מריץ את החיים

גרביים התחילו לענין אותי בחודשים האחרונים, במיוחד, למרבית הפלא, כשרצנו את ישראל, ושמתי לב שכשעייפים והרגליים כואבות על סף הפצועות – ההבדל באיכות הגרב הופך להיות משמעותי ביותר. מאז עוד בדקתי כמה פעמים ע"י החלפת זוגות טובים אבל שונים (היה הכרחי לבדוק זוג טוב מול זוג איכותי באותה מידה, כדי להבין שההבדל הוא בחומר עצמו) במסלולים זהים – והגעתי למסקנה שגרביים עבות ותומכות פשוט עובדות טוב יותר בספיגה ומניעת זעזועים (כמו הברוקס ביסט), בדיוק כמו שמפורסם. החלטתי שהגיע הזמן לשפר את מה שכתבתי בהשוואות ובדיקות של גרבי ריצה ולהסביר קצת על החומרים מהן עשויות גרבי הריצה והרכיבה שלנו.

כותנה: גרביים חזקות אבל לא כל כך גמישות ונוראיות באידוי זיעה. את זה למדתי על בשרי דווקא ע"י שימוש בחולצת כותנה בניו זילנד בזמן קייאקים, אבל זה סיפור אחר לגמרי. אלו גרביים זולות לרוב (3 ב 10 וכאלה) – אבל כדאי להמנע מהן.

צמר: זהו חומר סופג, בניגוד לחומר דוחה זיעה. הספיגה אומנם טובה יותר מאשר כותנה, אבל החומר מגיב ומתכווץ ברטיבות.

אקרילי: סיבים סינטטיים העשוים מפולימר, המזכירים צמר בתחושה אך הם קלים, רכים וחמימים, ואינם מתכווצים ברטיבות. הם מונעים שפשפות ורטיבות, ולכן נותנים תשובה טובה לריצה ורכיבה.

אולפין: סיב סינטטי העשוי מאלקן – הוא חזק, נוח, חם וקל – הוא סופג זיעה אך גם מתיבש במהירות. החומר עמיד לשמש ולא נהרס. הוא פחות גמיש מהאקרילי.

לפעמים נראה מוזר להשקיע עשרות שקלים בגרב כשיש גרביים בחמישה שקלים – אך ההבנה שגרב טובה תשפר את איכות הריצה שלכם ואת ההנאה עצמה ע"י מניעת פציעות, יבלות, רטיבות וכדומה, ייתכן שתשנה את דעתכם.

קר בחוץ, אני יוצא לריצה קצרה.. לא משהו מיוחד, קצב איטי, שעה ועשרים דקות.

חוזר מהריצה עמוס חוויות.

הערפל מעל הירקון המתפתל בתוך שדה ירוק,

אנשים מנומסים מפנים מקום, "בשמחה" הם אומרים לי,

האדים שעולים מהגוף באויר הקר,

וריח האפיה בבנין כשאני עולה לקומה האחרונה.

בוקר טוב 

החורף כבר כאן, וחוץ מאשר אימונים מוגברים בחושך, המשמעות העיקרית היא גם אימונים בקור. בוקר, ערב, לילה, או אפילו יום – מתי שאתם לא קמים ויוצאים לאימון שלכם, קר יותר בחוץ מאשר מה שאתם רגילים אליו ומה שהיה רק לפני חודש או חודשיים. אמנם הקור שלנו הוא לא קור אמריקאי, אירופאי או קנדי, אבל בכל זאת לירידה של 20 מעלות יש השפעה על הגוף שלנו וכמה נקודות שכדאי לחשוב עליהן.

1. זיעה ואיבוד נוזלים: רק בגלל שקר לא אומר שאנחנו לא מזיעים ומאבדים נוזלים. בזמן מאמץ חום הגוף עולה וכדי לקרר אותו הגוף מזיע. כדי להשמר מהתקררות, במיוחד באופניים אבל גם בריצה אם יש רוח, כדאי לתת תשומת לב מיוחדת ללבוש שאתם לובשים: חולצות טרמיות נושמות ומנדפות זיעה וכמה שכבות של ביגוד הופכים להיות חשובים במיוחד. אם יורד גשם – שיכבה חיצונית נוספת שתפקידה למנוע מגשם לחדור פנימה עד כמה שאפשר. אם לא יורד גשם ויש רוח – מעיל רוח טוב שנושם.

2. עוד על איבוד נוזלים: בקור אנחנו מרגישים פחות צמאים, אנחנו לא רואים שאנחנו מזיעים ולא שמים לב לאיבוד הנוזלים דרך הנשימה – ועדיין אפשר להגיע להתייבשות – אז שימו לב ונסו ללגום משהו גם כשקר בחוץ, אולי לא אותה הכמות שאתם רגילים, אבל 300-400 מ"ל שתייה לשעה של מאמץ ולא הרבה מתחת צריך להיות בסדר. אל תשכחו לשלב שתייה איזוטונית אם אפשר באימון של למעלה משעה.

2. פחממות מאיזוטוני: אם אתם מתאמנים לריצות או רכיבות ארוכות וסמכתם על ממשקה איזוטוני כמקור עיקרי לפחממות וקלוריות – אל תשכחו לחשב את הכמויות מחדש מכיוון שאתם שותים פחות. אם ירדתם מ600-700 מ"ל ל300-400, דאגו לספק לגוף את הקלוריות ממקור אחר – הוא עדיין צריך אותן, ואפילו יותר מהרגיל.

4. פחממות באופן כללי: אם כבר אנחנו בקלוריות ופחממות – בקור השרירים שלכם צורכים יותר אנרגיה בקצב גבוה יותר כדי לפעול, ומשתמשים במאגרי השריר במהירות. אז חוץ מאשר תשומת הלב לקבלת קלוריות בזמן מאמץ, שימו לב למילוי המאגרים בין האימונים, במיוחד באותו חלון של 30 דקות לאחר מאמץ שבו הספיגה שלכם טובה יותר.

5. חימום! חמום, חימום? חימום השרירים חשוב בכל אימון – אבל בחורף צריך לשם לב במיוחד לשני שינויים: חשוב יותר לחמם את השרירים לפני מאמץ מתמשך ולא לדלג על הפעולה, ומצד שני – מסוכן יותר להתחמם כשהשרירים קרים יותר והסביבה גם היא לא עוזרת. אז מה עושים? 5-15 דקות של ריצה או רכיבה איטית, לפני החימום, ואז חימום ומתיחות בזהירות.

החורף בארץ הוא אחת התקופות הנהדרות ביותר להתאמן. לרוב לא קר מדי, כמויות הגשם (לצערנו) נמוכות, וחוץ מכמה מקומות בזמנים מסויימים, אפשר לרכוב ולרוץ בשטח כמעט בכל מקום.

אבל החורף מביא עימו בעיה אחרת: חושך. השמש שוקעת ב17:00 וזורחת בסביבות 6.. לאלו מאיתנו שחוזרים מהעבודה והלימודים ואז יוצאים לאימון, מסוכן לרוץ ולרכוב בלי לראות ולהראות. הנה כמה עיצות שכדאי לשים לב אליהן:

1. לבוש – לבשו ביגוד בהיר ומחזיר אור אם אפשר. רוב חולצות הרכיבה והריצה, נעלי ריצה וכדומה כבר כוללים מחזירי אור לא רעים, אבל אל תשכחו את האופניים, ואם אתם יכולים ללכת עד הקצה, אז ציוד זוהר במיוחד כמו מעיל הריצה והחולצות של ברוקס שעזרו לנו מאוד ברצים את ישראל (ברוקס ספינסרו ועזרו לנו, סיפקו לנו חולצה קצרה, ושני מעילים שונים זוהרים מאוד).
2. כיוון – בריצה רצים מול התנועה, ברכיבה עם התנועה. לא משנה כמה נראה מדי פעם הגיוני אחרת – אם אתם יחד עם רכבים כדאי לשמור על החוק הזה (ועל חוק המשנה: אם אפשר בלי רכבים תמיד עדיף).
3. פנס – פנס ראש לריצה ופנס כידון (ופנס קסדה בונוס) לרכיבה – כדי שתוכלו לראות בדיוק לאן אתם מתקדמים, ולהיראות מרחוק כשמתקרבים אליכם. מדובר בפנס רציני שמאיר את הלילה כמו יום, על פנסים לרכיבת לילה כתבתי בעבר. אל תשכחו בלינקר מאחורה, גם בריצה, גם אם אתם רצים בירקון – רוכבים ואצנים אחרים יכולים לראות אתכם מרחוק בעזרת פנס מהבהב פשוט.
4. חימום – בחורף לא רק חשוך, גם קר יותר. התלבשו היטב, עדיף בכמה שכבות, מקסימום אפשר להוריד קצת בדרך. זיכרו שהחלק התחתון בריצה מתחמם יותר (אז עדיף לרוץ עם חולצה ארוכה ומכנס קצר ולא ההיפך) ובאופניים פקטור קור הרוח חשוב גם הוא. באופניים אני נוהג לרכוב עם תיק גדול יותר גם לרכיבות קצרות כדי לאפשר איפסון של ביגוד ארוך, במיוחד בשטח בו התוואי משפיע בין השאר על הטמפרטורה. שימו לב ותנו דגש לחימום עדין בתחילת האימון.
5. לא לשכוח משקפי שמש – רגע, לא דיברנו על חושך? אז כן, במיוחד ברכיבת שטח, מסוכן מאוד לרכוב ללא הגנה לעיניים, דברים עפים וכדומה. אל תרכבו עיוורים – החליפו את העדשות לשקופות וריכבו מוגנים.
6. נסו לעבור לבוקר – השמש עולה ב6:00, ויש קצת אור לפני רוב החורף. אם השעות האלה אפשריות, נסו אותן קצת, אפילו אם קל לכם יותר בלילה. שווה לשמור על החיים.

רק בשנה שעברה התראיינתי למגזין Mountain Bike Action על תזונה בתור מישהו שהולך רק על מזון כימי: פאוורבר, ג'לים ואיזוטוני. אהבתי שקל לקחת אותם ואפשר לסמוך עליהם: מספר הקלוריות קבוע ומדויק, אחוז הפחממות, שומנים וחלבונים ידוע ומונע הפתעות, וחלקם מחוזקים לפי הדרישה שלי בקפאין ושאר ירקות. זה היה טוב.

ואז הגיע המרתון הירוק והכל השתנה: לא היו לי תוספים, ובמירוץ חילקו תמרים ובננות. וזה עבד – לא רק שזה עבד – זה עבד טוב יותר. לא, לא היתה לי יותר אנרגיה – זה לא השתנה. תוספים כימיים מספקים בדיוק מה שהגוף צריך. אבל הבטן והקיבה לא ממש מחבבים אותם. לפני המרתון השלמתי עם הכאבים, חוסר הנוחות וכדומה.. אחרי – ידעתי שכבר לא חייבים.

השבוע סיימתי את רצים את ישראל, ריצה של ישראל כולה (580 ק"מ בקירוב) במשך 9.5 ימים – ולא אכלתי מאכל כימי אחד – למרות שאני עדיין מסתמך על איזוטוני. בזמן שאני כותב את השורות האלה אני גם חושב מחדש על השתייה, אבל זה עוד יצריך ניסויים שונים ומשונים. בנתיים, קצת על התזונה בריצה.

כל עוד שמרנו על קצב טוב, בין 5:30 ל6:10 דקות לקילומטר, אכלתי רק אוכל שהכנתי מראש: תמרים ובננות טקצת תפוחים כשרציתי משהו שאינו מתוק. בהמשך, במקומו שהאטנו, הרשיתי לעצמי להשתולל: כריכים עם דבש, בייגלה, ואפילו ביסקוויטים עם שוקולד. היינו כל כך רעבים שהכל נכנס בלי בעיה.

מה יש בתזונה הזו שעובד כל כך?בהנחה שרציתי לקבל מהתזונה בערך 150 קלוריות לשעה, משום ששאר הקלוריות הגיעו מהאיזוטוני, וגם רציתי לשנות מדי פעם את התחושה בפה:

תמר מג'הול – ערך קלורי גבוה, בין 40 ל60 קלוריות לתמר אחד (לקחתי בין שניים לשלושה לשעה), בעל אינדקס גליקמי נמוך ואחוזי שומן נמוכים.

בננה – בערך 90 קלוריות לבננה, לקחתי פעם בשעתיים-שלוש במקום תמר אחד (יותר קלוריות, טעם שונה בשביל הנפש), הרבה אשלגן ובאופן כללי הרבה ויטמנים ומינרלים (ברזל וכדומה).

תפוח – מדי פעם כדי לשנות את הטעם המתוק. 54 קלוריות לתפוח, גם הוא מכיל הרבה אשלגן וסידן.

האם אני מומר? לגמרי. האם אני חושב שתזונה כימית עבר זמנה, או שהיא אינה מתאימה? חלילה. אין תחליף לאפשרות הסחיבה של חטיפים וג'לים, ואני לא רוצה לדעת מה הייתי צריך לעשות כדי לסחוב תמרים ל24 שעות או אתגרים דומים. גם אנשים שאינם רגישים מדי בקיבה יכולים להשתמש במוצרים כימיים בקלות. הפתרון הטבעי, מצד שני, זול יותר וקל יותר. את שאר החשבון תעשו אתם.

פנסיים לרכיבת לילה הם הכרחיים, במיוחד אם אתם רוצים לרכוב סינגלים או, פחות או יותר, בדיוק מה שאתם רוכבים ביום. שנים בדקנו כל ציוד שיצא, פנס כזה או אחר, טכנולוגיה חדשה אחרי טכנולוגיה יותר חדישה, פנסים עמידים מול פנסים חזקים מול פנסים יקרים וכו וכו.

היום, בעידן deal extreme (אתר סיני שמאפשר הזמנה בזול) פשוט קונים כמה פנסים טובים וכמה בטריות, וזה כל מה שצריך. הנה רשימה שאילן כרמל הכין על האופציות לפנס לילה:

צריך את הפנס שמתואר פה כפנס לקסדה

הפנס השני (חמישה מצבים) כולל גם הבהוב ועוד מצביי תאורה

אבל הוא כבד יותר יקר יותר ורגיש יותר

P4  פנס הקסדה המעולה 13$

ישמש  היטב גם כפנס כידון

http://www.dealextreme.com/details.dx/sku.14450~r.76724507

P7 חמישה מצבים 34$ – חזק בטירוף, אבל לעיתים יש איתו בעיות..

אפשר להתחיל עם שני P4, מקסימום להוסיף גם אחד כזה בהמשך

http://www.dealextreme.com/details.dx/sku.12060~r.76724507

סוללות (2 בחבילה): 9$

כל סוללה מספיקה לשעתיים וחצי עם P4, בערך חצי מזה עם P7 – כדאי לקנות שני זוגות…

http://www.dealextreme.com/details.dx/sku.5790~r.76724507

מטען סוללות: 7.5$

http://www.dealextreme.com/details.dx/sku.13820~r.76724507

תושבת לקסדה :

http://www.dealextreme.com/details.dx/sku.12000~r.76724507

תושבת כידון (זקוקה לחיזוק קל – אפשר עם super glue):

בספורט סיבולת אנחנו נלחמים הרבה בעייפות. לפעמים זה בראש, לפעמים בגוף, לפעמים תזונה לא נכונה ופלעמים חלוקה לא טובה מספיק של מאמץ. הסיבות כמעט אינסופיות – ולכן חשוב כל כך לנסות להבין מה עומד מולנו – כדי שנוכל לנסות להתגבר על העייפות הזו.

מכירים את הרגעים האלה בסוף העליה שהרגליים לא יכולות לתת עוד כלום, הריאות בקושי נושמות והכל כואב, רגע לפני ההתמוטטות אתם פתאום מקבלים כוח לתת עוד מכה, עוד עליה, ומסיימים בקלות ובכוח את מה שרק לפני רגע חשבתם שיהרוג אתכם?

מה קרה שם באותו רגע?

עייפות היא לא דבר פיזי בפני עצמה – היא איתות של הגוף למוח שמטרתו המקורית לסמן שיש בעיה, אך כמו בכל איתות, יש זיופים. יש איתותים שנועדו להזהיר, ויש רמות של הזהרה. כספורטאים אנחנו חייבים למצא את הקו העדין בין לא להקשיב להם ולהגיע לתוצאות מופלאות, לבין להשתיק אותם, להתייבש ולגמור בבית חולים או עם פציעה כרונית. הניסיון וההקשבה הם הגורמים המבדילים בין הסוגים.

פעמים רבות דיברתי עם זהר ברצים את ישראל על העובדה שהריצה שלנו קשה בדיוק בחצי שעה יותר ממה שאנחנו מתכננים. אם מתכננים שעתיים, מתחיל להיות קשה אחרי שעה וחצי. אם מתכננים ארבע שעות, הקושי הגדול מתחיל אחרי שלוש וחצי. תמיד צחקנו על זה, וההבנה האמיתית שלי היא שמכיוון שהרבה בראש, עדיף לפעמים להתרכז בהוויה בזמן הריצה – לרוץ בלי זמן, בלי בלי מטרות. אם נכנסים לזה – זה עובד.

במחקרים שנעשו נתנו חוקרים לספורטאים לרוץ שלושים שניות במאמץ על. מבלי להודיע למתאמנים, שינו את זמן הריצה (ואת השעון המודד) לזוז לאט יותר, ולמעשה זמן המאמץ היה 36 שניות. הרצים החלו להוריד את המהירות ולהשבר אחרי 33 שניות. לאחר מכן במבחנים דומים, ללא שינוי השעון, התחילו המתאמנים להחלש ב27 שניות. המסקנה: ההתעייפות היתה בראש, ולא בגוף. מדהים.

אז מה אנחנו יכולים לעשות בנידון?

• כשיש לכם אימון קשה, לא מוצלח, אל תבזבזו אותו – השתמשו בו כאימון הכנה פסיכולוגי. אתם עוד תזדקקו לזה.
• אם הראש חושב על כאב, קושי, סבל – אל תנסו לחשוב על אושר, שמחה, מטרה. זה לא עובד. במקום זה תנסו להכנס לזן – לא לחשוב על כלום. פשוט להיות. פשוט להשלים את הריצה, הרכיבה. לרגע לנסות להיות זומבים כמעט. מצאתי שזה קל יותר ועובד הרבה יותר.
• שינוי קצב – אל תאטו – הגבירו את הקצב. מחקרים מראים שדדוקא העלאת הקצב שולחת סימנים שמעירים אתכם מחדש למאמץ.

פסיכולוגיה היא דבר נהדר, ובמרבית המקרים המוח אכן חזק מהגוף. השתמשו בו.

תמיד אני שוכח את זה למרות שזה לא מפתיע. תמיד זה קשה מחדש, למרות שאני יודע, ותמיד כשאני מתחיל כבר להתאושש אני נזכר שכך זה היה גם בפעם שעברה.

אחרי תחרויות ארוכות לוקח לי בין שבוע לחודש להתאושש. אני לא מדבר על התאוששות פיזית, שהיא בכלל תלוית קושי ולרוב לוקחת שבוע שבועיים אם אני נח. אני מדבר על התאוששות נפשית פסיכולוגית – לצאת לרוץ שוב, לרוץ ריצות ארוכות או לרכוב שעות. החשק כאילו נעלם, ואתה צריך להרים אותו מחדש, ומה שמפתיע בזה (במיוחד אחרי אירוע גדול) שבאותו זמן אתה מאוהב בספורט.. זאת אומרת – מצד אחד אתה נזכר בירוע ומתרגש, ומצד שני לא יוצא להמשיך לעשות מה שעשה לך כל כך טוב.

ולרוב זה בסדר גמור, לנוח כמה חודשים אחרי משהו גדול. נחתי אחרי האולטרה 80 ק"מ, נחתי אחרי האיש ברזל – אבל אחרי המירוץ האתגרי זה יותר בעייתי – זהר ואני רצים את ישראל עוד שלושה שבועות.. זה לא זמן טוב לעצור לנוח. עוד מעט.

[תמונה של רונן טופלברג]

חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני

חלק 2 – מירוץ אתגרי – היום

חלק 3- מירוץ אתגרי – הלילה

(התמונות בפוסט הזה צולמו ע"י רונן טופלברג)

השמש כבר עולה. הלוואי שהייתי יכול להגיד שראינו אותה, אבל לא.. אנחנו ביער, מה שגם ברצינות, השמש עולה במזרח.. ואנחנו בדרכנו המכוונת חזרה אל הים.. מערבה..

אין מה לומר – הבוקר משנה את הכל. העייפות נעלמת, השרירים שמחים, הנפש עליזה. איך שלא נסתכל על זה,  אחרי 5:00 בבוקר יש עוד 4 שעות או פחות, ואנחנו home free.  ארבע שעות. זה גן ילדים.

גן ילדים מעניין. אל תשלחו אליו את המשפחה שלכם.

3 נקודות באופניים מחכות לנו. למטה ביער, שאליה אנחנו מגיעים די מהר, אבל שמים לב כבר שחלק מהאנשים פשוט חתכו דרך הכביש. לא נורא, אנחנו נאמנים לחוקים כמה שאפשר, ומתמקמים יפה שוב במקום האחרון. עוד בילבול לפה, בילבול לשם, ואנחנו במקום הלפני אחרון בדרך חזרה לנקודת ההתחלה. הרכיבה באופניים, הרוח של הבוקר ושל הים – הם תענוג גדול בשביל קרן ובשבילי. שניינו מחייכים ושמחים, רואים את זה גם בסרט של ערוץ 10, קרן כולה זוהרת, צועקת בוקר טוב למצלמה. אחרי 21 שעות של מאמץ. מלכה.

בנקודות ההחלפה האחרונה מתארגנים באמת מהר. הנקודות הבאות הם בריצה – הראשונה זהה לראשונה בתחילת המסלול, ואנחנו רצים אותה במהירות יפה, קבועה ומדויקת. מפליא ממש שעברנו כאן בפעם הראשונה לפני 21 שעות, 4 אנשים שמחים ועירנים, והנה אנחנו שוב, 2 עייפים ומאושרים. זה נראה כל כך מזמן, אבל מרגיש כל כך קרוב, כאילו משהו קרה לתחושת הזמן.

במקום קייאקים ממתין לנו בועז מעז הרים. מסביר על הריצה הבאה עלינו לטובה – ריצת מיים (coastal). החוקים די פשוטים באמת – אסור שהקרסול יהיה מחוץ למיים. יש לנו 2 ק"מ לרוץ ככה עד הנקודה הבאה – נ"צ השקועה מטר וחצי בתוך המיים, ואחריה עוד בערך קילומטר במיים לנקודה הלפני אחרונה, והביתה. אני שם לב שאני כבר קורא לנקודת ההתחלה הביתה – גם בגלל שהתרגלתי לחזור אליה, אבל גם בגלל מה שהיא מסמלת. עוד מעט הולכים הביתה.

אני בקושי מצליח להבין מה בועז מסביר לי – ומבין שהשכל כבר לא ממש מתפקד. אבל מי צריך אותו כשהגוף עובד יופי. הריצה במיים קשה, במיוחד מכיוון שהריצה בעומק לא לענין ויותר קרוב לחוף יש גלים, אז מנסים כמה שיותר להיות בתוך המיים אבל לא יותר מדי. הרגליים כבדות. מגיעים לנ"צ הבא די עייפים, מסתכלים ימינה, שמאלה, מורידים את התיק ולעזאזל – קופצים למיים. חשבתי שזה יהיה מבאס אבל התחושה פשוט נהדרת. הגוף כולו מחושמל. 3-4 דקות ואני מבחין בנ"צ (היא צהובה ובולטת), אבל לא מצליח לקרא מה כתוב עליה. אין לי משקפת, אני פותח את העיניים במיים, אבל פשוט לא מצליח לקרא. קרן מגיעה עם המשקפת ומצילה את המצב. עוד נקודה אחת בכיס.

אין לי הרבה להרחיב על הנקודה הבאה, רצנו בים, היה קשה, הגענו. הרגל מלאה חול רטוב, הלב מלא שמחה. שניהם עולים על גדותיהם, אבל את הנעל אפשר להוריד ולנקות. הקבוצה של פרוספורט והמדריכים עברו אותנו בדרך לצד השני, ויש לנו אתגר. קרן ואני מתחילים לרוץ.

כשאני אומר מתחילים לרוץ, אני מתכוון לזה. אנחנו פשוט משחררים מעצורים. לא ספרינט, כי מי בכלל יכול, אבל מה שיש, נכנס לפעולה. אנחנו עוקפים את המדריכים די מהר, ורואים את הקבוצה של פרו ספורט איך שאנחנו מתחילים לצאת מהחוף לכיוון הדרך. עוד 4 קילומטרים, עוד שלושה. אנחנו רצים חזרה את הדרך המוכרת, זו הפעם השלישית ב24 שעות האחרונות, והפעם האחרונה בזמן הקרוב. פשוט רצים, שנינו מאושרים, המרוץ מגיע לסיומו. אנחנו הולכים לעשות את זה. שרדנו.

הריצה מרגישה מהר, אבל אני חשב שהיא לא כל כך. פוגשים מישהו מאיילות ששמע שאנחנו בסביבה ובא להגיד שלום. הוא רץ איתנו את חצי הקילומטר האחרון. בדיוק. אנחנו בחצי הקילומטר האחרון. מהר יותר, אבל מי בכלל מרגיש משהו כרגע. מהר יותר.

אנחנו הקבוצה השלישית שמסיימת אני חושב, אולי הרביעית, מי זוכר. המיקום לא כל כך משנה למיקום הסופי שיחושב אחר כך. מה שמשנה שעשינו את זה. נכנסים לאיזור הסיום יחד, מתחבקים, מדברים. עשינו את המירוץ האתגרי הראשון בישראל, וזה שלנו. שלנו.

אחרית דבר

את השורות האלה אני כותב ביום רביעי, כמעט שבוע אחרי. אני עדיין שמח כל פעם שאני חושב על המירוץ הזה. הכל היה בו טוב. הכושר דפק, האימונים עזרו – התזונה היתה מעולה, לא היו שפשפות, המאמץ הפיזי היה לא קשה מדי באופן כללי. הניווט הרג אותנו, אבל מי בכלל יודע לנווט. יש מה ללמוד. לקרן ולי אין ספק שנעשה את המירוץ בשנה הבאה, ושנעשה אותו יחד. אני כותב את הפוסטים שלי, ואנשים נוספים רוצים לעשות ולנסות גם בשנה הבאה.

מה עוד אפשר לבקש מיום אחד בחיים? אושר, התנסות, לפגוש אנשים חדשים ונהדרים?