פול סטים אהד – שבוע חמישי של אימונים למירוץ חוצה ארץ

השבוע התוכנית מתחילה להסתדר, עם 120 ק”מ בערך (הלך לי הGPS, שזה סיפור אחר, עוד פרטים בהמשך) – שני ימים של 40 ק”מ כ”א, ועוד כמה ימים של ריצות קצרות יותר, ואני מגיע לסוף השבוע עייף אבל לא מותש מידי, שזה סימן טוב באופן כללי.

בתחילת השבוע מת לי הגארמין 305 שלי, שבהתחלה די ביאס אבל בהמשך נתן לי יכולת לרוץ בלי מוזיקה, בלי שעון, רק אני והצעדים הכבדים שלי, בחום. חושב על הרבה דברים, מתרכז בריצה עצמה, ההרגשה והחופש ממדדים חיצוניים עשו לי הרבה טוב ואני נותן להם הרבה כבוד בקלות שהשבוע הזה עבר – ריצה כשאני נאלץ להקשיב לגוף שלי כדי לקבוע מהירות ולא שום דבר אחר. כל כך אהבתי את ההרגשה שאני חושב לרוץ יותר בצורה כזו, האובדן היחידי הוא הדיוק במרחקים, וחוסר היכולת לדעת כמה זמן אני רץ, אבל אולי אפשר אחרת?

בשבוע הבא אני ממשיך אותו הדבר, ואני מצפה לשבוע יותר קשה משום שאני מגיע בכל זאת קצת עייף, וכן כי אמצע השבוע אמור להיות חם מאוד. נראה איך התוכנית מתקדמת..

image

גמישות בקרסול – המאבק היומי שלי

התחלתי את הפוסט אתמול, כמו שהבטחתי לעידו מזור שפגש אותו בשיא העליבות, וקראתי לו "המלחמה היומית שלי". נראה שזה כבר שם לא כל כך מתאים, לאורו של יום, כשיש מלחמה אמיתית שם בחוץ.

אני גמיש יחסית – כמעט כל בדיקה אורטופדית מאז שהייתי בכיתה י' אמרה לי את זה. זה ברובו יתרון – זו אחת הסיבות שאני (כנראה) נפצע קצת פחות ומתאושש קצת יותר מהר. אבל גמישות היא דבר שצריך לעבוד עליו, ואם לא שמים לב, משלמים.

אחד המאפיינים של ריצה אצלי אחרי שלושה ימים שלא רצתי (אפילו בשיא הכושר) היא שאני מאבד גמישות בקרסול, והתוצאה המיידית היא כאב בחלק הקדמי-תחתון של הרגל, כמעט כמו shin splits אבל כאב שרירים. היום יחד עם הפציעה והקור, אני אפילו יותר רגיש. יצאתי לארוכה האחרונה לפני המרתון (רק עוד ארבעה ימים!), והרגשתי ישר שמשהו לא מסתדר שם למטה. אחרי שתי דקות כבר כאבו לי השרירים בקרסול, והריצה אמורה הייתה להיות כמעט שעתיים.

אחרי עשר דקות הכאב היה כבר בלתי נסבל. ניסיתי הכל – שינוי קצב, שינוי צעדים, לרוץ על מדרכה או על הדשא, לעלות, לרדת ולרוץ ישר.. זה רק התגבר. לבסוף כבר לא יכולתי לעמוד על הרגל יותר, שלא לדבר על לרוץ. עצרתי וישבתי על ספסל. ידעתי שהבעיה היא בגמישות  של הקרסול, ושחימום יכול לעזור.. אחרי דקה של מסג' ממש כואב הצלחתי להמשיך ללכת.. הלכתי עוד דקה שתיים וחזרתי לרוץ, לאט.

כאן מתחיל החלק המענין. כואב לי, אבל אני רוצה לרוץ את הארוכה הזו. אני מזהה את הכאב ואת הבעיה (אם אתם לא מזהים את הכאב אני ממליץ לא להמשיך לרוץ!) ויודע שהיא לא אורטופדית במהותה (ז"א אני לא פוגע בעצם, או מפתח דלקת) – אבל היא כואבת כמו גיהינום. אחרי המנוחה הכאב פחת, ואני רץ זהיר, זהיר, בקצב 6 דקות לק"מ.. עידו עובר עם האופניים ובדרך פלא מזהה אותי, נותן לי מפלט קצר של תלונות ושיחות על המרתון, על ה24 שעות שהוא הולך לעשות סולו – על דברים אחרים – וגם קצת להוציא עצבים.. שוב אני מתיחס לכל  המאבק הזה כאימון פסיכולוגי – מה אני עושה אם זה קורה לי בתחרות עצמה? עוצר? מה פתאום.

לשמחתי אני צודק, והרגל הולכת ומרגישה טוב יותר. אחרי 10 דקות אני כבר רץ בקצב של 5:30.. אחרי 5 דקות נוספות אני כבר ב5:00. את הריצה כולה (26 ק"מ) אני מסיים בקצב ממוצע עגול של 5 (ז"א שרצתי די הרבה מתחת ל5), ואני מרוצה. הריצה האחרונה עברה טוב ויצאתי מאומן יותר, ובטוח יות

הלקח של היום

אני הולך לכתוב את זה פעם אחת, ולא להרחיב, וגם זה רק בשביל הדורות הבאים ואלו שקוראים את הבלוג בשביל ללמוד.

איש ברזל או לא איש ברזל, אם אתה מתכוון ללכת לריצה ארוכה, ומגלה רגע לפני שיש לך קילקול קיבה, ובמיוחד אם אתה רץ עם רצועת מיים שלוחצת על הקיבה, תעשה טובה ותרוץ באיזור שיש בו שירותים, או שתיקח נייר טואלט.

ולסיום, סיומת: