עוד שבוע עבר

חזרה לשגרה, חזרה לכושר זה כואב. זה כאב כשהייתי טס לשבוע לארה״ב, וזה כואב הרבה הרבה יותר עכשיו – אחרי שלושה חודשים הפסקה כדי לנסות לרפא את האכילס (לא עבד), ועוד כמה שבועות באיזה וירוס קיבה או בטן מסריח. דווקא ניסיתי לצאת לרוץ עם כאבי בטן, וזה אפילו כמעט עבד, אבל הבחילות הרגו אותי.

ועכשיו אני כבר שבוע פנימה, עדיין כואבת הבטן אבל אין בחילות. למרבית הפלא, אני פוגש עוד ועוד אנשים (כמו סימון או כריס, עם שניהם החלפתי כמה מילים על הנושא) שנמצאים עכשיו בדיוק באותו המקום. אולי זו העונה (נגמר הקיץ ואיתו המירוצים הגדולים, ורוב המטרות הגדולות של אנשים) או שסתם אנשים עייפים, או שנפצעו.. לא יודע – אבל כולנו כאן.

בתכנון שלי היה לא להשמין (עם קלקול הקיבה זה היה אמור להיות קל אבל..), ולרוץ 10 ק״מ קל כל יום, שישה ימים בשבוע. 60 ק״מ. ברגע שאצליח את זה אני יודע שאני מתחיל להכנס לקצב.. לא הצלחתי 🙂 רק 40 ק״מ, פלוס משקולות פעם אחת במקום שלוש, פלוס פעמיים חתירה (הצלחתי!) מה שמשאיר אותי עדיין בתהליכים.

השבוע ננסה 12 ק״מ בערך, שוב 6 פעמים בשבוע. 2 חתירות ו3 פעמים משקולות. נראה איפה זה ישאיר אותי.

חזרה לאימונים – תמיד תהליך כואב

להגיב

לאט לאט, כשהפציעה שלי הולכת ונעלמת (סבלנות! סבלנות!), אני מתחיל לחזור לכושר. הכל כואב בכל רכיבה – כולל הכבוד האבוד כשאני אבוד שם מאחור – כשאני מנסה לתאר את תמיד נראה לי שכאב המאמץ הוא אותו כאב רגיל, אלא שהפעם ההתאוששות קשה יותר, והריאות שורפות יותר, והחשוב מכל.. ההרגשה הטובה כמעט לא מגיע. האם ככה מרגישים אנשים חדשים בספורט?

שני הדברים היחידים שמחזיקים אותי בתמונה הם החבר'ה – כיף להיות שוב ברכיבות של הקומונה הטובה בישראל, יחד עם אנשים חדשים וקצת פחות פרצופים מוכרים אבל אותה רוח שנשארה, וכן הידיעה מנסיון עבר שתוך שבועיים עד שלושה אני אמור כבר להרגיש הרבה יותר טוב עם כל זה.

בנתיים, בין רכיבה לרכיבה, ריצות קצרות ומיאשות – לצאת מהבית לריצה של חצי שעה ולקוות שלא יכאב, זה נגמר עוד לפני שזה מתחיל אבל אני יודע שאסור לי יותר. השבוע הגעתי לשלוש ריצות, ואפילו לריצה אחת של 8 ק"מ. בשבוע הבא ארוץ 3-4 פעמים, גם כן 8 ק"מ, ואולי ריצה אחת של 10. עדיין בלי עליות ובלי שטח, אבל לאט לאט אני מקווה להגיע גם לשם.

בקרוב, אני חוזר. סוף סוף.