לרוץ 80 ק”מ

הקדמה:

איך בכלל אפשר להתחיל.. מאיפה מסע ארוך כזה מגיע, למה, כמה מאמץ וכמה למידה יש בדרך. הגעתי לנומה עמק יום לפני המירוץ, לנוח ולהתארגן על התוכנית, להרשם, לקבל תדריך ומספר מראש, וכדי לא לקום מוקדם מדי בבוקר המירוץ. הזינוק ב5 בבוקר, ואם הייתי צריך לבוא מתל אביב לא הייתי ישן בכלל. כמו שזה היה, לפחות קמתי ב3:45.. יום ארוך לפני.

לא היה לי ספק שהאסטרטגיה הפסיכולוגית שלי צריכה להיות כל הקופה. פשוט ללכת על זה, לא אולי ולא כמעט, לא בערך. פשוט לצאת בידיעה שאני מסיים. ביליתי את רוב היום במחשבות על הכיוון הזה. psyched myself up כמו שנקרא.

התכנון התזונתי שלי היה 500 מ”ל איזוטוני כל שעה (בערך 140 קלוריות, ול380 מ”ג סודיום), בננה (200 קלוריות, 2מ”ג סודיום) וכמה תמרים. עוד קצת מלח (180 מ”ג סודיום) ואני סוגר בערך 300-400 קלוריות לשעה ועוד 500 מ”ג סודיום. לא רע.

תכנון הוא דבר חשוב. הבעיה היא שאתה מגיע למקום התחרות ובערב מגלה ששכחת את התיכנון בתוך שקית ליד הדלת. כמובן שזה גם קורה אחרי התדריך, אחרי שכבר כולם הלכו ואתה לא מכיר אף אחד. הייתי מאוד עצבני, וזה לא היה סימן טוב.. מכאן והאלה כל מה שהכנתי הלך לעזאזל. יש ימים כאלה. ידעתי שאיזוטוני לא תהיה בעיה להשיג (במקרה הגרוע יש חלוקה במירוץ, למרות שהם לרוב לא ממלאים מספיק), אבל כדורי מלח יהיו בעיה אחרת.

בכל מקרה החלטתי גם לחלק את המסלול בראש לארבעה חלקים. 30 ק”מ ראשונים – התחלה. עשיתי את זה בעבר, אני מכיר את החומר. 20 ק”מ אחר כך – ההרפתקאה – מכיר את החומר בחלקו. אחרי 45 ק”מ אני באיזור לא ממופה, מתחיל להגיע למקומות שלא הייתי בהם. זו ההרפתקאה. 15 ק”מ אח”כ נקראו האתגר. אין ספק שכאן רוח הלחיה תצטרך לצאת. אין כאן שאלה בכלל. זה הולך להיות קשה. ה15 הק”מ האחרונים.. טוב נו. “הלא נודע”. אני ממש לא יודע מה יקרה לי אז.

ריצה קלה של חצי שעה, כל הבגדים מוכנים, התיק מאורגן. נעבר על הכל אחר כך שוב, וכרגע אני יוצא לארוחת פסטה ותדריך.

הארוחה בקיבוץ הזורע מאוד נעימה. הפסטה פשוטה, שלושה או ארבעה סוגים בשני רטבים וסלט ירוק, כמו שצריך. האוירה נהדרת – רוב האנשים מכירים אחד את השני ממירוצים קודמים, אני מכיר רק את ראובן מילמן שעשה איתי את הישראמן הראשון ואת קרן מפרו ספורט אבל זה לא ממש מפריע – כולנו אחים ואחיות במקום הזה.. אני שמח לקבל את המספק ערב לפני, זה מוריד את הלחץ מהבוקר.

השעה כבר אחרי 20:00 וכדאי לחזור לצימר. שמח ששרון באה לעשות איתי את התחרות – והולך לישון מוקדם.. אל דאגה, השעון מכוון ל3:45, ככה גם השעון של שרון, ככה גם השעון האון ליין מאיזה אתר שמצאתי. לא לוקחים סיכונים.

על הבוקר אין לי הרבה מה להגיד. קר, אני שמח שהבאתי כפפות. לוקח יותר זמן ממה שחשבתי להגיע למקום, אבל הזינוק ב10 דקות איחור. כדי להשלים את הבילבול שלי אני לומד שאחת הרצועות של הפנס נקרעה והוא לא יכול להתלבש על הראש.. לא נורא, כנראה נצטרך לרוץ איתו רק שעה, ואח”כ הוא נכנס לתיק. אני חושש אבל זו כנראה הבעיה הטכנית האחרונה במירוץ..

ההתחלה:

הסיבוב הראשון, 30 ק”מ, הארוך ביותר, הוא המהנה ביותר. ברור לי שזו רק ההתחלה וברור לי שהוא לא יהיה הורג. עקב טעות כיוון קלה של הראשונים אני מוצא את עצמי בראש הטור, במה שנראה לי הפעם האחרונה במירוץ. זה דווקא מרגיש נעים. אחרי בערך 20 דקות אני עוצר להשתין וכולם עוקפים אותי, אבל לא נורא, הובלתי. מצחיק.

אני מחכה שהאור יעלה, כדי שהפנס יחזור לתיק, הטמפרטורה תעלה, ושיתחיל להיות מענין. קרן הבטיחה שלא יהיו סינגלים בחושך, וזה נותן לנו שעה של ריצה בקצב נמוך יחסית, נעים, בלי בלאגנים ואם המתנה (לפחות שלי) לקטעים המעניינים. הזמן עובר מהר. החלטתי לא להקשיב למוזיקה בלילה, זה קצת מסוכן, ואני עלול לפספס קריאות אזהרה לפני מכשולים, מיים וכדומה שיש במסלול. לא שווה את זה, אבל אני מכחה למוזיקה בקוצר רוח.

פתאום אני מוצא את עצמי בסינגל, ושם לב שדווקא די מואר בחוץ. אני מזהה את המקום מתחרות הסינגל ספיד הקודמת, וזה עושה חמים בלב.. מישהו מקדימה צועק להזהר כי יש כאן קטעים חלקים, אבל אני שם לב שהוא פשוט דורך בתוך ערמה ענקית של קקה של פרה. יש לו הרבה זמן לרוץ עם הריח הזה..

הקבוצות מתחילות להתרחק ולהתפרק. בערך 50 אנשים זינקו למקצה הארוך, וזה הולך להיות מרוץ די בודד לרובם (לי פחות, אבל מסיבות לא טובות..) – חוץ מאלה שהגיעו בקבוצות של שניים שלושה. זה נחמד להתאמן עם עוד אנשים לתחרות כזו.. ולרוץ איתם. מי אני בכלל מכיר שירצה לנסות?

כמה דקות של שיחה עם ראובן, ואז הוא לוחץ על איזה לחצן טורבו ועף קדימה. חשבתי שאולי אמרתי משהו. לא יאמן שהוא עשה את הישראמן לפני כמה שבועות. כמה שהוא נהיה חזק מאז שרכבתי איתו באילת, לפני שלוש שנים. מדהים. ראובן יסיים את התחרות במקום שלישי דרך אגב. הבן אדם מכונה. אבל לא נעלבתי בכלל והמשכתי לרוץ.

אני מרגיש חזק ופשוט רץ בכייף. מאמץ את הגישה שכולם נוקטים בה שלא רצים בעליות הרצחניות במיוחד. האמת – לא חושב שיכולתי לרוץ בחלק מהן, זו פשוט זוית לא ברורה בעליל. לשמחתי הGPS מראה לי שקו הסיום כבר ממש קרוב, וכמו קסם, כשפול סיימון שר ההגעה לגרייסלנד, אני מטפס לראש הגבעה ומגלה את האוהל של נקודת ההחלפה.

(הפסקת נתונים טכניים: הסיבוב, 30 ק”מ, לקח 2:54 שעות, דופק ממוצע 158, במהירות מקסימלית של 15 קמ”ש). העצירה הראשונה היא ל5 דקות, ואני יוצא לסיבוב השני במקום הרביעי.

ההרפתקה:

החלק השני של המירוץ הוא של 20 ק”מ. כאן אני נכנס לאיזור לא ידוע. אף פעם לא רצתי מעל 45 ק”מ, בטח לא בשטח כל כך קשה.

כמה צדקתי לחשוש מהרגע הזה.

