היום יצא לי לרוץ בבוקר. לרוב אני רוכב בבוקר ורץ בערב, זה מסתדר לי טוב יותר עם האור\חושך\קור\מאמץ גופני (קשה לי לרוץ בבוקר אבל משום מה אין לי בעיה לרכוב בבוקר). ככה זה. לא ביג דיל.
אצנים ורוכבי אופניים מזהים, מתוך הקהל הכללי של הספורטאים, מי רציני. זה משהו בצורה שרצים או רוכבים, בלבוש, בציוד. קשה לי לשים על זה אצבע מדוייקת, אבל כשאתה רואה, אתה יודע. לאנשים האלה אתה אומר שלום, או מברך בנידה קלה של הראש. זה מסוכם, זה כמעט אפילו מקובל. גם את האנשים שמתאמנים בשעות שלי אני מזהה: תחשבו על זה, 4-5 פעמים בשבוע, לשעה או שעתיים, אני נמצא בזמנים קבועים בירקון. אפילו אנשים חלשי זיכרון כמוני באיזשהו שלב תופסים שאת חלק מהפרצופים אנחנו מזהים. והם מזהים אותנו. זה פשוט קורה.
וכך יצא לי לרוץ בבוקר, ושמתי לב לדבר מוזר: אצנים הסתכלו עלי. ממש בחנו אותי במבט ארוך מהרגיל, כאילו אני לא שייך. משהו לא הסתדר טוב. זה לא קרה פעם אחת או פעמיים – בשעה וחצי עברו על פני לפחות 7-8 אצנים רציניים שהשאירו את המבט יותר ממה שצריך.
ואז הבנתי – הם לא מזהים אותי. כמו להקה של כלבים שמרחרחת את הכלב החדש בשכונה, הם מסתכלים לראות מי הפרצוף הזה שפתאום הופיע בוקר אחד בירקון שלהם. מאיפה באתי, לאין אני רץ, כמה מהר, מה לובש, וכו. כל השאלות שמעניינות רק אצנים אחרים.
זה הצחיק אותי מאוד.
מצד שני, אמרו לי שיכול להיות ששכחתי לסגור את הריץ'רץ'. גם נשמע הגיוני.
כל מי שהיה שם יודע, ומי שחזר מכיר. אתה נמצא בכושר, טופ אוף יור גיים, הכל משחק לפי התוכנית, ואתה תמיד נמצא בראש הקבוצה.
ואז משהו מתחרבש. טיסה לחו"ל, מחלה, עסוק בעבודה, חברים, משהו. מחקרים אומרים שכושר לב ריאה מתחיל לנזול אחרי שלושה ימים של חוסר מעש, ואתה מתחיל לשלם. בהתחלה קצת, אבל הקצב מתגבר. אף אחד לא שם לב חוץ ממך, אבל אתה יודע שזה שם. עד שאתה תופס את עצמך (\חוזר ארצה\מבריא) וחוזר לאימונים.
כמה קשים האימונים האלה. שלושה שבועות של כאב. אף אחד עדיין לא רואה הבדל, אבל לך קשה יותר, כואב יותר, הגוף מתנגד קצת יותר ופורש מהר יותר. הראש זוכר שאמור להיות קל, אבל הגוף זוכר דברים אחרים (מיטה, פוך, וכו') והוא רוצה להפסיק.
כמה שאני שונא את שלושת השבועות האלה, וכמה מחכה שהם יגמרו כל פעם מחדש. לפחות עכשיו אני כבר יודע שזה תהליך עם סוף.. אבל זה לא ממש עוזר.
אחרי שני פיספוסים ברכיבות קודמות (תמיד מסיבות מוצדקות) החרמון סוף סוף (גם) בידי, סינגל ספיד סטייל. כמעט 7 שעות, 72 ק"מ, מההתחלה בכפר סאלד ב7 בבוקר עד הסיום החם והמאוחר ב14, כמה דברים, נופים, מחשבות וסוגי מזג אויר עוברים ברכיבה כזו.. רק קומונת סינגל ספיד מרימה 16 אנשים משוגעים מספיק בשביל זה
יש מסלולים שמפה מספרת את רוב הסיפור. הטיפוס לחרמון הוא אחד מהם: View Larger Map
האמת? הגעתי מפוחד. כמה שבועות ללא ספורט, דלקת במרפק ושריר תאומים מפורק, זה היה רגע האמת. אם הגוף שלי חוזר לתפקד כרגע עוד יש לי סיכוי לאיש ברזל השנה, ואם לא – אני אאלץ לוותר.. ואם כבר לבדוק את הגוף, למה לא בהזדמנות חד פעמית שכזו?
בדרך אני נוסע עם ניל אובריין, אגדה מקומית. ניל הוא אחד מרוכבי הסינגל ספיד הראשונים בארץ, ואחרי שעות הנסיעה שלנו ביחד אני יודע שהחיבור הזה לרכיבה, לקומונה, לאנשים – הוא לא מקרי. הרבה דברים שניל דיבר עליהם הם הדברים שאני כותב כאן בבלוג (כמו למה לרכוב על סינגל ספיד) – על החיבור לאופניים, על מינימליזם, על הקירבה של סינגל ספיד לריצה, על לרכוב בלי בולמי זעזועים.. היה תענוג לפגוש אותו סוף סוף. View Larger Map>
ההתחלה, כאמור, בכפר סאלד. התקפה קשה על עליית שטח לא קלה, בטח לא ב32×16. רוב הקטע הראשון (שטח) אני נמצא על סביבות ה170-180 דופק, אבל זה לא מפתיע אחרי ההפסקה הארוכה שלי. זה כייף לחזור לרכיבות האלה, עם החברה שדוחפים אותך קדימה, עם האנשים שיודעים להלחם אבל יודעים גם לעצור לנוח ולצחוק (למרות שלפעמים עוצרים גם יותר מדי..)
מבצר נמרוד ברקע מעודד אותי תמיד. כשהייתי קטן ועוד התרגשתי ממבצרים וחלומות על אבירים וקסמים, במבצר היה אחד ההיי לייטס של להגיע לחרמון אחרי נסיעה ארוכה ארוכה.. היום אני יכול להגיד, אפשר להוציא את הילד מעולם האגדות, אבל קשה להוציא את המבוכים והדרקונים מהרוכב.. ודופק 180, הרבה הליכות ברגל, כאב מפחיד בתאומים לא מורידים לי את מצב הרוח. המבצר, עם כל ההסטוריה, המסתורין, והחלומות, משקיף עלי ברקע.
הטיפוס בשטח כמעט נגמר, ואנחנו בערך ב1000 מ' גובה, שזה גם פחות או יותר מה שטיפסנו מתחילים מ0). אילן ואני די מפרפרים בנסיון לתת הרבה תמונות. אני יצאתי עם כמעט 90. ההתקפה על ההר בשיאה, או ככה זה מרגיש..
