מגנזיום

מי שמכיר אותי יודע שאני לא חסיד גדול של ויטמינים ומינרלים. אני חסיד של להתאמן הרבה ולאכול טוב (ויודע שצריך לישון אבל לא יוצא). אבל יש מינרלים שאני בכל זאת אוהב ומשתמש בהם, ומדי פעם אני מנסה משהו חדש. אני חותם על מלח (זה המלח שאני רץ ורוכב איתו), בדקתי BCAA וחזרתי לבדוק BCAA אח"כף אבל זה פחות או יותר זה.

לאחרונה אני בודק מגנזיום. ראובן מילמן, שהולך להיות השותף שלי בפיילוט של מירוץ ההרתפקאות הראשון בישראל, ממליץ עליו בחום. הוא דיבר איתי על 1000מ"ג, שלי זה נראה מוגזם אז אני מתחיל בפחות, אבל היעילות של המגנזיום פשוט חוצה גבולות (לפחות זו הטענה): שינה טובה יותר, שרירים תפוסים פחות, ועוד ועוד. התחלתי לחקור את הענין.

בצורה יבשה המגנזיום חיוני ליצירת עצמות ושיניים בריאות, להעברת אותות עצביים ולהתכווצות שרירים. הוא מפעיל אנזימים רבים, ויש לו חשיבות בהפיכת הסוכר בדם לאנרגיה. כמו-כן מסייע המגנזיום לוויסות חום הגוף.  בפעילות גופנית המגנזיום נצרך כאשר מתרחשים תהליכים הקשורים בייצור וניצול אנרגיה, הן במסלולים האנאירוביים והן במסלולים האירוביים. כל הדברים האלה קריטיים, כמובן, לספורטאי. אנחנו מאבדים מגנזיום רב בזמן פעילות בשתן וזיעה, וצריכים להחליף אותו ולצרוך יותר.

המקורות הטובים ביותר למגנזיום הם ירקות עם עלים ירוקים. גם אגוזים, דגנים מלאים, פולי סויה ומאכלי ים עשירים במגנזיום.

באופן כללי התצרוכת היומית המומלצת לא כל כך ברורה, תלוי במקורות שלך, אבל היא מסתובבת סביב ה300 מ"ג לנשים ו400 לגברים, קחו או תנו 50 מ"ג, או אפילו עד 600-700. לספורטאים, במיוחד ספורטאי סיבולת, מדברים על כפול, ז"א 600-800 מ"ג. ראובן, כזכור, המליץ לי על 1000, אז בדקתי מה קורה כשאוכלים יותר מדי.

חיפשתי די הרבה ולא ממש מצאתי. פירוק מגנזיום נעשה בכליות, אז עודפים יעמיסו עליהן עוד יותר. נראה שבאופן כללי הרבה הרבה מגנזיום די נדיר, וסימני עודף נדירים מאד. יתכן באי ספיקת כליות או במתן עודף בעירוי תוך ורידי וסימניו.כאבי ראש, בחילות ודופק מואץ, הפרעות בנשימה ובעודף גדול תרדמת ודם לב. נשמע מסוכן, אבל מכל מה שהצלחתי לקרא, זה די נדיר וצריך לפוצץ במינרל. אני אתחיל ב750 מ"ג בימים של אימון ו250 בימי מנוחה. אם אני מפסיק לכתוב תבואו לחפש אותי.

די מענין, מצד שני, לראות מה מחסור במגנזיום גורם. ההשפעות נרחבות:  חרדה, אי-שקט, רעד, בלבול, דפיקות-לב, דיכאון, עייפות, בחילות, קשיי שינה, אפטיה, קשיי למידה וקשיי זיכרון, חולשת שרירים, התכווצויות שרירים בגפיים ובפנים, עצבנות, רעד בעפעפיים, עויתות קשות בשרירים, הרחבת כלי דם, ירידה במצב הרוח, שינויים בקצב הלב. הרבה דברים מאלה הם דברים שהיו לי בעבר. השרירים אומנם כבר ממזמן הפסיקו להתפס, אבל השאר קיים.

בנוסף כבונוס מיוחד, אלכוהול גורם למחסור במינרל, ועדיף לצרוך אותו (את המגנזיום) בכמויות גדולות יותר אם שותים… מעבר לכמות הרגילה.. אז בשבילי (לפחות בתקופות מסויימות) אפילו חשוב יותר.

בשורה התחתונה מצאתי הרבה מקורות שמהללים את המגנזיום, מדברים על החשיבות שלו לכולם ולספורטי סיבולת בפרט, ומעט מאוד תוכן על חסרונות בצריכה או בצריכה מוגברת שלו. התחלתי לצרוך לפני כמה ימים, ואני אחזור לדווח ברגע שתהינה תוצאות..

ריצה עם חידוש – בן שמן במלא הדרו

גם אחרי שנים של ריצות, ישנן ריצות שמלמדות אותך משהו חדש. לרוב איזה משהו קטן שמשתנה ומוביל אותך למקומות חדשים שלא היית, או סגנון חדש, או שותף לריצה. לאחרונה יש לי די הרבה שינויים כאלה: לרוץ עם שותף אחרי שנים של ריצה לבד, ההבנות של חשיבות הריצה עם מוזיקה, ריצת שטח ועוד..

הבוקר בריצת הסיבולת של יום שישי, הפתעה. לכאורה (טוב, נו, לא רק לכאורה) ריצה קשה.. 4 שעות עם זהר, לקום ב4 בבוקר.. חם ולח בחוץ.. אבל זהר מבטל, אני עובר לבן שמן כדי לסיים מוקדם יותר.. חושב להתחיל לפני 5 בחושך ולראות איך זה לרוץ עם פנס בלבד.. וללמוד משהו חדש.

אחרי 20 דקות של ריצה, כשאני עוזב את איזור הכביש ונכנס ליער, אני מבין משהו מענין. כנראה אני לבד ביער. לפחות אני מקווה. במצפה לא היו רכבים, ושקט מוחלט מסביב. חוגגי הלילה כבר הלכו, מאות רוכבי ואצני הבוקר לא הגיעו עדיין. יש לי שעה לבד, אני ובן שמן. ההרגשה משכרת.

5 דקות אחרי זה, הIPOD שלי מפסיק לשדר לאוזניות. בהתחלה אני שומע רק באוזן אחת, אחר כך בכלל לא. אני שונא את האייפוד הזה. מנסה להלחם בו קצת, ואז מוותר. הולך לרוץ בלי מוזיקה.  יש לי עוד שלוש וחצי שעות.. זה הולך להיות מענין.

התפקיד הפסיכולוגי בריצה מאוד מענין. אם אני יוצא לריצה של שעה וחצי, אחרי שעה ועשרים אני מתחיל להתעייף. אם אני יוצא לשעתיים וחצי, אחרי שעתיים, ואם לארבע, אחרי שלוש. ככה זה. בלי מוזיקה, מצאתי את עצמי מחכה לסוף אחרי 40 דקות, ויודע שיש לי עוד 3 שעות ו20 דקות להלחם עם עצמי ולנסות לשכנע "עוד קצת, עוד קצת". בסוף חשבתי לרוץ רק שעתיים ולסגור את זה, ואולי לרוץ עוד קצת בערב.. ובנתיים, להתרכז בריצה עצמה, השקט של בן שמן, בריצה לבד עם עצמי. לא לשקוע במחשבות על העתיד, רעיונות, תקוות וחלומות. לא לשקוע אלא לחיות את הרגע.

וזה עבד.

עברו עוד שלוש שעות עד שהתחיל להיות חם ורציתי שיגמר כבר. אבל רצתי את כל ה4 שעות (3:52 ליתר דיוק, אבל מי סופר), נהנתי מהדרך, ולמדתי משהו על ההנאה של הרגע, לחיות את העכשיו, להנות מהריצה. אחרי כל כך הרבה פוסטים על הנאה מריצה, מי חשב בכלל שיש לי עוד משהו חדש ללמוד על זה?

מסלול בבן שמן

את הריצה ניצלתי כדי לבדוק תזונה חדשה, את החטיף אנרגיה צ'אלנג' החדש. לאחרונה התחלתי לאכול בריצה, פשוט כי אין ברירה. אתם יכולים לקרא יותר בביקורת שלי בגיראפ, אבל בסופו של דבר השוקולד לא יושב לי טוב והווניל סבבה לגמרי.. הג'לים הרבה יותר מעניינים בגלל הגודל הקטן שלהם שמקל על העיכול, אבל אני אכתוב על זה ביקורת נפרדת בקרוב.