קטגוריה: תחרויות

4 בבוקר, מתעורר בבית. כולי אנרגיה והתרגשות. השעון מכוון ל4:20 אבל אני כבר על הרגליים. בפעם הבאה שאני אחזור לכאן זה יהיה עוד 32 שעות.

הכל מוכן כמובן. רשימת הציוד לאתגר הוכנה מראש, ומולאה לפי כל הפרטים. אני רק צריך לקום ולצאת. מכיוון שאני עובר דרך זהר לקחת את האופניים שלו אני יוצא קצת מוקדם, אבל לא הרבה יותר, משום שזהר גר 10 דקות ממקום האירוע – דבר שיתברר כיעיל במיוחד גם בהמשך. ארוחת בוקר (ראשונה) של שני טוסטים עם דבש, הארוחה החביבה עלי לפני תחרויות כבר שנים, ואני בחוץ. קפה בארומה ויתקין, כמובן, כי חייבים.

6:15 אני כבר במקום, פוגש את נמרוד שבדיוק מגיע להתחיל לארגן את הדברים. כן, התדרוך נקבע ל8:00 אבל ראובן הורה לכל הקבוצה להיות כאן ב6:30 כיאה לקבוצה רצינית. קרן מגיעה קצת אחרי, ואני מתחיל לארגן בזריזות את הדברים. אנחנו אמורים לסחוב את כל הציוד פרט לציוד האופניים עלינו תמיד (רוכבים עם נעלי הריצה מחוברות לתיק אם יש נעלי רכיבה), אז יש לחשוב ולתכנן די הרבה בסידור התיק: מה יוצא מתי, קלות ההוצאה, הגנה מהמיים וכו. כשאני מוציא את ציוד הריצה מהאוטו אני מגלה פרט מענין: הבאתי את נעל ימין של הקסקדיה שלי, אבל את נעל שמאל של הסולומון – לא יודע איך בדיוק הצלחתי. אני חושב שיהיה אפשרי לרוץ ככה, אבל עדיף שלא. שיחה זריזה לזהר שבדיוק חוזר מריצה ומתברר שהוא נועל אותה מידה כמו שלי, וגם לו יש קסקדיה 4. הוא מוכן בטוב ליבו להלוות לי אותה – ושוב יש לי זוג שלם.. זהר גר כאמור שתי דקות מהמקום ואני קופץ אליו. מזל. לשמחתי שום דבר אחר לא היה חסר בהמשך הדרך.

אני מגלה שלאופניים של זהר אי אפשר לחבר את תיק הרכיבה שלי, וקצת מתבאס. יש לי שם ציוד לתיקון אופניים שלא בא לי לסחוב עלי כל הזמן, פנימית 29" חלופית ועוד כמה שטויות. אסף וראובן מגיעים, ואני רואה שלאסף אין תיק אוכף. שואל אותו אם אכפת לו להרכיב את שלי, אבל הוא מסרב. הוא השקיע 1400 ש"ח כדי להוריד 140 גרם מהאופניים ולא רוצה שהתיק יפריע לו "בזרימה". נו שווין. רוכבי כביש ותסביך המשקל שלהם. בסוף אני מאלתר משהו ומצליח לחבר את התיק, ואח"כ עוד לוקח מנמרוד אזיקון ומחבר אותו טוב יותר. זה עובד.

האירגון מתחיל וההתרגשות גוברת. לוקח מראובן קצת ציוד כדי שהמשקל שלו לא יהיה רצחני (הוא בא עם תיק של 10 קילו, לא ברור בכלל עם מה.. התיק שלי שוקל בערך 5 קילו, מתוכם 3 ליטר מיים), אבל לא הוא ולא קרן (שבאה עם תיק שלא הייתי סוחב למכולת.. כולל ציוד חובה למירוץ 24 שעות כמו בושם, דאודורנט, ושאר ציוד השרדות) מסכימים שאני אקח מהם הרבה דברים. נראה לי שזו טעות, משחקי כבוד וגאווה שכולנו מכירים וכולנו עושים,  אבל הם לא תמיד יעילים בחיים והרבה פחות לפני מירוץ של 24 שעות. מצד שני, יש לנו קצת ריצה, קייאקים ועוד לג של ריצה אחר כך, ואני מקווה שאחרי הסבב הזה שניהם יתאפסו. התיק מוכן, הגוף מרוח היטב בכל מה שצריך כדי שלא תהיה שפשפת באף מקום, אנחנו מקבלים אפוד זוהר עם לוגואים של הספונסרים, והולכים לתדרוך.

מילה על הספונסרים באירוע. פיוניר השקעות, קולומביה וכמובן עז הרים עצמם – שהתגייסו וגייסו חברים, משפחה ושכנים למשימה. אני מבין את הסכנה בספינסור, לתת הרבה כסף לאירוע שיצליח פחות, או יותר, האם הוא יגיע ויגע באנשים הנכונים למותג, האם השם והמותג ירוויחו וכדומה. ספינסור, במיוחד של אירועים קטנים (לא חוכמה לספנסר את ריצת הלילה של תל אביב, לדוגמא) תמיד צריך להיות מוערך, לדעתי. אבל לספנסר אירוע כזה, פיילוט של 24 משתתפים בלבד, אירוע אתגרי שפונה לקהילה מאוד מסויימת, מגיע לחברות האלה כבוד גדול במיוחד, ותודה. אז הנה. וגם קיבלתי כובע של קולומביה.

אם כבר מדברים על הקבוצות שהגיעו, אז קצת הסבר. במירוץ אתגרי חובה להגיע בקבוצות של ארבעה, אבל זה לא מרוץ שליחים. כולנו חייבים להיות יחד כל הזמן, לא להתרחק יותר מ50 מ' זה מזה, וכולם חייבים לעשות את כל המשימות וכל הדרכים הקשות. מותר לעזור אחד לשני (בכלל, עזרה היא ערך עליון במירוץ ואם מרשל תופס אותך לא עוזר למתחרה בבעיה מקבלים penalty. עוד על נקודות אחר כך). יש שתי קטגוריות במירוץ, מעורב (אם יש לפחות אישה אחת) וגברים. אין קבוצת נשים בלבד. אולי אם אני אכתוב את זה שוב מישהי תתרגז מספיק כדי ששנה הבאה תהיה קבוצת נשים. אז הנה. יש קטגוריה מעורבת וקטגורית גברים. תרימו את הכפפה.

יש קבוצות מאוד מעניינות בתחרות. מכיוון שזה פיילוט, עז הרים ופרו ספורט בחרו קבוצות מיצגות, פחות או יותר, של כמה סוגי מתחרים. יש קבוצה של מקצוענים שעשו כבר תחרויות כאלה בחו"ל, יש קבוצת אצנים (אנחנו!), יש טריאתלטים, יש מדריכים מקנטרי ג (לדעתי הקבוצה המפתיעה ביותר בתחרות), וכו'. רוכבי שטח לא יוצגו, לצערי, לדעתי כי קשה למצא רוכבים שגם רצים. אם היינו באים בקבוצת הסינגל ספיד, היינו משאירים כאן עשן. עשן אני אומר לכם.

התחרות בגדול מאוד פשוטה. יש קצת יותר מ30 נקודות פזורות בשטח, ואנחנו צריכים למצא כמה שיותר. בדרך אנחנו אוספים נקודות עונשין, ומי שמגיע הכי מהר עם הכי קצת נקודות עונשין מנצח. נקודות עונשין מקבלים על על כל פיספוס של נקודה, כשלון במשימה, התרחקות יותר מ50 מ' וכדומה. אה, ועוד משהו – אם חבר קבוצה פורש, מקבלים הרבה נקודות עונשין. כל עוד אנחנו מינימום שניים עוד אפשר להמשיך, אבל אי אפשר להמשיך לבד. רק קבוצה אחת המשיכה בזוג (ניחוש אחד מי!), וכל הקבוצות סיימו.

מעבר לחוקים האלה, מותר לעשות הכל. מותר לעצור לישון אם רוצים או אם מרגישים שקצת שינה ומנוחה עדיפים על עוד נקודה או עוד הישג. יש זמני cut off, שבהם אם המארגנים חושבים שאתם יותר מדי מאחור הם משנים את המסלול (לנו קיצרו את נקודות 11-13 כי הגענו ל10 באיחור רב מאוד). במקרה הזה אני לא יודע אם מורידים נקודות ממש, או שסתם מפסידים נקודות על הנ"צ שפיספסנו. בכל מקרה זה לא טוב.

מבחינת ניווט, מקבלים דף "תיאורים כתובים" של כל הנקודות. אלה התיאורים הטקסטואליים של כל נ"צ ("על העץ הקטן", "מאחורי פח הזבל" או במקרה אחד מאוד מיוחד "על גדר של מטע עצי זית", עוד פרטים על המשפט האחרון בנקודה 18 המקוללת). כל כמה נקודות מקבלים מפה של האיזור הספציפי בו מופיעות הנקודות הבאות, וממשיכים איתה עד נקודת האיסוף הבאה, שם לרוב מחליפים מריצה לאופניים או להיפך, מקבלים משימה למלא (אתגר, פאזל, חידה), מיים, מפה חדשה, ויוצאים לדרך. לא היתה מוזיקה. חבל 

עד כאן מנהלות. הבנתם את התחרות. גם אנחנו. התמרחנו, הכרנו, תודרכנו. אפשר לצאת כבר לדרך?

(הערה: קרן כתבה על המירוץ כאן, אם אתם רוצים לקרא)

חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני

חלק 2 – מירוץ אתגרי – היום

חלק 3- מירוץ אתגרי – הלילה

חלק 4 – מירוץ אתגרי – הבוקר

בסתיו 2010 יעלה לאויר המירוץ האתגרי הראשון בישראל. בנתיים, הוזמנו 6 קבוצות של 4 אנשים בכל קבוצה לפיילוט מיוחד שיערך בשבוע הבא באיזור סודי בצפון.. ואני אייצג את הקומונה, הבלוג, ואת איילות בתחרות הזו כחלק מקבוצת איילות. לא, אין לנו שם עדיין, אבל יהיה איתי שם ראובן מילמן, קרן מרץ ואסף לב. את ראובן אני מכיר כמובן, את קרן פגשתי פעמיים שלוש ואת אסף כלל לא..

מהו מרוץ אתגרי? מרוץ של 24 שעות (לפחות) הנערך בין צוותים (התקנון קובע מרחק מקסימלי של 50 מ') שיצטרכו לנווט לאורך מסלול שאינו ידוע מראש תוך כדי "מעבר" במספר ענפי ספורט: ריצה, אופני שטח, קייאקים, ועוד כמה דברים לא ידועים. לפעמים יש סנפלינג, לפעמים שחייה.. עוד מעט אוכל לספר מה היה לנו.. אם אשרוד עד אז.

הפיילוט כמובן יהיה שונה במקצת מהמירוץ האמיתי, אין תחרות ואין קטגוריות, וכנראה שכל המירוץ יהיה 24 שעות (ולא פחות או יותר כמו במירוץ אמיתי עם יותר קבוצות). ההזנקה תהיה ביום חמישי הבא ב9 בבוקר, ותסתיים ביום שישי באותה השעה בערך.

