מריץ את החיים

עיתון מסלולים (מבית ידיעות אחרונות) הפתיע השבוע ב5 מסלולי ריצת שטח (!) מומלצים מרחבי הארץ. נכון, בשביל יוסי ריבלין ריצת שטח היא כל דבר שהוא לא כביש (טכנית, נכון) – ובשבילי ריצת שטח אמיתית היא ריצת trail, ז"א ריצה בסינגלים טכניים, עליות וירידות שהלב דופק לא רק בגלל המאמץ, אלא גם ובעיקר בגלל הפחד וההתרגשות, אבל בכל זאת, ממה שאני מכיר, המסלולים האלה מעניינים מאוד.

1. חרשים-כיסרא: מיכל תמיד דיברה על חרשים, ואלי זו סיבה מספיק טובה כדי להגיע לשם סוף סוף ולבדוק את המקום. יוסי אומר שהמסלול שם קל, מתחילים בכניסה לישוב וממשיכים לתשעה קילומטרים של יופי והדר. רחוק, אבל יום אחד..
2. נחל שורק: מסלול נהדר בהרי ירושלים, לא רחוק מקטלב. מסלול קל טכנית של 8 ק"מ בכיוון אחד, חזרה, ועוד 8. לא רע. כנראה יפה מאוד וכמעט לא מוצל.. אבל אני שואל, כבר הגעת לקטלב ואתה רץ ליד?
3. סובב תל גזר – כרמי יוסף: אחד ממסלולי הריצה היפים ביותר, וגם האיזור הביתי של יוסי. אני מסכים: כרני יוסף הוא מקום מדהים, היער מצויין לריצה בצל, והמסלול אינו קל – עליות וירידות רבות, אבל שווה את זה.
4. הסטף: עם עליות וירידות קשות אך ממוקדות, המסלול הזה איננו קל. הוא סובל מבעית חוסר המחבוא (אין עצים) של איזור ירושליים וחבל – אולי ריצה לסתיו או אביב, אבל אין ספק שהקושי מסקרן.
5. נחל כיסלון – יער קדושים: אה, כמה פעמים שרכבתי את המסלול הזה (בעיקר את כיסלון) – אכן מסלול יחיד במינו – אני מתפלא על עצמי שלא הגעתי לשם ומיד מוסיף אותו לרשימה. נתראה, עם קצת מזל, בשבת הקרובה..

החודש שעבר היה חודש התחלה.. הבנתי שהחופשה נגמרה, שיש עונת אימונים לפני.. והחודש זה מתחיל.

לחודש הראשון אני נוהג להתיחס כkick off. הרבה דברים לא יסתדרו טוב כשאני אחפש לי את השילוב הנכון של האימונים, את התיזמונים, את הימים, איך להתאושש ומתי אפשר לצאת בערב, ומתי אסור, כמה כוח באמת יש לי (בראש..) וכו. אז בחודש הראשון אני עדיין סלחני, אבל בכל זאת, זה החודש הראשון שדברים מתחילים להתהוות, וזה אומר.. אימונים קשים.

זוכרים את יום חמישי של כאב? אז הוא כבר לא יהיה חמישי, והכאב יהיה שונה. מכיוון שאני רוכב הרבה פחות ההגיון חייב להשתנות. אני מתכנן שתי ריצות קשות, אחת של אינטרוולים ואחת של ריצה מהירה בשטח, עליות קשות וטכניות. עוד ריצה ארוכה אחת, לפעמים בשטח ולפעמים בירקון, משאירים לי אימון אחד או שניים נוספים "רגילים". יופי, בלי הרבה מדי חזרות..

השנה האימונים שלי מתחילים הרבה יותר מוקדם. אני גם רוצה לשפר את השנה הקודמת, וגם להצליח לעשות 100 ק"מ השנה. כמובן את כל הדברים בדרך. אני לא רגיל לריצות החום האלו.. יש הרבה הבדל בין לרוץ שעה – שעה וחצי בחום (אפילו בערב) של יולי אוגוסט לבין שלוש שעות. מבחינתי יש עוד הרבה הפתעות..

אחרי מעבר של הרבה סוגי גרביים, עבות, דקות, ספורט יותר ופחות, גרבי ריצה וגרבי רכיבה ריצה, לבנות ושחורות, הגעתי מסקנה שיש גרביים שאני אוהב יותר ויש כאלה שאני אוהב פחות. ברגע שהבנתי את זה, ידעתי שאני חייב לכתוב על הסוגים השונים, על ההבדלים, באלו התנסתי ומה היתה התוצאה. הנה זה לפניכם.

