איזו דרך לחזור לרכיבת כביש. טריאתלון אילת סיפק לי את הסיבה לרדת לעיר הדרומית לרכוב קצת במסלול של הישראמן (שהוא לא ממש לגמרי ברור לי, אבל קוי המתאר ידועים), לטפס את ההרים ולעשות קצת קילומטרים.
אני מתעורר ב5 בבוקר, כדי להספיק לפני החום. איזה לפני ואיזה 5 בבוקר. חושך מוחלט בחוץ. מכוון את השעון ל5:20 וחוזר לנסות לישון. הדר, מתחרה בעילית שישינה איתנו בחדר (אנחנו 4 בחדר, 3 מתחרים ואני) קמה עוד לפני, לאכול ולהתארגן. הזינוק שלה ב6:45, שזה קצת יותר מאוחר משלי, אבל לתוך המיים. זה פחד אמיתי בקור הזה, אבל הבחורה קשוחה. נדב, בן 16, מתחרה מחר בנוער וישן כאילו אין מחר. ככה זה ילדים, שום דבר לא מעיר אותם. אני מסתובב סביבו, מזיז את הציוד והאופניים, ויוצא אל הקור ואל זריחת השמש.. דווקא נעים בחוץ, אז אני משאיר את הכפפות הארוכות ברכב.
דימדומים של זריחה, והכביש משובץ ברוכבים, רובם הפוך ממני לכיוון הזינוק של המירוץ. אני לכיוון העיר, לחצות ולהמשיך אל ההרים. הטמפרטואה מושלמת: קריר של בוקר, מה שעוזר לי קצת להרים את הדופק ולנסות להתחמם. העליה מתחילה אחרי 3 ק"מ מהמלון בערך, אז אין בעיה להרים דופק.
עובר את העיר, מגיע לבסיס הצבאי בתחילת העליה הגדולה (למרות שעד עכשיו היתה עליה גם כן). אני מרגיש את התאומים, ולא אוהב את זה בכלל. גם כשהייתה לי פציעה, היא הופיעה רק בריצה, לא ברכיבה. אני נזכר בבחור שפגשתי אתמול שרק בא ללוות את אישתו\חברה\מי יודע, מכיוון שיש לו קרע בתאומים (הוא הרביעי שאני פוגש עם זה בשבועיים האחרונים, כמו מדבקה של חברת הייטק על רכב שאתה פתאום מתחיל לשים לב אליה בכל פינה) שכואב לו רק שהוא רוכב. ענין של זוויות, אני משער. לכן לא כאב לי על אופני השטח, אבל בכביש זה שונה. מדאיג.
בבסיס אני עוצר כדי לשים את המוזיקה. אני לרוב לא רוכב עם מוזיקה אבל היום הולך להיות ארוך, קשה, ובודד. מתלבט בין שירי אנרגיה וליאונרד כהן והולך על האחרון. ככה יהיה לי מילים להקשיב להן, וגם קצת רגוע, כי אין למה למהר. זה הכל בראש, ואני מנסה למצא את השלווה שקצת נעלמה לי עם הפציעות. ליאונרד שר על געגועים, ואני מתחיל לטפס.
הקיר הראשון הוא החלק הקשה. לא מדדתי זמן אבל אני משער שזה משהו כמו 30-40 דקות של טיפוס, לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל טיפוס. ליאונרד עוזר לי להכנס למצב רגוע, לא לתת חזק. דופק לא גבוה לא נמוך, נשימות קבועות. כשלני שר שירים שאני מכיר במיוחד אני מנסה להצטרף, אבל זה לא קל, בכל זאת צריך לנשום. אני חושב שזה אולי יעזור לי לפתח את הריאות, אבל מחליט שאתפנה לטפל בריאות שלי בהזדמנות אחרת, נוחה יותר.
סיבוב אחרי סיבוב, אני מזהה את הכביש מהפעם הקודמת (לפני 3 שנים). יש מקומות שנחרטים לך בראש. אפילו לי. כאן דיברתי עם הבחור הזה, כאן פגשתי את האח של ההוא שאני מכיר. קטעים של שיחות מהתחרות הראשונה עולים לי. אין הרבה שיחות באיש ברזל – גם אסור לרכוב אחד ליד השני ודם אין מספיק אנשים – בקודם היו 35 או 40, הפעם יהיו קצת יותר. בשביל 14 שעות זה מעט אנשים.
