מריץ את החיים

הקדמה:

איך בכלל אפשר להתחיל.. מאיפה מסע ארוך כזה מגיע, למה, כמה מאמץ וכמה למידה יש בדרך. הגעתי לנומה עמק יום לפני המירוץ, לנוח ולהתארגן על התוכנית, להרשם, לקבל תדריך ומספר מראש, וכדי לא לקום מוקדם מדי בבוקר המירוץ. הזינוק ב5 בבוקר, ואם הייתי צריך לבוא מתל אביב לא הייתי ישן בכלל. כמו שזה היה, לפחות קמתי ב3:45.. יום ארוך לפני.

לא היה לי ספק שהאסטרטגיה הפסיכולוגית שלי צריכה להיות כל הקופה. פשוט ללכת על זה, לא אולי ולא כמעט, לא בערך. פשוט לצאת בידיעה שאני מסיים. ביליתי את רוב היום במחשבות על הכיוון הזה. psyched myself up כמו שנקרא.

התכנון התזונתי שלי היה 500 מ”ל איזוטוני כל שעה (בערך 140 קלוריות, ול380 מ”ג סודיום), בננה (200 קלוריות, 2מ”ג סודיום) וכמה תמרים. עוד קצת מלח (180 מ”ג סודיום) ואני סוגר בערך 300-400 קלוריות לשעה ועוד 500 מ”ג סודיום. לא רע.

תכנון הוא דבר חשוב. הבעיה היא שאתה מגיע למקום התחרות ובערב מגלה ששכחת את התיכנון בתוך שקית ליד הדלת. כמובן שזה גם קורה אחרי התדריך, אחרי שכבר כולם הלכו ואתה לא מכיר אף אחד. הייתי מאוד עצבני, וזה לא היה סימן טוב.. מכאן והאלה כל מה שהכנתי הלך לעזאזל. יש ימים כאלה. ידעתי שאיזוטוני לא תהיה בעיה להשיג (במקרה הגרוע יש חלוקה במירוץ, למרות שהם לרוב לא ממלאים מספיק), אבל כדורי מלח יהיו בעיה אחרת.

בכל מקרה החלטתי גם לחלק את המסלול בראש לארבעה חלקים. 30 ק”מ ראשונים – התחלה. עשיתי את זה בעבר, אני מכיר את החומר. 20 ק”מ אחר כך – ההרפתקאה – מכיר את החומר בחלקו. אחרי 45 ק”מ אני באיזור לא ממופה, מתחיל להגיע למקומות שלא הייתי בהם. זו ההרפתקאה. 15 ק”מ אח”כ נקראו האתגר. אין ספק שכאן רוח הלחיה תצטרך לצאת. אין כאן שאלה בכלל. זה הולך להיות קשה. ה15 הק”מ האחרונים.. טוב נו. “הלא נודע”. אני ממש לא יודע מה יקרה לי אז.

ריצה קלה של חצי שעה, כל הבגדים מוכנים, התיק מאורגן. נעבר על הכל אחר כך שוב, וכרגע אני יוצא לארוחת פסטה ותדריך.

הארוחה בקיבוץ הזורע מאוד נעימה. הפסטה פשוטה, שלושה או ארבעה סוגים בשני רטבים וסלט ירוק, כמו שצריך. האוירה נהדרת – רוב האנשים מכירים אחד את השני ממירוצים קודמים, אני מכיר רק את ראובן מילמן שעשה איתי את הישראמן הראשון ואת קרן מפרו ספורט אבל זה לא ממש מפריע – כולנו אחים ואחיות במקום הזה.. אני שמח לקבל את המספק ערב לפני, זה מוריד את הלחץ מהבוקר.

השעה כבר אחרי 20:00 וכדאי לחזור לצימר. שמח ששרון באה לעשות איתי את התחרות – והולך לישון מוקדם.. אל דאגה, השעון מכוון ל3:45, ככה גם השעון של שרון, ככה גם השעון האון ליין מאיזה אתר שמצאתי. לא לוקחים סיכונים.

על הבוקר אין לי הרבה מה להגיד. קר, אני שמח שהבאתי כפפות. לוקח יותר זמן ממה שחשבתי להגיע למקום, אבל הזינוק ב10 דקות איחור. כדי להשלים את הבילבול שלי אני לומד שאחת הרצועות של הפנס נקרעה והוא לא יכול להתלבש על הראש.. לא נורא, כנראה נצטרך לרוץ איתו רק שעה, ואח”כ הוא נכנס לתיק. אני חושש אבל זו כנראה הבעיה הטכנית האחרונה במירוץ..

ההתחלה:

הסיבוב הראשון, 30 ק”מ, הארוך ביותר, הוא המהנה ביותר. ברור לי שזו רק ההתחלה וברור לי שהוא לא יהיה הורג. עקב טעות כיוון קלה של הראשונים אני מוצא את עצמי בראש הטור, במה שנראה לי הפעם האחרונה במירוץ. זה דווקא מרגיש נעים. אחרי בערך 20 דקות אני עוצר להשתין וכולם עוקפים אותי, אבל לא נורא, הובלתי. מצחיק.

אני מחכה שהאור יעלה, כדי שהפנס יחזור לתיק, הטמפרטורה תעלה, ושיתחיל להיות מענין. קרן הבטיחה שלא יהיו סינגלים בחושך, וזה נותן לנו שעה של ריצה בקצב נמוך יחסית, נעים, בלי בלאגנים ואם המתנה (לפחות שלי) לקטעים המעניינים. הזמן עובר מהר. החלטתי לא להקשיב למוזיקה בלילה, זה קצת מסוכן, ואני עלול לפספס קריאות אזהרה לפני מכשולים, מיים וכדומה שיש במסלול. לא שווה את זה, אבל אני מכחה למוזיקה בקוצר רוח.

פתאום אני מוצא את עצמי בסינגל, ושם לב שדווקא די מואר בחוץ. אני מזהה את המקום מתחרות הסינגל ספיד הקודמת, וזה עושה חמים בלב.. מישהו מקדימה צועק להזהר כי יש כאן קטעים חלקים, אבל אני שם לב שהוא פשוט דורך בתוך ערמה ענקית של קקה של פרה. יש לו הרבה זמן לרוץ עם הריח הזה..