המדדים (או, מה חשוב לי)

• מדידה נכונה – האפשרות למצא את המידה הנכונה חשובה מאוד. לפעמים גרביים נמכרות בטווח עצום, לפעמים בכמה טווחים קטנים. מכיוון שגרב ריצה צריכה להתאים בדיוק כדי למנוע שפשפות ושלפוחיות, טווח צר הוא הכרחי. אני מחפש גרביים שתהינה צמודות, אבל לא חונקות.
• חומר – הגרב צרכיה לנדף זיעה וחום בקיץ, ואם אפשר לנדף זיעה ולא חום בחורף. לרוב נחפש גרביים שונות לקייץ ולחורף.  חומר טוב גם עוזר נגד שפשפות בריצות ארוכות במיוחד.
• צבע, ציור וגרפיקה – למרות שאין לזה השפעה ישירה על הריצה, מצאתי שהצבע חשוב. לרכיבות, לדוגמא, אני אוהב ציורים וצבעים. בריצות אני אוהב סולידי. גרביים לבנות תמיד, אבל תמיד, תהינה מלוכלכות יותר מהר ובאיזה שלב פשוט לא תוכלו להוריד את הלכלוך (שטיפה, כביסה, לא משנה. אל תשכחו שאסור להלבין!)
• מחיר – תמיד צריך לשים לב.
• עמידות – גרביים עשויות מחומר דק. הן נקרעות, ומהר. במיוחד עם משתמשים בהן הרבה, מזיעים בהן ושוטפים אותן, ובמקרים של גרבי שטח, אפילו יותר. יש גרביים שנגמרו לי מהר, ויש כאלה שמשכו הרבה זמן. יש עדינות ויש קשוחות.
• זמן יבוש אחרי כביסה או שטיפה – חשוב במיוחד בטיולים, או בשטח כשלוקחים את הגרביים הביתה וקשה לייבש.
• גרבי ריצה מיוחדות – יש גרביים שמציעות יכולות ספיגת זעזועים, עמידות באיזורים מסויימים, חיזוק וכדומה. לרוב אפשר לדעת לפי העובדה שיש גרב ימנית ושמאלית, אבל לא תמיד. למרות שאישית מעולם לא שמתי לב להבדל אמיתי, אני מציין את זה.

הגרביים הנבדקות:

• גרבי ריצה Nike dri fit – בצבעים שחור או לבן לרוב. גרביים יחסית זולת, מאוד דקות וטובות למזג אויר חם. לא עמידות ונקרעות די בקלות, ולא הצליחו למשוך אצלי יותר משתי עונות. הצבע הלבן מתלכלך ממש מהר והשחור מקבל "כוויות שמש" במהירות ונהיה מכוער. לפעמים אני אוהב לקנות שיהיו כמה בבית, והן זולות, אבל לא יותר מדי. נידוף זיעה לא רע. 7 מתוך 10.
• גרבי ריצה ורכיבה Nike dri fit – מגיעות לרוב בקבוצה של שני זוגות בשני צבעים – לרוב שחור ולבן – עבות קצת יותר מגרבי הריצה למעלה, אבל לא הרבה יותר עמידות. לריצה אני נותן להן 6 מתוך 10.
• גרבי ריצה New Balance – 446 – מסוג "עור שני" – גרב ריצה דקה במיוחד, בעלת צד, וטוענת לריכוך ריצה במקומות מיועדים. מאוד עמידה וחזקה. אם אתם אוהבים גרביים דקות לקיץ – מומלצת ביותר. לא הרגשתי את הריכוך בכלל, אבל מעולם לא היו לי שלפוחיות איתה. אחת החביבות עלי. 9 מתוך 10.
• גרבי ריצה Nike – Nike Elite Structure Running – גרב לא דקה, בעלת צד וריכוך. עמידה, אבל נוטה קצת להפרם. קצת חמה בשבילי לקיץ הישראלי, אבל אחת היחידות שבהן הרגשתי את הריכוך. מאוד חביבה. 8 מתוך 10.
• Rudy Project Cool Max Socks – נעלי רכיבה וריצה של רודי. בעלות התאמה מדויקת לרגל, דקות במיוחד ונושמות. באמת גרב שכיף לרוץ איתה, אבל העמידות שלה נמוכה ביותר – היא מתרחבת, לא מתאימה לרכיבה או לריצה אחרי, ומאבדת מהר הרבה מהאלסטיות הנדרשת. היו לי כמה ואני לא מתכנן לקנות עוד. 6 מתוך 10.
• Nightlife Sock של ברוקס – גרב זוהרת בחושך, קלה ומעבירה זיעה. קצת עבה בשביל הקייץ הישראלי, אבל היתרון של החושך שווה בדיקה לפעמים. מאוד עמידה, ולא נפגעה גם אחרי שנתיים של ריצות. צמודה לרגל ומנדפת זיעה טוב מאוד.8 מתוך 10, קיבלה עוד ציון בשביל הזוהר בחושך.
• Wigwam Ironman Triathlete Pro Quarter – אולי גרבי הריצה הטובות ביותר שהיו לי. מוליכות זיעה מצויין, צמודות לרגל, בשחור או לבן (שאמנם מתלכלך, אבל פחות מהנייקי), בשני עוביים – לקיץ ולחורף. די עמידות, למרות שזוג אחד נקרע לי אחרי שנה, אבל השאר החזיקו מעמד. הלוגו של הironman גם הוא מאוד חשוב כל פעם שרואים את הגרב.. גרב מדהימה. 9 מתוך 10, בגלל שאין מבחר לוגואים והיא קצת יקרה (למרות שיש מבצע ארוך טווח בפרו ספורט של 4 במחיר 3).