ופתאום אני על ההר. הנקודה האחרונה שרואים בה את אילת, את הים, את כל הנוף המדהים הזה.. למבט חטוף (מאחורי הכתף), לרגע.. ואני ממשיך בדרכי. עוד נראה את זה בחזור. הטיפוס לא נגמר, כמובן, אבל זו נקודת הנוף המדהים ביותר. אחר כך עוד יש מקומות מטריפים של מדבר, הרים ועננים (יתברר לי בקרוב), אבל זה הסימון של סוף הקיר. אני צריך לזכור את הסימונים האלו, בשביל זה באתי – להכיר את המסלול.
מכאן וההלאה המלחמה הפסיכולוגית מתחילה. אני לבד, כואב לי בשרירים ובעצמות. אני מתחיל להבין שהיום לא יהיה מסלול ארוך. אני עדיין לא מספיק בכושר, יותר מדי זמן לא רכבתי על אופני כביש ברצינות, ואני לא מוכן. ההבנה עוזרת לי – אני מנסה להחליט להנות, להקשיב (למוזיקה ולעצמי), ללמוד, לראות. הערך של האימון היום יהיה פסיכולוגי. גם להבין שאני לא מוכן מספיק, כשיש לי עוד זמן לתקן, זה חשוב ויעיל. האימון הזה הוא לא הפסד. אני שמח.
ליאונרד ממשיך, על אהבות, נשים ומגדלים. אני ממשיך איתו, על עליות, ירידות וכאבים. בסך הכל אנחנו מדברים על אותם דברים: מה שאין לנו ואנחנו רוצים, מה שהיה ואבד, על חלומות, על כאב. על הבנות שקורות לנו בחיים, על המאבק במה שאנחנו מאמינים. אנחנו לא כל כך רחוקים אחד מהשני. והשירים נכנסים לי בתוך הרכיבה.
מתחיל להיות לי קר, ממש קר. הגרמין אומר שהיה בערך 16 מעלות, עם הרוח זה בטח הרבה פחות. לא התכוננתי לזה – אני עם שתי חולצות אבל כפפות קצרות, בלי מחממים וגרבי קייץ. יצאתי לפני 6 בבוקר כדי שלא יהיה לי חם (!) שכחתי שלמעלה על ההר קר. זוהי רכיבת לימוד, נכון? אז אני לומד. מושך עד הגבעה הבאה (בלב אני אומר, יופי, אני מרוויח שתי גבעות, הלוך וחזור, אבל לאותו חלק במוח שרוצה כבר לחזור אני לא מגלה), ומחליט פשוט להמשיך עד סוף העליות. במסלול יש די הרבה כאלה, ואז יורדים למישור לכיוון נאות סמדר, על המישור אני מוותר היום, נחזור בפעם הבאה.
אני נזכר שבאיזור אילת יש הרבה שמות יפים לדברים. המדבר נהדר ומאוד צבעוני, חלק מהפסגות מכוסות עננים, אירופה סטייל. מוצא חן בעיני. לפחות אם אני נכשל פיזית, אני מצליח נפשית.. ואני באמת נהנה.
כשלני מתחיל לשיר על פרידות, על מריאן, אני מסתובב. גם אני אומר שלום לרכיבה. אני עוד צריך לחזור, יש לי קצת יותר משעה – אבל זה הרבה, הרבה יותר מהר בחזור. וגם הרבה יותר מענין (== מהיר).
סה"כ האימון לא רע. יש את פסגת ההר כשחוזרים, את הנוף היפיפה שראיתי קודם מעבר לכתף ועכשיו הוא נגלה במלא הדרו. בפעם הבאה אני מביא מצלמה, חובה. הירידות ב60-70 קמ"ש (מהר, אבל לא ממש מהר – אני עדיין לא מרגיש מאוד בטוח על אופני הכביש), ואני מספיק לזרוק שלום לכמה רוכבים שהיו קצת יותר חכמים ממני ויצאו רק עכשיו (למה אתם לא בטריאתלון?), מספיק להנות מהרוח וכמובן מהנוף.. וזה נגמר. הבסיס הצבאי הראשון, השני, ואילת.
בבלוג למדתי שיש שני סוגי פוסטים שאנשים אוהבים. הפסקתי לכתוב סתם על רכיבות מלאות נתונים, ועל ההתקדמות שלי באימונים. אנשים אוהבים פוסטים על תחרויות מיוחדות (הפוסט הפופולרי ביותר השנה היה על 