הקבוצות מתחילות להתרחק ולהתפרק. בערך 50 אנשים זינקו למקצה הארוך, וזה הולך להיות מרוץ די בודד לרובם (לי פחות, אבל מסיבות לא טובות..) – חוץ מאלה שהגיעו בקבוצות של שניים שלושה. זה נחמד להתאמן עם עוד אנשים לתחרות כזו.. ולרוץ איתם. מי אני בכלל מכיר שירצה לנסות?

כמה דקות של שיחה עם ראובן, ואז הוא לוחץ על איזה לחצן טורבו ועף קדימה. חשבתי שאולי אמרתי משהו. לא יאמן שהוא עשה את הישראמן לפני כמה שבועות. כמה שהוא נהיה חזק מאז שרכבתי איתו באילת, לפני שלוש שנים. מדהים. ראובן יסיים את התחרות במקום שלישי דרך אגב. הבן אדם מכונה. אבל לא נעלבתי בכלל והמשכתי לרוץ.

אני מרגיש חזק ופשוט רץ בכייף. מאמץ את הגישה שכולם נוקטים בה שלא רצים בעליות הרצחניות במיוחד. האמת – לא חושב שיכולתי לרוץ בחלק מהן, זו פשוט זוית לא ברורה בעליל. לשמחתי הGPS מראה לי שקו הסיום כבר ממש קרוב, וכמו קסם, כשפול סיימון שר ההגעה לגרייסלנד, אני מטפס לראש הגבעה ומגלה את האוהל של נקודת ההחלפה.

(הפסקת נתונים טכניים: הסיבוב, 30 ק”מ, לקח 2:54 שעות, דופק ממוצע 158, במהירות מקסימלית של 15 קמ”ש). העצירה הראשונה היא ל5 דקות, ואני יוצא לסיבוב השני במקום הרביעי.

ההרפתקה:

החלק השני של המירוץ הוא של 20 ק”מ. כאן אני נכנס לאיזור לא ידוע. אף פעם לא רצתי מעל 45 ק”מ, בטח לא בשטח כל כך קשה.

כמה צדקתי לחשוש מהרגע הזה.

עד 40 ק”מ רצתי כמו שאני אוהב, ומכאן והלאה, זו באמת הרפתקאה. פתאום התחיל להיות קשה, קשה מאוד. רן שילון פגש אותי לקראת הסיבוב הרביעי וטען שלא אכלתי מספיק. אולי, חישוב הקלוריות יבוא בסוף. אולי לא התאמנתי מספיק. אולי בגלל שלא היה לי מלח. לא יודע. אבל השרירים החליטו ש40 ק”מ זה די מספיק, וכואב, ואולי כדאי להפסיק. ידעתי שיש רק עוד 10 ק”מ, וזה מה שהשאיר אותי במשחק. 10 ק”מ ביום טוב זה 40 דקות. אני מאמין שהיום זה היה 70 או 80, אבל למי אכפת. ידעתי שרצתי את ה40 הראשונים מהר מספיק כדי לפצות על הרבה מאוד כאב שיכול לבוא עכשיו, והגיע הזמן לקבל את התשלום. ולשלם באותה מידה. לשלם הרבה.

(הפסקת נתונים טכניים: את ה20 ק”מ (66% מרחק) השניים עשיתי ב2:30 שעות (88% זמן), דופק ממוצע  142 (89% דופק), מהירות מקסימלית 14 קמ”ש (92% מהירות)

הנתונים הטכניים לא ממש מסתדרים לי עם הכאב, ועובדים טוב רק אם ה10 ק”מ הראשונים היו הרבה יותר מהירים, או שההתעלמות מהכאב היתה הרבה יותר טובה ממה שאני זוכר, אני לא ממש יודע כרגע. הזמן והדופק ירדו באותה מידה כמעט, שזה אומר שהתאמצתי פחות ורצתי יותר לאט (כאילו דה), אבל עדיין במסגרת נכונה פחות או יותר (דופק 140 הוא 70% מהמקסימלי שלי). מהניתוח הזה נראה לי שממש השרירים היו פשוט עייפים, והיו צריכים דלק, פשוט דלק, ומנוחה. זה כאב מאוד. לא יכולתי לחכות כבר לתחנה, ובכלל לא הייתי בטוח שאני יוצא לסיבוב נוסף.

ידעתי מראש שנקודת ה50 ק”מ היא נקודה בעייתית פסיכולוגית. את ה30 עוברים בקלות, ואם מגיעים ל65 אז כבר ממשיכים, צולעים, זוחלים את ה15 ק”מ שנשארו. לפחות לפני שהמירוץ מתחיל זה נראה ככה. אבל נקודת ה50 היא נקודה שאם קשה מאוד בה, יש עוד די הרבה מסלול לעבור, והרבה כוח נפשי לאסוף כדי להתנפל על ההמשך.. הגעתי עם הידיעה הזו למירוץ – אם אני לא מסתער זה לא יצליח. דקלמתי את זה לפני, בערב ובבוקר, וגם במשך המירוץ, כשעוד היה לי כוח, אבל עדיין, ברגעים מסויימים.. זה קשה. קשה מאוד.

אני מגיע לאוהל, שמח מאוד לראות אותו ולעצור. לרגע, להרבה זמן, כמה שצריך. לא חושב על זה כרגע. מתחיל לאכול, כמה שאפשר, ממלא את התיק באוזוטוני חדש, ומוצא מישהו נחמד שנותן לי כדורי מלח. אוי כמה שהייתי צריך את כדורי המלח האלה, וכמה שהם עוזרים מהר.

שרון נותנת תמיכה מדהימה. היא דואגת שאני בסדר (אני לא בטוח שהיא חושבת ככה, אבל מילא), קצת מדברת איתי על החששות ועל כמה אני אתבאס מחר אם אני אפרוש. אני נשאר יותר יותר באוהל. זה לא טוב למוראל, זה לא טוב לשרירים, זה לא טוב לזמן של התחרות, אבל זו נקודת שבירה. אני חייב איכשהו לשכנע את עצמי לצאת לשם. אחד הדברים שהשאירו אותי במירוץ 24 שעות של שכרון חושים אחרי שהיתה לי בחילה והכל, היה משפט חשוב שאמרו לי: “אתה כבר כאן, תשאר, תנסה, תראה מה יקרה”. או במילים אחרות.. “תזרום”. כמה שאני לא טוב בלזרום  אבל לפעמים צריך לכבות את המחשבה ולתת את מה שיש לך. אני מחליט, מפחד שזה ישתנה, ויוצא לדרך מהר. אני לא ממש יכול לרוץ, ושרון מלווה אותי ב500 מטרים הראשונים. זה עוזר, אחרי שכבר יצאתי, אין מצב שאני אחזור, ויחד איתה זה מרגיש כמו טיול, לא כמו תחרות. אני אחזור להרגשת הטיול הזו בהמשך, דווקא אשליה לא רעה ושימושית.