אז אלו הגרביים שיצא לי לנסות עד כה, ושאני עדיין יכול לשחזר. אני אשתדל לחזור מדי פעם עם ניסויים חדשים. אין ספק שלגרבי קייץ הייתי הולך על הווינגם, ואולי איזה נייקי ריצה או רכיבה, בגלל שהם זולים.

נראה שרק רגע עבר מאז האולטרא מרתון, אתגר הפרה והוולוו צ’אלנג’, מהרגע שחשבתי שלשנת 2009 כבר עשיתי מספיק, והנה יש הכרזות נוספות, 100 ק”מ אפשרי, צ’מיצ’ורי 2 (אל תחפשו, לא השתתפתי בראשון) ואולי מסע של 400 ק”מ ברחבי ישראל.. והחודש-חודשיים של המנוחה (אלעק) עברו.. אני נכנס חזרה לתוכנית האימונים.

השנה אני מתכנן משהו קצת שונה. יותר רגוע במספר, יותר ארוך בכמות. במקום שניים שלושה אימונים ביום, משהו כמו 5 אימוני ריצה ארוכים ו2 אימוני רכיבה. אולי יהיה יום חופשי ואולי לא, אבל כל אימון יהיה פשוט ארוך יותר.

בריצה אני מתכנן הפעם לרוץ כמה מרתונים וכמה ריצות של 60, אולי אפילו 70, לקראת המירוץ במרץ 2010. האופניים יהוו כלי אימוני – משהו להזיז את הרגליים בצורה שונה מאשר ריצה, וכמובן – להוסיף ענין, להפגש עם החבר’ה של הקומונה הכי טובה בעולם.

בכל זאת, אני מתרגש. יש מטרות חדשות, יש תוכנית אימונים שנבנית לאט לאט (רכיבה ביום שלישי ושישי, ריצת שטח בשבת, יום רביעי של כאב), יש הרבה דרכים לחצות ואתגרים חדשים לכבוש.. ויש רק את ההתחלה, מי יודע איפה יהיה הסוף?

ישנם אימונים מועילים, ישנם אימונים טובים, ישנם קשים. ויש כאלה שמגדלים אותך, עובדים על דברים שיכינו אותך ליום הגדול, ליום האמיתי. אחד כזה היה לי אתמול.

בקצרה, כי רוב התיאור נמצא שם, התחיל רע, המשיך גרוע, הפך נורא. כאבה לי הרגל וכאבה לי יותר הרגל השניה. הגיע מצב שהייתי צריך לעצור.. פעמיים. פעם ראשונה לשתיים שלוש דקות, פעם שנייה ליותר. פשוט לא לדרוך על הרגל. כאב שלא משתחרר, שמשאיר אותך חסר אונים, כי ככל שאתה רץ הוא מתגבר.

כאן נכנסת הפסיכולוגיה למשחק.. ברגע שיכולתי שוב לרוץ, למרות שעדיין קצת כאב.. השיכנוע העצמי מתחיל. "רק תגמור את הסיבוב ותחזור הביתה, 12 ק"מ זו גם ריצה טובה".. ואז, לקראת סוף הסיבוב, כואב קצת פחות, "הסיבוב הבא ממילא קצר, ותוכל עוד לקצר אותו. עד לפני שבוע רצת סיבוב וחצי, אז תחזור לשם, מה רע?" ואני ממשיך.. הכאב פוחת, ולקראת הסיבוב השלישי (הסיבוב השני היה מלא..) כבר לא הייתי צריך שיכנוע.. הייתי צריך לשכנע את עצמי להפסיק.