(נראה לי שהתמונה שממחישה טוב ביותר את המלחמה היא של יהודה, לוחם טיפוסים ידוע, שהחליט להגיע עם 18 שיניים על אופני 29″.. כמו ה16 שלי אבל קצת יותר משוגע.):
וכך אנחנו מגיעים לכביש.. והמלחמה משתנה לגמרי. העלייה אינסופית (וכל הדרך מספרים לי שזו רק ההתחלה, והחלק השני קשה יותר..). פידול איטי, רכיבה בסיבובים (ואני חושב "מענין אם הגיפיאס יתפוס את הרונדלים שאני עושה על הכביש"..) כדי להקל על העליה.. ודווקא כאן הגוף שלי סוף סוף מתעורר (בוקר טוב, 3 שעות אחרי תחילת הרכיבה) – הדופק יורד לסביבות ה150-160, הקצב מתקבע. אני נזכר בתמיר מטפס את מעלה עקרבים ואומר שהוא בzone, ומתחיל לחפש את הזון שלי.. וזה עובד, אפילו די מהר. ראש למטה, רגליים בסיבוב קבוע, קצב טוב – חזק אבל לא מהר. הנשימה טובה וקלה.. ונקודות שאני מזהה מהטיולים לחרמון מתחילות להופיע.. אף פעם לא ראיתי אותן ככה: בקיץ, מקרוב, ולאט.. תמיד עברנו במהירות עם הרכב (וזה היה הרבה הרבה יותר קצר!).. אני יודע שעוד רגע נגיע לשערים, נקודת המעבר לעבר העלייה.. ואני מתחיל לשמוח.
מכאן עד הרכבל הראשון הטיפוס טכני ומתמשך, בלי הרבה מה לספר. הראש למטה, למעלה, בתוך הזון, מחוצה לו. אני מתאמן בכניסה מהירה לזון כשצריך ומקשקש קצת עם אילן כשאפשר.. הוא מזכיר שוב ושוב שהעליה הגדולה היא מהרכבל הראשון לשני ועכשיו אנחנו רק בחימום, אבל עכשיו אני כבר באיזור הטוב שלי: שום דבר לא יעצור אותי היום. אולי רק שריר התאומים שמתחיל לזמר.. ואני מקווה שזה מהקושי של הרכיבה ולא מהפציעה. יהיה בסדר.
אין על האושר של ההגעה לרכבל הראשון (או בעצם, יש, עוד מעט, אבל באותו רגע זה מרגיש טופ אוף דה וורלד). ב1600מ' לערך, קריר כאן, ויש רכבל, וסימנים של אתר מושלג.. הראש בכלל באירופה, האדרנלין זורם חופשי, ואני יודע שאפילו אם הייתי סובל עכשיו הייתי כנראה בהיי בכל מקרה.
כאן מתכוננים מחדש.. יורם, המארגן הגדול, הולך לארגן את המעבר לרכבל העליון (דרוש אישור מהצבא), אנחנו ממלאים מיים (לא יותר מדי, אומרים לי שלושה אנשים שונים, העלייה קשה.., תמלא אח"כ לקראת הירידה). קצת צחוקים והתחברות בין החבר'ה עד שכולם מגיעים, ואנחנו יוצאים לדרכנו, כל אחד בזמנו החופשי, אל העלייה הגדולה.
העלייה הגדולה, זו מהרכבל הראשון לשני, היא האתגר הגדול של הטיפוס לחרמון. 400מ' טיפוס מהיר ואכזרי, קר (יחסית), והגרוע מכל – רואים את כל העלייה, היא שם כדי להפחיד אותך (כאילו לא הפחידו אותי מספיק) וליאש אותך. אין ספק שזה קרב בראש. זה נראה משהו כזה:
להפתעתי (ואחרי זה מתברר, להפתעתם של כולם) – העלייה לא עד כדי כך קשה. ההתחלה הורגת, רוצחת, מרסקת, אבל אז.. נו טוב.. מתרגלים. אמרתי כבר שהכניסה לזון הופכת קלה יותר היום, אני רוכב קצת ישר, קצת בסיבובים.. מתקרב לאט לאט, לפעמים מטר אחרי מטר, אל הרכבל השני, אל הסיום הגדול, לפיסגת ההר (שיאון כבר אמרנו?)
הייתי רוצה לסיים את הסיפור על הטיפוס עם התמונה של אילן ושלי, מסיימים את זה כמו מירוץ עצום, כצוות.. אבל לא צילמו אותנו.. אז נו, זה ישאר בראש מצאנו לנו שני חיילים משועממים שמאד שמחו לראות אותנו, לדבר איתנו ולקחת תמונות, רגע לפני שהם נשארים שבת. התמונה קבוצתית בראש ההר:
הירידה מהירה. אני מתלבט בין לתת בראש (70 קמ"ש) ובין להנות מהנוף הרב, לצלם.. אבל לא צריך להתלבט יותר מדי.. יש שעה שלמה של ירידה.. אפשר גם וגם וגם. 4 שעות של עלייה שווים שעת ירידה, שזה משהו כזה:
טסים את הכבישים, השלכת האדמומית במיטבה..עוד רגע מגיעים לרכבים, ואני כבר מרשה לעצמי לתת סיכום טכני קטן של כל המסע הזה:
6:34:24 שעות ברוטו (קצת יותר, עצרתי את השעון פעמיים שלוש כדי לחסוך בטריה), מתוכם 4:40:07 שעות נטו (71%.. הרבה עצירות..)
72 ק"מ, מתוכם בערך 30 בעליה (30 בירידה, 12 במישור), בזוית של בערך 7%. לא רע בכלל.
הדופק לא גבוה, הוא קצת התבלבל בירידה, ממוצע של 134, עם 2999 קלוריות.. כה קרוב ל3000
הזמן מתקתק, האיש ברזל מתקרב, והאימונים לא הולכים כמו שצריך, כבר חודש פלוס. אין לי את הזמן הזה, פשוט אין, ואני מתחיל להיות לחוץ. שבועיים של אימון יתר (או קירוב של), ואז האולטרא שגם הוא כבר היה מזמן.. כמעט שלושה שבועות, ומאז פציעת ספורט והרבה זמן בלי לעשות.. כמעט כלום.
מפתיע אותי שדווקא הריצה חסרה לי. היא היתה שם בסוף כל ערב, עזרה לי להרגע, נתנה לי זמן לחשוב ולשמוע מוזיקה. נתנה לי הרבה כוח והשאירה אותי עסוק. חשבתי שהאופניים יחסרו לי יותר, הרי אני רוכב יותר זמן ויותר ברצינות.. אולי זו האופוריה של הריצה שחסרה לי. אני מרגיש שהפסיכולוגיה שלי נבנתה וחיה על הריצות האלה, ועכשיו כשאסור לי, פתאום יש לי פחות כוח גם לשאר האימונים (מה שיוצר, כמובן, מעגל בעייתי מאוד).