האתגר:

התרגלתי כבר לריצות ארוכות. אני לא יותא מהבית לריצות של 12 או 15 ק”מ בחודש האחרון. אם זה לא 18 ומעלה זה לא קיים. אני יוצא עכשיו לריצה של 15 ק”מ בסה”כ. וזה 15 ק”מ ארוכים. אני בקושי רץ מהצעד הראשון כבר, וככה אי אפשר להתחיל ריצה, אבל כאן אני נמצא וזה מה שיש.

הסיבוב השלישי הוא הקל ביותר פיזית. הוא הקצר ביותר (יחד עם האחרון) והמתון ביותר, כפי אפשר לראות בגרף הגבהים:

וזה בדיוק מה שאני צריך כאן. משהו קליל כזה, אם אפשר לקרא לזה ככה, או כמה שאפשר להתקרב לקליל. השרירים שלי כבר בטון, או משהו כזה שתקוע לי בגוף ומאוד מכאיב. הדופק נמוך אבל אין לי אפשרות להרים אותו בכלל, כי קשה לי מאוד לרוץ. יש לי בחילה שבאה והולכת, וכואב לי בחזה כשאני רץ. למרבה המזל הגב והכתפיים דווקא בסדר. ואני עדיין בקילומטר השני מתוך חמשה עשר של החלק השלישי מתוך ארבעה במרוץ. כשמספרים את זה ככה, זה די מייאש. אבל אמרתי שהחלק הזה היא האתגר, לא?

אני יכול לספר עוד ועוד על היאוש והכאב. על המחשבות שרצות בראש ועל הרצון לעצור, אבל לא עוצרים. אני יכול להמשיך אבל כבר סיפרתי הרבה ויש עוד דברים גרועים יותר שבאים. פגשתי עוד אנשים טובים בדרך שנתנו לי עוד קצת מלח, עברתי על עוד דרכים מוכרות מתחרויות אופניים ורכיבות עם החבר’ה. לאט לאט אני מרגיש עייף אפילו יותר עד שהרגליים נעלמות לי מתחתי. באיזשהו מקום אני יודע שהן שם והן עייפות, אבל לא כואב יותר. הריאות כן דווקא.

[הפסקת נתונים טכניים: 15 ק”מ (75% מרחק) לקחו לי 2:20 שעות (93%) בדופק ממוצע של 124 (87%) – כאן אני כבר רואה הרעה אמיתית – הדופק ירד קצת המרחק ירד הרבה, הזמן כמעט ולא. כנראה ההליכה הרבה השפיעה.. אבל זה עוד יהיה גרוע יותר, אני יודע, ראיתי את הסוף]

כשאני מתקרב לנקודת ההחלפה אני יודע שיש לי עוד סיבוב. אני יודע שאני חייב לצאת לסיבוב האחרון, אבל משהו בגוף שלי מסרב. בניגוד לפעם הקודמת שרציתי לצאת אבל הייתי צריך לשכנע את עצמי, הפעם עמדתי לצאת אבל פשוט לא רציתי. אמא שלי (תקראו, תקראו את הבלוג!) חיכתה 200מ לפני הסוף, היא חשבה שאני כבר מסיים ורצתה לרוץ איתי, ולא כל כך הבינה בהתחלה שאמרתי שיש לי עוד סיבוב. אבל היא ישבה איתי, כמו שאימות עושות  (כן כן, אני יודע שכותבים אימהות.. אבל אימות זה מתאים יותר), עזרה לי בהחלפה האחרונה, וטיילה איתי את התחלת המסלול. העצירה הזו היתה דווקא קצרה יותר, 8 דקות, החלפתי איזוטוני ולקחתי מלח (אמא הביאה את הציוד שלי מהבית, סוף סוף הייתי עם התזונה שלי), ויצאתי לדרכי.

חלק אחרון: לרוץ 80 ק”מ

את החלק האחרון של המרוץ, 15 ק”מ, אני מחלק לשלושה חלקים. ההתחלה, 2 ק”מ ראשונים, שהייתי באקסטזה מזה שיצאתי בכלל. פשוט שמחתי. ידעתי שהנה, יצאתי, יש לי זמן, את המירוץ הזה אני מסיים. את החולצה שלי אני אקבל (יש חולצה שרק מי שמסיים מקבל). אוי כמה שרציתי את החולצה הזו. פתאום היה לי כוח, פתאום היתה לי שמחה. נראה לי שאפילו קצת אדרנלין, אבל לא היה לגוף מספיק לתת. זה היה חלק לא רע בכלל.

החלק השני הוא הטיול הנורא מהגהנום. 9 ק”מ של מאבק פיזי ובעיקר נפשי עם עצמי להמשיך. עוד 100 מטר, ועוד 100 מטר, עוד קילומטר ועוד קצת. כל הטריקים שאני מכיר סיפרתי לעצמי. אני בטיול, עוד מעט זה נגמר. אפילו ספרתי שירים – היה לי חישוב שאמר שכל שלושה שירים בממוצע זה בערך קילומטר ועדיף פשוט להקשיב לשירים שאני אוהב.. זה משך אותי כמעט שני קילומטר. פעמיים או שלוש הייתי חייב לעצור לרגע, למסג’, לא בטוח אם הייתי צריך לתת מנוחה לראש או לרגליים, אבל משהו היה חייב לעצור. אנשים עברו אותי, רוכבי אופניים עודדו אותי, אבל הרגשתי מאוד לבד, והשתמשתי בלבד הזה כדי לתקוף את המירוץ. אם הייתי חייב ללכת הלכתי, אבל הלכתי מהר. ידיים לצדדים והכל. נלחמתי. נזכרתי שאני כאן כדי לעשות משהו שונה, משהו מיוחד, אתגר. כי רוב היום אני ליד מחשב, ועכשיו אני לא. כי רוב היום האתגרים משתנים, ופה זה משהו אחר בכלל מכל מה שהחיים הרגילים יכולים לתת לי – כאן זה אני. רק אני. נלחם, ומנצח. זו המשמעות של אולטרה מרתון. זו המשמעות של לרוץ 80 ק”מ. המטרים עברו, לאט, לאט, לאט. ליאונרד כהן הצטרף אלי, חשבתי שהוא מתאים יותר לקצב האיטי. אכלתי עוד בננות, רצתי והלכתי. רצתי והלכתי. רצתי והלכתי.

