חצי מרתון המכביה 2009 הוא משהו לא ברור. כמעט לא פורסם, כמעט לא ידוע מחוץ לחוגים הרגילים. אולי זה ככה, אולי סתם התרגלתי כבר למרתונים בהפקה כמו תל אביב ונייקי וכו.. לא יודע.. אבל משהו בכל המרתון הזה לא דפק.
הארגון היה בעייתי מאוד. חוץ מחוסר הפרסום, לא היה באתר כמעט הסבר על המסלול (היתה מפה מגוגל, בסקרין שוט, לא משהו אינטראקטיבי), ואמרו שהזינוק מכיכר העצמאות, ומי בכלל יודע איפה זה. בפורומים נשאלו שאלות רבות על הענין ונותרו ללא מענה – שוב בניגוד לתחרויות קודמות בהן היה צוות או אדם שאחראי לענות לשאלות בפרומים, במיוחד שאלות חוזרות, שמעידות על בעיה אמיתית. על חניה וצורך בחניה בכלל לא שמעו – לא היתה חניה מאורגנת, לא היו חניונים שאפשר היה לחנות בהם. היה פשוט צורך למצא מקום בעיר ולהתחיל ללכת. לאיפה? היית צריך לנחש, כי לא היו שלטים.
אם כבר שלטים, הדבר היחידי שעוד הבטיחו באתר היה, שאם מגיעים מצפון דרך הכניסה הראשית לנתניה או מדרום דרך פולג, יהיו שלטים לאיזור הזינוק. לא היו.
ואפשר להמשיך – איזור הכינוס היה בונקר – אי אפשר למצא את שער הכניסה, לפחות כשאנחנו הגענו הבחור שהיה אחראי עליו.. הלך. הוא חזר אחרי 10 דקות אבל איזו מן התנהלות זו. שרוול הכניסה לסיום התחרות היה סגור הרמטית (לכאורה בטחונית) לשוטרים – שכמובן לא טרחו לעודד, כך לא נתנו אפשרות לשאר האנשים לעודד את הרצים שהגיעו לקו הסיום – פשוט לא היה מקום בצד השני.
והשוס – כמה דקות לזינוק לא הגיע אלוף ישראל בריצות ארוכות עדיין.. הכרוז שאל אם הוא בשטח, והוא לא נמצא. אז עיכבו את הזינוק. הבנתם? הבחור מאחר, אז כולם מחכים. למה? כי זה המרתון שלהם, והוא חבר שלהם, אז מחכים. ככה נראית המכביה 2009. כבוד.
אבל בואו נתרכז בריצה עצמה. המסלול היה מאלף. הכרוז הכריז שנתניה הולכת והופכת לבירת הספורט של ישראל, לא יודע למה בדיוק, ושהמסלול עובר דרך נופים מדהימים, ים ושקיעה, אבל תתרכזו בריצה, הוא צחק. פעמיים הוא אמר את זה, הבדיחה גם תורגמה לאנגלית. הוא צדק, דרך אגב. הנוף של הים, השקיעה וטיפת הבריזה שהגיעה כל כמה זמן היו מראה מלבב ועזרו מאוד ברגעים הקשים והארוכים.
המרוץ עצמו היה קשה מאוד. היה חם, והחות היתה אינסופית ממש. החולצה והמכנס שלי היו ספוגים, ממש ספוגים, אחרי 5 קילומטרים. ההתחלה והריצה על הכביש גם לא עזרו מאוד, והעובדה שמסיבה לא ברורה לא הבאתי נגן mp גם כן הקשתה על כל המרוץ. יכולתי להתרכז אך ורק בקושי, והתרגיל המחשבתי לא היה פשוט – לרוץ מהר, אבל לא יותר מדי מהר, להשאיר כוח להמשך, אבל לא יותר מדי כוח, לא להשבר בעליה, לא להאט, לא להגביר. המחשבות האלה רצות לך בראש כל הזמן. וכשמתחיל להיות באמת קשה (אחרי בערך 8 ק"מ במקרה הזה, עקב הזינוק המהיר) – עברתי למחשבות על קצב. רק קצב. רגוע, מרוכז, תנועת ריצה יפה ויעילה. לנוח תוך כדי שאני רץ, להגביר, לנוח.
אחרי הבלגן של ההתחלה סימנתי שני אצנים עיקריים לעקוב אחריהם. נראה שהיה להם קצב טוב. בחורה לא ידועה ויאיר קרני, אלוף ישראל בעבר ואחד מדמויות המפתח בסצנת הריצות הארוכות בישראל, וגם – חניך של אמא שלי בשומר הצעיר.. הבחורה רצה בקצב יציב מאוד, יאיר רת מהר אבל עצר לשתות בכל תחנת מיים וכך איבד זמן. עקבתי אחריהם מהקילומטר הרביעי-חמישי לערך.
ופתאום – הפתעה. אילן מגיח בשימחה על הפיקסי המדהימים שלו, חמוש במצלמה ומוכן לקרב. הוא מלווה אותי מכאן והלאה, רוכב קדימה, מצלם, קצת אחורה, מצלם, ומקשקש איתי כשאפשר. לא קישקשתי הרבה, התרכזתי מדי בשביל זה, אבל הנוכחות השמחה שלו מאוד עודדה אותי והיה ברור לי שלעצור או לנוח זו לא אופציה. תודה אילן!
למה לעצור אתם שואלים? כשאמרתי שהיה חם התכוונתי לזה. ולח. שני אנשים מתו מהחום היום, בטיולים בדרום. הנשימה קשה, הדופק גבוה. הירידות והרוח פתאום מחיות אותי, וקל לי לרוץ, אבל כשאני עם הרוח אני לא יכול לנשום. אבל לא יכול להאט גם כן – הבחורה ויאיר לפני. עוברים עוד מישהו, ועוד מישהו. בריצות אחרות הקצב הקבוע הוא מפתח. אסור למהר. אם תרוצו בקצב גבוה קצת יותר מהשאר בסופו של דבר תעקפו אותם – כי כמעט כולם מאיטים, ואם תגבירו ותאטו תתעייפו מהר מדי.
הקצב שלי בסוף המירוץ היה 4:35 דקות לקילומטר. לא רע. הדופק היה 174 בממוצע. את הבחורה פגשתי בקילומטר ה17, בדיוק כשקבוצת ילדות קטנות הראו לנו עידוד נתנייתי מקומי, צחקנו ואני המשכתי בקצב. החלטתי להכביר מה17 עד ה20, ואז ממש לתת בראש. את יאיר פגשתי בקילומטר ה19 בערך. בדיוק עקפתי איזה בחור שראיתי קודם מרחוק. התקרבתי אליו בקצב 4:50, אבל כשהגעתי הוא נצמד אלי. העלתי ל4:40 והוא המשיך. הוא פשוט נלחם בי. הדרך הטובה לשבור מישהו במצב הזה היא להגביר עוד יותר, אפילו לחצי דקה. הוא לא היה עומד בזה. אבל אני הייתי עייף מדי, וקו הסיום רחוק מדי. אחרי שתי דקות שרצנו יחד, הוא נשבר בכל זאת ונשאר מאחור.. לכמה דקות. ראובן מלמן הופיע, מתברר שהוא המאמן של הבחור (אלי חדד שמו, אני רואה בתוצאות), והוא מריץ אותו קדימה. יש לאלי עוד כוח, כשהמאמן שלו ליד. אני אומר לראובן שלום, והוא מציע לי להצטרף. אני עובר לרוץ איתם איזו דקה או שתיים, אבל הקצב שלהם פשוט הורג אותי, ויש עוד קילומטר וקצת עד הסיום, אני נותן להם להמשיך. אלי עוקף אותי, בסופו של דבר, ב10 שניות.
אבל בזמן הזה, עקפתי את יאיר. הידד!
עוד קצת, עוד 100 מטר, עוד 200,300 ו400. מתחילים לשמוע את הסיום, את הכרוז, מתחילים לראות יותר אנשים. אני מגביר טיפה ורואה את הסיום… יש מישהו לפני, ואין ברירה – אני מסיים תחרויות בספרינט. נותן את כל מה שיש לי, נטפל בכאב אחר כך.. לא יכול לנשום, לא יכול להכניס אויר, פשוט טס קדימה. מגיע אל הבחור (דורון פרילוק) אבל הוא לא מוותר ואנחנו נותנים פיניש יחד, כל אחד פשוט נותן את הכל. איזה סיום, איזה סיום.
ואז אני עוצר, וזז, ועוצר, לא יודע מה לעשות עם הגוף הקורס רגעית, מה יהיה יותר קל, לעצור או לזוז, ואיך בכלל מצליחים לנשום. התוצאה היא 1:36:30, לדעתי שיא אישי שלי, ואני מקום 32 (!) כללי ו17- בקבוצת הגיל שלי. לא רע בכלל!
כשרצתי את ה80 קילומטר, במיוחד המפגש בפתיחה, הרגשתי שכולם מכירים את כולם ואני לא. ראיתי אנשים מנוסים בתחרויות, יודעים מה קורה ומה עושים, מה מביאים ולמה לצפות. בתחרויות ריצה אני פחות מאומן.. ולכן חשוב לי השנה להתחרות יותר.. סתם בשביל המסביב – להכיר, לדעת, להתנסות. למדתי הרבה בחרות הזו – על מוזיקה, על האפשרות לרוץ ללא חולצה, על חשיבות הכפכפים אחרי הריצה.. על הקושי ועל לסחוב שעה וחצי בכוח. אני שמח מהחוויה, והמאמץ והתוצאה. היה כיף גדול 