לא יודע בדיוק מה אני מרגיש לפני התחרות. זה יהיה אתגרי בבירור – הכושר, התזונה חוסר השינה, הקייקאים והתחרות בלילה, הכל יהיה חדש ומענין. התזמון (בקיץ ולפני הריצה של ישראל) לא הכי אידיאלי בשבילי, אבל נו שווין.. זו הזדמנות חד פעמית..

בגלל עיקובים כאלה ואחרים, לקח לי זמן מאז חצי מרתון המכביה ועד עכשיו לקבל את הנתונים היבשים מהגרמין 405 שלי. בסופו של דבר הזמנתי את הקונקטור האבוד מארה"ב (34$ כולל משלוח, מול 320 ש"ח בארץ), ולקחתי קונקטור מעומר כדי להעביר מה שכבר יש לי במכשיר..

מפת המרתון נראית ככה:

הזמן, כמובן, 1:36, בסביבות 1650 קלוריות, וטיפוס מצטבר של 269 מטר. בשביל ההשוואה, במסלול הרגיל שלי בירקון, שלוקח לי בין 1:45 ל1:49, אני מטפס 740 מטר. הקצב הממוצע היה 4:34, עם ספרינט סיום (ראו סרט) שהגיע כמעט ל2:30.

נראה לי שדווקא הדופק מענין:

חוץ מההתחלה האיטית וטירוף הסיום (שם הגעתי כנראה ל 191) הממוצע נשאר די קבוע בסביבות 174, לא רע בשביל 1:36, אבל גם לא כל כך גבוה כמו שאני רגיל ויכול. החום והלחות הבלתי רגילים פשוט לא אפשרו לתת בראש באמת.

בסופו של דבר קשה לי להחליט אם הריצה היתה טובה, או רק טובה יחסית למצב הטמפרטורה והלחות.. בכל זאת התאמצתי מאוד, נזלתי מיים, והספרינט הסופי של הגיע רק כמה מאות מטרים מהסוף, ולא קילומטר כרגיל.. אבל מהצד השני, אני משער שלכולם היה קשה באותה מידה, ואין ספק שהחוויה היתה פשוט מטריפה.

חצי מרתון המכביה 2009 הוא משהו לא ברור. כמעט לא פורסם, כמעט לא ידוע מחוץ לחוגים הרגילים. אולי זה ככה, אולי סתם התרגלתי כבר למרתונים בהפקה כמו תל אביב ונייקי וכו.. לא יודע.. אבל משהו בכל המרתון הזה לא דפק.

הארגון היה בעייתי מאוד. חוץ מחוסר הפרסום, לא היה באתר כמעט הסבר על המסלול (היתה מפה מגוגל, בסקרין שוט, לא משהו אינטראקטיבי), ואמרו שהזינוק מכיכר העצמאות, ומי בכלל יודע איפה זה. בפורומים נשאלו שאלות רבות על הענין ונותרו ללא מענה – שוב בניגוד לתחרויות קודמות בהן היה צוות או אדם שאחראי לענות לשאלות בפרומים, במיוחד שאלות חוזרות, שמעידות על בעיה אמיתית. על חניה וצורך בחניה בכלל לא שמעו – לא היתה חניה מאורגנת, לא היו חניונים שאפשר היה לחנות בהם. היה פשוט צורך למצא מקום בעיר ולהתחיל ללכת. לאיפה? היית צריך לנחש, כי לא היו שלטים.

אם כבר שלטים, הדבר היחידי שעוד הבטיחו באתר היה, שאם מגיעים מצפון דרך הכניסה הראשית לנתניה או מדרום דרך פולג, יהיו שלטים לאיזור הזינוק. לא היו.

ואפשר להמשיך – איזור הכינוס היה בונקר – אי אפשר למצא את שער הכניסה, לפחות כשאנחנו הגענו הבחור שהיה אחראי עליו.. הלך. הוא חזר אחרי 10 דקות אבל איזו מן התנהלות זו. שרוול הכניסה לסיום התחרות היה סגור הרמטית (לכאורה בטחונית) לשוטרים – שכמובן לא טרחו לעודד, כך לא נתנו אפשרות לשאר האנשים לעודד את הרצים שהגיעו לקו הסיום – פשוט לא היה מקום בצד השני.

והשוס – כמה דקות לזינוק לא הגיע אלוף ישראל בריצות ארוכות עדיין.. הכרוז שאל אם הוא בשטח, והוא לא נמצא. אז עיכבו את הזינוק. הבנתם? הבחור מאחר, אז כולם מחכים. למה? כי זה המרתון שלהם, והוא חבר שלהם, אז מחכים. ככה נראית המכביה 2009. כבוד.

אבל בואו נתרכז בריצה עצמה. המסלול היה מאלף. הכרוז הכריז שנתניה הולכת והופכת לבירת הספורט של ישראל, לא יודע למה בדיוק, ושהמסלול עובר דרך נופים מדהימים, ים ושקיעה, אבל תתרכזו בריצה, הוא צחק. פעמיים הוא אמר את זה, הבדיחה גם תורגמה לאנגלית. הוא צדק, דרך אגב. הנוף של הים, השקיעה וטיפת הבריזה שהגיעה כל כמה זמן היו מראה מלבב ועזרו מאוד ברגעים הקשים והארוכים.

המרוץ עצמו היה קשה מאוד. היה חם, והחות היתה אינסופית ממש. החולצה והמכנס שלי היו ספוגים, ממש ספוגים, אחרי 5 קילומטרים. ההתחלה והריצה על הכביש גם לא עזרו מאוד, והעובדה שמסיבה לא ברורה לא הבאתי נגן mp גם כן הקשתה על כל המרוץ. יכולתי להתרכז אך ורק בקושי, והתרגיל המחשבתי לא היה פשוט – לרוץ מהר, אבל לא יותר מדי מהר, להשאיר כוח להמשך, אבל לא יותר מדי כוח, לא להשבר בעליה, לא להאט, לא להגביר. המחשבות האלה רצות לך בראש כל הזמן. וכשמתחיל להיות באמת קשה (אחרי בערך 8 ק"מ במקרה הזה, עקב הזינוק המהיר) – עברתי למחשבות על קצב. רק קצב. רגוע, מרוכז, תנועת ריצה יפה ויעילה. לנוח תוך כדי שאני רץ, להגביר, לנוח.

אחרי הבלגן של ההתחלה סימנתי שני אצנים עיקריים לעקוב אחריהם. נראה שהיה להם קצב טוב. בחורה לא ידועה ויאיר קרני, אלוף ישראל בעבר ואחד מדמויות המפתח בסצנת הריצות הארוכות בישראל, וגם – חניך של אמא שלי בשומר הצעיר.. הבחורה רצה בקצב יציב מאוד, יאיר רת מהר אבל עצר לשתות בכל תחנת מיים וכך איבד זמן. עקבתי אחריהם מהקילומטר הרביעי-חמישי לערך.

ופתאום – הפתעה. אילן מגיח בשימחה על הפיקסי המדהימים שלו, חמוש במצלמה ומוכן לקרב. הוא מלווה אותי מכאן והלאה, רוכב קדימה, מצלם, קצת אחורה, מצלם, ומקשקש איתי כשאפשר. לא קישקשתי הרבה, התרכזתי מדי בשביל זה, אבל הנוכחות השמחה שלו מאוד עודדה אותי והיה ברור לי שלעצור או לנוח זו לא אופציה. תודה אילן!

למה לעצור אתם שואלים? כשאמרתי שהיה חם התכוונתי לזה. ולח. שני אנשים מתו מהחום היום, בטיולים בדרום. הנשימה קשה, הדופק גבוה. הירידות והרוח פתאום מחיות אותי, וקל לי לרוץ, אבל כשאני עם הרוח אני לא יכול לנשום. אבל לא יכול להאט גם כן – הבחורה ויאיר לפני. עוברים עוד מישהו, ועוד מישהו. בריצות אחרות הקצב הקבוע הוא מפתח. אסור למהר. אם תרוצו בקצב גבוה קצת יותר מהשאר בסופו של דבר תעקפו אותם – כי כמעט כולם מאיטים, ואם תגבירו ותאטו תתעייפו מהר מדי.

הקצב שלי בסוף המירוץ היה 4:35 דקות לקילומטר. לא רע. הדופק היה 174 בממוצע. את הבחורה פגשתי בקילומטר ה17, בדיוק כשקבוצת ילדות קטנות הראו לנו עידוד נתנייתי מקומי, צחקנו ואני המשכתי בקצב. החלטתי להכביר מה17 עד ה20, ואז ממש לתת בראש. את יאיר פגשתי בקילומטר ה19 בערך. בדיוק עקפתי איזה בחור שראיתי קודם מרחוק. התקרבתי אליו בקצב 4:50, אבל כשהגעתי הוא נצמד אלי. העלתי ל4:40 והוא המשיך. הוא פשוט נלחם בי. הדרך הטובה לשבור מישהו במצב הזה היא להגביר עוד יותר, אפילו לחצי דקה. הוא לא היה עומד בזה. אבל אני הייתי עייף מדי, וקו הסיום רחוק מדי. אחרי שתי דקות שרצנו יחד, הוא נשבר בכל זאת ונשאר מאחור.. לכמה דקות. ראובן מלמן הופיע, מתברר שהוא המאמן של הבחור (אלי חדד שמו, אני רואה בתוצאות), והוא מריץ אותו קדימה. יש לאלי עוד כוח, כשהמאמן שלו ליד. אני אומר לראובן שלום, והוא מציע לי להצטרף. אני עובר לרוץ איתם איזו דקה או שתיים, אבל הקצב שלהם פשוט הורג אותי, ויש עוד קילומטר וקצת עד הסיום, אני נותן להם להמשיך. אלי עוקף אותי, בסופו של דבר, ב10 שניות.

אבל בזמן הזה, עקפתי את יאיר. הידד!

עוד קצת, עוד 100 מטר, עוד 200,300 ו400. מתחילים לשמוע את הסיום, את הכרוז, מתחילים לראות יותר אנשים. אני מגביר טיפה ורואה את הסיום… יש מישהו לפני, ואין ברירה – אני מסיים תחרויות בספרינט. נותן את כל מה שיש לי, נטפל בכאב אחר כך.. לא יכול לנשום, לא יכול להכניס אויר, פשוט טס קדימה. מגיע אל הבחור (דורון פרילוק) אבל הוא לא מוותר ואנחנו נותנים פיניש יחד, כל אחד פשוט נותן את הכל. איזה סיום, איזה סיום.

ואז אני עוצר, וזז, ועוצר, לא יודע מה לעשות עם הגוף הקורס רגעית, מה יהיה יותר קל, לעצור או לזוז, ואיך בכלל מצליחים לנשום. התוצאה היא 1:36:30, לדעתי שיא אישי שלי, ואני מקום 32 (!) כללי ו17- בקבוצת הגיל שלי. לא רע בכלל!

כשרצתי את ה80 קילומטר, במיוחד המפגש בפתיחה, הרגשתי שכולם מכירים את כולם ואני לא. ראיתי אנשים מנוסים בתחרויות, יודעים מה קורה ומה עושים, מה מביאים ולמה לצפות. בתחרויות ריצה אני פחות מאומן.. ולכן חשוב לי השנה להתחרות יותר.. סתם בשביל המסביב – להכיר, לדעת, להתנסות. למדתי הרבה בחרות הזו – על מוזיקה, על האפשרות לרוץ ללא חולצה, על חשיבות הכפכפים אחרי הריצה.. על הקושי ועל לסחוב שעה וחצי בכוח. אני שמח מהחוויה, והמאמץ והתוצאה.  היה כיף גדול 

אתגר הפרה המתה הוא חוויה שאין כמוה. זו לא תחרות, למרות שיש זינוק, מסלול, זמנים, שופטים ומנצחים. זו לא מסיבה, למרות שיש מוזיקה, אוכל והרבה, הרבה אלכוהול. זה לא מפגש חברתי, למרות שעשרות אנשים מחוברים מגיעים במיוחד ב6:30 בבוקר יום שישי..

אתגר הפרה המתה הוא חגיגה של כל אלה יחד. חבורה של אנשים המאוחדים בתשוקה של רכיבה, של רוח לחימה ורוח הנאה, שרוכבים בשביל כל דקה על האופניים, ולא בשביל להגיע ראשונים, או להגיע בכלל, כי כולם יודעים כבר שכשמגיעים, זה נגמר.. ואז חוזרים.
אילן שאל אותי למה אנחנו עושים את זה בכלל, והתשובה נפלטה לי – כי ביקשו. כשהקומונה שלנו, שהיא יותר אנחנו מאשר שלנו באמת, מבקשת, רוצה, אין לנו ברירה.
אתגר הפרה המתה השני )הפרה מכה שנית( מראה קומונה בוגרת יותר, מתפתחת. לא רק מספר שיא של אנשים, יותר מלווים, יותר אורחים, צלמים, חברים, אלא בעיקר שינויי כוחות והתפתחות של הרוכבים.. חוץ מחנוך, כמובן, שנשאר בראש.. אילן ואני מפוייסים השנה מתמיד.. תמיר ושמאי חזקים בטירוף, והפערים הולכים ונסגרים.
זה רק פוסט הקדמה, והמשך אישי יגיע. זה רק פוסט של בוקר של אחרי.

הקדמה:

איך בכלל אפשר להתחיל.. מאיפה מסע ארוך כזה מגיע, למה, כמה מאמץ וכמה למידה יש בדרך. הגעתי לנומה עמק יום לפני המירוץ, לנוח ולהתארגן על התוכנית, להרשם, לקבל תדריך ומספר מראש, וכדי לא לקום מוקדם מדי בבוקר המירוץ. הזינוק ב5 בבוקר, ואם הייתי צריך לבוא מתל אביב לא הייתי ישן בכלל. כמו שזה היה, לפחות קמתי ב3:45.. יום ארוך לפני.

לא היה לי ספק שהאסטרטגיה הפסיכולוגית שלי צריכה להיות כל הקופה. פשוט ללכת על זה, לא אולי ולא כמעט, לא בערך. פשוט לצאת בידיעה שאני מסיים. ביליתי את רוב היום במחשבות על הכיוון הזה. psyched myself up כמו שנקרא.

התכנון התזונתי שלי היה 500 מ”ל איזוטוני כל שעה (בערך 140 קלוריות, ול380 מ”ג סודיום), בננה (200 קלוריות, 2מ”ג סודיום) וכמה תמרים. עוד קצת מלח (180 מ”ג סודיום) ואני סוגר בערך 300-400 קלוריות לשעה ועוד 500 מ”ג סודיום. לא רע.

תכנון הוא דבר חשוב. הבעיה היא שאתה מגיע למקום התחרות ובערב מגלה ששכחת את התיכנון בתוך שקית ליד הדלת. כמובן שזה גם קורה אחרי התדריך, אחרי שכבר כולם הלכו ואתה לא מכיר אף אחד. הייתי מאוד עצבני, וזה לא היה סימן טוב.. מכאן והאלה כל מה שהכנתי הלך לעזאזל. יש ימים כאלה. ידעתי שאיזוטוני לא תהיה בעיה להשיג (במקרה הגרוע יש חלוקה במירוץ, למרות שהם לרוב לא ממלאים מספיק), אבל כדורי מלח יהיו בעיה אחרת.

בכל מקרה החלטתי גם לחלק את המסלול בראש לארבעה חלקים. 30 ק”מ ראשונים – התחלה. עשיתי את זה בעבר, אני מכיר את החומר. 20 ק”מ אחר כך – ההרפתקאה – מכיר את החומר בחלקו. אחרי 45 ק”מ אני באיזור לא ממופה, מתחיל להגיע למקומות שלא הייתי בהם. זו ההרפתקאה. 15 ק”מ אח”כ נקראו האתגר. אין ספק שכאן רוח הלחיה תצטרך לצאת. אין כאן שאלה בכלל. זה הולך להיות קשה. ה15 הק”מ האחרונים.. טוב נו. “הלא נודע”. אני ממש לא יודע מה יקרה לי אז.

ריצה קלה של חצי שעה, כל הבגדים מוכנים, התיק מאורגן. נעבר על הכל אחר כך שוב, וכרגע אני יוצא לארוחת פסטה ותדריך.

הארוחה בקיבוץ הזורע מאוד נעימה. הפסטה פשוטה, שלושה או ארבעה סוגים בשני רטבים וסלט ירוק, כמו שצריך. האוירה נהדרת – רוב האנשים מכירים אחד את השני ממירוצים קודמים, אני מכיר רק את ראובן מילמן שעשה איתי את הישראמן הראשון ואת קרן מפרו ספורט אבל זה לא ממש מפריע – כולנו אחים ואחיות במקום הזה.. אני שמח לקבל את המספק ערב לפני, זה מוריד את הלחץ מהבוקר.

השעה כבר אחרי 20:00 וכדאי לחזור לצימר. שמח ששרון באה לעשות איתי את התחרות – והולך לישון מוקדם.. אל דאגה, השעון מכוון ל3:45, ככה גם השעון של שרון, ככה גם השעון האון ליין מאיזה אתר שמצאתי. לא לוקחים סיכונים.

על הבוקר אין לי הרבה מה להגיד. קר, אני שמח שהבאתי כפפות. לוקח יותר זמן ממה שחשבתי להגיע למקום, אבל הזינוק ב10 דקות איחור. כדי להשלים את הבילבול שלי אני לומד שאחת הרצועות של הפנס נקרעה והוא לא יכול להתלבש על הראש.. לא נורא, כנראה נצטרך לרוץ איתו רק שעה, ואח”כ הוא נכנס לתיק. אני חושש אבל זו כנראה הבעיה הטכנית האחרונה במירוץ..

ההתחלה:

הסיבוב הראשון, 30 ק”מ, הארוך ביותר, הוא המהנה ביותר. ברור לי שזו רק ההתחלה וברור לי שהוא לא יהיה הורג. עקב טעות כיוון קלה של הראשונים אני מוצא את עצמי בראש הטור, במה שנראה לי הפעם האחרונה במירוץ. זה דווקא מרגיש נעים. אחרי בערך 20 דקות אני עוצר להשתין וכולם עוקפים אותי, אבל לא נורא, הובלתי. מצחיק.

אני מחכה שהאור יעלה, כדי שהפנס יחזור לתיק, הטמפרטורה תעלה, ושיתחיל להיות מענין. קרן הבטיחה שלא יהיו סינגלים בחושך, וזה נותן לנו שעה של ריצה בקצב נמוך יחסית, נעים, בלי בלאגנים ואם המתנה (לפחות שלי) לקטעים המעניינים. הזמן עובר מהר. החלטתי לא להקשיב למוזיקה בלילה, זה קצת מסוכן, ואני עלול לפספס קריאות אזהרה לפני מכשולים, מיים וכדומה שיש במסלול. לא שווה את זה, אבל אני מכחה למוזיקה בקוצר רוח.

פתאום אני מוצא את עצמי בסינגל, ושם לב שדווקא די מואר בחוץ. אני מזהה את המקום מתחרות הסינגל ספיד הקודמת, וזה עושה חמים בלב.. מישהו מקדימה צועק להזהר כי יש כאן קטעים חלקים, אבל אני שם לב שהוא פשוט דורך בתוך ערמה ענקית של קקה של פרה. יש לו הרבה זמן לרוץ עם הריח הזה..

הקבוצות מתחילות להתרחק ולהתפרק. בערך 50 אנשים זינקו למקצה הארוך, וזה הולך להיות מרוץ די בודד לרובם (לי פחות, אבל מסיבות לא טובות..) – חוץ מאלה שהגיעו בקבוצות של שניים שלושה. זה נחמד להתאמן עם עוד אנשים לתחרות כזו.. ולרוץ איתם. מי אני בכלל מכיר שירצה לנסות?

כמה דקות של שיחה עם ראובן, ואז הוא לוחץ על איזה לחצן טורבו ועף קדימה. חשבתי שאולי אמרתי משהו. לא יאמן שהוא עשה את הישראמן לפני כמה שבועות. כמה שהוא נהיה חזק מאז שרכבתי איתו באילת, לפני שלוש שנים. מדהים. ראובן יסיים את התחרות במקום שלישי דרך אגב. הבן אדם מכונה. אבל לא נעלבתי בכלל והמשכתי לרוץ.

אני מרגיש חזק ופשוט רץ בכייף. מאמץ את הגישה שכולם נוקטים בה שלא רצים בעליות הרצחניות במיוחד. האמת – לא חושב שיכולתי לרוץ בחלק מהן, זו פשוט זוית לא ברורה בעליל. לשמחתי הGPS מראה לי שקו הסיום כבר ממש קרוב, וכמו קסם, כשפול סיימון שר ההגעה לגרייסלנד, אני מטפס לראש הגבעה ומגלה את האוהל של נקודת ההחלפה.

(הפסקת נתונים טכניים: הסיבוב, 30 ק”מ, לקח 2:54 שעות, דופק ממוצע 158, במהירות מקסימלית של 15 קמ”ש). העצירה הראשונה היא ל5 דקות, ואני יוצא לסיבוב השני במקום הרביעי.

ההרפתקה:

החלק השני של המירוץ הוא של 20 ק”מ. כאן אני נכנס לאיזור לא ידוע. אף פעם לא רצתי מעל 45 ק”מ, בטח לא בשטח כל כך קשה.

כמה צדקתי לחשוש מהרגע הזה.

עד 40 ק”מ רצתי כמו שאני אוהב, ומכאן והלאה, זו באמת הרפתקאה. פתאום התחיל להיות קשה, קשה מאוד. רן שילון פגש אותי לקראת הסיבוב הרביעי וטען שלא אכלתי מספיק. אולי, חישוב הקלוריות יבוא בסוף. אולי לא התאמנתי מספיק. אולי בגלל שלא היה לי מלח. לא יודע. אבל השרירים החליטו ש40 ק”מ זה די מספיק, וכואב, ואולי כדאי להפסיק. ידעתי שיש רק עוד 10 ק”מ, וזה מה שהשאיר אותי במשחק. 10 ק”מ ביום טוב זה 40 דקות. אני מאמין שהיום זה היה 70 או 80, אבל למי אכפת. ידעתי שרצתי את ה40 הראשונים מהר מספיק כדי לפצות על הרבה מאוד כאב שיכול לבוא עכשיו, והגיע הזמן לקבל את התשלום. ולשלם באותה מידה. לשלם הרבה.

(הפסקת נתונים טכניים: את ה20 ק”מ (66% מרחק) השניים עשיתי ב2:30 שעות (88% זמן), דופק ממוצע  142 (89% דופק), מהירות מקסימלית 14 קמ”ש (92% מהירות)

הנתונים הטכניים לא ממש מסתדרים לי עם הכאב, ועובדים טוב רק אם ה10 ק”מ הראשונים היו הרבה יותר מהירים, או שההתעלמות מהכאב היתה הרבה יותר טובה ממה שאני זוכר, אני לא ממש יודע כרגע. הזמן והדופק ירדו באותה מידה כמעט, שזה אומר שהתאמצתי פחות ורצתי יותר לאט (כאילו דה), אבל עדיין במסגרת נכונה פחות או יותר (דופק 140 הוא 70% מהמקסימלי שלי). מהניתוח הזה נראה לי שממש השרירים היו פשוט עייפים, והיו צריכים דלק, פשוט דלק, ומנוחה. זה כאב מאוד. לא יכולתי לחכות כבר לתחנה, ובכלל לא הייתי בטוח שאני יוצא לסיבוב נוסף.

ידעתי מראש שנקודת ה50 ק”מ היא נקודה בעייתית פסיכולוגית. את ה30 עוברים בקלות, ואם מגיעים ל65 אז כבר ממשיכים, צולעים, זוחלים את ה15 ק”מ שנשארו. לפחות לפני שהמירוץ מתחיל זה נראה ככה. אבל נקודת ה50 היא נקודה שאם קשה מאוד בה, יש עוד די הרבה מסלול לעבור, והרבה כוח נפשי לאסוף כדי להתנפל על ההמשך.. הגעתי עם הידיעה הזו למירוץ – אם אני לא מסתער זה לא יצליח. דקלמתי את זה לפני, בערב ובבוקר, וגם במשך המירוץ, כשעוד היה לי כוח, אבל עדיין, ברגעים מסויימים.. זה קשה. קשה מאוד.

אני מגיע לאוהל, שמח מאוד לראות אותו ולעצור. לרגע, להרבה זמן, כמה שצריך. לא חושב על זה כרגע. מתחיל לאכול, כמה שאפשר, ממלא את התיק באוזוטוני חדש, ומוצא מישהו נחמד שנותן לי כדורי מלח. אוי כמה שהייתי צריך את כדורי המלח האלה, וכמה שהם עוזרים מהר.

שרון נותנת תמיכה מדהימה. היא דואגת שאני בסדר (אני לא בטוח שהיא חושבת ככה, אבל מילא), קצת מדברת איתי על החששות ועל כמה אני אתבאס מחר אם אני אפרוש. אני נשאר יותר יותר באוהל. זה לא טוב למוראל, זה לא טוב לשרירים, זה לא טוב לזמן של התחרות, אבל זו נקודת שבירה. אני חייב איכשהו לשכנע את עצמי לצאת לשם. אחד הדברים שהשאירו אותי במירוץ 24 שעות של שכרון חושים אחרי שהיתה לי בחילה והכל, היה משפט חשוב שאמרו לי: “אתה כבר כאן, תשאר, תנסה, תראה מה יקרה”. או במילים אחרות.. “תזרום”. כמה שאני לא טוב בלזרום  אבל לפעמים צריך לכבות את המחשבה ולתת את מה שיש לך. אני מחליט, מפחד שזה ישתנה, ויוצא לדרך מהר. אני לא ממש יכול לרוץ, ושרון מלווה אותי ב500 מטרים הראשונים. זה עוזר, אחרי שכבר יצאתי, אין מצב שאני אחזור, ויחד איתה זה מרגיש כמו טיול, לא כמו תחרות. אני אחזור להרגשת הטיול הזו בהמשך, דווקא אשליה לא רעה ושימושית.

האתגר:

התרגלתי כבר לריצות ארוכות. אני לא יותא מהבית לריצות של 12 או 15 ק”מ בחודש האחרון. אם זה לא 18 ומעלה זה לא קיים. אני יוצא עכשיו לריצה של 15 ק”מ בסה”כ. וזה 15 ק”מ ארוכים. אני בקושי רץ מהצעד הראשון כבר, וככה אי אפשר להתחיל ריצה, אבל כאן אני נמצא וזה מה שיש.

הסיבוב השלישי הוא הקל ביותר פיזית. הוא הקצר ביותר (יחד עם האחרון) והמתון ביותר, כפי אפשר לראות בגרף הגבהים:

וזה בדיוק מה שאני צריך כאן. משהו קליל כזה, אם אפשר לקרא לזה ככה, או כמה שאפשר להתקרב לקליל. השרירים שלי כבר בטון, או משהו כזה שתקוע לי בגוף ומאוד מכאיב. הדופק נמוך אבל אין לי אפשרות להרים אותו בכלל, כי קשה לי מאוד לרוץ. יש לי בחילה שבאה והולכת, וכואב לי בחזה כשאני רץ. למרבה המזל הגב והכתפיים דווקא בסדר. ואני עדיין בקילומטר השני מתוך חמשה עשר של החלק השלישי מתוך ארבעה במרוץ. כשמספרים את זה ככה, זה די מייאש. אבל אמרתי שהחלק הזה היא האתגר, לא?

אני יכול לספר עוד ועוד על היאוש והכאב. על המחשבות שרצות בראש ועל הרצון לעצור, אבל לא עוצרים. אני יכול להמשיך אבל כבר סיפרתי הרבה ויש עוד דברים גרועים יותר שבאים. פגשתי עוד אנשים טובים בדרך שנתנו לי עוד קצת מלח, עברתי על עוד דרכים מוכרות מתחרויות אופניים ורכיבות עם החבר’ה. לאט לאט אני מרגיש עייף אפילו יותר עד שהרגליים נעלמות לי מתחתי. באיזשהו מקום אני יודע שהן שם והן עייפות, אבל לא כואב יותר. הריאות כן דווקא.

[הפסקת נתונים טכניים: 15 ק”מ (75% מרחק) לקחו לי 2:20 שעות (93%) בדופק ממוצע של 124 (87%) – כאן אני כבר רואה הרעה אמיתית – הדופק ירד קצת המרחק ירד הרבה, הזמן כמעט ולא. כנראה ההליכה הרבה השפיעה.. אבל זה עוד יהיה גרוע יותר, אני יודע, ראיתי את הסוף]

כשאני מתקרב לנקודת ההחלפה אני יודע שיש לי עוד סיבוב. אני יודע שאני חייב לצאת לסיבוב האחרון, אבל משהו בגוף שלי מסרב. בניגוד לפעם הקודמת שרציתי לצאת אבל הייתי צריך לשכנע את עצמי, הפעם עמדתי לצאת אבל פשוט לא רציתי. אמא שלי (תקראו, תקראו את הבלוג!) חיכתה 200מ לפני הסוף, היא חשבה שאני כבר מסיים ורצתה לרוץ איתי, ולא כל כך הבינה בהתחלה שאמרתי שיש לי עוד סיבוב. אבל היא ישבה איתי, כמו שאימות עושות  (כן כן, אני יודע שכותבים אימהות.. אבל אימות זה מתאים יותר), עזרה לי בהחלפה האחרונה, וטיילה איתי את התחלת המסלול. העצירה הזו היתה דווקא קצרה יותר, 8 דקות, החלפתי איזוטוני ולקחתי מלח (אמא הביאה את הציוד שלי מהבית, סוף סוף הייתי עם התזונה שלי), ויצאתי לדרכי.

חלק אחרון: לרוץ 80 ק”מ

את החלק האחרון של המרוץ, 15 ק”מ, אני מחלק לשלושה חלקים. ההתחלה, 2 ק”מ ראשונים, שהייתי באקסטזה מזה שיצאתי בכלל. פשוט שמחתי. ידעתי שהנה, יצאתי, יש לי זמן, את המירוץ הזה אני מסיים. את החולצה שלי אני אקבל (יש חולצה שרק מי שמסיים מקבל). אוי כמה שרציתי את החולצה הזו. פתאום היה לי כוח, פתאום היתה לי שמחה. נראה לי שאפילו קצת אדרנלין, אבל לא היה לגוף מספיק לתת. זה היה חלק לא רע בכלל.

החלק השני הוא הטיול הנורא מהגהנום. 9 ק”מ של מאבק פיזי ובעיקר נפשי עם עצמי להמשיך. עוד 100 מטר, ועוד 100 מטר, עוד קילומטר ועוד קצת. כל הטריקים שאני מכיר סיפרתי לעצמי. אני בטיול, עוד מעט זה נגמר. אפילו ספרתי שירים – היה לי חישוב שאמר שכל שלושה שירים בממוצע זה בערך קילומטר ועדיף פשוט להקשיב לשירים שאני אוהב.. זה משך אותי כמעט שני קילומטר. פעמיים או שלוש הייתי חייב לעצור לרגע, למסג’, לא בטוח אם הייתי צריך לתת מנוחה לראש או לרגליים, אבל משהו היה חייב לעצור. אנשים עברו אותי, רוכבי אופניים עודדו אותי, אבל הרגשתי מאוד לבד, והשתמשתי בלבד הזה כדי לתקוף את המירוץ. אם הייתי חייב ללכת הלכתי, אבל הלכתי מהר. ידיים לצדדים והכל. נלחמתי. נזכרתי שאני כאן כדי לעשות משהו שונה, משהו מיוחד, אתגר. כי רוב היום אני ליד מחשב, ועכשיו אני לא. כי רוב היום האתגרים משתנים, ופה זה משהו אחר בכלל מכל מה שהחיים הרגילים יכולים לתת לי – כאן זה אני. רק אני. נלחם, ומנצח. זו המשמעות של אולטרה מרתון. זו המשמעות של לרוץ 80 ק”מ. המטרים עברו, לאט, לאט, לאט. ליאונרד כהן הצטרף אלי, חשבתי שהוא מתאים יותר לקצב האיטי. אכלתי עוד בננות, רצתי והלכתי. רצתי והלכתי. רצתי והלכתי.

ופתאום, הנה אמא  (תודו שזו התחלה טובה לחלק השלישי) – וכאן מתחיל החלק השלישי של החלק השלישי. 4 ק”מ לסיום היא עמדה כולה מוכנה להתקפה האחרונה. שמחה מאוד לראות אותי (חי, אני משער), ועוזרת לי להגיע ולסיים את המירוץ הזה כמו שאני אוהב – בכוח. הלכנו עוד קצת, כי בכל זאת היו עוד 4 ק”מ, אבל אז פתאום התחלתי לרוץ. פתאום הכוח היה שם. אני חושב שבאיזשהו מקום מאוד מאוד התרגשתי, אבל לגוף כבר לא נשאר מה לתת. הוא היה בוכה אם הוא היה יכול, מאושר. מאושר מחודשים של אימונים ומשעות של מאמץ בו זמנית. מלהיות בעבר, בהווה, בכל מקום בו זמנית. פשוט להיות מאושר. 2 הקילומטרים האחרונים היו חוויה נהדרת. ידעתי שסיימתי, וסיימתי חזק, ונהנתי לרוץ כמו במטר הראשון. ככה רצים 80 ק”מ. בדיוק ככה.

[פרטים טכניים: 15 ק”מ (100%) ב2:32 שעות (108%), דופק ממוצע 120 (96%), בסה”כ לא רע לסיבוב אחרון שהיה הרבה יותר הררי מהסיבוב הקודם]

כן, אני אולטרה מרתוניסט. כן, אני מאושר, פשוט מאושר. ומסופק. וכן, קיבלתי חולצה: