מריץ את החיים

כמובטח (בעיקר לעצמי) בפוסט הקודם על האימונים למירוץ חוצה ארץ, רצתי השבוע לעבודה, מה שהתברר כריצה לא פשוטה בכלל – בעיקר בגלל המשקל הרב שרצתי איתו (לפטופ 3.15 קילו, תיק בערך קילו, 2 ליטר מיים, סה”כ בערך 6-7 קילו). חמשת הקילומטרים הראשונים היו כמו לרוץ בחול, עד שהתרגלתי, איפסתי את צורת הריצה ואת נוחות התיק הגדול שסחבתי.

למזלי קמתי מוקדם מהצפוי, ויצאתי כבר לדרכי ב5:49, משום שהריצה היתה ארוכה מהצפוי – גם המרחק, שחשבתי שהוא יהיה 15-16 ק”מ, היה בסוף 18-20 (תלוי דרך איפה אני רץ בדיוק), וגם המשקל האט אותי מאוד, בקצב ממוצע של 5:36,

המסלול היה כזה:

כשהגעתי והסתדרתי, חלקתי בטוויטר שלי את התובנות:

• הT510 הוא לפטופ כבד.. כבד מאוד. ריצה עם משקל היא תרגיל בזכות עצמו, אבל תרגיל מענין. אני מקווה שהוא לא יגרום לי לבעיות עקב העומס, אבל האימון בריצה איטית יותר, רגועה יותר, יעזור לי באולטרה עצמו לדעתי, ואני דווקא מרוצה.
• למרות שהכנתי בגדים, מומלץ להכין חולצה זמנית לאחרי המקלחת אבל לפני החולצה היפה שהכנתם לעבודה. יש מצב שעוד תזיעו קצת אחרי המקלחת, וכאן זה לא הבית.. (המקלחת בעבודה דרך אגב, שאני הייתי הראשון להשתמש בה, מעולה)
• כדאי לרוץ מוקדם – נהיה חם, ומהר. אני רץ מזרחה, השמש העולה מולי לא משאירה הרבה מקום להתחבא.
• לכל ריצה יש מוצאי ריצה, ולכל ריצה לעבודה יש ריצה חזרה. לא שלא חשבתי על זה, אבל שכחתי שאני חייב בגדי ריצה לחזור – מה שאומר שאני צריך ליבש את הבגדים שהגעתי איתם.. בסופו של דבר תליתי אותם על החלון מבחוץ, אבל כדאי לחשוב על פתרון טוב, או מקום להסתיר את הסרחון.
• ולסיום: ריצה של 40 ק”מ ביום עם 7 קילו על הגב – הורגת את הכתפיים..

ועדיין, היה כיף מאוד, ודרך נהדרת להתחיל את הבוקר. מאוד יעיל, והרבה פחות כואב מהריצה היחפה של יום רביעי..

כחלק מהתוכנית השבועית החדשה שלי, יש לי ריצה יחפה אחת בשבוע, לשיפור הטכניקה וחוזק כפות הרגליים לקראת ריצה של 160 ק”מ בדרום המאובנן. היום, למרות שזה לא היה בתכנון, החלטתי לשנות ריצה ארוכה בריצה יחפה.. התוצאות אחרי 6 ק”מ, לפניכם:

סוף סוף אני יכול לקרא לשבוע אימונים ראשוני התחלה. לא הרבה, ממש לא כמו אביב שכבר טוחן קילומטרים כאילו אין מחר, ההתחלה שלי קשה יותר. קשה לי להתארגן על האימונים מבחינת הזמן, העבודה החדשה והעומס הרב, מה שגם השנה הטכניקה שלי תהיה שונה – הרבה יותר רכיבות אופניים, הרבה יותר כיף ופחות מבנה. אבל השבוע סיימתי שבוע יפה של 3 ריצות ושתי רכיבות ואני בכלל לא עייף, זאת אומרת שהבסיס מתחיל לחזור לאט לאט.

למרות שאני רוכב לא קצת (2-3 פעמים בשבוע, סינגל ספיד), אני לא סופר את האמונים האלה. הם בונוס. התכנון הוא לרוץ 4-5 פעמים בשבוע, 20+ ק”מ כל פעם (בכל יום, לא בהכרח בכל אימון), כולל אימון ריצה יחפה פעם בשבוע. מכיוון שיש מקלחת בעבודה, התכנון הכללי כרגע הוא:

יום ראשון: 12-20 ק”מ במסלול הירקון שלי (שמקבל עידכון יפה בימים אלה), שהוא לא מסלול קל בכלל. ביום ראשון אני נוסע לעבודה ברכב ומחליף ביגוד למשך השבוע.

