אבל עם כבוד לאלו שהיו כאן כל הלילה. הרבה דברים אפשר לומר על חיות הXC (ממתי 8 שעות זה XC?), על חוסר הנימוס, על הקיצורים בשבילים, על חוסר הנכונות לנסות משהו חדש כמו 24 .. אבל דבר אחד אי אפשר לומר: שהם לא נותנים כבוד. ל24 שעות, לסינגל ספיד. כל הזמן אתה שומע מסביבך, "כל הכבוד", "בהצלחה", "מלכים". איך שאני שמח להיות מהזן הזה, של רוכבי האופניים. איך שאני גאה.
אם כבר הזכרתי את רוכבי ה8 שעות, דבר מענין ששמתי אליו לב, אולי משהו קטן אבל עדיין משהו שמסביר את ההבדל הנפשי, התפיסתי, בין רוכב 24 לרוכב 8. במשך 17 שעות רכבנו על הסינגל העליון בתחרות, פעם אחר פעם, אחד אחרי השני, כמו ילדים טובים, נטחנים באבנים וכואבים, אבל רוכבים את הסינגל. שעה אחרי שה8 שעות החילו לרכוב, כבר היו קיצורים מחוץ לסינגל. לא משהו מטורף, לא רמאות או משהו כזה – אבל עניין של עקרון, של עוד שתי שניות שמישהו הרוויח בתוף המירוץ הגדול הזה.
השעות כבר מתחילות להספר אחורה, ומשום מה זה משנה את הכל. הרכיבה הוא אותה רכיבה, האנשים אותם אנשים, המסלול רק טחון ונורא יותר מאתמול, אבל הכל יותר קל. כשאני רוכב לבד אני משלים סיבוב ב50 דקות ופחות, ולכן אני משתדל לרכוב יחד עם אנשים אחרים. לאופיר הברך כואבת ותמיר מחליף אותו בצוות (שיקרא מעכשיו צוות יום). כולנו באותו ראש, רכיבות איטיות, הפסקות לא ארוכות אבל לא קצרות בטירוף. המטרות משתנות עם הזמן, בהתחלה תמיר רוצה להגיע ל250ק"מ, אני ל200ק"מ, ופורטו לרכוב עוד, אח"כ תמיר דואג שאני לא אחליף אותו במקום השלישי, אני רוצה לרכוב עוד, ופורטו רודף אחרי ה200 שלו. בסוף כולנו מצליחים.
אולי זה הקסם במירוץ הזה, של 24 שעות. כולם מצליחים. אי אפשר להפסיד באמת, כי איך אפשר להגיד שלא הצלחתי? האם יכולתי להגיע למקום השלישי? אולי. האם יכולתי יותר ק"מ? עוד סיבוב, שניים, שלושה? אין לי ספק. האם יכולתי להתארגן טוב יותר? ברור. האם יכולתי להנות יותר? אני בספק רב. עוד קצת הנאה והייתי יושב במקום עם חיוך ענק על הפנים.
ב12:00 כבר מתחיל להיות חם מדי. ניסינו לדחוף כמה שיותר סיבובים לפני הבלתי נמנע. פורטו לוחץ על עוד שני סיבובים (הוא ב14), תמיר ואני מתרצים לעוד אחד. את שלנו כבר עשינו, ובחום הזה אני לא אוהב לרכוב, זה לא נראה לי נכון. פורטו המלך דובק במשימה שהציב לעצמו, ועושה עוד סיבוב אחד, בשיא החום, לבד. הוא סוגר 16 סיבובים, ו200 ק"מ של רכיבה. אף אחד לא יכול להפסיד כבר אמרתי?
זהו, המירוץ שלי נגמר, ועוד שלב, עוד הרפתקאה, הושלמה בהצלחה. אני עדיין שמח, יומיים אחרי, כשאני חושב על המירוץ הזה, ועדיין אוכל כאילו עוד רגע אני הולך להתעלף.
40 רוכבים עומדים יחד איתי בקו ישר, 50 מ' לערך מהאופניים שלנו שאנחנו כל כך אוהבים – ששוכבים בשורה ארוכה גם הם. לא נראה לי שיש רוכבים שאוהבים את האופניים שלהם כמו רוכבי סינגל ספיד, יש משהו בסגנון הזה שמאפשר רק לאוהבים אמיתיים להכנס ולהשאר.. קריר ומתוח, כולם מדברים על אסטרטגיות, יחסי הילכים ומנצחים אפשריים, וכולם מדברים על איך הם הולכים לקחת את התחרות בקלות, לשתות ולהנות, משפטים שנראה שכולם, חוץ ממני, שוכחים ברגע הזינוק.
הצופר קורא לנו לצאת, וכולנו מסתערים. הייתי רוצה לתאר בפרוטרוט קטעים מהמירוץ אבל הכל עבר לי ברגע. אלו באמת היו 40 דקות? 6-5 שוטים של טקילה + וויסקי, 2 של בירה (נגמרה השתייה.) ועוד בירה וחצי לפני הזנוק עשו את שלהם וכל הרכיבה היתה לי כמו חלום, חלום שקשה לנשום בו ויש רצון עז להקיא. אבל חלום מתוק.
כל אחד הביא את הכלים שלו לקרב, אילן ברוח הלחימה, אייל בלבוש, והגדיל אופיר עם הנשק הסודי: הבן שמעודד אותו בלהט אבל צועק לשאר המתחרים "אתם עייפים, אתם נראים מאאאאאאוד עייפים". רק זה הרס אותי. זה והנסיון להשאר ישר במסלול. אני כמובן הבאתי את המעודדת המצטיינת של המאה..
לא היה קל..
והיו סיבות טובות, שהרגשתי אז ואני מרגיש עד עכשיו שאני אחראי לכל זה..
דווקא הקטעים ה"טכניים" היו סבבה, הישורת היתה כל כך קשה. באיזה שלב החלטתי פשוט להצמד לרוכבים אחרים, כי את הס"סלים לא ראיתי, וגם זה התברר כטעות כשהרוכב שלפני ואני אחריו המשכנו בלהט החוצה מהמסלול בסיבוב. טוב נו.
אירגון למופת, רוח קרב ורוח חברות שכאלה לא נראו בתחרויות ארצנו. נראה שגם המארגנים אהבו את הרעיון ש"אם יש לכם טענות, תקפצו", וסוף סוף לארגן משהו מאהבה, ולקבל את זה חזרה. נקניקיות נוטפות שומן (או שומן עם קצת בשר, איך שבא לכם להסתכל על זה), עוד קולה ועוד בירות, צחוקים וסיפורי קרב, ונוהגים בזיג זג הביתה, וברי המזל שבנינו יכולים ללכת לישון..
הקהילה גדלה השנה מאוד, ונראה שהיא ממשיכה לגדול, וזו הופכת קהילה אמיתית. איזה כייף! תודה מיוחדת לצלמת, מעודדת, מצחיקה, הנשק סודי שלי.