עד 40 ק”מ רצתי כמו שאני אוהב, ומכאן והלאה, זו באמת הרפתקאה. פתאום התחיל להיות קשה, קשה מאוד. רן שילון פגש אותי לקראת הסיבוב הרביעי וטען שלא אכלתי מספיק. אולי, חישוב הקלוריות יבוא בסוף. אולי לא התאמנתי מספיק. אולי בגלל שלא היה לי מלח. לא יודע. אבל השרירים החליטו ש40 ק”מ זה די מספיק, וכואב, ואולי כדאי להפסיק. ידעתי שיש רק עוד 10 ק”מ, וזה מה שהשאיר אותי במשחק. 10 ק”מ ביום טוב זה 40 דקות. אני מאמין שהיום זה היה 70 או 80, אבל למי אכפת. ידעתי שרצתי את ה40 הראשונים מהר מספיק כדי לפצות על הרבה מאוד כאב שיכול לבוא עכשיו, והגיע הזמן לקבל את התשלום. ולשלם באותה מידה. לשלם הרבה.

(הפסקת נתונים טכניים: את ה20 ק”מ (66% מרחק) השניים עשיתי ב2:30 שעות (88% זמן), דופק ממוצע  142 (89% דופק), מהירות מקסימלית 14 קמ”ש (92% מהירות)

הנתונים הטכניים לא ממש מסתדרים לי עם הכאב, ועובדים טוב רק אם ה10 ק”מ הראשונים היו הרבה יותר מהירים, או שההתעלמות מהכאב היתה הרבה יותר טובה ממה שאני זוכר, אני לא ממש יודע כרגע. הזמן והדופק ירדו באותה מידה כמעט, שזה אומר שהתאמצתי פחות ורצתי יותר לאט (כאילו דה), אבל עדיין במסגרת נכונה פחות או יותר (דופק 140 הוא 70% מהמקסימלי שלי). מהניתוח הזה נראה לי שממש השרירים היו פשוט עייפים, והיו צריכים דלק, פשוט דלק, ומנוחה. זה כאב מאוד. לא יכולתי לחכות כבר לתחנה, ובכלל לא הייתי בטוח שאני יוצא לסיבוב נוסף.

ידעתי מראש שנקודת ה50 ק”מ היא נקודה בעייתית פסיכולוגית. את ה30 עוברים בקלות, ואם מגיעים ל65 אז כבר ממשיכים, צולעים, זוחלים את ה15 ק”מ שנשארו. לפחות לפני שהמירוץ מתחיל זה נראה ככה. אבל נקודת ה50 היא נקודה שאם קשה מאוד בה, יש עוד די הרבה מסלול לעבור, והרבה כוח נפשי לאסוף כדי להתנפל על ההמשך.. הגעתי עם הידיעה הזו למירוץ – אם אני לא מסתער זה לא יצליח. דקלמתי את זה לפני, בערב ובבוקר, וגם במשך המירוץ, כשעוד היה לי כוח, אבל עדיין, ברגעים מסויימים.. זה קשה. קשה מאוד.

אני מגיע לאוהל, שמח מאוד לראות אותו ולעצור. לרגע, להרבה זמן, כמה שצריך. לא חושב על זה כרגע. מתחיל לאכול, כמה שאפשר, ממלא את התיק באוזוטוני חדש, ומוצא מישהו נחמד שנותן לי כדורי מלח. אוי כמה שהייתי צריך את כדורי המלח האלה, וכמה שהם עוזרים מהר.

שרון נותנת תמיכה מדהימה. היא דואגת שאני בסדר (אני לא בטוח שהיא חושבת ככה, אבל מילא), קצת מדברת איתי על החששות ועל כמה אני אתבאס מחר אם אני אפרוש. אני נשאר יותר יותר באוהל. זה לא טוב למוראל, זה לא טוב לשרירים, זה לא טוב לזמן של התחרות, אבל זו נקודת שבירה. אני חייב איכשהו לשכנע את עצמי לצאת לשם. אחד הדברים שהשאירו אותי במירוץ 24 שעות של שכרון חושים אחרי שהיתה לי בחילה והכל, היה משפט חשוב שאמרו לי: “אתה כבר כאן, תשאר, תנסה, תראה מה יקרה”. או במילים אחרות.. “תזרום”. כמה שאני לא טוב בלזרום :) אבל לפעמים צריך לכבות את המחשבה ולתת את מה שיש לך. אני מחליט, מפחד שזה ישתנה, ויוצא לדרך מהר. אני לא ממש יכול לרוץ, ושרון מלווה אותי ב500 מטרים הראשונים. זה עוזר, אחרי שכבר יצאתי, אין מצב שאני אחזור, ויחד איתה זה מרגיש כמו טיול, לא כמו תחרות. אני אחזור להרגשת הטיול הזו בהמשך, דווקא אשליה לא רעה ושימושית.

האתגר:

התרגלתי כבר לריצות ארוכות. אני לא יותא מהבית לריצות של 12 או 15 ק”מ בחודש האחרון. אם זה לא 18 ומעלה זה לא קיים. אני יוצא עכשיו לריצה של 15 ק”מ בסה”כ. וזה 15 ק”מ ארוכים. אני בקושי רץ מהצעד הראשון כבר, וככה אי אפשר להתחיל ריצה, אבל כאן אני נמצא וזה מה שיש.

הסיבוב השלישי הוא הקל ביותר פיזית. הוא הקצר ביותר (יחד עם האחרון) והמתון ביותר, כפי אפשר לראות בגרף הגבהים:

pro_sport_heights

וזה בדיוק מה שאני צריך כאן. משהו קליל כזה, אם אפשר לקרא לזה ככה, או כמה שאפשר להתקרב לקליל. השרירים שלי כבר בטון, או משהו כזה שתקוע לי בגוף ומאוד מכאיב. הדופק נמוך אבל אין לי אפשרות להרים אותו בכלל, כי קשה לי מאוד לרוץ. יש לי בחילה שבאה והולכת, וכואב לי בחזה כשאני רץ. למרבה המזל הגב והכתפיים דווקא בסדר. ואני עדיין בקילומטר השני מתוך חמשה עשר של החלק השלישי מתוך ארבעה במרוץ. כשמספרים את זה ככה, זה די מייאש. אבל אמרתי שהחלק הזה היא האתגר, לא?

אני יכול לספר עוד ועוד על היאוש והכאב. על המחשבות שרצות בראש ועל הרצון לעצור, אבל לא עוצרים. אני יכול להמשיך אבל כבר סיפרתי הרבה ויש עוד דברים גרועים יותר שבאים. פגשתי עוד אנשים טובים בדרך שנתנו לי עוד קצת מלח, עברתי על עוד דרכים מוכרות מתחרויות אופניים ורכיבות עם החבר’ה. לאט לאט אני מרגיש עייף אפילו יותר עד שהרגליים נעלמות לי מתחתי. באיזשהו מקום אני יודע שהן שם והן עייפות, אבל לא כואב יותר. הריאות כן דווקא.

[הפסקת נתונים טכניים: 15 ק”מ (75% מרחק) לקחו לי 2:20 שעות (93%) בדופק ממוצע של 124 (87%) – כאן אני כבר רואה הרעה אמיתית – הדופק ירד קצת המרחק ירד הרבה, הזמן כמעט ולא. כנראה ההליכה הרבה השפיעה.. אבל זה עוד יהיה גרוע יותר, אני יודע, ראיתי את הסוף]

כשאני מתקרב לנקודת ההחלפה אני יודע שיש לי עוד סיבוב. אני יודע שאני חייב לצאת לסיבוב האחרון, אבל משהו בגוף שלי מסרב. בניגוד לפעם הקודמת שרציתי לצאת אבל הייתי צריך לשכנע את עצמי, הפעם עמדתי לצאת אבל פשוט לא רציתי. אמא שלי (תקראו, תקראו את הבלוג!) חיכתה 200מ לפני הסוף, היא חשבה שאני כבר מסיים ורצתה לרוץ איתי, ולא כל כך הבינה בהתחלה שאמרתי שיש לי עוד סיבוב. אבל היא ישבה איתי, כמו שאימות עושות :) (כן כן, אני יודע שכותבים אימהות.. אבל אימות זה מתאים יותר), עזרה לי בהחלפה האחרונה, וטיילה איתי את התחלת המסלול. העצירה הזו היתה דווקא קצרה יותר, 8 דקות, החלפתי איזוטוני ולקחתי מלח (אמא הביאה את הציוד שלי מהבית, סוף סוף הייתי עם התזונה שלי), ויצאתי לדרכי.

חלק אחרון: לרוץ 80 ק”מ

את החלק האחרון של המרוץ, 15 ק”מ, אני מחלק לשלושה חלקים. ההתחלה, 2 ק”מ ראשונים, שהייתי באקסטזה מזה שיצאתי בכלל. פשוט שמחתי. ידעתי שהנה, יצאתי, יש לי זמן, את המירוץ הזה אני מסיים. את החולצה שלי אני אקבל (יש חולצה שרק מי שמסיים מקבל). אוי כמה שרציתי את החולצה הזו. פתאום היה לי כוח, פתאום היתה לי שמחה. נראה לי שאפילו קצת אדרנלין, אבל לא היה לגוף מספיק לתת. זה היה חלק לא רע בכלל.

החלק השני הוא הטיול הנורא מהגהנום. 9 ק”מ של מאבק פיזי ובעיקר נפשי עם עצמי להמשיך. עוד 100 מטר, ועוד 100 מטר, עוד קילומטר ועוד קצת. כל הטריקים שאני מכיר סיפרתי לעצמי. אני בטיול, עוד מעט זה נגמר. אפילו ספרתי שירים – היה לי חישוב שאמר שכל שלושה שירים בממוצע זה בערך קילומטר ועדיף פשוט להקשיב לשירים שאני אוהב.. זה משך אותי כמעט שני קילומטר. פעמיים או שלוש הייתי חייב לעצור לרגע, למסג’, לא בטוח אם הייתי צריך לתת מנוחה לראש או לרגליים, אבל משהו היה חייב לעצור. אנשים עברו אותי, רוכבי אופניים עודדו אותי, אבל הרגשתי מאוד לבד, והשתמשתי בלבד הזה כדי לתקוף את המירוץ. אם הייתי חייב ללכת הלכתי, אבל הלכתי מהר. ידיים לצדדים והכל. נלחמתי. נזכרתי שאני כאן כדי לעשות משהו שונה, משהו מיוחד, אתגר. כי רוב היום אני ליד מחשב, ועכשיו אני לא. כי רוב היום האתגרים משתנים, ופה זה משהו אחר בכלל מכל מה שהחיים הרגילים יכולים לתת לי – כאן זה אני. רק אני. נלחם, ומנצח. זו המשמעות של אולטרה מרתון. זו המשמעות של לרוץ 80 ק”מ. המטרים עברו, לאט, לאט, לאט. ליאונרד כהן הצטרף אלי, חשבתי שהוא מתאים יותר לקצב האיטי. אכלתי עוד בננות, רצתי והלכתי. רצתי והלכתי. רצתי והלכתי.

ופתאום, הנה אמא :) (תודו שזו התחלה טובה לחלק השלישי) – וכאן מתחיל החלק השלישי של החלק השלישי. 4 ק”מ לסיום היא עמדה כולה מוכנה להתקפה האחרונה. שמחה מאוד לראות אותי (חי, אני משער), ועוזרת לי להגיע ולסיים את המירוץ הזה כמו שאני אוהב – בכוח. הלכנו עוד קצת, כי בכל זאת היו עוד 4 ק”מ, אבל אז פתאום התחלתי לרוץ. פתאום הכוח היה שם. אני חושב שבאיזשהו מקום מאוד מאוד התרגשתי, אבל לגוף כבר לא נשאר מה לתת. הוא היה בוכה אם הוא היה יכול, מאושר. מאושר מחודשים של אימונים ומשעות של מאמץ בו זמנית. מלהיות בעבר, בהווה, בכל מקום בו זמנית. פשוט להיות מאושר. 2 הקילומטרים האחרונים היו חוויה נהדרת. ידעתי שסיימתי, וסיימתי חזק, ונהנתי לרוץ כמו במטר הראשון. ככה רצים 80 ק”מ. בדיוק ככה.

[פרטים טכניים: 15 ק”מ (100%) ב2:32 שעות (108%), דופק ממוצע 120 (96%), בסה”כ לא רע לסיבוב אחרון שהיה הרבה יותר הררי מהסיבוב הקודם]

כן, אני אולטרה מרתוניסט. כן, אני מאושר, פשוט מאושר. ומסופק. וכן, קיבלתי חולצה:

איזה בוקר קשה

אתה בקושי קם בבוקר, העיניים לא רוצות להפתח.. הגוף לא רוצה לזוז.. רק להמשיך לישון..

מגיע ליער, מחכה עוד שניה, אולי משהו יקרה, אבל אני כבר כאן, אז למה להתחרט.. אולי אני אצא רק לחצי שעה, משהו זריז.. ממילא מוקדם מדי להגיע לעבודה..

מתלבש, מתארגן.. יוצא לדרך.. אולי רק 20 דקות? עוצר לנוח, לוקח נשימה ופשוט יוצא לדרך.

משהו קורה.

משהו טוב קורה.

לא יודע בדיוק מה.

עוברות כמעט שעתיים.

מדהים.

אפשר להתחיל את היום, את השבוע, את השנה. מדהים.

אתגר הוולוו 2009, זה שוב מגיע

אכן שנה עברה מאז הVC הקודם, והפעם זה כנראה יהיה כל כך שונה.. אין כמעט זמן להתאמן, כשאני עמוק בתוך ההכנות האחרונות לאולטרא מרתון (30 ק”מ אתמול עם תיק מיים, 30 ק”מ היום), ואילן באימונים האחרונים לקראת הילדה לבית כרמל.. בזמן שהרבה מהגרעין הקשה של הקומונה עסוקים בהכנות לטראנס אלפ, למבצע עובדה וכדומה.. מענין אם נגיע ל6 זוגות הנדרשים לסינגל ספיד בכלל.

ההסכם של אילן ושלי השנה יהיה לנסות לגמור את המירוץ, ובפעם הראשונה נרכוב אותו על הקונה 29” החדשים של שנינו. יש משהו מאוד מפתה להגיע למירוץ כזה לא רק עם סינגל ספיד, אלא משהו מאוד ראשוני, שעולה כל כולו 3000 ש”ח. לא טופ, בלי משחקים, בלי שטויות.

אני מתחיל להתרגש.

ותרן – אני?

אז למרות שיש לי סיבות טובות (פציעת הריצה) וסיבות אמיתיות (אין לי כוח לרכיבות כביש) אני מרגיש כמו וותרן כרגע, משום שבאופן רשמי החלטתי לוותר על האיש ברזל השנה, לטובת האולטרא מרתון (80 ק"מ ריצה בשטח).

מחזיר את המפתחות

אני יכול לספר על זה די הרבה, אבל השורה התחתונה היא שהאיש ברזל לא מרגש אותי, וקשה (קשה? אולי לא אפשרי) לעשות כזו תחרות ללא איזו התרגשות שמרימה אותך מחדש כל פעם, בבוקר כשקר ולא ישנת, בערב שאתה מוותר על יציאה, אחרי ארבע שעות רכיבה שצריך להמשיך לעוד שעתיים, אבל הרכב כל כך קרוב.. אולי הייתי צריך לקחת מאמן, להצטרף לקבוצה או לחבר שעושה את התחרות יחד איתי, מי יודע. בפעם הראשונה שעשיתי את זה היה את הקטע החדש, את האתגר, את השאלה אם אני אצליח.. אבל זה כבר נעשה, ועכשיו המצב שונה.

מה שמוזר הוא שאין לי בעיה עם הספורט או העומס. אני לא עייף. אפילו עם השחייה הסתדרתי בסוף, ומהריצה מעולם לא נהנתי כל כך (ולכן אני יכול ללכת על האולטרא) – פשוט רכיבות הכביש האלה.. לקום ב-5 בבוקר לעוד 6 שעות של רכיבה (לבד כבר אמרתי? את הקור כבר הזכרתי) פשוט לא עושה לי את זה.

ובכל זאת. הסיבות (תירוצים) טובות, הנסיבות מאפשרות, ובכלל אני פשוט לא בכושר נפשי לעשות את התחרות כרגע, אבל אני מרגיש שוויתרתי. רציתי משהו ובסוף אני לא עושה אותו. בזוית של בגרות והשלמה עצמית אני מרגיש שעשיתי את הדבר הנכון. יופי. זה לא עוזר. ההרגשה היא של ויתור.

מצאתי הרבה ציטוטים ברשת. אחד מהם היה "Giving up doesnt mean your weakness. sometimes it means you are strong
enough to let go". 
נו באמת.