אז למרות שיש לי סיבות טובות (פציעת הריצה) וסיבות אמיתיות (אין לי כוח לרכיבות כביש) אני מרגיש כמו וותרן כרגע, משום שבאופן רשמי החלטתי לוותר על האיש ברזל השנה, לטובת האולטרא מרתון (80 ק"מ ריצה בשטח).
אני יכול לספר על זה די הרבה, אבל השורה התחתונה היא שהאיש ברזל לא מרגש אותי, וקשה (קשה? אולי לא אפשרי) לעשות כזו תחרות ללא איזו התרגשות שמרימה אותך מחדש כל פעם, בבוקר כשקר ולא ישנת, בערב שאתה מוותר על יציאה, אחרי ארבע שעות רכיבה שצריך להמשיך לעוד שעתיים, אבל הרכב כל כך קרוב.. אולי הייתי צריך לקחת מאמן, להצטרף לקבוצה או לחבר שעושה את התחרות יחד איתי, מי יודע. בפעם הראשונה שעשיתי את זה היה את הקטע החדש, את האתגר, את השאלה אם אני אצליח.. אבל זה כבר נעשה, ועכשיו המצב שונה.
מה שמוזר הוא שאין לי בעיה עם הספורט או העומס. אני לא עייף. אפילו עם השחייה הסתדרתי בסוף, ומהריצה מעולם לא נהנתי כל כך (ולכן אני יכול ללכת על האולטרא) – פשוט רכיבות הכביש האלה.. לקום ב-5 בבוקר לעוד 6 שעות של רכיבה (לבד כבר אמרתי? את הקור כבר הזכרתי) פשוט לא עושה לי את זה.
ובכל זאת. הסיבות (תירוצים) טובות, הנסיבות מאפשרות, ובכלל אני פשוט לא בכושר נפשי לעשות את התחרות כרגע, אבל אני מרגיש שוויתרתי. רציתי משהו ובסוף אני לא עושה אותו. בזוית של בגרות והשלמה עצמית אני מרגיש שעשיתי את הדבר הנכון. יופי. זה לא עוזר. ההרגשה היא של ויתור.
מצאתי הרבה ציטוטים ברשת. אחד מהם היה "Giving up doesnt mean your weakness. sometimes it means you are strong
enough to let go". נו באמת.