אז מה עושים? ממשיכים בכוח. יוצאים לרכוב כל בוקר. 6:30 בראש ציפור, מסתובבים כמו משוגעים. 6:30 בבן שמן, רוכבים עם חברים, ולפעמים, אולי, ב6 במענית, עם חברים אחרים. יום אחרי יום, אימון אחרי אימון, עד שהרגל תהיה בסדר שוב. ומי יודע, אולי אני אתרגל לסיבובים האלה בראש ציפור.. הגיע הזמן
כבר עברו כמה חודשים מאז שיש לי את הKona 29″, ומהתחלה קשה עד רכיבה שבועית בבן שמן עברו הרבה סינגלים. עקב הפצרות חוזרות ונשנות החלטתי להתיישב ולתת כמה מהמחשבות שלי על ההבדלים בין רכיבה על 29″ (הקונה) ו26″ (דין).
המתחרים
Kona Unit 29", ריגיד 29″, 2007 (יש הבדלים ב2008 ונראה שגם ב2009), פרטים מלאים בקישור.
כהקדמה חשוב לי לציין שבכל זאת, יש כמה הבדלים בין שני הזוגות, חוץ מאשר גודל הגלגל. הקונה עשויים ברזל והם בכל זאת אופני כניסה פחות או יותר, הדין עשויים טיטניום, והם אופני קצה. לקונה ברקסים מכאניים ולדין הידראוליים. הדין על הילוך קשה (32×16) ולקונה פחות (32×20, שזה בערך 32×18). כמובן שהזויות שונות וכו' וכו'. אני אנסה להתמקד בהבדלים שנובעים בגדול מהיקף הגלגל, למרות שהחוויה ברכיבה היא מלאה יותר מזה.
לענין
הרכיבה על היקף שונה של גלגל שונה לגמרי, אני רוצה להתחיל בזה. בשבילי, זו רוב המסקנה. אמנם קניתי את האופניים גם כדי לרכוב מהר יותר עם הסינגל ספיד במסלולי מרתון שטוחים, אבל בנתיים התאהבתי ברכיבת הריגיד, אז אופציית המרתונים מוטלת בספק.. מה שנשאר היא חווית רכיבה שונה מ26″, שזה priceless.
איך שונה? הגלגלים הגדולים מהירים יותר במישור, קשים יותר למכת כוח אבל שומרים מומנטום בקלות, והם דורסים. מה המשמעות? עליות סלעיות טכניות קצת קשות יותר בגלל המחסור בבולם קדמי (תוכיח את הטענה הזו התרסקות שלי היום בבן שמן מחתיכת עץ בולטת.. בולם היה פשוט נתקע וממשיך), אבל ה29″ פשוט מטפסים על סלעים ואבנים כאילו הם לא שם. יש כמה עליות שעם הדין אני נלחם אבל עם הקונה אני פשוט ממשיך קדימה. בירידות יש השפעה דומה – דרופים שקשה לרכוב עכשיו מרגישים כאילו הם לא שם.
אז מה, מושלם? לדעתי לא.. רחוק מזה. אם המסלול הופך לטכני במיוחד, בעיקר בירידות, ה29″ מאבד מהזריזות שאני כל כך אוהב. לא רק סינגלים צמודים וקטנים, אלא גם מסלולים מסולעים שכיף לחתוך במהירות.. והדרופים – פשוט קשה יותר למשוך את הגלגל הגדול (גם בשביל ווילי דרופים וגם בשביל לעלות סלעים גדולים).
אם אני צריך לסכם את ההבדל, ה26″ עדינות, זריזות, מהירות, וה29″ ישירות, חזקות, דורסות.
אז מה? לקנות או לא?
בתור זוג נוסף ל26″? הייתי אומר כן. אם אתם כמוני, מחפשים חווית רכיבה שונה, אני מאוד ממליץ על סט אפ דומה לשלי – שונה ככל האפשר (כולל ריגיד!) מהאופניים הקיימים שלכם.
בתור זוג יחידי? אם אתם רוכבי אפיק – כן.. ללא ספק. האופניים מהירים יותר ושומרים על מומנטום שזה יתרון רציני במישור או בירידה. אם אתם רוכבים טכניים, אוהבים קפיצות, דרופונים ורכיבות זריזות בסינגלים – ה29″ לא יעצור אתכם, אבל ב26″.. זה כל כך הרבה יותר מתוק..
הדיון התחיל דווקא ברגוע, כשחנוך דיווח על תחרות XC שהגיע אליה עם הSS.. מה שגרם לי לחשוב שאולי באמת התבגרנו מספיק כדי להתחיל להופיע בתחרויות רגילות עם הSS, בלי פודיום משלנו, בלי בלגנים. אנחנו והמכונות שלנו.
הרבה אנשים מתנגדים לפודיום מיוחד לרוכבי סינגל ספיד
סינגל ספיד צריך לרכוב, ולא לדבר – לא צריל לעשות בלגנים
לא להיות אליטיסטים – לא צריכה בעיה לאפשר לגיריות לרכוב איתנו, או לחשוב שאנחנו יותר חזקים
אז למה מתנגדים לפודיום? לא ממש ברור לי. שמעתי (משני אנשים שונים) שסינגל ספיד זה לא כמו "נכים" או נשים שמקבלים פודיום משלהם, משום שזו החלטה שלנו לרכוב בלי הילוך. אבל זה נראה לי קצת לא לענין – אולי נעשה פודיום אחד ל10 ק"מ ריצה ול-8? מי שרוצה לרוץ 10 – בעיה שלו. מה ההבדל?
ברור שאני מגזים, אבל לא יותר מדי – לטעמי סינגל ספיד היא קטגוריה שונה פעמים רבות, ולפעמים בכלל לא. תלוי במירוץ, תלוי בסביבה, תלוי באנשים. בתחרויות ארוכות, מרתונים וכדומה – לדעתי זו קטגוריה בזכות עצמה, משום שמרתון היא תחרות של אתגר סיום – ולא אתגר מהירות. המטרה, האופי, הזמן – הכל שונה, ולכן גם הקטגוריות. במירוץ XC, אם אני בא עם סינגל ספיד, אז זה בשבילי בלבד, ואני לא מצפה לקטגוריה משלי – יותר מזה, אני אפילו מעדיף להשתתף כחלק מהשאר, ונראה מה יהיה.
אני לא הולך יותר מדי להתייחס למה שקורה בחו"ל. היו כאלה שאמרו שבחו"ל זה לא נהוג, בלה בלה בלה. זה גם לא נכון וגם לא רלוונטי. תתעוררו חבר'ה – אנחנו לא חו"ל.
ומה בעד פודיום מיוחד?
להביא אנשים – פודיום לסינגל ספידרים מביא יותר סינגל ספידרים. פשוט. אני לא אוהב שיוכים לקבוצות לרוב, אבל העובדה שכולנו יושבים בקומונה אחת קטנה בתפוז ומפמפמים אחד לשני על תחרויות מביאה הרבה פעמים לתוצאה שהרבה מאיתנו באים. בVC זה אולי לא ממש משנה בכמויות, אבל ב24 שעות פשוט לא היה מירוץ אם לא היתה באה הקבוצה של הסינגל ספידרים.