האימון, דרך אגב, היה מעולה – קצב טוב, 18.5 ק"מ עם טיפוס מצטבר לא רע.

אז מה היה לנו כאן? פיזית? אימון בסדר. צפוי, קצת חלש יותר כי עצרתי. מרחק? צפוי. מהירות? בסדר. אבל האימון הפסיכולוגי, להמשיך כשכואב, לרוץ עוד כשאתה מרגיש חסר אונים, ולא רק להצליח, מילא זה, אלא להרגיש אחרי כמה זמן שזה עובר, שיש תקווה.. זה PRICELESS ליום תחרות.

אני זוכר שיחה שהיתה לי עם הקלאסי כשהוא התאמן לצ'ימיצ'ורי.. היתה להם רכיבה של 120 ק"מ כמדומני, שלא כל כך הצליחה.. והוא היה מבואס. הסברתי לו את נקודת המבט שלי. זה לא שיש אימונים כאלה וצריך לעבור גם אותם – זה שאימונים כאלה הם זהב אמיתי. הם אימוני ראש. בלעדיהם, יש תחרויות שפשוט לא תצליחו לגמור. צריך ללמוד לאהוב גם אותם.

חשבתי הרבה איך בדיוק לנסח את הפוסט הזה, על היתרונות והחסרונות של להיות טייל (==תייר) ספורטאי. לא שלרוב יש לנו ברירה, כי בניגוד לכל מיני סוגי תיירים, לספורטאים יש התמכרות. אם לא נעשה קצת משהו, איזה פמפום לב פשוט, יש מצב שכל מצב הרוח יפגע. כל אחד ומידת ההתמכרות, כמובן, אני יודע שאחרי שלושה ארבעה ימים, אני עלול להתחיל להיות מסוכן.

לא שיש לי כאן הרבה קוראים שהם לא ספורטאים, אבל אם כן – תחשבו על טיול, נאמר, בלי קפה. בכלל. אהה.

מבחינת מדע הספורט, דרך אגב, אחרי שלושה ימים בלי ספורט הכושר שלכם מתחיל להפגע. זה הכל. אם אתם רוצים לשמור על זה לעוד שבוע שבועיים, 20-30 דקות של אימון חזק – דופק גבוה, אנאירובי, פעמיים שלוש בשבוע יכולות להשאיר אתכם איפה שאתם. בנסיעות עבודה, במיוחד, חשוב לזכור את זה. ולא לאכול כמו שאתם רגילים, שמנמנים.

אז מצד אחד הספורט נותן לנו מכת כוח חדשה כל יום. זו אחת הסיבות לקום בבוקר, לפחות ב5, או ב6.. זה אחד הדברים שמושכים את הראש שלנו למקומות אחרים לפעמים, לחלום על הריצה הבאה, הרכיבה של סוף השבוע, הטיול לחו”ל, החברים.

אבל מצד שני, הוא נלחם קשות על תשומת הלב למשפחה, לחברים הלא ספורטאיים, ולחיים – כשאנחנו לא עוסקים בספורט – כמו בטיול בחו”ל. כמובן שאני לא מתכוון לטיול רכיבה, או סקי, או נסיעה לצורך תחרות, ברור, נכון?

למזלי אני גם רץ. זו אחת הסיבות שאני אוהב ריצה – בניגוד ל, כמעט כל דבר אחר בעצם, היא כל כך זמינה. בכל מקום, כמעט בכל מזג אויר. בלי הרבה ציוד, בלי הרבה בלגן. כמעט בכל טיסה שלי, חצי מהציוד הדל שאני סוחב איתי הוא ציוד ריצה – נעליים (תופסות הרבה מקום בתיק!), מכנסיים, חולצה, כובע, גרבי ריצה, מד דופק (שזה גם גהGPS בשביל לראות את הריצות כשאני מגיע לארץ, וגם שעון בשביל לדעת כמה זמן אני רץ, אחרת אין לי מדד, פחות בשביל הדופק) – זה בערך זה. אם היעד הוא מקום קר, אז מעיל גשם, חולצה ארוכה, וכו’ – אבל לא משהו רציני. כובע צמר וכפפות אם רצים בשלג.

המשמעות היותר גדולה היא תשומת הלב. למצא מסלול כשאתה מגיע למקום חדש, לחפש חנויות שיכולות לכוון אותך למסלולים יותר מעניינים (במלון לרוב לא יודעים, אז צריך לחפש חנויות ריצה, אופניים, או ציוד למטיילים), לקום מוקדם בבוקר (בלי להעיר אף אחד – ז”א להכין הכל בצורה מאוד מסודרת בלילה, השכנים שלך באו לטייל, לא לקום ב6 בבוקר) – כדי להספיק לחזור מהריצה ולא לפגוע ברצף של הטיול, להסתדר עם הבגדים הרטובים (שאמנם מתייבשים מהר, אבל תכניסו חולצה ספוגת זיעה לתיק, לא יצא משהו טוב מזה אחרי הצהריים). אם הנסיעה היא נסיעת עבודה בעיר – חדר כושר, שעות פתיחה, וכו’ – הכל חשוב. בשורה התחתונה – תשומת לב.

אבל יש גם דברים טובים. הריצה מאפשרת להגיע מהר למקומות שאולי לא הייתם מגיעים אחרת – פשוט לטייל תוך כדי ריצה. אל תשכחו שאתם בחופש – הריצה היא כיף, ולא אימון בהיכרח. לרוץ בשבילים לא מוכרים, לבחון, להסתכל. לפעמים תראו דברים שרק המקומיים רואים. אתם מכסים הרבה מאוד שטח בריצה, תנצלו את זה – אבל בזהירות. אתם לא רוצים להאבד בהרים – אם אתם לא מכירים טבע פרוע, תכבדו אותו. ההמלצה שלי – תתכננו ריצה שאתם יכולים לעמוד בה די בקלות (לדוגמא, אני מתכנן על ריצות של שעה לערך, ואין לי בעיה אם הריצה תגיעה לשעה וחצי או אפילו שלוש), רוצו חצי זמן ואז רוצו חזרה. במקרה הרע תרוצו קצת פחות ממה שתיכננתם. במקרה הטוב – קצת יותר.

אז כמה דברים לחשוב עליהם אם הספורט הוא חלק מהחיים שלכם ואתם יוצאים לטיול:

1. ביגוד – להכין מראש, את הציוד הטוב ביותר שיש לכם – שמתיבש מהר, שמתקפל טוב, שמתאים לכל שטח (ריצת כביש, ריצת שטח).
2. ביגוד – לכל מזג אויר. שימו לב שבחו”ל, בעיקר באירופה וארה”ב, מזג האויר משתנה במהירות, לא כמו בארץ. יכול להיות יום חם ויום קריר, חמסין וכמה ימים אח”כ גשם. כמעט תמיד איזו חולצת חורף לפחות, כובע, וכדומה.
3. אם אתם רצים בטבע – כבדו אותו. הטבע בהרבה מקומות בחו”ל פרוע – זה לא צחוק. אנשים נעלמים, נהרגים, על אמת. כשהייתי בניו זילנד מישהו יצא מהאוהל להשתין בלילה, ולא חזר. לא מצאו את הגופה שלו, שכנראה נסחפה בנהר. כשהייתי בארה”ב מישהי נעלמה בגבהות השחורות, מצאו אותה מיובשת אחרי ארבעה ימים (מתה, דרך אגב). וכו’. זו לא ישראל, שמקסימום הולכים שעתיים ומגיעים לאיפושהו.
4. אם אין לכם הרבה זמן – תנו 20 דקות בכל הכוח. זה ישאיר לכם את הכושר, יפמפם מספיק אדרנלין בשביל ההתמכרות, ויספק את הפסיכולוגיה. יעיל במיוחד בנסיעות עבודה ונסיעות עם משפחה שלא רוצה שגם בחופש תעלמו להם כל הזמן.
5. ספורט הוא חלק מהחיים שלכם,  יותר מתחביב וקצת פחות מצורך, כמו אוכל או שינה טובים. נסו להסביר את זה, ולתכנו את הטיול ככה שהוא מאפשר קצת זמן לספורט בלי להפריע יותר מדי לזרימה.
6. אל תשכחו שאתם מטיילים – אל תנסו להתאמן כמו שאתם בבית.
7. נצלו את הריצה לא לאימון, אלא לטיול נוסף. שונה. חוויתי. 

אז על מה אני חושב כשאני מתכנן נסיעה כזו, אחרי כל כך הרבה זמן בלי חופש?

על וויסקי? על נופים? אה. קצת. חייב להודות.

על המנוחה? על החופש? אה. קצת יותר, חייב להודות.

על האופניים שלי? אממ. קצת יותר.. קצת יותר.

על ריצות? טוב נו. ברור.

על איפה, ואיך, על מזג האויר, ומתי, ואיך לשלב ריצה ואופניים וויסקי ומנוחה, ספר ומחשבים, קריאה והנאה. אנשים ולבד. על טיול, על חופשה.

ביום שישי אני טס לסקוטלנד. נוחת, ועד כאן זה מתוכנן (מקווה שזה גם יצליח..). מכאן והלאה..