ופתאום, הנה אמא  (תודו שזו התחלה טובה לחלק השלישי) – וכאן מתחיל החלק השלישי של החלק השלישי. 4 ק”מ לסיום היא עמדה כולה מוכנה להתקפה האחרונה. שמחה מאוד לראות אותי (חי, אני משער), ועוזרת לי להגיע ולסיים את המירוץ הזה כמו שאני אוהב – בכוח. הלכנו עוד קצת, כי בכל זאת היו עוד 4 ק”מ, אבל אז פתאום התחלתי לרוץ. פתאום הכוח היה שם. אני חושב שבאיזשהו מקום מאוד מאוד התרגשתי, אבל לגוף כבר לא נשאר מה לתת. הוא היה בוכה אם הוא היה יכול, מאושר. מאושר מחודשים של אימונים ומשעות של מאמץ בו זמנית. מלהיות בעבר, בהווה, בכל מקום בו זמנית. פשוט להיות מאושר. 2 הקילומטרים האחרונים היו חוויה נהדרת. ידעתי שסיימתי, וסיימתי חזק, ונהנתי לרוץ כמו במטר הראשון. ככה רצים 80 ק”מ. בדיוק ככה.

[פרטים טכניים: 15 ק”מ (100%) ב2:32 שעות (108%), דופק ממוצע 120 (96%), בסה”כ לא רע לסיבוב אחרון שהיה הרבה יותר הררי מהסיבוב הקודם]

כן, אני אולטרה מרתוניסט. כן, אני מאושר, פשוט מאושר. ומסופק. וכן, קיבלתי חולצה:

אתה בקושי קם בבוקר, העיניים לא רוצות להפתח.. הגוף לא רוצה לזוז.. רק להמשיך לישון..

מגיע ליער, מחכה עוד שניה, אולי משהו יקרה, אבל אני כבר כאן, אז למה להתחרט.. אולי אני אצא רק לחצי שעה, משהו זריז.. ממילא מוקדם מדי להגיע לעבודה..

מתלבש, מתארגן.. יוצא לדרך.. אולי רק 20 דקות? עוצר לנוח, לוקח נשימה ופשוט יוצא לדרך.

משהו קורה.

משהו טוב קורה.

לא יודע בדיוק מה.

עוברות כמעט שעתיים.

מדהים.

אפשר להתחיל את היום, את השבוע, את השנה. מדהים.

אז למרות שיש לי סיבות טובות (פציעת הריצה) וסיבות אמיתיות (אין לי כוח לרכיבות כביש) אני מרגיש כמו וותרן כרגע, משום שבאופן רשמי החלטתי לוותר על האיש ברזל השנה, לטובת האולטרא מרתון (80 ק"מ ריצה בשטח).

אני יכול לספר על זה די הרבה, אבל השורה התחתונה היא שהאיש ברזל לא מרגש אותי, וקשה (קשה? אולי לא אפשרי) לעשות כזו תחרות ללא איזו התרגשות שמרימה אותך מחדש כל פעם, בבוקר כשקר ולא ישנת, בערב שאתה מוותר על יציאה, אחרי ארבע שעות רכיבה שצריך להמשיך לעוד שעתיים, אבל הרכב כל כך קרוב.. אולי הייתי צריך לקחת מאמן, להצטרף לקבוצה או לחבר שעושה את התחרות יחד איתי, מי יודע. בפעם הראשונה שעשיתי את זה היה את הקטע החדש, את האתגר, את השאלה אם אני אצליח.. אבל זה כבר נעשה, ועכשיו המצב שונה.

מה שמוזר הוא שאין לי בעיה עם הספורט או העומס. אני לא עייף. אפילו עם השחייה הסתדרתי בסוף, ומהריצה מעולם לא נהנתי כל כך (ולכן אני יכול ללכת על האולטרא) – פשוט רכיבות הכביש האלה.. לקום ב-5 בבוקר לעוד 6 שעות של רכיבה (לבד כבר אמרתי? את הקור כבר הזכרתי) פשוט לא עושה לי את זה.

ובכל זאת. הסיבות (תירוצים) טובות, הנסיבות מאפשרות, ובכלל אני פשוט לא בכושר נפשי לעשות את התחרות כרגע, אבל אני מרגיש שוויתרתי. רציתי משהו ובסוף אני לא עושה אותו. בזוית של בגרות והשלמה עצמית אני מרגיש שעשיתי את הדבר הנכון. יופי. זה לא עוזר. ההרגשה היא של ויתור.

מצאתי הרבה ציטוטים ברשת. אחד מהם היה "Giving up doesnt mean your weakness. sometimes it means you are strong
enough to let go". נו באמת.

אחרי כמה וכמה ריצות שטח טכניות אני חוזר לריצות ארוכות מישוריות פחות או יותר בימי שבת – עוד חודש וקצת עד האלטרה, מה שאומר כמה ריצות ארוכות, ועוד אחת של 4 שעות, וארוכה במיוחד של 5 שעות. הישורת האחרונה.

הגרמין 405 חזר סוף סוף לתפקד, והעלה לרשת את הכל האימונים שלי מהחודשים האחרונים – סיבה מצויינת בשבילי לחזור ולתחיל לשחק בגרמין קונקט המענין החדש (הגרמין 305 לא עובד איתו). אין ספק שהגרפיקה נראית יותר טוב, נראה איך התפקוד.

מתחיל בקושי – אתמול גיליתי שעליתי כמעט שני קילו, והריצות הארוכות האלה קשות לי בשרירים אבל בעיקר במפרקים של הרגליים.. עד שהם מתחילים להתחמם הם פשוט כואבים. היום, בתוספת של עוד קילו וחצי מיים לריצה ארוכה – זו פשוט חגיגה.

קר בחוץ, הסופה הגדולה (והיחידה עד כה) של חורף 2009 משתוללת בחוץ. יש רוח חזקה ומדי פעם גשם, ואני שוקל אם כדאי לצאת, אבל יודע שאין ברירה. זה החודש האחרון, זה חודש קשה, ואסור לוותר. בסופו של דבר הגשם תופס אותי ארבע פעמים בהתקפות קשות של דקה שתיים, אבל לא יותר מזה. הרוח חזקה מאוד וכמה פעמים אני ממש כמעט עף, אבל זה רק מוסיף ענין לריצה.. אז למה לא.

בסיבוב השני בראש ציפור אני מחליט לנסות משהו חדש, במקום סיבוב של 2.5 ק”מ אני מרחיב את הריצה ל”סיבוב של התחרות” – הכולל את גבעת נפוליאון, ומגלה סיבוב נפלא חדש – לא רק ארוך יותר (4.3 ק”מ) אלא גם, ובעיקר, מענין הרבה יותר – עליות, קצת טכניקה, והרבה מאמץ. לא ממש אימון אולטרה קלאסי, אבל קלאסי לא מדבר אלי גם כך.

הסיבוב המלא, שקצת קשה לראות בו את החזרות על המסלול, נראה כך:

זוהי הריצה הראשונה מתוך הארבע הארוכות האחרונות. אני כבר מתחיל להתרגש. בסוף השבוע הזה יש את הישראמן שממנו אני פורש, אבל ההתלהבות מהאולטה מאוד מחזקת.. זה הולך להיות.. נעים

לרכיבות יש מחשבות. לא חוקים, לא משהו בסלע, לא משהו כתוב, לא משהו שחייבים לעשות. אנחנו לא כאלה. יש לנו נימוסים, יש אתיקה לא כתובה. הבסיס של המערכת חייב להיות לא כתוב, אחרת לא נהיה הקבוצה (או הקומונה) שאנחנו היום.

אבל תמיד מגיעים אנשים שכאילו לא היו בשיעור באותו יום, לא קראו את החוקים, לא מדברים עם אחרים, יש להם את הסגנון שלהם ודי. אתה נתקל בהם בשבילים, אתה רואה אותם ברכיבות, וזה מבאס כל פעם מחדש. המפתיע הוא שזה לא חד פעמי – מישהו שעובר על כלל מסויים לרוב יעבור על כמה מהם, כאילו חוסר ההבנה הוא בסיסי, לא איזה פיספוס של עיקרון אחד ויחיד. אולי זו הבעיה – אף אחד לא אמר להם אף פעם בצורה ישירה מה הבעיה..

חשבתי לכתוב חלק מהמחשבות האלה שלא כותבים אף פעם, אולי ככה, במקרה, אני אשנה את הדעה של אחד או שניים שפשוט לא מבינים אם זה לא כתוב וברור בשבילם:

1. תקלות טכניות זה דבר שקורה. זה צו עליון. כשרוכבים בחבורה זה חלק מהענין ואנחנו מקבלים את זה, גם אם זה הורס לכולם את הרכיבה. אם יש לך תקלה טכנית – לא נורא, אל תרגיש רע. אם יש לך את אותה התקלה הטכנית פעם שנייה או שלישית ברציפות, בבקשה, תחסוך משאר האנשים את חוסר הרצינות שלך, תרכוב לבד.
2. לשירשורי מגיע מגיע יש כמה סיבות. חלק מהן ישירות: כדי שנידע שלא רוכבים לבד, כדי שנידע למי לחכות בבוקר ומי קצת מאחר. אבל חלק לא ישירות: כדי שנידע אם הקבוצה קצת גדולה מדי לטעמנו, או אם יחס הכושר\יכולת טכנית לא מתאים למה שאנחנו רוצים מהרכיבה. מסקנה: מ"מ זה לא רק בשבילך. אם אתה מגיע – אנא, סמן. אם אתה לא, אז לא.
3. דע את מקומך בסינגל – בעליות ובירידות. אם אתה רוכב טכני חלש, תן לאחרים להכנס לפניך בירידות. אם אין לך כושר – אל תכנס ראשון לסינגל קשה בעליה. אם בכל זאת קרה ונדחפת – תן לאחרים לעבור. אם עצרת – עוף מהשביל כמה שיותר מהר, אל תעצור את מי שאחוריך.

מצטער אם יצא קצת אגרסיבי. יש דברים שפשוט חשוב להגיד. צריך להבין לבד, אבל אם זה לא עובד, כותבים.

שעת צהריים קרירה, אני מחנה את הרכב ויוצא, כולי לבוש ומוכן. בן שמן ירוק ויפה מתמיד, כמו כל אביב (למרות שעכשיו חורף, אבל אין גשם, אז נאמר אביב), אבל אני בלי האופניים – אלא רק אני ונעלי הריצה שלי. אחרי שיחה עם קרן גולדבלט מפרו ספורט שבה היא הציעה לי, או יותר נכון אמרה שחובה עלי, להתאמן בשטח לקראת האולטרא מרתון, ולא להסתפק בריצות בירקון, החלטתי לנסות.

מתחיל בריצה קלילה דרומה, לתוך הסינגלים. פונה חזק שמאלה מעבר לסלע (סוויצ'בק באופניים, ודי מצחיק אותי לרוץ את זה), הרוח מתחזקת ואני נכנס אל תוך הירוק, ירוק הזה. כשאני רוכב אני לא מרשה לעצמי להתנתק מהסביבה, צריך יותר מדי ריכוז, אבל בריצה זה בסדר, ועל המוזיקה אחראים (שוב) פסי הקול של הקולקטיב (בכללי).

קשה לי לכתוב עכשיו מה עבר עלי בשעתיים של ריצה. התחלתי במחשבות וזכרתי הכל אבל זה נעלם בכל דקה שעברה. ריכוז של ריצה בשטח מתחבר עם שחרור של ריצה, איזה שילוב לא ברור של ריצה במישור עם רכיבת אופניים, של נשמה וטבע. אני יודע שעברתי על כל הסינגלים המוכרים בבן שמן, מצאתי כמה דברים חדשים, הרגליים שלי כאבו (אני חושב), והייתי מאושר.

ריצת שטח טכנית, זה משהו חדש בשבילי. זה משהו ישן, ומשהו בשבילי. נראה לי שעליתי על משהו.

הבוקר התחיל דווקא נהדר. מושלם כמעט. מתעורר עם השעון ב4, כי התכנון היה 4:30 לפי שעתיים וחצי נסיעה לכינרת. הגיוני לא? אז כבר קמתי לפני הזמן, כמעט הכל היה מאורגן אבל היו עוד כמה נגיעות סופיות. ב4:40 כבר הייתי ברכב, עצירה זריזה בארומה ויתקין לאספרסו הכפול, והופ.. אני בחנייה של המרתון בטבריה ב.. 6:20 בערך? יופי. אפילו לא צריך לשלם על חניה עדיין, רק מ8, והמקסימום הוא 5 שעות.. אז אם אני משלם עכשיו לא רק שאני מפסיד שעתיים שלא צריך לשלם, אני גם בטח חוטף דו"ח אחרי 11… יופי.

מכין את הכל, יוצא להביא את ציוד הריצה המחולק (צ'יפ וחולצה) – להפתעתי הם כבר עובדים ואני השני בתור, אז מקבל את הכל מהר. עצירת שירותים (כן, זה הולך להיות פוסט עם הרבה שירותים.. אם אתם עדינים, אל תקראו את זה) וחזרה לאוטו. בודק מה יש בשקית (מגזינים, ג'ל לשרירים, חולצה, צ'יפ, מספר וכו'), קורא את העיתון (כתבה טובה של רן שילון על אצנים אתיופים, כולל המשפט שמה שעושה אותם זה הנחישות.. בטח.), מנסה לבזבז עוד קצת זמן, מצליח עד 7:15.. מארגן את התיק ומשלם. יש לי לגמור את המרתון עד 12:20 או משהו כזה.. יהיה בסדר.

יושב מאורגן כולי ב7:30. מה יהיה? אפילו חימום אין טעם לעשות, מוקדם מדי. נח, עושה מדיטציה, שומע תיסלם ברמקול, וחולם. לא יודע על מה, אולי על המירוץ, לא זוכר. זו הפעם האחרונה שאני ממש מצליח לחלום כמו שצריך היום, אבל אז אני עוד לא יודע את זה, ואני סתם נהנה מהמוזיקה, האנשים, האנרגיות שלפני המרתון. אני אוהב את הכמויות של האנשים, את העובדה שמרתון טבריה שובר כל שנה את שיא המשתתפים, ואני אוהב במיוחד שההקראה הרגילה של "המרתון היחידי בישראל" הפכה ל"המרתון היחידי בישראל שמוכר בין לאומית".. יפה לנו.

לקראת 8:30 אני יוצא לסיבוב חימום, 10 דקות של ריצה קלה, בעיקר לחמם את הקרסול. החלטתי ללכת על חולצה ארוכה היום, כי קריר, אבל לקראת 9 (הזינוק) השמש יוצאת ונהיה חמים יותר. אין לי איך להחליף חולצה, ואני קצת מתבאס שכולם עם קצר.. איך הם ידעו? אבל לא נורא, בהמשך הטמפרטורה יורדת ונהיה קריר ואני שמח בחולצה הארוכה שלי. זו כמעט חתיכת המזל האחרונה שלי במירוץ הזה.

נראה שכולם מסביבי בקבוצות. לבושים אותו הדבר, אצנים כאלה, טריאתלטים אחרים, מהצפון, מרכז, דרום, ת"א, ירושליים וכו'. חיבוקים, נישוקים. אני כמעט לא מכיר אף אחד.. אצנים הם לא החבורה הרגילה שלי, אני מכיר רק את הוותיקים. אומר שלום לרן, בהצלחה לראובן מילמן שנותן קצב ל3:30. מקווה שאני לא אראה אותו יותר היום, עד נקודת חצי הדרך לפחות. זה בסדר. ריצה זו הדרך שלי, משהו פרטי שאני עושה. תמיד היה. בשביל חברים אני רוכב.

יריית הזינוק והמירוץ מתחיל. החלטתי לתת מאמץ במירוץ הזה. הרי בכלל השנה אני מנסה דברים חדשים, אז למה לא זה? אני חושב שממילא הסינגל ספיד נותנים לי אימוני כוח אינסופיים, דופק גבוה לא זר לי, אני יכול לסחוב את זה. האתיופים חזקים בכוח רצון? אני אראה להם מה זה.

התכנון הוא דופק 155 בחצי הראשון ו-160 בערך בחזור, שזה בערך 10-20 מעל המרתון הקודם. אני מתחיל בקלות (טוב, במנוחה היה לי 70, מההתרגשות), בקצב של 4:45, ומנסה להתמיד בקצב הזה.. לרוב אני מצליח, אבל לפעמים זה עולה. כהרגלי, אני מחלק את המסלול לשלבים. חימום (עד צמח), התחרות עצמה (מחולקת מצמח לצומת, נקודת הסיבוב, הצומת שוב, וצמח), והמלחמה הפסיכולוגית (קילומטרים אחרונים). החלק הראשון עובר קצת לאט, ואני מתחיל לדאוג. כואב לי פה, שם, פחות או יותר בכל מקום מכף הרגל עד הכתף. גם הקיבה לא מרגישה משהו משהו. זה קצת מוקדם בשביל הדברים האלה, אבל אני נכנס לmode שלמדתי בהרבה ריצות, רכיבות, תחרויות ואימונים. הzone שלי. פשוט לשכוח מהכל, להתרכז בעכשיו, להתרכז בצעד אחרי צעד, יציבה, מהירות, דופק. להיות בתחרות, ושום דבר אחר. זה בא, וזה הולך, נהיה שוב קשה, וזה חוזר, וכו'. אני קצת מיואש, וזה כל כך מוקדם במירוץ.. אבל אז אני מקבל עזרה מהipod:

והויברציות משתנות. כל הבעיות נעלמות. הגב לא כואב, לא מרגיש את הרגליים, אפילו השפשפת נעלמת, ולא כלום.. אפילו לרגע, אבל המרתון כבר לא אותו דבר. הדופק עולה, הקצב עולה, ונשאר כזה עד סוף המירוץ. אני מוצא את הקבוצה שאני רוצה להתאפס עליה (להלן הקבוצה), ובה כמה אצנים שהם אנשים ברזל מנוסים, ופשוט נשאר שם. הקצב שלהם לא כל כך קבוע לצערי, אבל אנחנו נשארים 100מ פחות או יותר זה מזה לאורך כל המירוץ. לרוב אני מקדימה, עד שאני עוצר לשתות והם עוקפים אותי, וחוזר חלילה. החבר'ה האלה פשוט לא עוצרים, ואני – בשביל לשתות איזוטוני מכוס אני צריך לעצור. אולי אני אשאל אותם אחר כך.

אני מגלה שאני לא מצליח להגיע לג'ל שלי, הטמון במכנס, ולא לכדורי המלח. מכנסי הריצה (נייקי) שלי כל כך ניסו להגן על הריץ' רץ' מאחורה שפשוט קשה לפתוח אותו. כבר עברה שעה וחצי וכדאי לקחת ג'ל אבל אני מרגיש חזק ולא מתחשק לי לעצור ולהלחם בזה – אני כבר עוצר מספיק גם ככה. דואג לשתות בכל תחנה, 3-4 שלוקים של מיים או כוס איזוטוני (תחנה אחת ככה ואחת אחרת). המשקה האיזוטוני במרתון טבריה הוא גטרואייד, שאני רגיל אליו, אבל הוא עשוי רע – המינונים משתנים מתחנה לתחנה, ולרוב פשוט יותר מדי איזוטוני. מאוד חובבני מצד טבע ספורט קסטל שמספקים אותו. אני הולך לשלם על החובבנות הזו די מהר.

בערך בקילומטר ה15 אני מבין שיש לי בעיה אחרת – אני מתחיל לשלם על הדופק הגבוה והגטרואייד הלא מדולל – הקיבה שלי מתחילה לעשות קולות של בעיות רציניות. עדיין לא, אבל זה מגיע. אני מחליט לקחת מלח בנקודת הסיבוב (21 ק"מ), ליתר בטחון… אבל שוב לא מצליח להגיע אליו.

נקודת הסיבוב בטבריה תמיד זכורה לי כמקום בו המאבק מתחיל – הפעם אני מגיע לשם בקלות, לא מרגיש שהתחלתי באמת. איזה תענוג להגיע לתחרות מוכן וחזק מהפעם הקודמת. אני מסתובב ומגביר מהירות – מכאן מותר לי – רק עוד 21 ק"מ ואני שם. אני בנקודה מספר 4 בחלוקת המסלול שלי.. והמוזיקה מתחילה להיות ממש טובה.

בקילומטר ה26 יש שירותים, ואני ממש חייב לעצור אבל מחליט בטעות להמשיך. נלחם בכאבי בטן קשים והרצון לתת חזק יותר, משום שכשהדופק עולה הבטן מרגישה רע יותר (זה קורה כי פחות דם מגיע לקיבה כשאני מתאמץ). בסופו של דבר הכאב קצת נעלם (ברור לי שהוא יחזור, אני מכיר את זה מהאימונים) אני מצליח להגביר, ורץ פלוס מינוס בכיף, בקצב של 4:40 עד 4:50, עד הנקודה החמישית, עד הקילומטר ה30. שם, לקראת צמח, הנקודה השישית, הכאב חוזר ובגדול.

כשיש קילקול קיבה בריצה, בניגוד למזון בעייתי שגורם קלקול קיבה שלא קשור לספורט, זה לרוב ענין של תזונת ספורט ודם לקיבה, וקשה מאוד להמשיך לעשות את הפעילות. הגוף פשוט דורש הפניה נבונה יותר של משאבים. אני מקווה שאני אצליח למשוך עוד 12 ק"מ אך ברור לי שלא. כבר קשה לי לרוץ, והקבוצה שלי מתרחקת ממני. יש עוד שירותים בדרך, מתישהו בהמשך, אבל אני לא זוכר ממש איפה.. כל סיבוב אני מקווה שזה זה – אבל לא. בצמח אני חושב לקפוץ לארומה אבל לא יודע עם היא תהיה פתוחה וזה די עיקוף.. עוד סיבוב, והשירותים עדיין לא שם.. עוד מעט כבר לא תהיה לי ברירה.

[אם אתם עדינים, נא לקפוץ על הקטע הבא]

כשאתם ספורטים למרחקים ארוכים, אתם צריכים להתרגל לכאב וסבל, ולדברים לא נעימים. שפשפות במקומות מוזרים, כאבים בשרירים, פגיעות אורטופדיות. קילקול קיבה זה דבר לא נעים… קילקול קיבה כשאתה 20 ק"מ מהבית בלי נייר טואלט ויש עוד 20 ק"מ לרוץ – אפילו פחות.

אבל זו תחרות, וצריך לסיים ולהתעלם מכל מה שמפריע. השירותים לא הגיע, אבל השאר כן. אני רץ הצידה לאיזה מקום מוסתר ו.. עוצר.. לכמה רגעים. עד שהבטן נרגעת. זו לא חוויה לבלוג.

[אפשר לחזור לקרא]

איבדתי זמן, איבדתי את הקבוצה, אבל הצלחתי לקחת קצת מלח ואני חוזר לתחרות עם הרבה עצבים ורוח קרב. יש 8 ק"מ לסיום (האמת שיש 9, לא ספרתי נכון..), שזה אומר שאפילו במקרה הגרוע (ז"א, שאני הולך ברגל, ואין מצב אני הולך ברגל, אבל אפילו) אני מסיים תוך בערך שעה.. ובמקרה הטוב (לפי 4:40 לק"מ) בערך ב40 דקות.. רק 40 דקות.

אז הטוב והרע.. הרע הוא שהתברר, כאמור, שיש לי עוד  9ק"מ, ולא 8. הטוב שמלח, בתוספת עצבים, ובלי כאב בטן, גרמו לי פשוט ללחוץ על דוושת הדלק. ממוצע דופק של 170 ומשהו, קצב של 4:30 ואפילו פחות (!) ואני כמו קטר. עוד מישהו בקצב מפתיע שכזה מופיע לידי ושנינו יחד נותנים בראש בסוף הדרך.. עוקפים ועוקפים ועוקפים. לא מפתיע אותי לעבור הרבה אנשים בשלב הזה – הם כולם באופן כללי איטיים ממני – אני שם בגלל העצירה הארוכה.