יום שני: 20 ק”מ לעבודה, 20 ק”מ חזור.

יום שלישי: כנ”ל, או ריצת שטח עם אביב. אפשרי להחליף ברכיבה.

יום רביעי: 13-20 ק”מ במסלול הירקון + רכיבת אחה”צ. מגיע עם רכב לעבודה להחלפת ציוד נוספת.

יום חמישי: ריצה לעבודה.

יום שישי, או שבת: השלמות + ריצה יחפה.

מטרת הריצה היחפה, חוץ מאשר שיפור הטכניקה, היא לחזק את העור בכפות הרגליים. יש לי הרגשה שהריצה של ה100 מייל בדרום לא תהיה קלה ועור עבה יעזור הרבה.

השבוע רצתי בסה”כ 60 ק”מ, כולם בשטח בתנאים לא קלים בכלל, חום ועליות רבות. ביום שישי התחלתי להכין מסלול מענין קבוע בבן שמן, שהוא מסלול של 10 ק”מ די אגרסיבי, לימים שאני רוצה למדוד התקדמות. רצתי אותו פעמיים, ובסיבוב השני האטתי מקצב של 6:37 לקצב של 6:54, העייפות מפילה. מענין איך זה יהיה בהמשך.

המסלול, למתעניינים, נראה כך:

אחד הדברים שמוצאים חן בעיני ביותר באימונים לאולטרה מרתון הוא שאין חוקים. רק אתה, הנסיון שלך, הזמן שלך, ההתאמה המושלמת (בתקווה) לגוף שלך, ליכולת שלך, לנפש שלך. אימונים עם קילומטראז’ גבוה, אימונים עם שעות ארוכות או אימונים מרוכזים בשלושה-ארבעה ימים – כולם היו הצלחה מסויימת לאביב, קובי ואייל. מהי השיטה החביבה עלי?

כשמתחילים האימונים לחוצה ארץ, אביב וקובי יכתבו במרחקים את האימונים השבועיים שלי – אני אכתוב יותר כאן, אבל אכתוב את הסיכומים השבועיים שם. בנתיים אני יכול להגיד שכמו מה שעובד בשביל אביב – אימונים ארוכי קילומטרז’, אצלי עובדים יותר אימוני שטח טכני – קל לי יותר לרוץ קילומטרז’ נמוך אבל עבה – אולי זמן הריצה שלנו זהה אבל המרחק שלי קטן בהרבה – אם כי אני בטוח שהטיפוס שלי גבוה בהרבה.

השבוע סוף סוף אני מצליח להשלים שבוע אימונים מלא, אני מקווה, אחרי שהשבועות הראשונים היו קשים, אירגון של לו”ז אמונים חדש יחד עם עבודה קשה. היום סיום של ריצה לא פשוטה בחום (29 מעלות בחוץ) בסלעים הטכניים ביותר של חורשים היו אושר טהור:

http://connect.garmin.com:80/activity/embed/34654297

בהחלט הרגיש יותר מ11.5 ק”מ, והרבה יותר מ250מ’ טיפוס.. אבל הרגשתי סיפוק רב שהצלחתי להכניס את הריצה הזו פנימה, ועכשיו מול כולם, מכריז על תחילת האימונים לדבר הבא..

אין מה לעשות, זה קורה. ואין הרבה דרכים להתמודד עם זה – חוץ מאשר לעצור רגע בצד ולתת לזה לזרום.. ולא, אני לא חושב שלהשתין תוך כדי רכיבה או ריצה הם פתרונות ראויים. יש לתת כבוד לשתן, תנו לו לזרום.

אבל מה קורה כשזה חוזר וחוזר וחוזר? באירונמן שלי אני ממש זוכר עצירות פעמיים שלוש בשעה (!) בארבע שעות הראשונות של האופניים.. היה לי מרתון שעצרתי בו 4 פעמים (פחות מ4 שעות ריצה, אז בממוצע עצרתי קצת יותר מפעם בשעה), וכמעט בכל מירוץ 10 דקות לאחר הזינוק יש צורך. במצב כזה זה לא רק מאט מאוד, אלא גם ממש מטריד. הזרימה של התחרות מפסיקה, הריכוז נפגע, וכו.

לאחר בדיקות על עצמי וברשת, בעזרת מספר מאמרים ושיחות עם אנשים, מצאתי שהסיבות העיקריות לצורך הזה כוללות שילוב כלשהו של הנקודות הבאות:

• התרגשות ממירוצים (בעיקר הענין של צורך מיד אחרי הזינוק)
• שתיית יתר לפני ותוך כדי המירוץ
• תחרות בטמפרטורות נמוכות (כולל לבוש קל בטמפרטורה קרירה תוך צפיה להתחממות מזג האויר ו\או הגוף בהמשך היום, במיוחד בתחרויות ארוכות)

התרגשות ממירוץ

הגוף האנושי מתפקד שונה תחת לחץ. דברים רבים משפיעים על הדרך בה אנחנו מגיבים: נתונים גנטיים, פזיולוגיים, נפשיים, רמת הכושר הגופני והלחץ הכללי בחיים לפני המירוץ. הגיל, מחלות, ונתונים דומים גם הם משפיעים על רמת ההתרגשות שלנו.

מה שמענין הוא, שההשפעה הסופית ללחץ הזה משתנה גם היא בין אנשים: יש אנשים שהלחץ לוקח אותם קדימה, עוזר להם במצבים קשים, הופך אותם לתחרותיים יותר, ויש אנשים שהלחץ גורם להם לסבל נפשי, פגיעה בביצועים וכדומה. הגוף האנושי מתנהג שונה מאוד מאדם לאדם.

אצל אנשים מסויימים לחץ מתורגם ליובש בפה. אנשים כאלה, במיוחד לפני המירוץ אבל לעיתים גם תוך כדי, נוטים לשתות יותר נוזלים, ולכן גם הצורך המוגבר ללכת לשירותים. כלל אצבע ידוע בספורט למרחקים ארוכים הוא שכשהפה יבש, אתה כבר מיובש ואיחרת בשתיה – אבל לעיתים הסיבה ליובש בפה שונה לגמרי.

שתיית יתר לפני המירוץ

כתבתי בעבר על טעויות תזונה לפני מירוץ, ולא ארחיב יותר מדי כאן. אבל לעיתים קרובות דווקא הפחד מהתיבשות גורם לנו לשתות יותר מדי בימים שלפני המירוץ, או אפילו בבוקר המירוץ, והגוף פשוט מנסה להפטר מכל הנוזלים שהצטברו.

טמפרטורות נמוכות

כשקר לגוף הוא מגיב. התגובה נעשית בשלוש רמות, תלוי עד כמה קר, רעידות, כיווץ כלי דם להורדת איבוד חום ושחרור של חומצות אמינו וסוכרים. אחת מתופעות הלוואי לירידת לחץ הדם בכלי הדם החיצוניים היא גידול בהטלת השתן. כתבתי כמה נקודות חשובות על אימונים בקור בעבר, שווה לקרא.

אז מה עושים? זמן לטיפים במקום טיפות

• כל מה שכתבתי במה לא לאכול לפני מירוץ תופס, כמובן.
• קשה באימונים.. כמו כל דבר אחר.. אם המירוץ אמור להיות במזג אויר קר, נסו להתאמן באותן שעות, כנראה בוקר, אלא אם מדובר בתחרות אולטרה בלילה.. (מישהו אמר dtd?)
• אם המירוץ ארוך ואתם מצפים לעמוד בתור לפני הזינוק מעל 30 דקות – עדיף לא להתחמם ולהתקרר חזרה – השארו חמימים וחכו בסובלנות, ונצלו את תחילת המירוץ כדי להתחמם.
• אם יש לכם מישהו שמלווה אתכם, נצלו אותם כדי להתלבש חם ולהעביר אליהם את הבגדים לפני הזינוק.
• ברוב המירוצים בישראל אפשר לדבר עם המזיניקים שיאספו את הבגדים שלכם אחרי הזינוק, אפשר לנצל את זה.

יום שישי שבע בבוקר, יום רגוע לכל הדעות. פורטו, אילן ואני יוצאים לתכנון של 4 שעות במיטב של מיר"ב. בסופו של דבר אנחנו עושים קצת יותר מ3, אבל שלוש שעות על סינגל ספיד במיר"ב הן שלוש שעות של אמת. והן נחשבות.

הפרטים הטכניים לא משעממים אבל ארוכים מדי בשבילי לכתוב אותם כרגע. היו הרבה עליות, היו סינגלים מדהימים. אביב במיר"ב, אחד הדברים הטובים שאפשר למצא במקום הזה. מצאנו עליות חדשות, הוצאנו את הנשמה בעליות מוכרות, ואני אישית לא ממש דהרתי בירידות וסינגלים אהובים. זה מדהים אותי כמה לא-מהר אני חוזר לרכיבות טכניות, או למגע הטכני האמיתי, אחרי הפסקות ארוכות. לחזור לבסיס זה no brainer – בערך 20 דקות על האופניים ואתה דוהר, קצת פחות מהר אבל לא משהו שמישהו שם לב – כמעט כאילו לא הפסקת.. אבל את אותה עליה שאתה מגיע אליה ב90% דופק ויש סלע גדול לעלות (הינט הינט: שלושת הסלעים בקמיקזה..) אתה פשוט לא מצליח לעשות – ולא בגלל הכושר, אלא בגלל שב90% דופק קשה יותר לכוון, ואני מוצא את עצמי שוב ושוב בשיחים.

אני עדיין מחכה לסרטון מבית היוצר של אילן, אין לי ספק שהוא יהיה מדהים  אותי דווקא מעניינת העליה בסינגל של השירותים, אותה עשיתי לאט ובבחירת קווים גרוע מתמיד – מענין אותי לראות רכיבה כשאני לא בפוקוס.

אבל אחרי הכל, אין על חזרה לסינגל ספיד ולחבר'ה. ואין על רכיבת בוקר ביום שישי.

מה זה יותר מדי אימון? מתי המטרה הופכת חשובה מהדרך, ואתה מוצא עצמך אבוד, שוכח למה אתה כאן, עושה את כל זה? ואיך מבדילים בין אובדן וקושי, עייפות וחוסר חשק?

אימונים לאולטרה מרתון ומרחקים ארוכים שונים מסוגי ספורט אחרים: הם ארוכים מאוד, נמשכים חודשים לקראת אירוע בודד, חד פעמי, win or loose. בניגוד לרכיבה או ריצת 10 קמ, המאמץ הנדרש וההשקעה הרבה יותר גדולים, וכולם מתרכזים ביום אחד.

לכן אני לא רואה עצמי כמתאמן לאולטרות. הסיכון באובדן הדרך, שהיא היא המשמעותית בכל זה, פשוט גדול מדי. אני רואה סביבי אנשים רבים שאובדים בתוך המירוץ הזה: מסמנים וי ועוד וי, מקריבים את שאר החיים בשביל תזונה טובה, שינה, ספורט ספורט ספורט. אני לא שם.. אני עושה את כל זה כתוספת אדירה לחיים מלאים שאני אוהב מאוד, אבל עדיין תוספת.

השנה האחרונה היתה ארוכה, ועכשיו הגיע הזמן לנוח. לחזור לרכוב כמה פעמים בשבוע, להתחיל עבודה חדשה, לחיות את האהבה החדשה, ולחיות בכלל. לקח לי קצת זמן להבין את זה אבל כשזה שקע זה שקע במהירות. אני מבטל את האולטרה 120 ק״מ, לא נרשם לקורס מדריכי ריצה. אני נושם עמוק ומסתכל על האופק, ומחבב מה שאני רואה שם.

השיטה הטובה ביותר: בקילומטר ה22 לעקם את הקרסול, להמשיך לרוץ, ובקילומטר ה28 לעקם אותו שוב, הפעם חזק.

חשבתי הרבה על הפוסט הזה, איך אני אכתוב מתוך הכאב והאכזבה מהמירוץ האחרון – יצאתי ל100 ק"מ, התחלתי לצלוע ממש ב-28, סיימתי 50 אבל היה לי ברור שלא כדאי להמשיך לעוד 50 – והיו לי 22 ק"מ לחשוב על זה.. אז לא, זה לא פוסט בכי ובכיינות – אלא פוסט של נסיון הבנה של כל הדברים שלא הלכו או תוכננו טוב בריצה הזו, כדי ללמוד ולממד לפעם הבאה.. אל תבינו אותי לא נכון.. הרבה דברים הלכו טוב, אפילו טוב מאוד. גם לרוץ 50 ק"מ בשטח הספציפי והאלים של ה50 ק"מ הראשונים הם לא מעשה קל, בטח לא כשאתה צולע  אבל בשורה התחתונה את ה100 לא עשיתי, מדבקה לא קיבלתי, ויש לי חוב לסגור..

שינה – אני חושב שזו היתה הטעות העיקרית. בזמן של הפציעה (בערך ב3,4 בבוקר) הייתי ער בערך 22 שעות. הזינוק ב2 בלילה לא הסתדר לי טוב, ולמרות שנסיתי לא הצלחתי לישון ביום שלפני. לילה, עייפות ושטח רטוב היו כנראה יותר מדי – לרוב אני משתדל להיות קל על הרגליים, אבל מספר הפעמים שכמעט החלקתי רומזים לי שפשוט הייתי עייף מדי. הייתי יכול לעבור בלי פציעה או עם – ענין של מזל – אבל המירוצים כאלה לא כדאי להשאיר משהו כזה למזל. במבט לאחור היה עדיף לקחת צימר במקום ולישון עד 12, לבוא רענן ב1.

אימונים – האימונים היו טובים מבחינה פיזית, אבל על הגבול התחתון. התאמנתי על 90-100 ק"מ בשבוע וזה היה קצת מדי. שוב, ביום טוב אני יכול להסתפק בזה, וכנראה גם לסיים את המירוץ בכל מקרה, אבל זה לקחת את הגוף לקצה בלי הרבה רזרבות. לדעתי 110-120 ק"מ הוא מספר טוב יותר, בתוספת רכיבה או שתיים בשבוע (במיוחד על סינגל ספיד). אימון היתר שנכנסתי אליו (או כמעט נכנסתי) שלושה שבועות לפני גם היה מיותר, אבל המיותר ביותר לדעתי היה מרתון טבריה, שאותו היה עדיף לרוץ בכיף ולא חזק כמו שרצתי – ההתאוששות היתה איטית מדי בשביל השלב שבו הייתי באימונים.

פסיכולוגיה – כשנפצעים במאמץ סיבולת הפסיכולוגיה ניגשת קדימה. הגוף הרי כואב בכל מקרה, וקשה מאוד להבין את גודל הפציעה. קשה גם לדעת אם שווה להמשיך או לא. ברצים את ישראל היה ברור שממשיכים לא משנה מה, האם בכל תחרות האתגר הראשי הוא לסיים? אולי, לאנשים מסויימים. אני מסתכל על הספורט כתהליך, יש תחרויות ויש מסעות, ויש הרבה מכל אחד, וצריך לדעת מתי להלחם. הסיכון – אם הייתי ממשיך – להיות פצוע כמה חודשים או אפילו יותר גרוע, לא היה שווה מספיק את הפרס, לסיים 100 ק"מ בפעם הראשונה. עדיין, לא קל לוותר באמצע. בסופו של דבר היו לי 22 ק"מ לחשוב. מכיוון שהיה לילה וממילא לא היה לי מה לעשות בשטח ההחלפה, אמרתי לעצמי שאוכל ללכת ולדדות בריצה קלה את הדרך שנותרה לי בזהירות. כל הדרך ניסיתי לשכנע את עצמי שכדאי להפסיק, שזה עדיף. בסופו של דבר אני מאמין שזה נכון – אבל עדיין הקושי להפסיק באמצע גדול, ויש תחושה קשה של החמצה וכשלון. אני מנסה לנצל את החולשה הזו כדי ללמוד לעתיד, ומקווה שעוד חודשיים אוכל לפצות..

תזונה – אין תלונות מיוחדות, עבדה יופי. נראה לי שבקילומטר ה70 אולי כבר הייתי רוצה משהו מלוח. הכנתי תפוחי עץ כדי לאכול משהו חמוץ ולא מתוק, אבל אולי משהו ממש מלוח היה עדיף.

ובשורה אחת, מה הלך טוב? החברים, עז הרים (רוצים לפרגן להם בעצמכם? תנו ביקורת) המארגנים והמפרגנים, האנשים מסביב, התמיכה, התזונה.. בגדול – ואחרי הכל – נהניתי מאוד ולמדתי הרבה.. ומה אפשר לבקש יותר מזה?