לעשות קצת רעש – חלק מהאנשים בקומונה פשוט עושים רעש. פעילים בקומונת אחרות (AM, כביש, טריאתלון וכמובן הקומונה אחות 4″), מוכשרים, ובעיקר – אוהבי בריות. הם באים ועושים שמייח. לא הסגנון שלי אולי, אבל עובדה בשטח. למה לא לעודד? למה להביא רוכבי עילית מחו"ל נראית מטרה טובה אבל לעודד את המקומיים לא בא בחשבון?
הנקודה השנייה מביאה אותי ל..
סינגל ספיד צריך לרכוב, ולא לדבר – לא צריל לעשות בלגנים
זה נראה לי ביטוי לאישיות יותר מאשר ביטוי לסוג האופניים. יש אנשים רעשניים, דברניים, או סתם מושכי תשומת לב (ואני אומר את שלושת התיאורים האחרונים ברוח הטובה ביותר.. שלא תהיה טעות) ויש כאלה שלא. מי שמתחרה רואה את כולם בכל מקום, בטריאתלונים, באופני כביש, בריצה, ובאופני הרים. למרבית הפלא (!) יש אנשים כאלה שגם רוכבים סינגל ספיד. מה הקטע? צריך להשתיק רק בגלל שאנחנו רוכבים שונה? לדעתי דווקא מי שחושב ככה רואה את הרכיבה חסרת ההילוך כדבר שצריך להתייחס אליו אחרת(בייראת כבוד?), ולא מי שמתייחס לרכיבה כדבר שאנחנו פשוט עושים.
אליטיזם היא אמונה או גישה הגורסת שאליטה—קבוצה מצומצמת של אנשים המחזיקה בייחוד מסוים מצד כישוריה או מוצאה—היא היחידה שדיעותיה או שאיפותיה צריכים לזכות ביחס רציני, או שחברי האליטה הם היחידים הראויים לשלוט. המחזיקים בתפישה אליטיסטית סבורים כי ייחודה של קבוצת האליטה והיותה היחידה הכשירה להחליט ולשלוט צריך להקנות לה זכויות יתר או סמכות מיוחדת, שאינן צריכות לעמוד לבחינה או ערעור על–ידי הרוב שאינו נמנה עם האליטה.
נראה לי אישום קצת מוגזם. אני לא יכול לדבר בשם הקבוצה, אבל אני יכול לכתוב מה אני מרגיש. כתבתי בקומונה:
אני כן מעריך מאוד את החבר'ה שרוכבים כאו בקומונה, שפשוט באים לרכוב חזק, לא כי שופוני, וכאן תרשה לי לאמר על ראש הגנב בוער הכובע, לא מענין אותי מי חושב מה על איך שאני רוכב, אני רוכב הכי חזק שאני יכול, וזה כל מה שאני יכול. אם יקרקעו לי את הטוסיק לא יזיז לי כהוא זה, ואם אני אקרקע טוסיקים אחרים אני אשמח, אבל לא כי הראתי למישהו ולא כי אני נכה, אלא כי הצלחתי.
אני כאן בגלל האופי, לא בגלל הרכיבה. זו אחת הסיבות שאני לא בפורומים אחרים של אנשים חזקים לא פחות. אני כאן כי יש לנו רכיבותמדהימותמאוד (הלינק האחרון לא היה בהכרח סינגל ספידרים אבל היום הם כבר כן..). אין לי בעיה עם הגאווה הזו שאני מרגיש, אין לי בעיה עם הכבוד שאני רוכש להישגים החיצוניים של החבר'ה, לפורטו (מקום 7 בFelt Da Speed Challenge, פעם ראשונה על אופני כביש) ואייל ואילן (שני ושלישי בסופר D, אני לא מדבר על המרתונים, כי זה מהקומונה השנייה) וכו'. למה צריך להחביא את זה? מה הבעיה בדיוק?
בקשר לרכיבה עם גיריות, מתחילים, קצבים וכדומה: לא הייתי מודע שיש את הקטע הזה. כל עוד לא מגזימים, אני מוכן לרכוב פחות או יותר עם כל אחד. מדי פעם אני רוצה משהו אחר, ואז אני רוכב עם קבוצה סגורה יותר, אבל בשביל זה המציאו החרשה..
ולמרות כל זה..
יש כאן רגשות מעורבים, חוסר הסכמה, מחשבות לכאן ולכאן. יש הרבה קומונות אופניים וספורט, ולא ראיתי והשתתפתי בקומונה שבה חוסר ההסכמה היה אדיב, מכובד, לא אישי, ובמקום כמו המיני ויכוח הזה. אז אני אנסה להפסיק להשתפך אבל המון תודות לאסי שמוכיח שהוא קלאסי ותודה על הבדיקה העצמית שאתה מעורר.. לפחות בשבילי.
יום שבת בבוקר. מרגיש את הרגליים, הכתפיים. מרגיש את האיטיות כשאני עולה אל הבית, בקומה הרביעית, עלייה שאני בדרך כלל מדלג עליה. אבל יותר מכל אני מרגיש את האופוריה (כל הזכויות שמורות לאילן בקומונות סינגל ספיד).
כתבתי כבר בעבר על מרוצים מדהימים, מירוצים שהשאירו אותי בתדהמה וכמובן על רכיבות מטורפות, מדהימות. טובות. ובכל זאת, אחרי הכל, היה כאן משהו שונה. אולי הקבוצה המגובשת מאחורי שעות של רכיבה, אהבה לחיים האלה, ימים שלמים שמבלים יחד.. אולי העובדה שהאירוע הזה היה יותר .. שלנו .. ואולי זו פשוט היתה תחרות טובה
התחרות מתחילה מוקדם בבוקר. אני מתעורר אחרי שעתיים של שינה, 4 בבוקר, אירגונים אחרונים, ויוצא לדרך. אוסף את פיט (באיחור קל.. סליחה) בערך ב4:45 (כשאני כותב את זה אוטומטית היד שלי כותבת 16:45, ואז אני מבין – לא, זה לא ארבע אחה"צ..) ואנחנו בדרך. אני כל כך עייף שאני לא יכול לנהוג. פיט לוקח את ההגה ואני תופס עוד חצי שעה של שינה מתוקה..
מגיעים לחניון והכל עדיין חשוך. איתנו מגיעים החברה המארגנים, חברים, רוכבים, והשטח הולך ומתמלא. עוד פרצוף שמח, עוד מישהו שלא ראית הרבה זמן, או אף פעם, פגשת דיגיטלית בלבד או מעולם לא. כמה התחביב הזה גדל בשנתיים האחרונות, מקבוצה קטנה ומשוגעת לקהל הזה. מארגנים את השולחנות מהר, סוגרים פינות אחרונות (דפים, עטים והוראות אחרונות לפיטר, החולצות מגיעות עם זוהר שאסף אותן אתמול, ואני סוף סוף רואה על מה עבדתי בשבועיים האחרונים, שולחן חלוקת חולצות ותשלום – על החולצות והבשר, לא על התחרות, וכו'), ומנסים להגיע לזינוק ב6:30.
בגדול הכל הולך מהר ומדויק. ככה זה שאתה עובד עם מקצוענים. כולם מתקתקים את התפקידים שלהם, וכולם כולם רוצים ורצים לעזור. אילן שיער שנאחר ברבע שעה. תזכירו לי בעתיד לסמוך על הערכות הזמנים שלו יותר..