החבר החדש ואני רצים. קצת מדברים, אבל בעיקר רצים, ואז גם לא מדברים.  כל מה שיש לי זה המוזיקה, הקצב ו… הנה זה בא. האושר.  היה לי במרתון הראשון, קצת פחות בשני, ואז נעלם, אבל הנה זה חוזר – ההתרגשות מסיום המרתון, מכל הדרך, מכל האימונים, המחשבות, הקשיים, והנה ההצלחה. סיום חזק, סיום מושלם. אני ממש מרגיש את האדרנלין משתחרר, כאילו מתוך משפך, ובהילוך איטי מתפשט לי בגוף, אבל בעיקר בחזה (שם הוא פשוט יושב לו, שמח) וברגליים (שם הוא עוזר לי להגביר קצב). אין לי עוד הרבה (גם במרחק וגם באדרנלין שנשאר לשחרר) אבל זה מספיק, וזה ממכר. קשה לי לתאר בדיוק את ההרגשה. שמחה מושלמת.

הסיבוב האחרון מגיע, הקילומטר ה40, והעיר. נראה לי זה הגיע קצת מוקדם השנה אבל למי אכפת. הנה טבריה. הנה הרחובות הראשונים.. מתי להתחיל במיאוץ האחרון? עכשיו? עכשיו?

החבר החדש נעלם מאחור, אני מסמן מישהו אחרי מישהו, ועוקף. עוד אחד, עוד אחד. רואה מישהו מהקבוצה הקודמת, קשה לו והוא מדדה. אני עוקף. מישהי שלא רצה את המרתון עוזרת ומושכת מישהו נוסף שקשה לו. עוקף אותם. פתאום אני רואה למה הסימונים נראו לי מוקדמים מהצפוי – שינו את הסיום, והוא ממש בכניסה לעיר עצמה. בעבר היה עוד קילומטר בתוך העיר. פתאום יש עוד 200מ', ושלושה אנשים לפני.. לא, שניים. אני רואה שהראשון מהם הוא עוד מישהו מהקבוצה הקודמת – ובאמת, איזו ברירה זה משאיר לי?

הכל יוצא. פשוט כל מה שנשאר. יש מצב שכל השרירים שלי היו נקרעים ולא הייתי שם לב.  אני רץ. שומע מישהי אומרת "הוא יעקוף אותו! הוא יעקוף אותו" חבל שלא נשאר לי כוח לחייך, ברור שאני הולך לעקוף אותו. מרתון מסיימים בספרינט, זה ענין של עקרון. אני מנצח את המרתון ולא ההיפך, שיהיה לו ברור.

[משאיר את הקצת אחרי, מחשבות וסיכומים, לפוסט אחר. הפוסט הזה זה על חוויות.]

רציתי לרדת מ3:20, לא הצלחתי, אבל עדיין עשיתי שיא אישי (3:24). אני כואב ומאושר. בשבילי זו הדרך, והמרתון הזה היתה חתיכת דרך. אהבתי, אני חייב לחזור ולשפר 

המרתון בא והלך, וכשאני כותב את זה אני מבין שבאמת, מרתון טבריה הוא המרתון וכנראה תמיד ישאר כזה. כתבתי על תחושות וחוויות במרתון טבריה בפוסט הקודם, ועכשיו, אחרי שפתרתי בעזרת motionbased את הבעיות בgps, אני יכול להתפנות לקצת ניתוח של המירוץ ושל האימונים לקראתו..

המרתון

כפי שציינתי, הזמן הרשמי הוא 3:24:14. בעזרת הנתונים אני רואה שרצתי בתכלס 3:20:40 (השאר היו, אה, עצירות), שהמרחק היה למעשה 42.57 ק"מ (קצת יותר ממרתון, דברו על זה קצת פה), והקצב היה 4:42 (הקצב המעשי 4:47) – יותר מהר ממה שרציתי בתכנון, אבל די נחמד. התאמנתי על קצב של 4:40-4:50 בריצות קצרות יותר. אני צריך להתחיל להתאמן על 4:30.. המהירות המקסימלית שלי, דרך אגב, כנראה בספרינט הסיום, היתה 2:41. ידעתי שזה היה מהר ולא רק הראש שלי שעובד לאט.. :). הדופק הממוצע היה 163, והמקסימלי 188 (לאיזה 6 שניות)/

מבחינת זמן, דופק ומהירות זה נראה ככה:

מה שאומר ריצה די קבועה עד העצירה (גם מבחינת דופק וגם קצב, חוץ מאשר אחרי נקודת החצי.. אני ממש רואה את נקודות האושר, איפה שהמוזיקה והאדרנלין עוררו אותי, שכתבתי עליהן בפוסט הקודם), ואז הגברה של שניהם עד הפריצה האחרונה. הכל כמו התכנון, רק דופק באופסט של 5 (גבוה יותר),  וקצב באופסט של 5 (מהיר יותר). מעולה.

המסקנות על האימונים

המסקנה העיקרית שלי היא לא לפחד יותר מדי מפציעות – צריך להתאמן יותר בשביל להיות מוכן. יש הרבה שיטות אימון שמדברות על הריצות הארוכות לפני מרתון, שאסור לרוץ (באימונים) יותר מ32, או 34, או 35 ק"מ. אני חושב שלרוץ 36, 38, אפילו 40, כמה פעמים לפני עוזר, מכין את הגוף והראש למאמץ, ונותן לך זמן להמציא את הטריקים שתצטרך ברגע האמת (איפה לדחוף שתיה, כמה אוכל אתה חייב, תזונה ומלח, מוזיקה ואיך הכאב מרגיש). אני לוקח את זה ומבין שבשביל האישברזל אני חייב לרכוב הרבה יותר, 180 ו200 ק"מ. אין ברירה.

המסקנה השנייה היא שרן שילון צדק – אסור להרדם במירוצים. אתה כל כך מפחד שהכוח יגמר, שתשבר, שאתה לא נותן את מה שיש לך. רן אמר לי לפני האיש ברזל הראשון – זה הולך לכאוב. לא משנה מה תעשה, זה יכאב. מה שחשוב זה לא להרדם ולגרום לכאב להגמר מהר יותר. השתמשתי בזה כמה פעמים במשך התחרות הזו וזה נכון.

המסקנה השלישית היא שמרתון זה כיף. מאוד. אני רוצה עוד.