ליאור שיאון - מריץ את החיים

אתגר הפרה המתה

יום שבת בבוקר. מרגיש את הרגליים, הכתפיים. מרגיש את האיטיות כשאני עולה אל הבית, בקומה הרביעית, עלייה שאני בדרך כלל מדלג עליה. אבל יותר מכל אני מרגיש את האופוריה (כל הזכויות שמורות לאילן בקומונות סינגל ספיד).

כתבתי כבר בעבר על מרוצים מדהימים, מירוצים שהשאירו אותי בתדהמה וכמובן על רכיבות מטורפות, מדהימות. טובות. ובכל זאת, אחרי הכל, היה כאן משהו שונה. אולי הקבוצה המגובשת מאחורי שעות של רכיבה, אהבה לחיים האלה, ימים שלמים שמבלים יחד.. אולי העובדה שהאירוע הזה היה יותר .. שלנו .. ואולי זו פשוט היתה תחרות טובה

התחרות מתחילה מוקדם בבוקר. אני מתעורר אחרי שעתיים של שינה, 4 בבוקר, אירגונים אחרונים, ויוצא לדרך. אוסף את פיט (באיחור קל.. סליחה) בערך ב4:45 (כשאני כותב את זה אוטומטית היד שלי כותבת 16:45, ואז אני מבין – לא, זה לא ארבע אחה"צ..) ואנחנו בדרך. אני כל כך עייף שאני לא יכול לנהוג. פיט לוקח את ההגה ואני תופס עוד חצי שעה של שינה מתוקה..

מגיעים לחניון והכל עדיין חשוך. איתנו מגיעים החברה המארגנים, חברים, רוכבים, והשטח הולך ומתמלא. עוד פרצוף שמח, עוד מישהו שלא ראית הרבה זמן, או אף פעם, פגשת דיגיטלית בלבד או מעולם לא. כמה התחביב הזה גדל בשנתיים האחרונות, מקבוצה קטנה ומשוגעת לקהל הזה. מארגנים את השולחנות מהר, סוגרים פינות אחרונות (דפים, עטים והוראות אחרונות לפיטר, החולצות מגיעות עם זוהר שאסף אותן אתמול, ואני סוף סוף רואה על מה עבדתי בשבועיים האחרונים, שולחן חלוקת חולצות ותשלום – על החולצות והבשר, לא על התחרות, וכו'), ומנסים להגיע לזינוק ב6:30.

(תמונה של septA, הגלריה כאן)

בגדול הכל הולך מהר ומדויק. ככה זה שאתה עובד עם מקצוענים. כולם מתקתקים את התפקידים שלהם, וכולם כולם רוצים ורצים לעזור. אילן שיער שנאחר ברבע שעה. תזכירו לי בעתיד לסמוך על הערכות הזמנים שלו יותר..

ממהרים לתת חולצות קודם כל לאנשים שעזרו, לתת מוזיקה בפול ווליום עד שהדיג'י מגיע, לארגן את האופניים, מספרים.. אני אוהב את האופציה לחלק לאנשים מספרים לפי בחירתם, הקודם זוכה. כמובן שאין לי הרבה תחרות על המספר 27, אבל מה אנשים מבינים. אנחנו שומרים את המספרים המבוקשים 1-3 כפרסי זכייה, ומונעים ריבים מראש. הכל מאורגן, מוכנים ליציאה. תידרוך מהיר ומצחיק, בדיוק מה שצריך כדי להוריד לחצים לפני תחרות, מגלה לנו שוב את היעוד האמיתי של פורטו, ואנחנו יוצאים.

הסיבוב הראשון

יש איזו מחשבה בהתחלה, איזה שביב של תקווה, או איזו תהיה, על כמה מאחורי חנוך וניל נוכל להיות. האם נצליח לסיים את המסלול כשהם עוקפים אותנו בסיבוב שלם או פחות? אולי רק כמה דקות? מי יודע. כל הרכיבות עם חנוך הוא מופיע עם חיוך, מרחף לו מקדימה ולפעמים נעלם, אבל זו תחרות.. מה יהיה?

אין הרבה זמן לחשוב על זה, כי התחרות מתחילה ואנחנו מצליחים להשאר להם על הזנב.. בערך 5 שניות. הם פותחים מבערים (אני מקווה..) ועפים קדימה. לא נראה אותם עד סוף התחרות. לקראת סוף הסיבוב הרביעי קצת פחדתי לראות אותם שוב, מגיחים מאחור, אבל לשמחתי גם זה לא קרה.. נו טוב.

מתארגנת לה קבוצת חוד, בעיקר הרוכבים המוכרים של הקומונה עם כמה אורחים. וורן נותן כבוד, רמי קופץ קדימה ואחורה, מדבר, מקשקש, בודק. גם הוא בא לתת כבוד, ויוצא עם הרבה יותר ממה שהוא נכנס.. וגם הוא, איפהשהו בסיבוב השני, נותן גז ונעלם. זה טוב לדעת עוד כמה אנחנו עוד יכולים להתחזק..

דופק גבוה, קצב הרבה יותר מדי חזק בשביל תחרות כזו, אבל אני מרגיש מאוד בטוח בכושר שלי. השיפור שחל בשבועות האחרונים פשוט מטורף, ואני יודע שגם עם הכאב יבוא, וכשהכאב יבוא, אני יכול לו. אין לי בעיה. אילן כמובן חי על דופק גבוה וקצב חזק, אז אנחנו פשוט נותנים בראש ורצים קדימה. לדעתי הסיבוב הראשון הוא מה שנותן לנו את התחרות, ושאר הסיבובים אנחנו בערך כמו שאר המובילים.. רק עם כמה דקות יתרון.

הסיבוב הראשון לוקח 28 דקות (רשמי וגם לא רשמי), עם מהירות מקסימלית של 50 קמ"ש, דופק ממוצע של 165 ומקסימלי 184. להפתעתי יחסית זה הסיבוב הקל ביותר מבחינת סטטיסטיקות בתחרות עם 417 קלוריות לפי השעון שלי. כנראה שהתשלום מגיע אח"כ. אנחנו מגיעים שנייים אחרי חנוך וניל, ונשארים שם עד סוף התחרות.

הסיבוב השני

כאן התחרות מתחילה. עדיין לא קשה מדי, כוח רצון עדיין לא נכנס למשחק, אבל כבר לא פשוט וקל כמו בסיבוב הראשון. אני נכנס למוד תחרות ופשוט רוכב, שוקע, חולם. בראש מתנגנת לי המנגינה של Boy Sets Fire, של Rookie שהוא בפסקול של ROAM. השיר הזה מדבר על רכיבה, על טיולים, על חזרה הביתה ורכיבה עם חברים (לפחות בסרט). מה יותר מתאים מזה כרגע? אבל גם אצלי כרגע זה רק פסקול. אני חושב על הנאום שהייתי רוצה לתת בסוף, משהו קצר, כדי להעניק את פרס סינגל ספידר השנה. הנאום לא יוצא אל הפועל בסוף, בגלל כל מיני סיבות, אבל הוא ממלא לי שני סיבובים בכיף. ואני רוכב, וחולם, רוכב.. וחולם..

הסיבוב השני הוא האיטי ביותר שלנו. אני חושב שהעובדה שאני קצת רחוק מאילן, לא כל כך שם לב מה קורה, גורם לזה שאנחנו לא מריצים אחד את השני. בסיבוב השני אני דואג לתקן את זה. אנחנו מסיימים ב32 דקות (31:55 רשמי), מהירות מקסימלית של 50 קמ"ש שוב, דופק ממוצע 162 (נמוך יותר) אבל מקסימלי של 188, וסה"כ 480 קלוריות.

(תמונה של עדי מגרופי.. הגלריה המלאה כאן)

הסיבוב השלישי

המירוץ מתחיל. עזבו אתכם מסיבוב ראשון מהיר, שני חולמני. בשלישי המאבק מתחיל.. הרגליים כבר עייפות, הפסיכולוגיה מתחילה לפעול. בראש המנגינה עדיין מתנגנת, הנאום לא מוכן לגמרי,אבל הראש גם חוזר לתחרות. לא מהר מדי, לא חזר מדי, לא לאט מדי, לא להרדם. להשאר עם אילן, לדחוף אחד את השני. אפשר כבר לטוס בירידות, אפשר לתת בטכני בסינגל.

כשבחרנו את המסלול, לא ידענו אם להוסיף עוד סינגל אחד. מסלול של 8.5 ק"מ עם סינגל אחד בלבד, טוב ומענין ככל שיהיה, נראה לי קצת מדי. היו מספיק עליות, ולמרות שהגובה המצטבר לא היה גדול (230 מ' לסיבוב), הוא היה מאוד מרוכב בכמה עליות תלולות. בסינגל ספיד המשמעות היא קשה בסוף אחרי חיפושים ומחשבות ופחדים מסינגלים קשים ואנשים פצועים, הוחלט לא להוסיף עוד סינגל. בסיבוב השלישי אני שמח על זה. המסלול פשוט מושלם. כושר בהתחלה, טכני בסוף. שני סוגי האושר, מרוכזים כל אחד בצד שלו. בהתחלה אני מרוכז ברגליים, בהמשך בגוף. אני שם לב שמזג האויר די מחייך אלינו (הגרמין הראה 21 בממוצע), אבל עכשיו בסיבוב השלישי אני יותר רגוע. נעים פה, בעופר.. הכל נעים וטוב.

אנחנו מסיימים ב31:31 (וואו הזמנים הרשמיים מדוייקים! כל הכבוד לפיטר!) – חצי דקה מהר יותר מהסיבוב הקודם. המהירות המקסימלית נמוכה יותר, 48.5 קמ"ש, הדופק הממוצע זהה (162) אבל המקסימלי עדיין גדל (192).. 523 קלוריות, מבחינת אנרגיה הסיבוב הקשה ביותר. אנחנו מסיימים אותו ב1:31:55 מתחילת התחרות, ז"א שאם נספיק את הבא ב29 דקות או פחות נוכל להכנס לעוד סיבוב. אני לא ממש בטוח שאני רוצה, אבל אילן אומר שהוא ממש לא רוצה.. אז הסיכוי נעלם. חושב שצריך להתרכז בלא לאבד זמן לזוג שאחרנו, שמסיים את הסינגל בדיוק כשאנחנו יוצאים לעוד סיבוב. עכשיו אני רואה שהם צימצמו 2 דקות בסיבוב האחרון, אבל אנחנו עדיין שתיים לפניהם.. מסוכן.. מסוכן. אני שמח שלא ידעתי את הפרטים האלה תוך כדי. אני מאוד שמח שאילן לא ידע את זה, הוא היה משתגע.

הסיבוב הרביעי

אין לאן לברוח, אין יותר תירוצים. רכיבת קומונה? סיבוב במיר"ב? אני והחבר'ה? אין. זה מירוץ, זה קשה, ויש עוד סיבוב אחד. אני מתפקס, סוף סוף, על הרכיבה. לא דואג יותר שמישהו יפצע, לא חושב על האירגון, מוציא את הכל מהראש. בוא נרכב את זה חזק, בוא נסיים כמו גדולים. בוא נטוס את המסלול הזה כאילו אין מחר. בוא ונחיה את התחרות הזו. בוא להנות. (מדבר אל עצמי..)

וכמו שצריך, הסיבוב הזה חלומי. הראש באובר פרוססינג, הארות אישיות שמפילות אותי (או שהאנדרנלין מתחיל לבעוט והכל נראה נורא חכם או שעליתי כאן על משהו), המסלול נראה לי אפילו יותר כייפי מקודם. הדופק עולה, אבל לא ממש אכפת לי. מה שלא יקרה, אנחנו מסיימים את המירוץ בסיבוב הזה, ננוח אח"כ. אני אוהב את רוח הלחימה הזו, שכאילו איבדתי בשנים האחרונות. ראיתי אותה חוזרת מאז שהחלטתי ללכת על האיש ברזל השנה, ראיתי אותה מופיעה באימונים, בריצת הלילה של נייקי, וסתם בחיים. שלום, עולם, אני שוב כאן.

מהר יותר בירידה (מהירות מקסימלית של 52.2), הדופק הממוצע חוזר ל165, המקסימלי נרגע (182), וכך גם האנרגיה (517 קלוריות). הסיבוב הרביעי שלנו מהיר משני קודמיו (31 דקות, עוד חצי דקה מהיר יותר מהקודם), מרגיש קשה יותר, אבל מרגיש באותה הדרך, טוב יותר. שבועיים של הכנות, מחשבות, חישובים, דיבורים והתרגשות מגיעים אל קיצם, כמעט. המירוץ הלך טוב, הכל תיקתק, הכל מאורגן, גם הרכיבה האישית של אילן ושלי היתה טובה, רק לסיים ולראות שאף אחד לא נפצע ויהיה מושלם. אולי נצליח בכל זאת לתת עוד סיבוב?

אבל לא, אנחנו מסיימים ב2:02:55, ואסור להכנס לעוד סיבוב אחרי שעתיים. מקום שני רשמי (מקום ראשון הספיקו עוד סיבוב, והקדימו אותנו ב18 דקות בסיבוב הרביעי בערך, אבל לא עקפו אותנו בסיבוב שלם! מקום שלישי 4 דקות אחרינו). אילן ואני מאושרים. נראה לי שכולם מאושרים. זה אולי נשמע קצת טיפשי כשאני מנסה לכתוב על זה.. איך אפשר לתאר אנרגיות של אושר.. לא יודע בדיוק. אני מברר שאף אחד לא נפגע והולך לכיוון האוכל. מקבל בירה קרירה והמון ברכות..ועכשיו, עם הבירה ביד.. המירוץ מסתיים.

(מתוך האלבום של ארנון, הגלריה המלאה כאן)

סיום

שואל על המצב, בודק שוב ושוב שהכל בסדר, שלפיט יש בירה ולכולם יש חולצה. אילן מרגיש אותו הדבר, וסיימנו עוד מירו. מוצלח יחד, וזה ממש מירוץ שלנו. הרבה אנשים עזרו בדרך, פורטו למעשה אירגן כל כך הרבה (תודה!) שקשה לי להגיד שהמירוץ הזה הוא שלי יותר משלו, אבל באיזשהו מקום, אני מרגיש המירוץ הזה הוא שלנו.

סוף סוף תמונה של אילן ושלי יחד.. אייל וספרוקטי גם

תם ונשלם. אנשים אהבו את המסלול, אהבו את המירוץ. היו סמסים, היו ברכות, היה שירשור תודות ושרשור תודות מהחברה הגדולים של סלאלום חיפה. אני עוד מצפה לשרשור תודות רשמי מהפיראט.. זה יגיע, וסיכום של התוצאות, ותחרות התחפושות. אבל על זה מארגן התחרות צריך לכתוב. חפשו עידכונים באפיק ישראל (אפיק מארח את אתגר הפרה המתה) אם מענין אתכם.. אני קצת באסקטזה.. אני אסתכל על זה אח"כ..

עוד הערה

אייל שיחק אותה ברמות אחרות עם פרס שהוא הכין לתחרות. לא נראה לי אף אדם מחוץ לעולם שלנו היה יכול ליצור משהו כל כך נכון, יפה, מתאים, לאירוע. חשבתי בהתחלה שהוא רוצה להעניק את הפרס למקום הראשון, אבל אייל שיפר אפילו יותר עם הרצון להעניק את הפרס לסינגל ספיד של השנה. הרוכב שלנו. לא נראה לי שהיה ספק שזה מגיע לאילן, וגם אייל לא חשב פעמיים. אם יש מישהו שמייצג אותנו, שעושה יום וליל בשביל הקומונה, בשביל אנשים שלה, מדבר, מארגן, מסדר רכיבות, אופניים, חלקי חילוף, מסדר בעיות ותופר עליות, זה אילן. לא יכול להיות אחרת. אם היה אפשר לשפר את התחרות הזו בצורה כלשהי, אם היא לא הייתה מושלמת מספיק, אייל סידר את זה. אין.

(שוב תמונה של עדי, פיט שופט ושותה רק שתי בירות כל הבוקר!)

ואילן מקבל את הפרס, נראה לי התמונה השנייה אומרת את הכל:

סיכום שבוע 06.09.08 (שבוע חמישי) – מירוץ ראשון

השבוע המירוץ של נייקי בילבל את המערכות. יום ראשון, במקום להיות יום התאוששות, הפך להיות יום קשה מאוד וקצר מאוד. בכלל מירוצים באמצע עונת הכנות הם עניין מסובך – נחים לקראת המירוץ, עייפים אחרי, למעשה כמעט מאבדים שבוע. גם השבוע הנוכחי, לקראת אתגר הפרה המתה והקוסטאל לא יהיה קל, אבל אחריהם יש לי שלושה שבועות עד התחרויות הבאות..

השבוע:

ספורט	אימונים	ק"מ	זמן	מאמץ (קלוריות)
ריצה	5 (3)	62 (27)	5:30 (2:25)	4807 (2028)
אופניים	4 (4)	50 (54)	5:05 (4:30)	3557 (2486)
שחייה	0 (0)	0 (0)	0 (0)	לא ידוע
סה"כ	9 (7)	112 (81)	10:30 (7)	8364 (4514)

אין ספק שרכבתי פחות מאשר בשבוע התאוששות, וזה לא כל כך טוב. ברמת המאמץ כמעט חזרתי לשבוע לפני, וזה גם בסדר, הבעיה שהשבוע אני משער שאני אשאר באותה סביבה ולא יותר, בגלל המירוצים בסופ"ש.

מה השבוע?

ריצה: ריצה רגועה ושתיים ארוכות של 20 ק"מ. הארוכה לקראת המרצון הירוק לא תהיה השבוע, אני רק מקווה שאני אשרוד את הקוסטל – אמנם רק 24 ק"מ אבל בשטח קשה (חול ים בחלקו) – ויום אחרי אתגר הפרה. יהיה שמייח.

אופניים: יום אחד של התאוששות עם אופני הכביש בנוסף.

שחייה: חייב לחזור לשחייה השבוע, לפחות קצת.

מרוץ לילה של נייקי – וואו אחד גדול

קשה לי לתאר את כל החוויות סביב המירוץ של נייקי אתמול בערב – יש כל כך הרבה סיפורים קטנים, שונים, מאיזורים וזמנים אחרים של האירוע המדהים הזה. הייתי רוצה להתחיל מהסוף, מהשיא, אבל אולי בכל זאת שווה להתחיל כרגיל, מן ההתחלה.

השנה חלק מהאירגון המופתי של המירוץ כלל חלוקת חולצות ריצה של נייקי עם מספר אישי מיוחד לכל רץ, משהו קטן שעושה הרבה הבדל – להיות עם חולצה מיוחדת בתוך אירוע כזה גדול (10,000 אצנים בישראל!, 26 ערים בעולם..) – אבל עם ערך מוסף נוסף – ההתרגשות שבהגעה למירוץ.

אני יורד מהבית בזמן, רבע שעה לפני השעה שביקשו להגיע. ברור לי שזה יהיה מוקדם מדי אבל אני רוצה לתפוס קצת אוירה, התרגשות ואנשים. הדרך מהבית לכיכר רבין די קצרה, אבל משהו מדהים קורה בדרך – מכל רחוב, בכל פינה, מצטרפים עוד ועוד אנשים לובשי אדום אל הזרם, כמו מליון נחלים קטנים לתוך נהר גדול שנשפך אל הכיכר – כל אחד מגיע ממקום שונה, מצויד בעזרי ריצה שונים, עם מטרות שונות, עם חיים אחרים – אבל כולם הולכים לרוץ יחד, כולם מתאספים למטרה אחת היום בערב – ואותי זה פשוט מרגש. גם התגובות ברחוב לא מאחרות להגיע, ולהפתעתי הן ברובן חיוביות. "כמה אצנים יש אצלנו בשכונה", "איך תל אביב השתנתנה, איזה כיף שיש אירועים כאלה" וכדומה. תל אביב באמת השתנתה בקטע הזה. אני שמח לגור כאן.

בנקודת הזינוק יש הפנינג אחד כדול ומאורגן היטב. קצת מוזיקה, קצת דיבורים, הרבה אנשים. המון אנשים. מתיחות, קפיצות, חיוכים. יש שעה לשרוף וזמן לחשוב על המירוץ. בהתחלה אני מנסה להרגע לקראת הזינוק, להוריד דופק, אבל אח"כ אני מחליט פשוט לנסות להנות מכל הקטע. בשביל זה באתי, לא?

הזינוק עצמו מחולק לשלושה מקצים – מקצוענים (35 דקות ומטה, לפי תוצאות עבר), מהירים יחסית (עד 55 דקות) ומעלה. נראה לי שב10,000 איש אפשר היה לחלק טיפה יותר (במירוץ 8 ק"מ במנהטן לפני כמה חודשים בערך 1000 איש היו מחולקים ל6-7 מקצים) אבל זה לא נורא. אנשים שומרים על המקום שלהם, לא דוחפים יותר מדי, לא נדבקים יותר מדי.. אבל חם.. חם ולח. אצנים הם עם טוב.

ראש העיר מדבר (קצר ולענין!), מנכ"ל נייקי ישראל מדבר (קצר, לענין ומרגש! כולל "תגידו שלום לאנשים סביבכם..") יש הופעת מתופפים שמקפיצה עוד קצת את הדופק ונותנת את הפוש האחרון (כולל מישהו על טרפז או משהו כזה שנראה כאילו הוא מנסה לברוח או לצאת מהתסבוכת שהוא נכנס אליה יותר מאשר רוקד), ופתאום לפני שאני מבין – אנחנו מזנקים.

לא הייתי אף פעם בזינוק כזה גדול. אני אמנם כמעט בראש הקבוצה (יחסית) – אבל זינוק של 10 אלף איש הוא זינוק מרשים. המוני אנשים סביבי, הדופק גבוה והנשימה קשה. מתברר שקושי הנשימה של התרגשות תחילת המירוץ בריצה קשה יותר ממה שאני מכיר מהאופניים, אבל אני נכנס לקצב די מהר, רץ ומדלג בין אנשים כדי להגיע קדימה. יושב על דופק 170, או קצת יותר, פחות מ4 דקות לק"מ, מרגיש טוב.

די מהר אני כבר בתוך הריצה, עדיין מרגיש טוב, אבל הדופק ממשיך לעלות ולעלות ואני לא מצליח להרגע ולהוריד אותו. ב175 לקראת ה180 אני מנסה להרגע. 40 דקות אני יכול לסבול עם דופק כזה, אבל זה יהיה קשה, במיוחד בחום ובלחות האלה, ועוד עם חולצה (בקייץ אני רץ בלי חולצה). עוזר לרוץ עם עוד אנשים מהירים סביבי, אני נזכר בימי החמישי שלי, ומתעודד. מרגיש מוכן. חושב על הכאב שהולך להגיע אבל מסיט את המחשבות משם. זה יגיע, לא צריך להקדים.

הדופק ממשיך ועולה, ואני כבר ב185. כאן אני מצליח להתאפס, איפושהו בק"מ הרביעי, ולהשאר בערך ב185-188. אני שומע קבוצה מגיעה מאחורי בקצב טוב, והפייסר של ה40 דקות מגיע עם עוד עשרה אנשים. הבחור חזק מאוד וגם הוא מתאמץ, אבל הקצב הקבוע שהוא רץ מאוד עוזר ואני נדבק לקבוצה הזו. הדופק נשאר על 188 ומעלה מכאן בערך עד סוף המירוץ, והנה, כבר לא צריך לדמיין – הכאב כבר כאן. כמה אני שמח על ימי חמישי של כאב, ואני מרגיש בסדר גמור עם הקושי. כואב, רע, אבל אני מכיר את הכאב והרוע הזה.

איפושהו לקראת הקילומר השישי הפייסר והקבוצה שלו עוזבים אותי וממשיכים קדימה, ואני כבר לא מצליח להצמד. אני מוצא לי מישהו שרץ די קבוע בסביבות ה4:10, ונשאר איתו, מרגיש כאילו שאני נח. אחרי התאוששות של קילומטר אני מנסה אפילו קצת לדבר איתו אבל הוא מאוד מרוכז, ואני די עייף אז אני לא מתעקש. עוד שלושה קילומטר.

בכלל הקילומטרים האחרונים (או יותר נכון, 7-9.5) עוברים לי מטר אחרי מטר. אני בריכוז מלא, לרוץ נכון, לנשום נכון, קצב מקסימלי שאני עדיין יכול להחזיק ב10 דקות הקרובות. לנשום. דופק. קצב. צעדים. לנשום. אני מוצא את הפייסר הבא שלי, מגביר מהירות קצת, עד שהוא מתעייף ואני עובר לבא בתור. לאט לאט מתקדם. סימון ה7 ק"מ עובר, ואז 8, ופתאום זה 9 ואני כבר רואה ושומע את הסוף. חשבתי שב9 אני אתחיל ספרינט אבל זה מוקדם מדי, אני מגביר עוד קצת אבל משאיר רזרבה, מוצא את הפייסר האחרון ורץ לידו, מחליפים מבט וברור לי שזה מישהו שילחם איתי עד הרגע האחרון. מושלם.

9.5 ק"מ ויריית הפתיחה נשמעת לי בראש. אני מסתכל על השותף החדש, החבר הטוב החדש שלי, ואנחנו על אותו הגל. "ספרינט עד הסוף?" אני שואל. "ספרינט" הוא עונה, וסף הכאב מקבל מדרגה חדשה. דופק של 190 נשאר מאחור, אני כבר לא סופר מטר אחרי מטר כי אין לי תחושה של זמן ומרחק, רק כאב ומטרה, ובאיזשהו שלב גם הכאב קצת נעלם. נראה לי שיש עומס יתר במערכת, אבל עוד דקה זה נגמר אז אני מתעלם.

קשה לי, ואני מרגיש שאפילו ה500 מטרים האחרונים היו רחוקים מדי בשביל ספרינט, לרגע אני מאט והחבר החדש שלי מתחיל לעקוף, אבל אז גם הוא מאט, ואני קיבלתי את כל המנוחה שהייתי צריך, את כל הדחיפה שהייתי צריך. אני מגביר, אפילו שאני לא חושב שזה אפשרי, נושם מהר יותר, מרים יותר את הרגליים, ופשוט נותן את הכל. אני עוצר בקו הסיום או על הריצפה.

(דופק באדום, מהירות בסגול):

האמת? לא יודע איך זה נראה אבל זה הרגיש כמו הספרינט של החיים. לפי הגרמין הגעתי ל24.4 קמ"ש, שזה די מהר, ואני פשוט עף בין אנשים, 50 מטר לסיום. מצליח להעיף מבט בדופק ורואה 199… ואז מסיים. סיימתי, ולא אכפת לי מה ומי ואיך, אני מרגיש שניצחתי, והרבה הרבה בחילה.

החגיגה וההפנינג אחרי המירוץ נהדרים, ההרגשה שלי נהדרת. האימונים עבדו טוב, הקצב היה מעולה, הייתי מוכן, והכי חשוב – נלחמתי. כמו בימים הטובים, כמו פעם, נלחמתי. אין מאושר ממני.

סיכום קל: סיימתי מקום 76 (56 בקטגוריה גברים כללי) ב40:36.55.

הספליטים שלי:

2.5 ק"מ: 07:38.70

5.5 ק"מ: 22:51.40

9.5 ק"מ: 38:51.55

עכשיו אני רק מחכה לתמונות..

סיכום שבוע 30.08.08 (שבוע רביעי) – שבוע מנוחה – לא מקצועי

השבוע היה אמור להיות שבוע המנוחה הראשון שלי, אבל בסופו של דבר לא יצא לי לנוח מספיק. חלק מהקושי בתוכנית אימון רצינית הוא לדעת מתי ואיך לנוח, והשבוע נסחפתי קצת יותר מדי פעמים לרכיבות לא קלות במיוחד, כמו הרכיבה 1:36:37 שעות של רכיבה ביום שלישי בבן שמן, שהיא הרכיבה הקבועה שלנו ביום שלישי, אך עקב אירוח של אילן הפכה להיות טיפה יותר קצבית (לא הרבה, אבל בטח לא מנוחה) מהרגיל – אמנם דופק ממוצע נמוך (140) אבל היו כמה ביקורים ב190.

ביום חמישי רכבנו בחרובית, והיה חם (27 מעלות ב6:30 בבוקר!), אופיר הוביל בקצב טוב, ואני מנצל את הזידמנות כדי להעלות את המפה של הסינגל הכל כך מדהים שם – כמעט שעה ורבע של סינגל אחד ארוך.. איפה עוד יש לנו משהו כזה בישראל?

https://web.archive.org/web/20080930223250if_/http://maps.google.com/maps?q=http:%2F%2Ftrail.motionbased.com%2Ftrail%2Fkml%2Fepisode.kml%3FepisodePkValues%3D6635789&ie=UTF8&t=h&ll=31.726006,34.857468&spn=0.027127,0.014355&output=embed&s=AARTsJoA2ATiexMbz6xrBrCibn0q8fcZZA
View Larger Map

השבוע:

ספורט	אימונים	ק"מ	זמן	מאמץ (קלוריות)
ריצה	3 (6)	27 (83)	2.5 שעות (7.4)	2028 (6000)
אופניים	4 (3)	54 (53)	4.30 (3:39 נטו) (5 שעות (4.23 נטו)	2486 (3112)
שחייה	0 (1)	0 (1)	0 (20 דקות)	לא ידוע
סה"כ	7 (10)	81 (137)	7 (12.5)	4514 (9112)

הס"כ של הטבלה נראה בסדר, אבל היא קצת משקרת – הורדתי הרבה בריצה ובשחייה, אבל לא באופניים ובעיקר לא בעומס באופניים. בשבוע מנוחה הבא אני אצטרך להתאפק יותר.

מה מגיע החודש?

אימונים: החודש אני משאיר את הריצה כמו שהיא, תוך כדי מתן תשומת לב לאימון אחד ארוך אחרון לפני המרתון הירוק בחודש הבא. אני מתחיל להכניס רכיבות כביש לתמונה, אי אפשר לדחות את זה יותר, וכמובן – עוד חצי ק"מ לשחייה.

תחרויות: שלוש תחרויות מעניינות החודש: מחר ריצת לילה של נייקי (10 ק"מ). ב12.09 אתגר הפרה המתה (Dead Cow Challenge) שאני אתן עליו פרטים ברגע שיהיו עוד, ויום אחרי הcoastal – 24 ק"מ של ריצה אתגרית בים.. יהיה שמייח.

מה השבוע?

ריצה: לילה לבן מחר בפול ספיד, ושאר הריצות רגילות. אם השבוע לא יהיה קשה מדי ייתכן שהריצה הארוכה תהיה בסופ"ש.

אופניים: מכניס אופני כביש – ימי ראשון כתוספת התאוששות.

שחייה: שלוש פעמים של קילומטר וחצי.. אני מקווה כבר לחזור לשחייה של שלוש פעמים אחרי הפישולים בשבועות האחרונים.

סיכום שבוע 23.08.08 (שבוע שלישי) – כשלון טכנולוגי..

השבוע היה בסימן כשלון טכנולוגי. שלוש ריצות הלכו לי עקב בעיות בשעון, אח"כ האייפוד נדפק, וכשזה איכשהו חזר לעבוד, האוזניות הלכו. הסטטיסטיקות השבוע לא יוצאות כל כך טוב, וחבל כי עשיתי כמה ניסויים שרציתי לדעת כיצב הם משפיעים על האימון. בעיקר שיניתי את הדופק של שתי הריצות השבועיות (למקסימום של 150), ושיניתי את יום חמישי של כאב לאינטרוולים קצרים יותר במקום אחד ארוך.

התוצאה של הניסוי הראשון היתה שעד יום רביעי הרגשתי הרבה יותר טוב. הרגליים לא כאבו ולא הייתי עייף במיוחד. יום חמישי משנה את זה בכל מקרה, מה שגם היה מקרה של שתיה מרובה מאוד ביום חמישי אז ברור שסוף השבוע כאב. אבל מהבחינה הזו הניסוי הצליח.

השבוע אני מוסיף לטבלה בסוגריים מה היו המספרים שבוע שעבר.

אז השבוע:

ספורט	אימונים	ק"מ	זמן	מאמץ (קלוריות)
ריצה	6 (5)	83 (77.5)	7.4 שעות (7)	6000 בקירוב (5739)
אופניים	3 (3)	53 (55)	5 שעות (4.23 נטו) (אותו דבר)	3112 (3277)
שחייה	1 (1)	1 (1)	20 דקות (20)	לא ידוע
סה"כ	10 (9)	137 (133.5)	12.5 (12)שעות	9112 (9016)

המשמעות מעניינת: בדופק נמוך יותר, בסה"כ התאמנתי קצת יותר זמן, קצת יותר מרחק וקצת יותר קלוריות – ז"א הדופק הנמוך לא ממש פגע במאמץ, אבל לפחות עד יום רביעי הרגשתי טוב יותר. אני ממשיך את הניסוי עד הודעה חדשה.

שבוע הבא הוא השבוע האחרון בחודש, והוא שבוע שהעומס יורד בו.

תכנון לשבוע הבא:

ריצה: לרוץ בדופק נמוך יותר בריצות השבועיות. חצאי מרחקים. ז"א ריצות של 10-12 ק"מ. אין יום חמישי של כאב השבוע.

אופניים: אותו דבר, אין שינוי, מה שיוצא

שחייה: אנסה לחזור לשלוש פעמים

מרחבי הכינרת..

יום כייף IBMי הביא אותי עם האופניים ליומיים של מנוחה מול האגם הנעלם שלנו. אין כמו סיבוב XC טוב כדי לנוח ולהתחיל את השבוע בקלות, ביום שלישי. VOLO הסכים במהרה לקחת אותי לסיבוב הבייתי שלו – ויקום מי שיגיד שהWEB 2.0 הזה לא עושה פלאות..

המרחבים פשוט אין סופיים. מסלולי XC כמעט מושלמים, הכמעט מגיע בגלל שאין סינגלים, והאדמה די טרשית בחלק מהמקומות, אבל בקטנה. שדות צהובים מכל עבר (מענין איך זה בחורף..), הרים ברקע, בקר מסתובב בכל מקום, ושקט, שקט מאוד.

יצאנו מעין דור (תמונת לווין), דרך גיבעת המורה (בלי לעלות למעלה, לצערי.. כי VOLO מספר לי על עלייה מסתורית שרק אייל המלך הצליח לעלות..), לכיוון מצפה ששכחתי את שמו, שם קיבלתי שיעור מולדת קצר והרבה מנוחה לנפש.. נוף שפשוט מבקש ממך להשאר רק עוד קצת.. עוד קצת..

סה"כ רכבנו 50 ק"מ ב3:21:10 שעות (נטו 3:02:43 שעות, או 90.8%, רכיבת XC קלאסית).. כדי להוכיח את מוטיב האפיק, רכבנו 1:23:57 בעליה (41.7%) ו-59:46 דקות (29.7%) במישור (!)..

וככה זה נראה ללוינים של גוגל:

https://web.archive.org/web/20080604091926if_/http://maps.google.com/maps?q=http:%2F%2Ftrail.motionbased.com%2Ftrail%2Fkml%2Fepisode.kml%3FepisodePkValues%3D5845100&ie=UTF8&t=h&ll=32.624674,35.44939&spn=0.063073,0.144772&output=embed&s=AARTsJp0E1SXD75cr-y6zHLJX3XVVaxWsQ
View Larger Map

מהיר ועצבני, אבל קצת פחות מהיר, וקצת פחות עצבני..

מהיר ועצבני – רכיבות שבת בבוקק כשממהרים לחזור הביתה, נותנים שעתיים בכל הכוח ומקפלים. לרוב הרבה יותר מדי מוקדם (כהגדרה), הרבה פחות מדי חימום (כהגדרה), אבל הרבה הרבה יותר ממצה.

היום משהו ברמת המהיר והעצבני לא ממש התחבר, לפחות לי. בקושי קמתי בבוקר (נו, בכל זאת 5 בבוקר), בגלל שאחרתי לא עצרתי לקפה (!) בארומה, וכמעט נרדמתי על הכביש. אקסטרים. גם ההתחלה שלי הייתה איטית, מה שגרם לאיחור קל של 15 דקות ב"זינוק", ולחץ מתון לתת בראש ברכיבה..

אילן, יואב, פורטוגלי, אסי הקלאסי (שהביא אותה בגירית עם איזה תירוץ על מעבר דירה או משהו כזה) ואיתי – רכיבה רעה לא יכולה לצאת משילוב כזה.. התחלנו בסיבוב היער הקסום, ירדנו בשביל ישראל על לעליה הרצחנית,

ירידה דרך הסינגל השילגי משהו (תמיד מזכיר לי סקי)..

והלאה דרך כרם מהר"ל לאפי ליידי.. עלייה דרך הקמיקשה הקלה, הלוך חזור על הגוזמת. והלאה הביתה.. דרך המסלול חזרה שהופך להיות קלאסי לסיום: האנדרטה ועלייה חזרה דרך היער הקסום. חלום.

בניגוד לציפיות משהו מאוד זורם באדמה היום. חשבתי שתהיה דרדרת מטורפת, אבל הכל פשוט קל יותר. חוץ מהחום, שמספר לנו שהקייץ כבר כאן, ואי כברו מזיע עם היציאה, ב7:00..

סה"כ רכבנו 2:10:24 שעות, אבל מתוכן נטו 1:38:33 (75%). עצבני זה לא היה. עליות 45:22 דקות (35%), וירידות 35 דקות (27%), מה שאומר שרכבנו קצת יותר לאט בירידות.. או הרבה יותר מהר בעליות..

אבל הרופק בממוצע 139, מספר כנראה שפשוט רכבנו לאט.. וחוץ מכמה קפיצות קטנות לדופק גבוה, בעיקר בטיפוס לקמקיזה, היה די רגוע. בשבילי זה היה בדיוק בסדר.. אני משתדל לתת את השבוע האחרון בכל חודש ברגוע, כדי לתת איזו סימול של סייקלים לרכיבות שלי.. ובכלל, הריצות הורגות אותי..

ולמי שרוצה קצת מפות וGPS:

https://web.archive.org/web/20080604091926if_/http://maps.google.com/maps?q=http:%2F%2Ftrail.motionbased.com%2Ftrail%2Fkml%2Fepisode.kml%3FepisodePkValues%3D5801570&ie=UTF8&t=h&ll=32.647652,34.976078&spn=0.031223,0.032373&output=embed&s=AARTsJr8RAttBvDi-Eg1thJ80-zdsWhjiw
View Larger Map

מענית על הבוקר – כי חמישי זה השבת החדש

6:30 בארומה, 6:50 בחנייה, 7:00 מקליקים. נראה לי שזו דרך לא רעה להתחיל בוקר יום חמישי, מהיר ועצבני לקראת היום האחרון בשבוע.

בניגוד לגלגלץ, אני מעדיף לחשוב על יום חמישי כיום האחרון בשבוע, ולא כ"כמעט סופ"ש". יש לזה צליל יפה יותר, לדעתי. משחרר יותר.

לאייל עינבר זו הייתה הפעם הראשונה במענית, לפיטר כבר לא. שניהם חיכו כבר לרגע שנגיע לשרשרת ולסינגלים המוכרים, ולא הראוום התלהבות מהסינגל הארוך בצד השני של כביש 6, אחד הסינגלים היותר ארוכים וזורמים שאני מכיר.. טוב.. על טעם ועל ריח.. על גבעת הזאבים ויתרנו, ומיהרנו חזרה לצד הנכון של מענית.

את רוב הזמן בילינו בעליות.. מתאים לאייל ופיטר, מהירים יותר בירידות:

לא הרבה זמן, וכבר היינו אחרי. 1:36:59 סה"כ, שמתוכם 1:21:35 ברכיבה (84%, רכיבה רגועה קלאסית). דופק ממוצע שמתאים גם הוא לרכיבה קלאסית של יום חמישי – לא קשה מדי אבל לא באנו לנוח.. 135 ברוב הזמן, בלי להשתולל:

סה"כ דרך מעולה להתחיל ימי חמישי. עם אילן אני עובד קשה יותר, ומהר יותר, אבל בימים אלה, עם הקשיים של הריצה, זה טוב לרכוב קצת יותר טכני ורגו לפעמים..

המון רוח

ביום שישי חם, כשהקייץ מגיע ואנחנו אחרי כל התחרויות הגדולות של תחילת השנה, אנשים נורמאליים צריכים לרכוב קצת טכני. מתאים יותר לרכיבות קצרות של שעתיים שלוש, לפני החום החזק במיוחד (כי ביננו, כבר ב7:00 חם מדי..).. אבל לאלו מאיתנו שיש כאבים ולא יכולים לרכוב טכני יותר מדי.. אין הרבה ברירה.

את הטיפוס בנטף כבר עשיתי פעם אחת, לפני שנים, בעולם אחר.. יחד עם פיטר ואילן כשחיפשנו את 21K. לא מצאנו, ואני זוכר את העלייה כמשהו ארוך, מתיש ומשעמם. היום, עם הסינגל ספיד, זה לא היה כל כך קשה, זה היה יפה, ובח לא מתיש. איזה שינוי שעבר על סגנון הרכיבה שלי בשנים שעברו..

גילעד הוביל את אילן ואותי היום ברכיבת סינגל ספיד למעלה, למעלה, וירידה זריזה בסינגל הטכני משהו של הר רוח. בדרך עוד פגשנו את סער מוביל את חבורת הגיריות שהתחילו קצת לפנינו.

הקצב לא היה גבוה היום, ממוצע של 13 קמ"ש בלי עצירות (8.3 ברוטו). סה"כ טיפסנו 54:12 דקות (31%) מהרכיבה, וירדנו 33:47 (20%). העליה לא קלה באורך ולא בשיפוע, אבל הירידה הטכנית בסינגל מפצה משהו, ואני חושב תוך כדי שאולי יש כאן אלטרנטיבה מעניינת לכיסלון. אולי שניים שלושה סיבובים כאן יהיו הרבה הרבה יותר מעניינים.. הבעיה היחידה לדעתי היא הירידה בשביל האש אחרי העליה להר רוח, ירידה שפשוט הורגת את האופניים..

סיבוב אחד של כיסלון הוא בערך 44 דקות עליה ו-27 דקות ירידה, במהירות ממוצעת של 18 קמ"ש. אמנם זה באימון, וביחס הילוכים של 32X16 (היום הייתי 32X18), אבל בגדול אני מאמין שבאמת הר רוח רצחני יותר.. הגרמין מראה שבכיסלון עלינו בערך 600מ', והיום קצת יותר, בערך 860.

לצערי מכיסלון אין לי נתוני דופק, היום היה רגוע למדי (מתקשר לדיון עבודת בסיס עם סינגל ספיד):

45 דקות בדופק קל מאוד, 39 בדופק רגיל, 34 דקות בדופק גבוה יחסית, וכלל לא הגעתי לדפקים הגבוהים בסקאלה:

סה"כ רכבנו 2:42:52 שעות, מתוכן נטו של 1:43:56 (63.8%) למרחק של 22.57 ק"מ, והמסלול הנהדר הזה נראה ככה:

https://web.archive.org/web/20080604091926if_/http://maps.google.com/maps?q=http:%2F%2Ftrail.motionbased.com%2Ftrail%2Fkml%2Fepisode.kml%3FepisodePkValues%3D5794576&ie=UTF8&t=h&ll=31.833516,35.066847&spn=0.035626,0.076491&output=embed&s=AARTsJqltA5Xz_4HqcfRZCfSYmbZFyzn_g
View Larger Map

גבול ה30 ק"מ

יש משהו מיוחד בריצה של 30 ק"מ, קשה לי לשים את היד על זה. היא לא ארוכה יותר מאימון אופניים, היא גם לא ריצה קשה יותר מאימון אינטרוולים, אבל משהו בשקט, בקצב הקבוע, ברגיעה שאתה חייב להגיע אליה כדי להשלים 30 ק"מ, וכן – גם המספר העגול הזה – פשוט עושה לי טוב.

הריצה שלי קצת סובבת סביב עצמה, בנסיון למצא מסלול מענין מספיק בתל אביב. אני רץ לירקון, נכנס לראש ציפור, 3 סיבובים כולל עליה של הגבעה פעמיים בכל סיבוב, מה שהופך סיבוב של 1.9 ק"מ לסיבוב של 2.4 ק"מ, ווחשוב מכך – לסיבוב מענין יותר לראש ולרגליים.

כאן מגיע רגע של שבירה – ואני שמח לדעת שבכל הריצה הזו יש לי רק שניים כאלה. אני חושב על הרגע הזה הרבה, תוך כדי, מנתח אותו, שובר אותו לחתיכות, ומבין שהרבה מהאימון הוא לא ברגליים, לא בריאות, אלא בראש – אימון התגברות על רגעי שבירה. זה מוצא חן בעיני, אם זה האימון – איך אני יכול להשבר?

ממשיך לפארק עצמו, לראות קצת אנשים ולרוץ במישור, עוד 30 דקות לערך, וחוזר לעוד 3 סיבובים בראש ציפור. עכשיו אני כבר עייף יותר, ומתרגל ריצת היתאוששות תוך כדי, שינוי קצבים, שינוי מהירות, שינוי גודל צעד, וכמעט ללא האטה אני מקבל קצת כוח. עוד קצת ואני מסיים.

מגיע אל הפנייה הביתה, רואה שחסרים לי 2 ק"מ ל30. לא תכננתי לעשות 30, אלא רק יותר מ25, אז עקרונית אני כבר יכול לחזור.. אבל.. זה כל כך קרוב כבר, ויש משהו כזה מתוק ב30 ק"מ.. אני מחליט לרוץ עוד 2 ק"מ ולסגור ענין.

בניגוד לאופניים, בריצה אני 19.2% מהזמן בעליה, ו22.7% מהזמן בירידה. זה פשוט קשה יותר לרדת, אבל אני חושב שזו טכניקה שאני אצטרך לעבוד עליה.