ממהרים לתת חולצות קודם כל לאנשים שעזרו, לתת מוזיקה בפול ווליום עד שהדיג'י מגיע, לארגן את האופניים, מספרים.. אני אוהב את האופציה לחלק לאנשים מספרים לפי בחירתם, הקודם זוכה. כמובן שאין לי הרבה תחרות על המספר 27, אבל מה אנשים מבינים. אנחנו שומרים את המספרים המבוקשים 1-3 כפרסי זכייה, ומונעים ריבים מראש. הכל מאורגן, מוכנים ליציאה. תידרוך מהיר ומצחיק, בדיוק מה שצריך כדי להוריד לחצים לפני תחרות, מגלה לנו שוב את היעוד האמיתי של פורטו, ואנחנו יוצאים.
הסיבוב הראשון
יש איזו מחשבה בהתחלה, איזה שביב של תקווה, או איזו תהיה, על כמה מאחורי חנוך וניל נוכל להיות. האם נצליח לסיים את המסלול כשהם עוקפים אותנו בסיבוב שלם או פחות? אולי רק כמה דקות? מי יודע. כל הרכיבות עם חנוך הוא מופיע עם חיוך, מרחף לו מקדימה ולפעמים נעלם, אבל זו תחרות.. מה יהיה?
אין הרבה זמן לחשוב על זה, כי התחרות מתחילה ואנחנו מצליחים להשאר להם על הזנב.. בערך 5 שניות. הם פותחים מבערים (אני מקווה..) ועפים קדימה. לא נראה אותם עד סוף התחרות. לקראת סוף הסיבוב הרביעי קצת פחדתי לראות אותם שוב, מגיחים מאחור, אבל לשמחתי גם זה לא קרה.. נו טוב.
מתארגנת לה קבוצת חוד, בעיקר הרוכבים המוכרים של הקומונה עם כמה אורחים. וורן נותן כבוד, רמי קופץ קדימה ואחורה, מדבר, מקשקש, בודק. גם הוא בא לתת כבוד, ויוצא עם הרבה יותר ממה שהוא נכנס.. וגם הוא, איפהשהו בסיבוב השני, נותן גז ונעלם. זה טוב לדעת עוד כמה אנחנו עוד יכולים להתחזק..
דופק גבוה, קצב הרבה יותר מדי חזק בשביל תחרות כזו, אבל אני מרגיש מאוד בטוח בכושר שלי. השיפור שחל בשבועות האחרונים פשוט מטורף, ואני יודע שגם עם הכאב יבוא, וכשהכאב יבוא, אני יכול לו. אין לי בעיה. אילן כמובן חי על דופק גבוה וקצב חזק, אז אנחנו פשוט נותנים בראש ורצים קדימה. לדעתי הסיבוב הראשון הוא מה שנותן לנו את התחרות, ושאר הסיבובים אנחנו בערך כמו שאר המובילים.. רק עם כמה דקות יתרון.
הסיבוב הראשון לוקח 28 דקות (רשמי וגם לא רשמי), עם מהירות מקסימלית של 50 קמ"ש, דופק ממוצע של 165 ומקסימלי 184. להפתעתי יחסית זה הסיבוב הקל ביותר מבחינת סטטיסטיקות בתחרות עם 417 קלוריות לפי השעון שלי. כנראה שהתשלום מגיע אח"כ. אנחנו מגיעים שנייים אחרי חנוך וניל, ונשארים שם עד סוף התחרות.
הסיבוב השני
כאן התחרות מתחילה. עדיין לא קשה מדי, כוח רצון עדיין לא נכנס למשחק, אבל כבר לא פשוט וקל כמו בסיבוב הראשון. אני נכנס למוד תחרות ופשוט רוכב, שוקע, חולם. בראש מתנגנת לי המנגינה של Boy Sets Fire, של Rookie שהוא בפסקול של ROAM. השיר הזה מדבר על רכיבה, על טיולים, על חזרה הביתה ורכיבה עם חברים (לפחות בסרט). מה יותר מתאים מזה כרגע? אבל גם אצלי כרגע זה רק פסקול. אני חושב על הנאום שהייתי רוצה לתת בסוף, משהו קצר, כדי להעניק את פרס סינגל ספידר השנה. הנאום לא יוצא אל הפועל בסוף, בגלל כל מיני סיבות, אבל הוא ממלא לי שני סיבובים בכיף. ואני רוכב, וחולם, רוכב.. וחולם..
הסיבוב השני הוא האיטי ביותר שלנו. אני חושב שהעובדה שאני קצת רחוק מאילן, לא כל כך שם לב מה קורה, גורם לזה שאנחנו לא מריצים אחד את השני. בסיבוב השני אני דואג לתקן את זה. אנחנו מסיימים ב32 דקות (31:55 רשמי), מהירות מקסימלית של 50 קמ"ש שוב, דופק ממוצע 162 (נמוך יותר) אבל מקסימלי של 188, וסה"כ 480 קלוריות.
המירוץ מתחיל. עזבו אתכם מסיבוב ראשון מהיר, שני חולמני. בשלישי המאבק מתחיל.. הרגליים כבר עייפות, הפסיכולוגיה מתחילה לפעול. בראש המנגינה עדיין מתנגנת, הנאום לא מוכן לגמרי,אבל הראש גם חוזר לתחרות. לא מהר מדי, לא חזר מדי, לא לאט מדי, לא להרדם. להשאר עם אילן, לדחוף אחד את השני. אפשר כבר לטוס בירידות, אפשר לתת בטכני בסינגל.
כשבחרנו את המסלול, לא ידענו אם להוסיף עוד סינגל אחד. מסלול של 8.5 ק"מ עם סינגל אחד בלבד, טוב ומענין ככל שיהיה, נראה לי קצת מדי. היו מספיק עליות, ולמרות שהגובה המצטבר לא היה גדול (230 מ' לסיבוב), הוא היה מאוד מרוכב בכמה עליות תלולות. בסינגל ספיד המשמעות היא קשה בסוף אחרי חיפושים ומחשבות ופחדים מסינגלים קשים ואנשים פצועים, הוחלט לא להוסיף עוד סינגל. בסיבוב השלישי אני שמח על זה. המסלול פשוט מושלם. כושר בהתחלה, טכני בסוף. שני סוגי האושר, מרוכזים כל אחד בצד שלו. בהתחלה אני מרוכז ברגליים, בהמשך בגוף. אני שם לב שמזג האויר די מחייך אלינו (הגרמין הראה 21 בממוצע), אבל עכשיו בסיבוב השלישי אני יותר רגוע. נעים פה, בעופר.. הכל נעים וטוב.
