40 רוכבים עומדים יחד איתי בקו ישר, 50 מ' לערך מהאופניים שלנו שאנחנו כל כך אוהבים – ששוכבים בשורה ארוכה גם הם. לא נראה לי שיש רוכבים שאוהבים את האופניים שלהם כמו רוכבי סינגל ספיד, יש משהו בסגנון הזה שמאפשר רק לאוהבים אמיתיים להכנס ולהשאר.. קריר ומתוח, כולם מדברים על אסטרטגיות, יחסי הילכים ומנצחים אפשריים, וכולם מדברים על איך הם הולכים לקחת את התחרות בקלות, לשתות ולהנות, משפטים שנראה שכולם, חוץ ממני, שוכחים ברגע הזינוק.
הצופר קורא לנו לצאת, וכולנו מסתערים. הייתי רוצה לתאר בפרוטרוט קטעים מהמירוץ אבל הכל עבר לי ברגע. אלו באמת היו 40 דקות? 6-5 שוטים של טקילה + וויסקי, 2 של בירה (נגמרה השתייה.) ועוד בירה וחצי לפני הזנוק עשו את שלהם וכל הרכיבה היתה לי כמו חלום, חלום שקשה לנשום בו ויש רצון עז להקיא. אבל חלום מתוק.
כל אחד הביא את הכלים שלו לקרב, אילן ברוח הלחימה, אייל בלבוש, והגדיל אופיר עם הנשק הסודי: הבן שמעודד אותו בלהט אבל צועק לשאר המתחרים "אתם עייפים, אתם נראים מאאאאאאוד עייפים". רק זה הרס אותי. זה והנסיון להשאר ישר במסלול. אני כמובן הבאתי את המעודדת המצטיינת של המאה..
לא היה קל..
והיו סיבות טובות, שהרגשתי אז ואני מרגיש עד עכשיו שאני אחראי לכל זה..
דווקא הקטעים ה"טכניים" היו סבבה, הישורת היתה כל כך קשה. באיזה שלב החלטתי פשוט להצמד לרוכבים אחרים, כי את הס"סלים לא ראיתי, וגם זה התברר כטעות כשהרוכב שלפני ואני אחריו המשכנו בלהט החוצה מהמסלול בסיבוב. טוב נו.
אירגון למופת, רוח קרב ורוח חברות שכאלה לא נראו בתחרויות ארצנו. נראה שגם המארגנים אהבו את הרעיון ש"אם יש לכם טענות, תקפצו", וסוף סוף לארגן משהו מאהבה, ולקבל את זה חזרה. נקניקיות נוטפות שומן (או שומן עם קצת בשר, איך שבא לכם להסתכל על זה), עוד קולה ועוד בירות, צחוקים וסיפורי קרב, ונוהגים בזיג זג הביתה, וברי המזל שבנינו יכולים ללכת לישון..
הקהילה גדלה השנה מאוד, ונראה שהיא ממשיכה לגדול, וזו הופכת קהילה אמיתית. איזה כייף! תודה מיוחדת לצלמת, מעודדת, מצחיקה, הנשק סודי שלי.