עוד שבוע עבר

חזרה לשגרה, חזרה לכושר זה כואב. זה כאב כשהייתי טס לשבוע לארה״ב, וזה כואב הרבה הרבה יותר עכשיו – אחרי שלושה חודשים הפסקה כדי לנסות לרפא את האכילס (לא עבד), ועוד כמה שבועות באיזה וירוס קיבה או בטן מסריח. דווקא ניסיתי לצאת לרוץ עם כאבי בטן, וזה אפילו כמעט עבד, אבל הבחילות הרגו אותי.

ועכשיו אני כבר שבוע פנימה, עדיין כואבת הבטן אבל אין בחילות. למרבית הפלא, אני פוגש עוד ועוד אנשים (כמו סימון או כריס, עם שניהם החלפתי כמה מילים על הנושא) שנמצאים עכשיו בדיוק באותו המקום. אולי זו העונה (נגמר הקיץ ואיתו המירוצים הגדולים, ורוב המטרות הגדולות של אנשים) או שסתם אנשים עייפים, או שנפצעו.. לא יודע – אבל כולנו כאן.

בתכנון שלי היה לא להשמין (עם קלקול הקיבה זה היה אמור להיות קל אבל..), ולרוץ 10 ק״מ קל כל יום, שישה ימים בשבוע. 60 ק״מ. ברגע שאצליח את זה אני יודע שאני מתחיל להכנס לקצב.. לא הצלחתי 🙂 רק 40 ק״מ, פלוס משקולות פעם אחת במקום שלוש, פלוס פעמיים חתירה (הצלחתי!) מה שמשאיר אותי עדיין בתהליכים.

השבוע ננסה 12 ק״מ בערך, שוב 6 פעמים בשבוע. 2 חתירות ו3 פעמים משקולות. נראה איפה זה ישאיר אותי.

לחזור, לאט ומייאש

כל מי שהיה שם יודע, ומי שחזר מכיר. אתה נמצא בכושר, טופ אוף יור גיים, הכל משחק לפי התוכנית, ואתה תמיד נמצא בראש הקבוצה.

ואז משהו מתחרבש. טיסה לחו"ל, מחלה, עסוק בעבודה, חברים, משהו. מחקרים אומרים שכושר לב ריאה מתחיל לנזול אחרי שלושה ימים של חוסר מעש, ואתה מתחיל לשלם. בהתחלה קצת, אבל הקצב מתגבר. אף אחד לא שם לב חוץ ממך, אבל אתה יודע שזה שם. עד שאתה תופס את עצמך (\חוזר ארצה\מבריא) וחוזר לאימונים.

כמה קשים האימונים האלה. שלושה שבועות של כאב. אף אחד עדיין לא רואה הבדל, אבל לך קשה יותר, כואב יותר, הגוף מתנגד קצת יותר ופורש מהר יותר. הראש זוכר שאמור להיות קל, אבל הגוף זוכר דברים אחרים (מיטה, פוך, וכו') והוא רוצה להפסיק.

כמה שאני שונא את שלושת השבועות האלה, וכמה מחכה שהם יגמרו כל פעם מחדש. לפחות עכשיו אני כבר יודע שזה תהליך עם סוף.. אבל זה לא ממש עוזר.