אנחנו מסיימים ב31:31 (וואו הזמנים הרשמיים מדוייקים! כל הכבוד לפיטר!) – חצי דקה מהר יותר מהסיבוב הקודם. המהירות המקסימלית נמוכה יותר, 48.5 קמ"ש, הדופק הממוצע זהה (162) אבל המקסימלי עדיין גדל (192).. 523 קלוריות, מבחינת אנרגיה הסיבוב הקשה ביותר. אנחנו מסיימים אותו ב1:31:55 מתחילת התחרות, ז"א שאם נספיק את הבא ב29 דקות או פחות נוכל להכנס לעוד סיבוב. אני לא ממש בטוח שאני רוצה, אבל אילן אומר שהוא ממש לא רוצה.. אז הסיכוי נעלם. חושב שצריך להתרכז בלא לאבד זמן לזוג שאחרנו, שמסיים את הסינגל בדיוק כשאנחנו יוצאים לעוד סיבוב. עכשיו אני רואה שהם צימצמו 2 דקות בסיבוב האחרון, אבל אנחנו עדיין שתיים לפניהם.. מסוכן.. מסוכן. אני שמח שלא ידעתי את הפרטים האלה תוך כדי. אני מאוד שמח שאילן לא ידע את זה, הוא היה משתגע.
הסיבוב הרביעי
אין לאן לברוח, אין יותר תירוצים. רכיבת קומונה? סיבוב במיר"ב? אני והחבר'ה? אין. זה מירוץ, זה קשה, ויש עוד סיבוב אחד. אני מתפקס, סוף סוף, על הרכיבה. לא דואג יותר שמישהו יפצע, לא חושב על האירגון, מוציא את הכל מהראש. בוא נרכב את זה חזק, בוא נסיים כמו גדולים. בוא נטוס את המסלול הזה כאילו אין מחר. בוא ונחיה את התחרות הזו. בוא להנות. (מדבר אל עצמי..)
וכמו שצריך, הסיבוב הזה חלומי. הראש באובר פרוססינג, הארות אישיות שמפילות אותי (או שהאנדרנלין מתחיל לבעוט והכל נראה נורא חכם או שעליתי כאן על משהו), המסלול נראה לי אפילו יותר כייפי מקודם. הדופק עולה, אבל לא ממש אכפת לי. מה שלא יקרה, אנחנו מסיימים את המירוץ בסיבוב הזה, ננוח אח"כ. אני אוהב את רוח הלחימה הזו, שכאילו איבדתי בשנים האחרונות. ראיתי אותה חוזרת מאז שהחלטתי ללכת על האיש ברזל השנה, ראיתי אותה מופיעה באימונים, בריצת הלילה של נייקי, וסתם בחיים. שלום, עולם, אני שוב כאן.
מהר יותר בירידה (מהירות מקסימלית של 52.2), הדופק הממוצע חוזר ל165, המקסימלי נרגע (182), וכך גם האנרגיה (517 קלוריות). הסיבוב הרביעי שלנו מהיר משני קודמיו (31 דקות, עוד חצי דקה מהיר יותר מהקודם), מרגיש קשה יותר, אבל מרגיש באותה הדרך, טוב יותר. שבועיים של הכנות, מחשבות, חישובים, דיבורים והתרגשות מגיעים אל קיצם, כמעט. המירוץ הלך טוב, הכל תיקתק, הכל מאורגן, גם הרכיבה האישית של אילן ושלי היתה טובה, רק לסיים ולראות שאף אחד לא נפצע ויהיה מושלם. אולי נצליח בכל זאת לתת עוד סיבוב?
אבל לא, אנחנו מסיימים ב2:02:55, ואסור להכנס לעוד סיבוב אחרי שעתיים. מקום שני רשמי (מקום ראשון הספיקו עוד סיבוב, והקדימו אותנו ב18 דקות בסיבוב הרביעי בערך, אבל לא עקפו אותנו בסיבוב שלם! מקום שלישי 4 דקות אחרינו). אילן ואני מאושרים. נראה לי שכולם מאושרים. זה אולי נשמע קצת טיפשי כשאני מנסה לכתוב על זה.. איך אפשר לתאר אנרגיות של אושר.. לא יודע בדיוק. אני מברר שאף אחד לא נפגע והולך לכיוון האוכל. מקבל בירה קרירה והמון ברכות..ועכשיו, עם הבירה ביד.. המירוץ מסתיים.
שואל על המצב, בודק שוב ושוב שהכל בסדר, שלפיט יש בירה ולכולם יש חולצה. אילן מרגיש אותו הדבר, וסיימנו עוד מירו. מוצלח יחד, וזה ממש מירוץ שלנו. הרבה אנשים עזרו בדרך, פורטו למעשה אירגן כל כך הרבה (תודה!) שקשה לי להגיד שהמירוץ הזה הוא שלי יותר משלו, אבל באיזשהו מקום, אני מרגיש המירוץ הזה הוא שלנו.
תם ונשלם. אנשים אהבו את המסלול, אהבו את המירוץ. היו סמסים, היו ברכות, היה שירשור תודות ושרשור תודות מהחברה הגדולים של סלאלום חיפה. אני עוד מצפה לשרשור תודות רשמי מהפיראט.. זה יגיע, וסיכום של התוצאות, ותחרות התחפושות. אבל על זה מארגן התחרות צריך לכתוב. חפשו עידכונים באפיק ישראל (אפיק מארח את אתגר הפרה המתה) אם מענין אתכם.. אני קצת באסקטזה.. אני אסתכל על זה אח"כ..
עוד הערה
אייל שיחק אותה ברמות אחרות עם פרס שהוא הכין לתחרות. לא נראה לי אף אדם מחוץ לעולם שלנו היה יכול ליצור משהו כל כך נכון, יפה, מתאים, לאירוע. חשבתי בהתחלה שהוא רוצה להעניק את הפרס למקום הראשון, אבל אייל שיפר אפילו יותר עם הרצון להעניק את הפרס לסינגל ספיד של השנה. הרוכב שלנו. לא נראה לי שהיה ספק שזה מגיע לאילן, וגם אייל לא חשב פעמיים. אם יש מישהו שמייצג אותנו, שעושה יום וליל בשביל הקומונה, בשביל אנשים שלה, מדבר, מארגן, מסדר רכיבות, אופניים, חלקי חילוף, מסדר בעיות ותופר עליות, זה אילן. לא יכול להיות אחרת. אם היה אפשר לשפר את התחרות הזו בצורה כלשהי, אם היא לא הייתה מושלמת מספיק, אייל סידר את זה. אין.
(שוב תמונה של עדי, פיט שופט ושותה רק שתי בירות כל הבוקר!)
ואילן מקבל את הפרס, נראה לי התמונה השנייה אומרת את הכל:
השבוע המירוץ של נייקי בילבל את המערכות. יום ראשון, במקום להיות יום התאוששות, הפך להיות יום קשה מאוד וקצר מאוד. בכלל מירוצים באמצע עונת הכנות הם עניין מסובך – נחים לקראת המירוץ, עייפים אחרי, למעשה כמעט מאבדים שבוע. גם השבוע הנוכחי, לקראת אתגר הפרה המתה והקוסטאל לא יהיה קל, אבל אחריהם יש לי שלושה שבועות עד התחרויות הבאות..
השבוע:
ספורט
אימונים
ק"מ
זמן
מאמץ (קלוריות)
ריצה
5 (3)
62 (27)
5:30 (2:25)
4807 (2028)
אופניים
4 (4)
50 (54)
5:05 (4:30)
3557 (2486)
שחייה
0 (0)
0 (0)
0 (0)
לא ידוע
סה"כ
9 (7)
112 (81)
10:30 (7)
8364 (4514)
אין ספק שרכבתי פחות מאשר בשבוע התאוששות, וזה לא כל כך טוב. ברמת המאמץ כמעט חזרתי לשבוע לפני, וזה גם בסדר, הבעיה שהשבוע אני משער שאני אשאר באותה סביבה ולא יותר, בגלל המירוצים בסופ"ש.
מה השבוע?
ריצה: ריצה רגועה ושתיים ארוכות של 20 ק"מ. הארוכה לקראת המרצון הירוק לא תהיה השבוע, אני רק מקווה שאני אשרוד את הקוסטל – אמנם רק 24 ק"מ אבל בשטח קשה (חול ים בחלקו) – ויום אחרי אתגר הפרה. יהיה שמייח.
אופניים: יום אחד של התאוששות עם אופני הכביש בנוסף.
קשה לי לתאר את כל החוויות סביב המירוץ של נייקי אתמול בערב – יש כל כך הרבה סיפורים קטנים, שונים, מאיזורים וזמנים אחרים של האירוע המדהים הזה. הייתי רוצה להתחיל מהסוף, מהשיא, אבל אולי בכל זאת שווה להתחיל כרגיל, מן ההתחלה.
השנה חלק מהאירגון המופתי של המירוץ כלל חלוקת חולצות ריצה של נייקי עם מספר אישי מיוחד לכל רץ, משהו קטן שעושה הרבה הבדל – להיות עם חולצה מיוחדת בתוך אירוע כזה גדול (10,000 אצנים בישראל!, 26 ערים בעולם..) – אבל עם ערך מוסף נוסף – ההתרגשות שבהגעה למירוץ.
אני יורד מהבית בזמן, רבע שעה לפני השעה שביקשו להגיע. ברור לי שזה יהיה מוקדם מדי אבל אני רוצה לתפוס קצת אוירה, התרגשות ואנשים. הדרך מהבית לכיכר רבין די קצרה, אבל משהו מדהים קורה בדרך – מכל רחוב, בכל פינה, מצטרפים עוד ועוד אנשים לובשי אדום אל הזרם, כמו מליון נחלים קטנים לתוך נהר גדול שנשפך אל הכיכר – כל אחד מגיע ממקום שונה, מצויד בעזרי ריצה שונים, עם מטרות שונות, עם חיים אחרים – אבל כולם הולכים לרוץ יחד, כולם מתאספים למטרה אחת היום בערב – ואותי זה פשוט מרגש. גם התגובות ברחוב לא מאחרות להגיע, ולהפתעתי הן ברובן חיוביות. "כמה אצנים יש אצלנו בשכונה", "איך תל אביב השתנתנה, איזה כיף שיש אירועים כאלה" וכדומה. תל אביב באמת השתנתה בקטע הזה. אני שמח לגור כאן.
בנקודת הזינוק יש הפנינג אחד כדול ומאורגן היטב. קצת מוזיקה, קצת דיבורים, הרבה אנשים. המון אנשים. מתיחות, קפיצות, חיוכים. יש שעה לשרוף וזמן לחשוב על המירוץ. בהתחלה אני מנסה להרגע לקראת הזינוק, להוריד דופק, אבל אח"כ אני מחליט פשוט לנסות להנות מכל הקטע. בשביל זה באתי, לא?
הזינוק עצמו מחולק לשלושה מקצים – מקצוענים (35 דקות ומטה, לפי תוצאות עבר), מהירים יחסית (עד 55 דקות) ומעלה. נראה לי שב10,000 איש אפשר היה לחלק טיפה יותר (במירוץ 8 ק"מ במנהטן לפני כמה חודשים בערך 1000 איש היו מחולקים ל6-7 מקצים) אבל זה לא נורא. אנשים שומרים על המקום שלהם, לא דוחפים יותר מדי, לא נדבקים יותר מדי.. אבל חם.. חם ולח. אצנים הם עם טוב.
ראש העיר מדבר (קצר ולענין!), מנכ"ל נייקי ישראל מדבר (קצר, לענין ומרגש! כולל "תגידו שלום לאנשים סביבכם..") יש הופעת מתופפים שמקפיצה עוד קצת את הדופק ונותנת את הפוש האחרון (כולל מישהו על טרפז או משהו כזה שנראה כאילו הוא מנסה לברוח או לצאת מהתסבוכת שהוא נכנס אליה יותר מאשר רוקד), ופתאום לפני שאני מבין – אנחנו מזנקים.
לא הייתי אף פעם בזינוק כזה גדול. אני אמנם כמעט בראש הקבוצה (יחסית) – אבל זינוק של 10 אלף איש הוא זינוק מרשים. המוני אנשים סביבי, הדופק גבוה והנשימה קשה. מתברר שקושי הנשימה של התרגשות תחילת המירוץ בריצה קשה יותר ממה שאני מכיר מהאופניים, אבל אני נכנס לקצב די מהר, רץ ומדלג בין אנשים כדי להגיע קדימה. יושב על דופק 170, או קצת יותר, פחות מ4 דקות לק"מ, מרגיש טוב.
די מהר אני כבר בתוך הריצה, עדיין מרגיש טוב, אבל הדופק ממשיך לעלות ולעלות ואני לא מצליח להרגע ולהוריד אותו. ב175 לקראת ה180 אני מנסה להרגע. 40 דקות אני יכול לסבול עם דופק כזה, אבל זה יהיה קשה, במיוחד בחום ובלחות האלה, ועוד עם חולצה (בקייץ אני רץ בלי חולצה). עוזר לרוץ עם עוד אנשים מהירים סביבי, אני נזכר בימי החמישי שלי, ומתעודד. מרגיש מוכן. חושב על הכאב שהולך להגיע אבל מסיט את המחשבות משם. זה יגיע, לא צריך להקדים.
הדופק ממשיך ועולה, ואני כבר ב185. כאן אני מצליח להתאפס, איפושהו בק"מ הרביעי, ולהשאר בערך ב185-188. אני שומע קבוצה מגיעה מאחורי בקצב טוב, והפייסר של ה40 דקות מגיע עם עוד עשרה אנשים. הבחור חזק מאוד וגם הוא מתאמץ, אבל הקצב הקבוע שהוא רץ מאוד עוזר ואני נדבק לקבוצה הזו. הדופק נשאר על 188 ומעלה מכאן בערך עד סוף המירוץ, והנה, כבר לא צריך לדמיין – הכאב כבר כאן. כמה אני שמח על ימי חמישי של כאב, ואני מרגיש בסדר גמור עם הקושי. כואב, רע, אבל אני מכיר את הכאב והרוע הזה.
איפושהו לקראת הקילומר השישי הפייסר והקבוצה שלו עוזבים אותי וממשיכים קדימה, ואני כבר לא מצליח להצמד. אני מוצא לי מישהו שרץ די קבוע בסביבות ה4:10, ונשאר איתו, מרגיש כאילו שאני נח. אחרי התאוששות של קילומטר אני מנסה אפילו קצת לדבר איתו אבל הוא מאוד מרוכז, ואני די עייף אז אני לא מתעקש. עוד שלושה קילומטר.
בכלל הקילומטרים האחרונים (או יותר נכון, 7-9.5) עוברים לי מטר אחרי מטר. אני בריכוז מלא, לרוץ נכון, לנשום נכון, קצב מקסימלי שאני עדיין יכול להחזיק ב10 דקות הקרובות. לנשום. דופק. קצב. צעדים. לנשום. אני מוצא את הפייסר הבא שלי, מגביר מהירות קצת, עד שהוא מתעייף ואני עובר לבא בתור. לאט לאט מתקדם. סימון ה7 ק"מ עובר, ואז 8, ופתאום זה 9 ואני כבר רואה ושומע את הסוף. חשבתי שב9 אני אתחיל ספרינט אבל זה מוקדם מדי, אני מגביר עוד קצת אבל משאיר רזרבה, מוצא את הפייסר האחרון ורץ לידו, מחליפים מבט וברור לי שזה מישהו שילחם איתי עד הרגע האחרון. מושלם.
9.5 ק"מ ויריית הפתיחה נשמעת לי בראש. אני מסתכל על השותף החדש, החבר הטוב החדש שלי, ואנחנו על אותו הגל. "ספרינט עד הסוף?" אני שואל. "ספרינט" הוא עונה, וסף הכאב מקבל מדרגה חדשה. דופק של 190 נשאר מאחור, אני כבר לא סופר מטר אחרי מטר כי אין לי תחושה של זמן ומרחק, רק כאב ומטרה, ובאיזשהו שלב גם הכאב קצת נעלם. נראה לי שיש עומס יתר במערכת, אבל עוד דקה זה נגמר אז אני מתעלם.
קשה לי, ואני מרגיש שאפילו ה500 מטרים האחרונים היו רחוקים מדי בשביל ספרינט, לרגע אני מאט והחבר החדש שלי מתחיל לעקוף, אבל אז גם הוא מאט, ואני קיבלתי את כל המנוחה שהייתי צריך, את כל הדחיפה שהייתי צריך. אני מגביר, אפילו שאני לא חושב שזה אפשרי, נושם מהר יותר, מרים יותר את הרגליים, ופשוט נותן את הכל. אני עוצר בקו הסיום או על הריצפה.
(דופק באדום, מהירות בסגול):
האמת? לא יודע איך זה נראה אבל זה הרגיש כמו הספרינט של החיים. לפי הגרמין הגעתי ל24.4 קמ"ש, שזה די מהר, ואני פשוט עף בין אנשים, 50 מטר לסיום. מצליח להעיף מבט בדופק ורואה 199… ואז מסיים. סיימתי, ולא אכפת לי מה ומי ואיך, אני מרגיש שניצחתי, והרבה הרבה בחילה.
החגיגה וההפנינג אחרי המירוץ נהדרים, ההרגשה שלי נהדרת. האימונים עבדו טוב, הקצב היה מעולה, הייתי מוכן, והכי חשוב – נלחמתי. כמו בימים הטובים, כמו פעם, נלחמתי. אין מאושר ממני.
סיכום קל: סיימתי מקום 76 (56 בקטגוריה גברים כללי) ב40:36.55.
השבוע היה אמור להיות שבוע המנוחה הראשון שלי, אבל בסופו של דבר לא יצא לי לנוח מספיק. חלק מהקושי בתוכנית אימון רצינית הוא לדעת מתי ואיך לנוח, והשבוע נסחפתי קצת יותר מדי פעמים לרכיבות לא קלות במיוחד, כמו הרכיבה 1:36:37 שעות של רכיבה ביום שלישי בבן שמן, שהיא הרכיבה הקבועה שלנו ביום שלישי, אך עקב אירוח של אילן הפכה להיות טיפה יותר קצבית (לא הרבה, אבל בטח לא מנוחה) מהרגיל – אמנם דופק ממוצע נמוך (140) אבל היו כמה ביקורים ב190.
ביום חמישי רכבנו בחרובית, והיה חם (27 מעלות ב6:30 בבוקר!), אופיר הוביל בקצב טוב, ואני מנצל את הזידמנות כדי להעלות את המפה של הסינגל הכל כך מדהים שם – כמעט שעה ורבע של סינגל אחד ארוך.. איפה עוד יש לנו משהו כזה בישראל?
הס"כ של הטבלה נראה בסדר, אבל היא קצת משקרת – הורדתי הרבה בריצה ובשחייה, אבל לא באופניים ובעיקר לא בעומס באופניים. בשבוע מנוחה הבא אני אצטרך להתאפק יותר.
מה מגיע החודש?
אימונים: החודש אני משאיר את הריצה כמו שהיא, תוך כדי מתן תשומת לב לאימון אחד ארוך אחרון לפני המרתון הירוק בחודש הבא. אני מתחיל להכניס רכיבות כביש לתמונה, אי אפשר לדחות את זה יותר, וכמובן – עוד חצי ק"מ לשחייה.
תחרויות: שלוש תחרויות מעניינות החודש: מחר ריצת לילה של נייקי (10 ק"מ). ב12.09 אתגר הפרה המתה (Dead Cow Challenge) שאני אתן עליו פרטים ברגע שיהיו עוד, ויום אחרי הcoastal – 24 ק"מ של ריצה אתגרית בים.. יהיה שמייח.
מה השבוע?
ריצה: לילה לבן מחר בפול ספיד, ושאר הריצות רגילות. אם השבוע לא יהיה קשה מדי ייתכן שהריצה הארוכה תהיה בסופ"ש.
אופניים: מכניס אופני כביש – ימי ראשון כתוספת התאוששות.
שחייה: שלוש פעמים של קילומטר וחצי.. אני מקווה כבר לחזור לשחייה של שלוש פעמים אחרי הפישולים בשבועות האחרונים.
זה נראה לי ביטוי לאישיות יותר מאשר ביטוי לסוג האופניים. יש אנשים רעשניים, דברניים, או סתם מושכי תשומת לב (ואני אומר את שלושת התיאורים האחרונים ברוח הטובה ביותר.. שלא תהיה טעות) ויש כאלה שלא. מי שמתחרה רואה את כולם בכל מקום, בטריאתלונים, באופני כביש, בריצה, ובאופני הרים. למרבית הפלא (!) יש אנשים כאלה שגם רוכבים סינגל ספיד. מה הקטע? צריך להשתיק רק בגלל שאנחנו רוכבים שונה? לדעתי דווקא מי שחושב ככה רואה את הרכיבה חסרת ההילוך כדבר שצריך להתייחס אליו אחרת(בייראת כבוד?), ולא מי שמתייחס לרכיבה כדבר שאנחנו פשוט עושים.
ותודה על הבדיקה העצמית שאתה מעורר.. לפחות בשבילי.
