רספקט ענק לעז הרים להרמת וולוו ציאלנג’ מגידו 2009, בשנה שכל כך קשה עסקית להזיז דברים, העיזים חוזרים ומפיקים אירועים כמו שאף אחד אחד (אולי חוץ מהgearless pirate) יודעים לעשות. אירוע שנותן חשק לעוד, הפנינג אמיתי.
ספויילר קטן לסוף הפוסט, גם כי זה פוסט קצר וגם כי אני מת על התמונה הזו:
לאילן לקח קצת זמן (2 דקות) לשכנע אותי הפעם. הגוף עדיין לא התאושש לגמרי מהאולטרה של שבוע שעבר, אבל וולוו ציאלאנג’ מגידו זה דבר שאסור לפספס. אפילו אם רק באים לבקר – זה האירוע השנתי וכולם מופיעים. למזלי גם אילן בפגרה קטנה, ולכן שנינו מפוייסים יחסית והולכים על ה50 ק”מ.
המסלול השנה שונה מאוד משנה שעברה. במסגרת פסטיבל טבע-אקשן (שגם הריצה היתה חלק ממנו), מיקום הזינוק שונה לאמצע היער, לשנוי אוירה מוחלט. הרבה פחות חביב לסינגל ספיד, המסלול כלל הרבה יותר מדי מסלולים שטוחים לטעמי, והרבה פחות מדי סינגלים טכניים. באופן כללי יש מגמה בשנה שנתיים האחרונות של מסלולים שהופכים פחות טכניים, יותר עממיים. אל דאגה, השמועה אומרת שאתגר הפרה המתה השני יהיה אתגרי במיוחד.
הGPS אומר שרכבנו 37 דקות (20%) במישור, מול 1:28 (כמעט 50%) בעליות.
אילן התחיל, כהרגלו, בטירוף. הפעם דווקא הסכמתי עם האסטרטגיה – המסלול קצר יחסית (מי ידע שנגיע למצב ש3 שעות בגלבוע יחשבו קצרות..), ההילוך נמוך (32X18), ואנחנו בזינוק מלא.. מה שאומר הרבה התעכבויות במסלולים.
הסיבוב הראשון מענין. המסלול לא מוכר, יש הרבה כוח (הרבה יותר ממש שחשבתי שיהיה לי, אבל הפתעות טובות אני תמיד מקבל באהדה). יש קצת עיכובים אבל ממש לא נורא. המסלול, כמו שאמרתי, מתגלה כקצת משעמם, אבל עם סוף בון בון – סינגלים נהדרים וסוף מסלול הדאון היל הפיראטי (מה שאומר קפיצונת בסוף המסלול), ואז עליית המוות של וורן (יחד עם שלט המורה To Hell, טץ’ אוהד לקראת סוף הסיבוב).
הסיבוב השני כבר סיפור קצת שונה. יש עייפות, והמסלול לא עוזר לי להעביר אותה בכיף. הסיבוב הראשון (כולל עצירת תדלוק זריזה) לןקח לאילן ולי 88:50 דקות, הסיבוב השני (בלי עצירה) 90:15. ממוצי הדופק בשניהם, דרך אגב, זהה: 165. לא רע ל3 שעות.
אני מפמפם אוכל (בננות) ועוד ג’ל שאילן הביא לי, ומקפיץ כדורי מלח כאילו אין מחר. הרגל מאיימת להתפס אז אני אדיב עם הכדורים. לדעתי האיזוטוני החדש לא ממש מספק לי את כל מה שאני צריך בקלוריות ובמלח, ולכן גם הבננות וגם הכדורים עוזרים לי מאוד. הג’ל עושה בלאגנים כרגיל, אבל השארתי אותו ל10 ק”מ האחרונים, מרחק שאני יכול לסחוב בלאגנים בלי בעיה.
בסופו של דבר זה מירוץ קצר והוא נגמר מהר. אין הרבה דרמות. אנחנו מצטרפים להפנינג ומחכים לפודיום. אני שמח לראות דוכנים של גורדן בנט, ניל וגלגלי האופניים, וארי (אין לי קישור לאתר שלו..)
האירוע היה מסודר למופת, אבל משהו שם הפריע לי. רק אחרי שדיברתי קצת עם שרון הבנתי מה באמת הפריע לי: היתה הרגשה נהדרת של הפנינג, לא היתה הרגשה בכלל של תחרות. פה ושם דברו על זה אבל לא ממש. לא צעקו כשזוגות עברו, לא הפסיקו את ההקראה של ההגרלות או ההצגות שזוגות סיימו, אפילו את ה100 ק”מ. קשה לי להסביר, אבל זה פשוט עצוב לגמור 100 ק”מ ושהכרוז לא אומר שום דבר.. או אפילו 50 ק”מ אחרי 4-5 שעות של סבל, ושקט בקהל. נראה לי שהפתרון היה יכול להיות פשוט – אם הרוכבים היו עוברים בתוך ההפנינג זה היה פותר הרבה מהבעיה.. חבל. לא היה באז מגניב של רכיבה.
הפודיום והמסלול:
