תגית: ראש ציפור

הירקון כל כך ירוק בימים אלו. האמת, כל המדינה ירוקה כל כך.. התמונות של מירוץ פיט הפיראט מוכיחות את זה. אבל לפעמים קשה לי לשכנע אנשים מה המצב המדהים של הירקון, ולמה לפעמים כל כך כיף לי לרוץ שם..

היום יצאתי לריצה קצרה, אז החלטתי לנצל את ההזדמנות ולצלם קצת. מצלמת הכיס שלי לא משהו, במיוחד כמעט בלי בטריות (בטריות נטענות – אל תסמכו על זה).. אבל בכל מקרה אני שמח להראות את מסלול הבית שלי:

[זהירות: זהו פוסט שונה – אין כאן לקח, אין כאן הארות, אין כאן הרבה מעבר לקצת ירוק, ומה אפשר לעשות בתל אביב]

זוהי ההתחלה של המסלול, מה שרואים כשנכנסים לראש ציפור.. משמאל הגיבעה עליה אני עולה ויורד מ6 מקומות שונים, לא חוזר על עצמי ומנצל את קצת הגובה שתל אביב יכולה להציע לי.

אחרי ההתחלה הזו, אני מטפס לגבעה במרכז ראש ציפור:

את הגיבעה הזו אני מטפס, בסופו של כל סיבוב, 6 פעמים, כל פעם מכיוון אחר כך שאני לא חוזר על עצמי, ומצליח לאסוף 160 מטרים של טיפוס במרכז תל אביב..

אבל זה לא הכל, כי יש את גיבעת נפוליאון בדרך, אותה אני עובר מכיוון מערב:

ואז מטפס אותה מדרום:

הנוף מלמעלה מדהים אפילו ביום.. בלילה (אם היתה לי מצלמה) הוא אפילו טוב יותר..

אני עוד אחזור לכאן..

יורד מהצד המזרחי, בתוך נחל קטן, ועולה חזרה בעליה קשה וטכנית, כאילו אני בכלל לא בתל אביב:

אמרתי שאני חוזר לראש הגבעה, לא?

פ

הבעיה עם ריצה היא שזה ספורט מונוטוני. מה אפשר לעשות. אתה רוצה לרוץ לפי זמן או מרחק, והזמן והמרחק הם נושא רגיש – בניגוד לאופניים, קצת קשה להאבד ולרוץ 20-30 דקות יותר.. או עוד כמה קילומטרים.. מכיוון שאתה יוצא וחוזר מהבית – התוצאה היא שאתה רץ במסלולים פחות או יותר קבועים.

ואז אתה מנסה לאלתר.

ואחרי שנה נגמרים האילתורים ואתה מתחיל לרוץ קצת בשטח.. אבל עדיין נשאר עם מסלול בית אחד שאותו אתה רץ 3-4 פעמים בשבוע.

על המסלול הזה רציתי לספר היום. 10 שנים של ניסוי ותהייה, בדיקות, חזרות, שינויים ושיפורים, ואני חושב שמצאתי את המסלול הפחות או יותר אולטומטיבי בירקון – בהנחה שאתם רצים כמה עשרות קילומטרים בשבוע במסלול שאחרי הכל מאוד מוגבל, המסלול הזה מציע ענין, סיבובים קבועים פחות או יותר (כך שאפשר לרוץ 8 ק"מ, ואז בתוספות של 3 או 6 ק"מ, לפי הבחירה), יש אתגר, עליות, טכני ומישור, ריצת אספלט וריצת שטח קלה. מושלם, אמרתי?

חתכתי את קטעי ההגעה וחזרה, וככה זה נראה: רצים לכיוון ראש ציפור, ושם הסיבוב מתחיל. יש שלוש וריאציות לסיבוב, ולכן אפשר לשחק בינהן בשביל הענין, הקושי והמרחק:

1. סיבוב פשוט, אספלט, בלי טיפוס – 1.9 ק"מ. כיוון עם כיוון האופניים (נגד כיוון השעון).
2. סיבוב ראש ציפור – מתחילים נגד כיוון השעון, מטפסים את הגבעה בכורכר, יורדםי מהשביל הסלול, מטפסים בכורכר בצד השני, יורדים בשביל הסלול חזרה וממשיכים את הסיבוב. כשמגיעים לגבעה מהצד השני פונים שמאלה, עולים מהשביל הסלול שירדנו בו בפעם הראשונה, יורדים מהכורכר חזרה, וחוזרים לסיבוב, ממשיכים עוד רבע מעגל, ועולים על הגבעה שוב. המסלול הזה עולה ויורד מן הגבעה 4 פעמים סך הכל – מכל הכיוונים, בלי לחזור על עצמכם. סה"כ מרחק: 5.5 ק"מ. טיפוס מצטבר: 170מ'. יפה, לא?
3. הסיבוב המלא: אחרי העליה, ירידה, עליה ירידה מהגבעה, ממשיכים בסיבוב ופונים ימינה לשטח, עוקפים את העצים מימין וחוזרים שמאלה, עולים עליונת קטנה לכיוון גן המשחקים, עוברים את מגרש הכדורסל, חוזרים לכיוון ראש ציפור ופונים חדות ימינה לכיוון גבעת נפוליאון. אתה הגבעה עולים מדרום, יורדים ועולים ממזרח, ויורדים חזרה במערב, לראש ציפור וממשיכים בסיבוב מחלק 2. סה"כ: 6.7 ק"מ וטיפוס של 262מ.

תחשבו על הריצה שהיתה לי היום: 3 פעמים את הסיבוב השלישי. אני כמעט לא מרגיש שאני חוזר על עצמי עקב השונות הרבה, ורצתי 24 ק"מ (כולל הלוך חזור, עם טיפוס מצטבר של 800מ'. מדהים, בשביל תל אביב, פשוט מדהים.

אחרי כמה וכמה ריצות שטח טכניות אני חוזר לריצות ארוכות מישוריות פחות או יותר בימי שבת – עוד חודש וקצת עד האלטרה, מה שאומר כמה ריצות ארוכות, ועוד אחת של 4 שעות, וארוכה במיוחד של 5 שעות. הישורת האחרונה.

הגרמין 405 חזר סוף סוף לתפקד, והעלה לרשת את הכל האימונים שלי מהחודשים האחרונים – סיבה מצויינת בשבילי לחזור ולתחיל לשחק בגרמין קונקט המענין החדש (הגרמין 305 לא עובד איתו). אין ספק שהגרפיקה נראית יותר טוב, נראה איך התפקוד.

מתחיל בקושי – אתמול גיליתי שעליתי כמעט שני קילו, והריצות הארוכות האלה קשות לי בשרירים אבל בעיקר במפרקים של הרגליים.. עד שהם מתחילים להתחמם הם פשוט כואבים. היום, בתוספת של עוד קילו וחצי מיים לריצה ארוכה – זו פשוט חגיגה.

קר בחוץ, הסופה הגדולה (והיחידה עד כה) של חורף 2009 משתוללת בחוץ. יש רוח חזקה ומדי פעם גשם, ואני שוקל אם כדאי לצאת, אבל יודע שאין ברירה. זה החודש האחרון, זה חודש קשה, ואסור לוותר. בסופו של דבר הגשם תופס אותי ארבע פעמים בהתקפות קשות של דקה שתיים, אבל לא יותר מזה. הרוח חזקה מאוד וכמה פעמים אני ממש כמעט עף, אבל זה רק מוסיף ענין לריצה.. אז למה לא.

בסיבוב השני בראש ציפור אני מחליט לנסות משהו חדש, במקום סיבוב של 2.5 ק”מ אני מרחיב את הריצה ל”סיבוב של התחרות” – הכולל את גבעת נפוליאון, ומגלה סיבוב נפלא חדש – לא רק ארוך יותר (4.3 ק”מ) אלא גם, ובעיקר, מענין הרבה יותר – עליות, קצת טכניקה, והרבה מאמץ. לא ממש אימון אולטרה קלאסי, אבל קלאסי לא מדבר אלי גם כך.

הסיבוב המלא, שקצת קשה לראות בו את החזרות על המסלול, נראה כך:

זוהי הריצה הראשונה מתוך הארבע הארוכות האחרונות. אני כבר מתחיל להתרגש. בסוף השבוע הזה יש את הישראמן שממנו אני פורש, אבל ההתלהבות מהאולטה מאוד מחזקת.. זה הולך להיות.. נעים

לסופרי העורבים יש שורה בשיר "זה 4.30 בבוקר יום שלישי, זה לא נהיה הרבה יותר גרוע מזה" (לינק לשיר, לצערי הם מבקשים לא לעשות אמבד), וזה מה שמתנגן אצלי בראש ביום שני, 5:30 בבוקר, כשחשוך וקר בחוץ. עוד מעט אני צריך לצאת לפגוש את יונתן לרכיבת כביש בעיגולים של ראש ציפור, וזה הולך להיות קשה ומשעמם.. קר, חשוך, קשה, ומשעמם. זה לא נהיה הרבה יותר גרוע מזה.

אבל קבעתי, ויונתן מחכה, אז אני יוצא. גם בשביל זה יש חברים, שיוציאו אותך החוצה בבקרים הקרים.

נפגשים בדיוק כשהוא מסיים את סיבוב החימום שלו, ומתחילים ברכיבה. אין הרבה מה לעשות כשרוכבים בסיבוב של 2 ק"מ, חוץ מלדבר, או לתת בראש. שנינו עייפים וקרים בשביל לתת בראש, אז קצת מדברים וקצת מפדלים, וזה נהיה קצת משעמם. יונתן דווקא מסתדר ורוצה עוד חצי שעה, אני חושב כמה נחמד היה פשוט ליפול ולמות.

פתאום עוקפים אותנו במהירות חבורה של 4 רוכבים. עוקפים. אותי. במהירות. הא. ישר מתחיל מרדף. כן, גם בשביל זה יש חברים. חצי שעה? לחזור הביתה? על מה אתם מדברים, שטויות. הדופק עולה, המוביל איטי? אני מחילף אותו. 37-38 קמ"ש במישור, והם בקושי אחרי, מישהו מחליף אותי, יונתן מחליף אותו. הם רוצים קצת לנוח, אבל על זה הם היו צריכים לחשוב לפני שהם עקפו אותנו.

במישור האחרון אחד מהר נותן דחיפה ועף קדימה, ואני אחריו. הכל בוער, הריאות, הרגליים. אני פשוט חושב שאין מצב שהוא יכול להמשיך ככה הרבה זמן. גם אני לא, אבל הוא בטח ישבר קודם, כי אני נשבר כשאני נופל. אנחנו על 39 קמ"ש, והוא מתחיל להשבר, להאט, אני עדיין איתו. אח"כ הוא אומר לי שהוא בפגרה. איך תמיד אנשים שאני עוקף, אבל תמיד, הם בדיוק בפגרה. זה פשוט מהמם.

חוזר הביתה ועוצר באידילסון 10 לקפה. איזה בוקר מושלם.

הזמן מתקתק, האיש ברזל מתקרב, והאימונים לא הולכים כמו שצריך, כבר חודש פלוס. אין לי את הזמן הזה, פשוט אין, ואני מתחיל להיות לחוץ. שבועיים של אימון יתר (או קירוב של), ואז האולטרא שגם הוא כבר היה מזמן..  כמעט שלושה שבועות, ומאז פציעת ספורט והרבה זמן בלי לעשות.. כמעט כלום.

מפתיע אותי שדווקא הריצה חסרה לי. היא היתה שם בסוף כל ערב, עזרה לי להרגע, נתנה לי זמן לחשוב ולשמוע מוזיקה. נתנה לי הרבה כוח והשאירה אותי עסוק. חשבתי שהאופניים יחסרו לי יותר, הרי אני רוכב יותר זמן ויותר ברצינות.. אולי זו האופוריה של הריצה שחסרה לי. אני מרגיש שהפסיכולוגיה שלי נבנתה וחיה על הריצות האלה, ועכשיו כשאסור לי, פתאום יש לי פחות כוח גם לשאר האימונים (מה שיוצר, כמובן, מעגל בעייתי מאוד).

אז מה עושים? ממשיכים בכוח. יוצאים לרכוב כל בוקר. 6:30 בראש ציפור, מסתובבים כמו משוגעים. 6:30 בבן שמן, רוכבים עם חברים, ולפעמים, אולי, ב6 במענית, עם חברים אחרים. יום אחרי יום, אימון אחרי אימון, עד שהרגל תהיה בסדר שוב. ומי יודע, אולי אני אתרגל לסיבובים האלה בראש ציפור.. הגיע הזמן