קטגוריה: ריצה

וואו. כבר 2010. מרתון טבריה עוד יומיים, ולמרות כל מה שאמרתי (וחשבתי!) אני מתרגש. מרתון זה מרתון, אמרתי כבר הרבה פעמים – אחרי איש ברזל, אחרי אולטרה, אחרי מה שתרצו – יש למרתון מקום מיוחד בלבד. זה המרוץ הראשון שאתה חוצה את הגבול לתוך העולם האמיתי של ספורט סיבולת, ולמרוץ הראשון חייב להיות מקום של כבוד, לא?

אז השנה אני לא מחפש שיא, אני מחפש לגמור את המירוץ ללא כאבים מיוחדים. הימים האחרונים היו מאוד מעודדים, תוך כדי שאני מוריד קילומטרז' והופך חלש יותר ויותר, הרגל מרגישה טוב יותר – חוץ מאשר טעות קטנה וכוויות קור שקצת מקשה את ההרגשה בגיד (קשה לי לדעת אם כואב בפנים או בחוץ) – נראה די סבבה. מה שחשוב יותר – אם יהיה סבבה אני יכול להסתער שוב על מרוץ האולטרה במרץ, וזה כבר חדשות משמחות.

מבחינת תכנון, אני חושב להתחיל בקצב טוב של 4:40, אולי 4:50, ולראות מה קורה ב21 ק"מ. יהיה טוב נמשיך, יהיה רע נסבול, יהיה רע מאוד ניקח כדור ונסבול קצת פחות.

קצת עיצות שלי לקראת המרתון, מנסיון עבר:

1. תזונה: תאכלו טוב ביומיים לפני. יום לפני אני דווקא אוהב לאכול פחות כדי להרגיש "קל" יותר (זו הרגשה בלבד, אבל עלי זה עובד). בערב ארוחת פסטה – בשביל ההרגשה, ואם אפשר להצטרף לארוחה של המירוץ אני ממליץ מאוד – זה (די) מגעיל אבל כיף לראות את כולם.
2. תזונה 2: אם אפשר איזו כוס יין קלה בערב לפני – מאוד עוזר להרדם.
3. תזונה 3: בבוקר המירוץ לרוב קמים הרבה לפני – אז אפשר לארגן איזו ארוחת בוקר טובה (אני הולך על 2-3 פרוסות לחם מלא עם דבש). 30-60 דקות לפני המירוץ לתת עוד פאוורבר או משהו דומה – עיכול מהיר והרבה אנרגיה. לשתות מיים, לשתות מיים.
4. תזונה 4: אם תספיקו להתרוקן לפני, חשוב מאוד!
5. אימון: אני אוהב לנוח יומיים לפני, וביום לפני לרוץ 20 דקות מהירות. זה משאיר את השרירים שלי בטוחים וחמים.
6. אימון בוקר: 20 דקות של ריצה ממש, אבל ממש, איטית, כמה שיותר קרוב למועד ההזנקה.
7. ציוד מניעה: קרם נגש שפשפת איפה שרק אפשר לשים. אני חוזר. איפה שרק אפשר לשים. אין דבר כזה יותר מדי, ויש דבר כזה מבאס של פיתמות מדממות בסוף המירוץ. been there.
8. ציוד: להביא הכל, להחליט בבוקר. ציוד חם, קר, מכנסיים, חולצות, הכל. תלבשו 2 דרגות יותר חם ממה שנראה לכם בבוקר – א' כי בבוקר קר יותר ומתחמם מהר וב' כי תתחממו במירוץ.
9. תזונה במירוץ: רק מה שאתם מכירים. אם אין במירוץ מה שאתם מכירים ולא הסתפקתם להתרגל, קחו את זה עליכם. לא נעים ולא כיף, אבל גם כאבי בטן באמצע המירוץ זה לא תענוג גדול.
10. אחרי: להרגע, לשמוח. עשיתם את זה!
11. ציוד אחרי: ביגוד חם להחלפה. אם יש מכנס שעולה על ביגוד הריצה ואפשר ללבוש מהר בלי מקלחת – עדיף.

בגלל עיקובים כאלה ואחרים, לקח לי זמן מאז חצי מרתון המכביה ועד עכשיו לקבל את הנתונים היבשים מהגרמין 405 שלי. בסופו של דבר הזמנתי את הקונקטור האבוד מארה"ב (34$ כולל משלוח, מול 320 ש"ח בארץ), ולקחתי קונקטור מעומר כדי להעביר מה שכבר יש לי במכשיר..

מפת המרתון נראית ככה:

הזמן, כמובן, 1:36, בסביבות 1650 קלוריות, וטיפוס מצטבר של 269 מטר. בשביל ההשוואה, במסלול הרגיל שלי בירקון, שלוקח לי בין 1:45 ל1:49, אני מטפס 740 מטר. הקצב הממוצע היה 4:34, עם ספרינט סיום (ראו סרט) שהגיע כמעט ל2:30.

נראה לי שדווקא הדופק מענין:

חוץ מההתחלה האיטית וטירוף הסיום (שם הגעתי כנראה ל 191) הממוצע נשאר די קבוע בסביבות 174, לא רע בשביל 1:36, אבל גם לא כל כך גבוה כמו שאני רגיל ויכול. החום והלחות הבלתי רגילים פשוט לא אפשרו לתת בראש באמת.

בסופו של דבר קשה לי להחליט אם הריצה היתה טובה, או רק טובה יחסית למצב הטמפרטורה והלחות.. בכל זאת התאמצתי מאוד, נזלתי מיים, והספרינט הסופי של הגיע רק כמה מאות מטרים מהסוף, ולא קילומטר כרגיל.. אבל מהצד השני, אני משער שלכולם היה קשה באותה מידה, ואין ספק שהחוויה היתה פשוט מטריפה.

חצי מרתון המכביה 2009 הוא משהו לא ברור. כמעט לא פורסם, כמעט לא ידוע מחוץ לחוגים הרגילים. אולי זה ככה, אולי סתם התרגלתי כבר למרתונים בהפקה כמו תל אביב ונייקי וכו.. לא יודע.. אבל משהו בכל המרתון הזה לא דפק.

הארגון היה בעייתי מאוד. חוץ מחוסר הפרסום, לא היה באתר כמעט הסבר על המסלול (היתה מפה מגוגל, בסקרין שוט, לא משהו אינטראקטיבי), ואמרו שהזינוק מכיכר העצמאות, ומי בכלל יודע איפה זה. בפורומים נשאלו שאלות רבות על הענין ונותרו ללא מענה – שוב בניגוד לתחרויות קודמות בהן היה צוות או אדם שאחראי לענות לשאלות בפרומים, במיוחד שאלות חוזרות, שמעידות על בעיה אמיתית. על חניה וצורך בחניה בכלל לא שמעו – לא היתה חניה מאורגנת, לא היו חניונים שאפשר היה לחנות בהם. היה פשוט צורך למצא מקום בעיר ולהתחיל ללכת. לאיפה? היית צריך לנחש, כי לא היו שלטים.

אם כבר שלטים, הדבר היחידי שעוד הבטיחו באתר היה, שאם מגיעים מצפון דרך הכניסה הראשית לנתניה או מדרום דרך פולג, יהיו שלטים לאיזור הזינוק. לא היו.

ואפשר להמשיך – איזור הכינוס היה בונקר – אי אפשר למצא את שער הכניסה, לפחות כשאנחנו הגענו הבחור שהיה אחראי עליו.. הלך. הוא חזר אחרי 10 דקות אבל איזו מן התנהלות זו. שרוול הכניסה לסיום התחרות היה סגור הרמטית (לכאורה בטחונית) לשוטרים – שכמובן לא טרחו לעודד, כך לא נתנו אפשרות לשאר האנשים לעודד את הרצים שהגיעו לקו הסיום – פשוט לא היה מקום בצד השני.

והשוס – כמה דקות לזינוק לא הגיע אלוף ישראל בריצות ארוכות עדיין.. הכרוז שאל אם הוא בשטח, והוא לא נמצא. אז עיכבו את הזינוק. הבנתם? הבחור מאחר, אז כולם מחכים. למה? כי זה המרתון שלהם, והוא חבר שלהם, אז מחכים. ככה נראית המכביה 2009. כבוד.

אבל בואו נתרכז בריצה עצמה. המסלול היה מאלף. הכרוז הכריז שנתניה הולכת והופכת לבירת הספורט של ישראל, לא יודע למה בדיוק, ושהמסלול עובר דרך נופים מדהימים, ים ושקיעה, אבל תתרכזו בריצה, הוא צחק. פעמיים הוא אמר את זה, הבדיחה גם תורגמה לאנגלית. הוא צדק, דרך אגב. הנוף של הים, השקיעה וטיפת הבריזה שהגיעה כל כמה זמן היו מראה מלבב ועזרו מאוד ברגעים הקשים והארוכים.

המרוץ עצמו היה קשה מאוד. היה חם, והחות היתה אינסופית ממש. החולצה והמכנס שלי היו ספוגים, ממש ספוגים, אחרי 5 קילומטרים. ההתחלה והריצה על הכביש גם לא עזרו מאוד, והעובדה שמסיבה לא ברורה לא הבאתי נגן mp גם כן הקשתה על כל המרוץ. יכולתי להתרכז אך ורק בקושי, והתרגיל המחשבתי לא היה פשוט – לרוץ מהר, אבל לא יותר מדי מהר, להשאיר כוח להמשך, אבל לא יותר מדי כוח, לא להשבר בעליה, לא להאט, לא להגביר. המחשבות האלה רצות לך בראש כל הזמן. וכשמתחיל להיות באמת קשה (אחרי בערך 8 ק"מ במקרה הזה, עקב הזינוק המהיר) – עברתי למחשבות על קצב. רק קצב. רגוע, מרוכז, תנועת ריצה יפה ויעילה. לנוח תוך כדי שאני רץ, להגביר, לנוח.

אחרי הבלגן של ההתחלה סימנתי שני אצנים עיקריים לעקוב אחריהם. נראה שהיה להם קצב טוב. בחורה לא ידועה ויאיר קרני, אלוף ישראל בעבר ואחד מדמויות המפתח בסצנת הריצות הארוכות בישראל, וגם – חניך של אמא שלי בשומר הצעיר.. הבחורה רצה בקצב יציב מאוד, יאיר רת מהר אבל עצר לשתות בכל תחנת מיים וכך איבד זמן. עקבתי אחריהם מהקילומטר הרביעי-חמישי לערך.

ופתאום – הפתעה. אילן מגיח בשימחה על הפיקסי המדהימים שלו, חמוש במצלמה ומוכן לקרב. הוא מלווה אותי מכאן והלאה, רוכב קדימה, מצלם, קצת אחורה, מצלם, ומקשקש איתי כשאפשר. לא קישקשתי הרבה, התרכזתי מדי בשביל זה, אבל הנוכחות השמחה שלו מאוד עודדה אותי והיה ברור לי שלעצור או לנוח זו לא אופציה. תודה אילן!

למה לעצור אתם שואלים? כשאמרתי שהיה חם התכוונתי לזה. ולח. שני אנשים מתו מהחום היום, בטיולים בדרום. הנשימה קשה, הדופק גבוה. הירידות והרוח פתאום מחיות אותי, וקל לי לרוץ, אבל כשאני עם הרוח אני לא יכול לנשום. אבל לא יכול להאט גם כן – הבחורה ויאיר לפני. עוברים עוד מישהו, ועוד מישהו. בריצות אחרות הקצב הקבוע הוא מפתח. אסור למהר. אם תרוצו בקצב גבוה קצת יותר מהשאר בסופו של דבר תעקפו אותם – כי כמעט כולם מאיטים, ואם תגבירו ותאטו תתעייפו מהר מדי.

הקצב שלי בסוף המירוץ היה 4:35 דקות לקילומטר. לא רע. הדופק היה 174 בממוצע. את הבחורה פגשתי בקילומטר ה17, בדיוק כשקבוצת ילדות קטנות הראו לנו עידוד נתנייתי מקומי, צחקנו ואני המשכתי בקצב. החלטתי להכביר מה17 עד ה20, ואז ממש לתת בראש. את יאיר פגשתי בקילומטר ה19 בערך. בדיוק עקפתי איזה בחור שראיתי קודם מרחוק. התקרבתי אליו בקצב 4:50, אבל כשהגעתי הוא נצמד אלי. העלתי ל4:40 והוא המשיך. הוא פשוט נלחם בי. הדרך הטובה לשבור מישהו במצב הזה היא להגביר עוד יותר, אפילו לחצי דקה. הוא לא היה עומד בזה. אבל אני הייתי עייף מדי, וקו הסיום רחוק מדי. אחרי שתי דקות שרצנו יחד, הוא נשבר בכל זאת ונשאר מאחור.. לכמה דקות. ראובן מלמן הופיע, מתברר שהוא המאמן של הבחור (אלי חדד שמו, אני רואה בתוצאות), והוא מריץ אותו קדימה. יש לאלי עוד כוח, כשהמאמן שלו ליד. אני אומר לראובן שלום, והוא מציע לי להצטרף. אני עובר לרוץ איתם איזו דקה או שתיים, אבל הקצב שלהם פשוט הורג אותי, ויש עוד קילומטר וקצת עד הסיום, אני נותן להם להמשיך. אלי עוקף אותי, בסופו של דבר, ב10 שניות.

אבל בזמן הזה, עקפתי את יאיר. הידד!

עוד קצת, עוד 100 מטר, עוד 200,300 ו400. מתחילים לשמוע את הסיום, את הכרוז, מתחילים לראות יותר אנשים. אני מגביר טיפה ורואה את הסיום… יש מישהו לפני, ואין ברירה – אני מסיים תחרויות בספרינט. נותן את כל מה שיש לי, נטפל בכאב אחר כך.. לא יכול לנשום, לא יכול להכניס אויר, פשוט טס קדימה. מגיע אל הבחור (דורון פרילוק) אבל הוא לא מוותר ואנחנו נותנים פיניש יחד, כל אחד פשוט נותן את הכל. איזה סיום, איזה סיום.

ואז אני עוצר, וזז, ועוצר, לא יודע מה לעשות עם הגוף הקורס רגעית, מה יהיה יותר קל, לעצור או לזוז, ואיך בכלל מצליחים לנשום. התוצאה היא 1:36:30, לדעתי שיא אישי שלי, ואני מקום 32 (!) כללי ו17- בקבוצת הגיל שלי. לא רע בכלל!

כשרצתי את ה80 קילומטר, במיוחד המפגש בפתיחה, הרגשתי שכולם מכירים את כולם ואני לא. ראיתי אנשים מנוסים בתחרויות, יודעים מה קורה ומה עושים, מה מביאים ולמה לצפות. בתחרויות ריצה אני פחות מאומן.. ולכן חשוב לי השנה להתחרות יותר.. סתם בשביל המסביב – להכיר, לדעת, להתנסות. למדתי הרבה בחרות הזו – על מוזיקה, על האפשרות לרוץ ללא חולצה, על חשיבות הכפכפים אחרי הריצה.. על הקושי ועל לסחוב שעה וחצי בכוח. אני שמח מהחוויה, והמאמץ והתוצאה.  היה כיף גדול 

הקדמה:

איך בכלל אפשר להתחיל.. מאיפה מסע ארוך כזה מגיע, למה, כמה מאמץ וכמה למידה יש בדרך. הגעתי לנומה עמק יום לפני המירוץ, לנוח ולהתארגן על התוכנית, להרשם, לקבל תדריך ומספר מראש, וכדי לא לקום מוקדם מדי בבוקר המירוץ. הזינוק ב5 בבוקר, ואם הייתי צריך לבוא מתל אביב לא הייתי ישן בכלל. כמו שזה היה, לפחות קמתי ב3:45.. יום ארוך לפני.

לא היה לי ספק שהאסטרטגיה הפסיכולוגית שלי צריכה להיות כל הקופה. פשוט ללכת על זה, לא אולי ולא כמעט, לא בערך. פשוט לצאת בידיעה שאני מסיים. ביליתי את רוב היום במחשבות על הכיוון הזה. psyched myself up כמו שנקרא.

התכנון התזונתי שלי היה 500 מ”ל איזוטוני כל שעה (בערך 140 קלוריות, ול380 מ”ג סודיום), בננה (200 קלוריות, 2מ”ג סודיום) וכמה תמרים. עוד קצת מלח (180 מ”ג סודיום) ואני סוגר בערך 300-400 קלוריות לשעה ועוד 500 מ”ג סודיום. לא רע.

תכנון הוא דבר חשוב. הבעיה היא שאתה מגיע למקום התחרות ובערב מגלה ששכחת את התיכנון בתוך שקית ליד הדלת. כמובן שזה גם קורה אחרי התדריך, אחרי שכבר כולם הלכו ואתה לא מכיר אף אחד. הייתי מאוד עצבני, וזה לא היה סימן טוב.. מכאן והאלה כל מה שהכנתי הלך לעזאזל. יש ימים כאלה. ידעתי שאיזוטוני לא תהיה בעיה להשיג (במקרה הגרוע יש חלוקה במירוץ, למרות שהם לרוב לא ממלאים מספיק), אבל כדורי מלח יהיו בעיה אחרת.

בכל מקרה החלטתי גם לחלק את המסלול בראש לארבעה חלקים. 30 ק”מ ראשונים – התחלה. עשיתי את זה בעבר, אני מכיר את החומר. 20 ק”מ אחר כך – ההרפתקאה – מכיר את החומר בחלקו. אחרי 45 ק”מ אני באיזור לא ממופה, מתחיל להגיע למקומות שלא הייתי בהם. זו ההרפתקאה. 15 ק”מ אח”כ נקראו האתגר. אין ספק שכאן רוח הלחיה תצטרך לצאת. אין כאן שאלה בכלל. זה הולך להיות קשה. ה15 הק”מ האחרונים.. טוב נו. “הלא נודע”. אני ממש לא יודע מה יקרה לי אז.

ריצה קלה של חצי שעה, כל הבגדים מוכנים, התיק מאורגן. נעבר על הכל אחר כך שוב, וכרגע אני יוצא לארוחת פסטה ותדריך.

הארוחה בקיבוץ הזורע מאוד נעימה. הפסטה פשוטה, שלושה או ארבעה סוגים בשני רטבים וסלט ירוק, כמו שצריך. האוירה נהדרת – רוב האנשים מכירים אחד את השני ממירוצים קודמים, אני מכיר רק את ראובן מילמן שעשה איתי את הישראמן הראשון ואת קרן מפרו ספורט אבל זה לא ממש מפריע – כולנו אחים ואחיות במקום הזה.. אני שמח לקבל את המספק ערב לפני, זה מוריד את הלחץ מהבוקר.

השעה כבר אחרי 20:00 וכדאי לחזור לצימר. שמח ששרון באה לעשות איתי את התחרות – והולך לישון מוקדם.. אל דאגה, השעון מכוון ל3:45, ככה גם השעון של שרון, ככה גם השעון האון ליין מאיזה אתר שמצאתי. לא לוקחים סיכונים.

על הבוקר אין לי הרבה מה להגיד. קר, אני שמח שהבאתי כפפות. לוקח יותר זמן ממה שחשבתי להגיע למקום, אבל הזינוק ב10 דקות איחור. כדי להשלים את הבילבול שלי אני לומד שאחת הרצועות של הפנס נקרעה והוא לא יכול להתלבש על הראש.. לא נורא, כנראה נצטרך לרוץ איתו רק שעה, ואח”כ הוא נכנס לתיק. אני חושש אבל זו כנראה הבעיה הטכנית האחרונה במירוץ..

ההתחלה:

הסיבוב הראשון, 30 ק”מ, הארוך ביותר, הוא המהנה ביותר. ברור לי שזו רק ההתחלה וברור לי שהוא לא יהיה הורג. עקב טעות כיוון קלה של הראשונים אני מוצא את עצמי בראש הטור, במה שנראה לי הפעם האחרונה במירוץ. זה דווקא מרגיש נעים. אחרי בערך 20 דקות אני עוצר להשתין וכולם עוקפים אותי, אבל לא נורא, הובלתי. מצחיק.

אני מחכה שהאור יעלה, כדי שהפנס יחזור לתיק, הטמפרטורה תעלה, ושיתחיל להיות מענין. קרן הבטיחה שלא יהיו סינגלים בחושך, וזה נותן לנו שעה של ריצה בקצב נמוך יחסית, נעים, בלי בלאגנים ואם המתנה (לפחות שלי) לקטעים המעניינים. הזמן עובר מהר. החלטתי לא להקשיב למוזיקה בלילה, זה קצת מסוכן, ואני עלול לפספס קריאות אזהרה לפני מכשולים, מיים וכדומה שיש במסלול. לא שווה את זה, אבל אני מכחה למוזיקה בקוצר רוח.

פתאום אני מוצא את עצמי בסינגל, ושם לב שדווקא די מואר בחוץ. אני מזהה את המקום מתחרות הסינגל ספיד הקודמת, וזה עושה חמים בלב.. מישהו מקדימה צועק להזהר כי יש כאן קטעים חלקים, אבל אני שם לב שהוא פשוט דורך בתוך ערמה ענקית של קקה של פרה. יש לו הרבה זמן לרוץ עם הריח הזה..

הקבוצות מתחילות להתרחק ולהתפרק. בערך 50 אנשים זינקו למקצה הארוך, וזה הולך להיות מרוץ די בודד לרובם (לי פחות, אבל מסיבות לא טובות..) – חוץ מאלה שהגיעו בקבוצות של שניים שלושה. זה נחמד להתאמן עם עוד אנשים לתחרות כזו.. ולרוץ איתם. מי אני בכלל מכיר שירצה לנסות?

כמה דקות של שיחה עם ראובן, ואז הוא לוחץ על איזה לחצן טורבו ועף קדימה. חשבתי שאולי אמרתי משהו. לא יאמן שהוא עשה את הישראמן לפני כמה שבועות. כמה שהוא נהיה חזק מאז שרכבתי איתו באילת, לפני שלוש שנים. מדהים. ראובן יסיים את התחרות במקום שלישי דרך אגב. הבן אדם מכונה. אבל לא נעלבתי בכלל והמשכתי לרוץ.

אני מרגיש חזק ופשוט רץ בכייף. מאמץ את הגישה שכולם נוקטים בה שלא רצים בעליות הרצחניות במיוחד. האמת – לא חושב שיכולתי לרוץ בחלק מהן, זו פשוט זוית לא ברורה בעליל. לשמחתי הGPS מראה לי שקו הסיום כבר ממש קרוב, וכמו קסם, כשפול סיימון שר ההגעה לגרייסלנד, אני מטפס לראש הגבעה ומגלה את האוהל של נקודת ההחלפה.

(הפסקת נתונים טכניים: הסיבוב, 30 ק”מ, לקח 2:54 שעות, דופק ממוצע 158, במהירות מקסימלית של 15 קמ”ש). העצירה הראשונה היא ל5 דקות, ואני יוצא לסיבוב השני במקום הרביעי.

ההרפתקה:

החלק השני של המירוץ הוא של 20 ק”מ. כאן אני נכנס לאיזור לא ידוע. אף פעם לא רצתי מעל 45 ק”מ, בטח לא בשטח כל כך קשה.

כמה צדקתי לחשוש מהרגע הזה.

עד 40 ק”מ רצתי כמו שאני אוהב, ומכאן והלאה, זו באמת הרפתקאה. פתאום התחיל להיות קשה, קשה מאוד. רן שילון פגש אותי לקראת הסיבוב הרביעי וטען שלא אכלתי מספיק. אולי, חישוב הקלוריות יבוא בסוף. אולי לא התאמנתי מספיק. אולי בגלל שלא היה לי מלח. לא יודע. אבל השרירים החליטו ש40 ק”מ זה די מספיק, וכואב, ואולי כדאי להפסיק. ידעתי שיש רק עוד 10 ק”מ, וזה מה שהשאיר אותי במשחק. 10 ק”מ ביום טוב זה 40 דקות. אני מאמין שהיום זה היה 70 או 80, אבל למי אכפת. ידעתי שרצתי את ה40 הראשונים מהר מספיק כדי לפצות על הרבה מאוד כאב שיכול לבוא עכשיו, והגיע הזמן לקבל את התשלום. ולשלם באותה מידה. לשלם הרבה.

(הפסקת נתונים טכניים: את ה20 ק”מ (66% מרחק) השניים עשיתי ב2:30 שעות (88% זמן), דופק ממוצע  142 (89% דופק), מהירות מקסימלית 14 קמ”ש (92% מהירות)

הנתונים הטכניים לא ממש מסתדרים לי עם הכאב, ועובדים טוב רק אם ה10 ק”מ הראשונים היו הרבה יותר מהירים, או שההתעלמות מהכאב היתה הרבה יותר טובה ממה שאני זוכר, אני לא ממש יודע כרגע. הזמן והדופק ירדו באותה מידה כמעט, שזה אומר שהתאמצתי פחות ורצתי יותר לאט (כאילו דה), אבל עדיין במסגרת נכונה פחות או יותר (דופק 140 הוא 70% מהמקסימלי שלי). מהניתוח הזה נראה לי שממש השרירים היו פשוט עייפים, והיו צריכים דלק, פשוט דלק, ומנוחה. זה כאב מאוד. לא יכולתי לחכות כבר לתחנה, ובכלל לא הייתי בטוח שאני יוצא לסיבוב נוסף.

ידעתי מראש שנקודת ה50 ק”מ היא נקודה בעייתית פסיכולוגית. את ה30 עוברים בקלות, ואם מגיעים ל65 אז כבר ממשיכים, צולעים, זוחלים את ה15 ק”מ שנשארו. לפחות לפני שהמירוץ מתחיל זה נראה ככה. אבל נקודת ה50 היא נקודה שאם קשה מאוד בה, יש עוד די הרבה מסלול לעבור, והרבה כוח נפשי לאסוף כדי להתנפל על ההמשך.. הגעתי עם הידיעה הזו למירוץ – אם אני לא מסתער זה לא יצליח. דקלמתי את זה לפני, בערב ובבוקר, וגם במשך המירוץ, כשעוד היה לי כוח, אבל עדיין, ברגעים מסויימים.. זה קשה. קשה מאוד.

אני מגיע לאוהל, שמח מאוד לראות אותו ולעצור. לרגע, להרבה זמן, כמה שצריך. לא חושב על זה כרגע. מתחיל לאכול, כמה שאפשר, ממלא את התיק באוזוטוני חדש, ומוצא מישהו נחמד שנותן לי כדורי מלח. אוי כמה שהייתי צריך את כדורי המלח האלה, וכמה שהם עוזרים מהר.

שרון נותנת תמיכה מדהימה. היא דואגת שאני בסדר (אני לא בטוח שהיא חושבת ככה, אבל מילא), קצת מדברת איתי על החששות ועל כמה אני אתבאס מחר אם אני אפרוש. אני נשאר יותר יותר באוהל. זה לא טוב למוראל, זה לא טוב לשרירים, זה לא טוב לזמן של התחרות, אבל זו נקודת שבירה. אני חייב איכשהו לשכנע את עצמי לצאת לשם. אחד הדברים שהשאירו אותי במירוץ 24 שעות של שכרון חושים אחרי שהיתה לי בחילה והכל, היה משפט חשוב שאמרו לי: “אתה כבר כאן, תשאר, תנסה, תראה מה יקרה”. או במילים אחרות.. “תזרום”. כמה שאני לא טוב בלזרום  אבל לפעמים צריך לכבות את המחשבה ולתת את מה שיש לך. אני מחליט, מפחד שזה ישתנה, ויוצא לדרך מהר. אני לא ממש יכול לרוץ, ושרון מלווה אותי ב500 מטרים הראשונים. זה עוזר, אחרי שכבר יצאתי, אין מצב שאני אחזור, ויחד איתה זה מרגיש כמו טיול, לא כמו תחרות. אני אחזור להרגשת הטיול הזו בהמשך, דווקא אשליה לא רעה ושימושית.

האתגר:

התרגלתי כבר לריצות ארוכות. אני לא יותא מהבית לריצות של 12 או 15 ק”מ בחודש האחרון. אם זה לא 18 ומעלה זה לא קיים. אני יוצא עכשיו לריצה של 15 ק”מ בסה”כ. וזה 15 ק”מ ארוכים. אני בקושי רץ מהצעד הראשון כבר, וככה אי אפשר להתחיל ריצה, אבל כאן אני נמצא וזה מה שיש.

הסיבוב השלישי הוא הקל ביותר פיזית. הוא הקצר ביותר (יחד עם האחרון) והמתון ביותר, כפי אפשר לראות בגרף הגבהים:

וזה בדיוק מה שאני צריך כאן. משהו קליל כזה, אם אפשר לקרא לזה ככה, או כמה שאפשר להתקרב לקליל. השרירים שלי כבר בטון, או משהו כזה שתקוע לי בגוף ומאוד מכאיב. הדופק נמוך אבל אין לי אפשרות להרים אותו בכלל, כי קשה לי מאוד לרוץ. יש לי בחילה שבאה והולכת, וכואב לי בחזה כשאני רץ. למרבה המזל הגב והכתפיים דווקא בסדר. ואני עדיין בקילומטר השני מתוך חמשה עשר של החלק השלישי מתוך ארבעה במרוץ. כשמספרים את זה ככה, זה די מייאש. אבל אמרתי שהחלק הזה היא האתגר, לא?

אני יכול לספר עוד ועוד על היאוש והכאב. על המחשבות שרצות בראש ועל הרצון לעצור, אבל לא עוצרים. אני יכול להמשיך אבל כבר סיפרתי הרבה ויש עוד דברים גרועים יותר שבאים. פגשתי עוד אנשים טובים בדרך שנתנו לי עוד קצת מלח, עברתי על עוד דרכים מוכרות מתחרויות אופניים ורכיבות עם החבר’ה. לאט לאט אני מרגיש עייף אפילו יותר עד שהרגליים נעלמות לי מתחתי. באיזשהו מקום אני יודע שהן שם והן עייפות, אבל לא כואב יותר. הריאות כן דווקא.

[הפסקת נתונים טכניים: 15 ק”מ (75% מרחק) לקחו לי 2:20 שעות (93%) בדופק ממוצע של 124 (87%) – כאן אני כבר רואה הרעה אמיתית – הדופק ירד קצת המרחק ירד הרבה, הזמן כמעט ולא. כנראה ההליכה הרבה השפיעה.. אבל זה עוד יהיה גרוע יותר, אני יודע, ראיתי את הסוף]

כשאני מתקרב לנקודת ההחלפה אני יודע שיש לי עוד סיבוב. אני יודע שאני חייב לצאת לסיבוב האחרון, אבל משהו בגוף שלי מסרב. בניגוד לפעם הקודמת שרציתי לצאת אבל הייתי צריך לשכנע את עצמי, הפעם עמדתי לצאת אבל פשוט לא רציתי. אמא שלי (תקראו, תקראו את הבלוג!) חיכתה 200מ לפני הסוף, היא חשבה שאני כבר מסיים ורצתה לרוץ איתי, ולא כל כך הבינה בהתחלה שאמרתי שיש לי עוד סיבוב. אבל היא ישבה איתי, כמו שאימות עושות  (כן כן, אני יודע שכותבים אימהות.. אבל אימות זה מתאים יותר), עזרה לי בהחלפה האחרונה, וטיילה איתי את התחלת המסלול. העצירה הזו היתה דווקא קצרה יותר, 8 דקות, החלפתי איזוטוני ולקחתי מלח (אמא הביאה את הציוד שלי מהבית, סוף סוף הייתי עם התזונה שלי), ויצאתי לדרכי.

חלק אחרון: לרוץ 80 ק”מ

את החלק האחרון של המרוץ, 15 ק”מ, אני מחלק לשלושה חלקים. ההתחלה, 2 ק”מ ראשונים, שהייתי באקסטזה מזה שיצאתי בכלל. פשוט שמחתי. ידעתי שהנה, יצאתי, יש לי זמן, את המירוץ הזה אני מסיים. את החולצה שלי אני אקבל (יש חולצה שרק מי שמסיים מקבל). אוי כמה שרציתי את החולצה הזו. פתאום היה לי כוח, פתאום היתה לי שמחה. נראה לי שאפילו קצת אדרנלין, אבל לא היה לגוף מספיק לתת. זה היה חלק לא רע בכלל.

החלק השני הוא הטיול הנורא מהגהנום. 9 ק”מ של מאבק פיזי ובעיקר נפשי עם עצמי להמשיך. עוד 100 מטר, ועוד 100 מטר, עוד קילומטר ועוד קצת. כל הטריקים שאני מכיר סיפרתי לעצמי. אני בטיול, עוד מעט זה נגמר. אפילו ספרתי שירים – היה לי חישוב שאמר שכל שלושה שירים בממוצע זה בערך קילומטר ועדיף פשוט להקשיב לשירים שאני אוהב.. זה משך אותי כמעט שני קילומטר. פעמיים או שלוש הייתי חייב לעצור לרגע, למסג’, לא בטוח אם הייתי צריך לתת מנוחה לראש או לרגליים, אבל משהו היה חייב לעצור. אנשים עברו אותי, רוכבי אופניים עודדו אותי, אבל הרגשתי מאוד לבד, והשתמשתי בלבד הזה כדי לתקוף את המירוץ. אם הייתי חייב ללכת הלכתי, אבל הלכתי מהר. ידיים לצדדים והכל. נלחמתי. נזכרתי שאני כאן כדי לעשות משהו שונה, משהו מיוחד, אתגר. כי רוב היום אני ליד מחשב, ועכשיו אני לא. כי רוב היום האתגרים משתנים, ופה זה משהו אחר בכלל מכל מה שהחיים הרגילים יכולים לתת לי – כאן זה אני. רק אני. נלחם, ומנצח. זו המשמעות של אולטרה מרתון. זו המשמעות של לרוץ 80 ק”מ. המטרים עברו, לאט, לאט, לאט. ליאונרד כהן הצטרף אלי, חשבתי שהוא מתאים יותר לקצב האיטי. אכלתי עוד בננות, רצתי והלכתי. רצתי והלכתי. רצתי והלכתי.

ופתאום, הנה אמא  (תודו שזו התחלה טובה לחלק השלישי) – וכאן מתחיל החלק השלישי של החלק השלישי. 4 ק”מ לסיום היא עמדה כולה מוכנה להתקפה האחרונה. שמחה מאוד לראות אותי (חי, אני משער), ועוזרת לי להגיע ולסיים את המירוץ הזה כמו שאני אוהב – בכוח. הלכנו עוד קצת, כי בכל זאת היו עוד 4 ק”מ, אבל אז פתאום התחלתי לרוץ. פתאום הכוח היה שם. אני חושב שבאיזשהו מקום מאוד מאוד התרגשתי, אבל לגוף כבר לא נשאר מה לתת. הוא היה בוכה אם הוא היה יכול, מאושר. מאושר מחודשים של אימונים ומשעות של מאמץ בו זמנית. מלהיות בעבר, בהווה, בכל מקום בו זמנית. פשוט להיות מאושר. 2 הקילומטרים האחרונים היו חוויה נהדרת. ידעתי שסיימתי, וסיימתי חזק, ונהנתי לרוץ כמו במטר הראשון. ככה רצים 80 ק”מ. בדיוק ככה.

[פרטים טכניים: 15 ק”מ (100%) ב2:32 שעות (108%), דופק ממוצע 120 (96%), בסה”כ לא רע לסיבוב אחרון שהיה הרבה יותר הררי מהסיבוב הקודם]

כן, אני אולטרה מרתוניסט. כן, אני מאושר, פשוט מאושר. ומסופק. וכן, קיבלתי חולצה:

הבוקר התחיל דווקא נהדר. מושלם כמעט. מתעורר עם השעון ב4, כי התכנון היה 4:30 לפי שעתיים וחצי נסיעה לכינרת. הגיוני לא? אז כבר קמתי לפני הזמן, כמעט הכל היה מאורגן אבל היו עוד כמה נגיעות סופיות. ב4:40 כבר הייתי ברכב, עצירה זריזה בארומה ויתקין לאספרסו הכפול, והופ.. אני בחנייה של המרתון בטבריה ב.. 6:20 בערך? יופי. אפילו לא צריך לשלם על חניה עדיין, רק מ8, והמקסימום הוא 5 שעות.. אז אם אני משלם עכשיו לא רק שאני מפסיד שעתיים שלא צריך לשלם, אני גם בטח חוטף דו"ח אחרי 11… יופי.

מכין את הכל, יוצא להביא את ציוד הריצה המחולק (צ'יפ וחולצה) – להפתעתי הם כבר עובדים ואני השני בתור, אז מקבל את הכל מהר. עצירת שירותים (כן, זה הולך להיות פוסט עם הרבה שירותים.. אם אתם עדינים, אל תקראו את זה) וחזרה לאוטו. בודק מה יש בשקית (מגזינים, ג'ל לשרירים, חולצה, צ'יפ, מספר וכו'), קורא את העיתון (כתבה טובה של רן שילון על אצנים אתיופים, כולל המשפט שמה שעושה אותם זה הנחישות.. בטח.), מנסה לבזבז עוד קצת זמן, מצליח עד 7:15.. מארגן את התיק ומשלם. יש לי לגמור את המרתון עד 12:20 או משהו כזה.. יהיה בסדר.

יושב מאורגן כולי ב7:30. מה יהיה? אפילו חימום אין טעם לעשות, מוקדם מדי. נח, עושה מדיטציה, שומע תיסלם ברמקול, וחולם. לא יודע על מה, אולי על המירוץ, לא זוכר. זו הפעם האחרונה שאני ממש מצליח לחלום כמו שצריך היום, אבל אז אני עוד לא יודע את זה, ואני סתם נהנה מהמוזיקה, האנשים, האנרגיות שלפני המרתון. אני אוהב את הכמויות של האנשים, את העובדה שמרתון טבריה שובר כל שנה את שיא המשתתפים, ואני אוהב במיוחד שההקראה הרגילה של "המרתון היחידי בישראל" הפכה ל"המרתון היחידי בישראל שמוכר בין לאומית".. יפה לנו.

לקראת 8:30 אני יוצא לסיבוב חימום, 10 דקות של ריצה קלה, בעיקר לחמם את הקרסול. החלטתי ללכת על חולצה ארוכה היום, כי קריר, אבל לקראת 9 (הזינוק) השמש יוצאת ונהיה חמים יותר. אין לי איך להחליף חולצה, ואני קצת מתבאס שכולם עם קצר.. איך הם ידעו? אבל לא נורא, בהמשך הטמפרטורה יורדת ונהיה קריר ואני שמח בחולצה הארוכה שלי. זו כמעט חתיכת המזל האחרונה שלי במירוץ הזה.

נראה שכולם מסביבי בקבוצות. לבושים אותו הדבר, אצנים כאלה, טריאתלטים אחרים, מהצפון, מרכז, דרום, ת"א, ירושליים וכו'. חיבוקים, נישוקים. אני כמעט לא מכיר אף אחד.. אצנים הם לא החבורה הרגילה שלי, אני מכיר רק את הוותיקים. אומר שלום לרן, בהצלחה לראובן מילמן שנותן קצב ל3:30. מקווה שאני לא אראה אותו יותר היום, עד נקודת חצי הדרך לפחות. זה בסדר. ריצה זו הדרך שלי, משהו פרטי שאני עושה. תמיד היה. בשביל חברים אני רוכב.

יריית הזינוק והמירוץ מתחיל. החלטתי לתת מאמץ במירוץ הזה. הרי בכלל השנה אני מנסה דברים חדשים, אז למה לא זה? אני חושב שממילא הסינגל ספיד נותנים לי אימוני כוח אינסופיים, דופק גבוה לא זר לי, אני יכול לסחוב את זה. האתיופים חזקים בכוח רצון? אני אראה להם מה זה.

התכנון הוא דופק 155 בחצי הראשון ו-160 בערך בחזור, שזה בערך 10-20 מעל המרתון הקודם. אני מתחיל בקלות (טוב, במנוחה היה לי 70, מההתרגשות), בקצב של 4:45, ומנסה להתמיד בקצב הזה.. לרוב אני מצליח, אבל לפעמים זה עולה. כהרגלי, אני מחלק את המסלול לשלבים. חימום (עד צמח), התחרות עצמה (מחולקת מצמח לצומת, נקודת הסיבוב, הצומת שוב, וצמח), והמלחמה הפסיכולוגית (קילומטרים אחרונים). החלק הראשון עובר קצת לאט, ואני מתחיל לדאוג. כואב לי פה, שם, פחות או יותר בכל מקום מכף הרגל עד הכתף. גם הקיבה לא מרגישה משהו משהו. זה קצת מוקדם בשביל הדברים האלה, אבל אני נכנס לmode שלמדתי בהרבה ריצות, רכיבות, תחרויות ואימונים. הzone שלי. פשוט לשכוח מהכל, להתרכז בעכשיו, להתרכז בצעד אחרי צעד, יציבה, מהירות, דופק. להיות בתחרות, ושום דבר אחר. זה בא, וזה הולך, נהיה שוב קשה, וזה חוזר, וכו'. אני קצת מיואש, וזה כל כך מוקדם במירוץ.. אבל אז אני מקבל עזרה מהipod:

והויברציות משתנות. כל הבעיות נעלמות. הגב לא כואב, לא מרגיש את הרגליים, אפילו השפשפת נעלמת, ולא כלום.. אפילו לרגע, אבל המרתון כבר לא אותו דבר. הדופק עולה, הקצב עולה, ונשאר כזה עד סוף המירוץ. אני מוצא את הקבוצה שאני רוצה להתאפס עליה (להלן הקבוצה), ובה כמה אצנים שהם אנשים ברזל מנוסים, ופשוט נשאר שם. הקצב שלהם לא כל כך קבוע לצערי, אבל אנחנו נשארים 100מ פחות או יותר זה מזה לאורך כל המירוץ. לרוב אני מקדימה, עד שאני עוצר לשתות והם עוקפים אותי, וחוזר חלילה. החבר'ה האלה פשוט לא עוצרים, ואני – בשביל לשתות איזוטוני מכוס אני צריך לעצור. אולי אני אשאל אותם אחר כך.

אני מגלה שאני לא מצליח להגיע לג'ל שלי, הטמון במכנס, ולא לכדורי המלח. מכנסי הריצה (נייקי) שלי כל כך ניסו להגן על הריץ' רץ' מאחורה שפשוט קשה לפתוח אותו. כבר עברה שעה וחצי וכדאי לקחת ג'ל אבל אני מרגיש חזק ולא מתחשק לי לעצור ולהלחם בזה – אני כבר עוצר מספיק גם ככה. דואג לשתות בכל תחנה, 3-4 שלוקים של מיים או כוס איזוטוני (תחנה אחת ככה ואחת אחרת). המשקה האיזוטוני במרתון טבריה הוא גטרואייד, שאני רגיל אליו, אבל הוא עשוי רע – המינונים משתנים מתחנה לתחנה, ולרוב פשוט יותר מדי איזוטוני. מאוד חובבני מצד טבע ספורט קסטל שמספקים אותו. אני הולך לשלם על החובבנות הזו די מהר.

בערך בקילומטר ה15 אני מבין שיש לי בעיה אחרת – אני מתחיל לשלם על הדופק הגבוה והגטרואייד הלא מדולל – הקיבה שלי מתחילה לעשות קולות של בעיות רציניות. עדיין לא, אבל זה מגיע. אני מחליט לקחת מלח בנקודת הסיבוב (21 ק"מ), ליתר בטחון… אבל שוב לא מצליח להגיע אליו.

נקודת הסיבוב בטבריה תמיד זכורה לי כמקום בו המאבק מתחיל – הפעם אני מגיע לשם בקלות, לא מרגיש שהתחלתי באמת. איזה תענוג להגיע לתחרות מוכן וחזק מהפעם הקודמת. אני מסתובב ומגביר מהירות – מכאן מותר לי – רק עוד 21 ק"מ ואני שם. אני בנקודה מספר 4 בחלוקת המסלול שלי.. והמוזיקה מתחילה להיות ממש טובה.

בקילומטר ה26 יש שירותים, ואני ממש חייב לעצור אבל מחליט בטעות להמשיך. נלחם בכאבי בטן קשים והרצון לתת חזק יותר, משום שכשהדופק עולה הבטן מרגישה רע יותר (זה קורה כי פחות דם מגיע לקיבה כשאני מתאמץ). בסופו של דבר הכאב קצת נעלם (ברור לי שהוא יחזור, אני מכיר את זה מהאימונים) אני מצליח להגביר, ורץ פלוס מינוס בכיף, בקצב של 4:40 עד 4:50, עד הנקודה החמישית, עד הקילומטר ה30. שם, לקראת צמח, הנקודה השישית, הכאב חוזר ובגדול.

כשיש קילקול קיבה בריצה, בניגוד למזון בעייתי שגורם קלקול קיבה שלא קשור לספורט, זה לרוב ענין של תזונת ספורט ודם לקיבה, וקשה מאוד להמשיך לעשות את הפעילות. הגוף פשוט דורש הפניה נבונה יותר של משאבים. אני מקווה שאני אצליח למשוך עוד 12 ק"מ אך ברור לי שלא. כבר קשה לי לרוץ, והקבוצה שלי מתרחקת ממני. יש עוד שירותים בדרך, מתישהו בהמשך, אבל אני לא זוכר ממש איפה.. כל סיבוב אני מקווה שזה זה – אבל לא. בצמח אני חושב לקפוץ לארומה אבל לא יודע עם היא תהיה פתוחה וזה די עיקוף.. עוד סיבוב, והשירותים עדיין לא שם.. עוד מעט כבר לא תהיה לי ברירה.

[אם אתם עדינים, נא לקפוץ על הקטע הבא]

כשאתם ספורטים למרחקים ארוכים, אתם צריכים להתרגל לכאב וסבל, ולדברים לא נעימים. שפשפות במקומות מוזרים, כאבים בשרירים, פגיעות אורטופדיות. קילקול קיבה זה דבר לא נעים… קילקול קיבה כשאתה 20 ק"מ מהבית בלי נייר טואלט ויש עוד 20 ק"מ לרוץ – אפילו פחות.

אבל זו תחרות, וצריך לסיים ולהתעלם מכל מה שמפריע. השירותים לא הגיע, אבל השאר כן. אני רץ הצידה לאיזה מקום מוסתר ו.. עוצר.. לכמה רגעים. עד שהבטן נרגעת. זו לא חוויה לבלוג.

[אפשר לחזור לקרא]

איבדתי זמן, איבדתי את הקבוצה, אבל הצלחתי לקחת קצת מלח ואני חוזר לתחרות עם הרבה עצבים ורוח קרב. יש 8 ק"מ לסיום (האמת שיש 9, לא ספרתי נכון..), שזה אומר שאפילו במקרה הגרוע (ז"א, שאני הולך ברגל, ואין מצב אני הולך ברגל, אבל אפילו) אני מסיים תוך בערך שעה.. ובמקרה הטוב (לפי 4:40 לק"מ) בערך ב40 דקות.. רק 40 דקות.

אז הטוב והרע.. הרע הוא שהתברר, כאמור, שיש לי עוד  9ק"מ, ולא 8. הטוב שמלח, בתוספת עצבים, ובלי כאב בטן, גרמו לי פשוט ללחוץ על דוושת הדלק. ממוצע דופק של 170 ומשהו, קצב של 4:30 ואפילו פחות (!) ואני כמו קטר. עוד מישהו בקצב מפתיע שכזה מופיע לידי ושנינו יחד נותנים בראש בסוף הדרך.. עוקפים ועוקפים ועוקפים. לא מפתיע אותי לעבור הרבה אנשים בשלב הזה – הם כולם באופן כללי איטיים ממני – אני שם בגלל העצירה הארוכה.

החבר החדש ואני רצים. קצת מדברים, אבל בעיקר רצים, ואז גם לא מדברים.  כל מה שיש לי זה המוזיקה, הקצב ו… הנה זה בא. האושר.  היה לי במרתון הראשון, קצת פחות בשני, ואז נעלם, אבל הנה זה חוזר – ההתרגשות מסיום המרתון, מכל הדרך, מכל האימונים, המחשבות, הקשיים, והנה ההצלחה. סיום חזק, סיום מושלם. אני ממש מרגיש את האדרנלין משתחרר, כאילו מתוך משפך, ובהילוך איטי מתפשט לי בגוף, אבל בעיקר בחזה (שם הוא פשוט יושב לו, שמח) וברגליים (שם הוא עוזר לי להגביר קצב). אין לי עוד הרבה (גם במרחק וגם באדרנלין שנשאר לשחרר) אבל זה מספיק, וזה ממכר. קשה לי לתאר בדיוק את ההרגשה. שמחה מושלמת.

הסיבוב האחרון מגיע, הקילומטר ה40, והעיר. נראה לי זה הגיע קצת מוקדם השנה אבל למי אכפת. הנה טבריה. הנה הרחובות הראשונים.. מתי להתחיל במיאוץ האחרון? עכשיו? עכשיו?

החבר החדש נעלם מאחור, אני מסמן מישהו אחרי מישהו, ועוקף. עוד אחד, עוד אחד. רואה מישהו מהקבוצה הקודמת, קשה לו והוא מדדה. אני עוקף. מישהי שלא רצה את המרתון עוזרת ומושכת מישהו נוסף שקשה לו. עוקף אותם. פתאום אני רואה למה הסימונים נראו לי מוקדמים מהצפוי – שינו את הסיום, והוא ממש בכניסה לעיר עצמה. בעבר היה עוד קילומטר בתוך העיר. פתאום יש עוד 200מ', ושלושה אנשים לפני.. לא, שניים. אני רואה שהראשון מהם הוא עוד מישהו מהקבוצה הקודמת – ובאמת, איזו ברירה זה משאיר לי?

הכל יוצא. פשוט כל מה שנשאר. יש מצב שכל השרירים שלי היו נקרעים ולא הייתי שם לב.  אני רץ. שומע מישהי אומרת "הוא יעקוף אותו! הוא יעקוף אותו" חבל שלא נשאר לי כוח לחייך, ברור שאני הולך לעקוף אותו. מרתון מסיימים בספרינט, זה ענין של עקרון. אני מנצח את המרתון ולא ההיפך, שיהיה לו ברור.

[משאיר את הקצת אחרי, מחשבות וסיכומים, לפוסט אחר. הפוסט הזה זה על חוויות.]

רציתי לרדת מ3:20, לא הצלחתי, אבל עדיין עשיתי שיא אישי (3:24). אני כואב ומאושר. בשבילי זו הדרך, והמרתון הזה היתה חתיכת דרך. אהבתי, אני חייב לחזור ולשפר 

המרתון בא והלך, וכשאני כותב את זה אני מבין שבאמת, מרתון טבריה הוא המרתון וכנראה תמיד ישאר כזה. כתבתי על תחושות וחוויות במרתון טבריה בפוסט הקודם, ועכשיו, אחרי שפתרתי בעזרת motionbased את הבעיות בgps, אני יכול להתפנות לקצת ניתוח של המירוץ ושל האימונים לקראתו..

המרתון

כפי שציינתי, הזמן הרשמי הוא 3:24:14. בעזרת הנתונים אני רואה שרצתי בתכלס 3:20:40 (השאר היו, אה, עצירות), שהמרחק היה למעשה 42.57 ק"מ (קצת יותר ממרתון, דברו על זה קצת פה), והקצב היה 4:42 (הקצב המעשי 4:47) – יותר מהר ממה שרציתי בתכנון, אבל די נחמד. התאמנתי על קצב של 4:40-4:50 בריצות קצרות יותר. אני צריך להתחיל להתאמן על 4:30.. המהירות המקסימלית שלי, דרך אגב, כנראה בספרינט הסיום, היתה 2:41. ידעתי שזה היה מהר ולא רק הראש שלי שעובד לאט.. :). הדופק הממוצע היה 163, והמקסימלי 188 (לאיזה 6 שניות)/

מבחינת זמן, דופק ומהירות זה נראה ככה:

מה שאומר ריצה די קבועה עד העצירה (גם מבחינת דופק וגם קצב, חוץ מאשר אחרי נקודת החצי.. אני ממש רואה את נקודות האושר, איפה שהמוזיקה והאדרנלין עוררו אותי, שכתבתי עליהן בפוסט הקודם), ואז הגברה של שניהם עד הפריצה האחרונה. הכל כמו התכנון, רק דופק באופסט של 5 (גבוה יותר),  וקצב באופסט של 5 (מהיר יותר). מעולה.

המסקנות על האימונים

המסקנה העיקרית שלי היא לא לפחד יותר מדי מפציעות – צריך להתאמן יותר בשביל להיות מוכן. יש הרבה שיטות אימון שמדברות על הריצות הארוכות לפני מרתון, שאסור לרוץ (באימונים) יותר מ32, או 34, או 35 ק"מ. אני חושב שלרוץ 36, 38, אפילו 40, כמה פעמים לפני עוזר, מכין את הגוף והראש למאמץ, ונותן לך זמן להמציא את הטריקים שתצטרך ברגע האמת (איפה לדחוף שתיה, כמה אוכל אתה חייב, תזונה ומלח, מוזיקה ואיך הכאב מרגיש). אני לוקח את זה ומבין שבשביל האישברזל אני חייב לרכוב הרבה יותר, 180 ו200 ק"מ. אין ברירה.

המסקנה השנייה היא שרן שילון צדק – אסור להרדם במירוצים. אתה כל כך מפחד שהכוח יגמר, שתשבר, שאתה לא נותן את מה שיש לך. רן אמר לי לפני האיש ברזל הראשון – זה הולך לכאוב. לא משנה מה תעשה, זה יכאב. מה שחשוב זה לא להרדם ולגרום לכאב להגמר מהר יותר. השתמשתי בזה כמה פעמים במשך התחרות הזו וזה נכון.

המסקנה השלישית היא שמרתון זה כיף. מאוד. אני רוצה עוד.

קשה לי לתאר את כל החוויות סביב המירוץ של נייקי אתמול בערב – יש כל כך הרבה סיפורים קטנים, שונים, מאיזורים וזמנים אחרים של האירוע המדהים הזה. הייתי רוצה להתחיל מהסוף, מהשיא, אבל אולי בכל זאת שווה להתחיל כרגיל, מן ההתחלה.

השנה חלק מהאירגון המופתי של המירוץ כלל חלוקת חולצות ריצה של נייקי עם מספר אישי מיוחד לכל רץ, משהו קטן שעושה הרבה הבדל – להיות עם חולצה מיוחדת בתוך אירוע כזה גדול (10,000 אצנים בישראל!, 26 ערים בעולם..) – אבל עם ערך מוסף נוסף – ההתרגשות שבהגעה למירוץ.

אני יורד מהבית בזמן, רבע שעה לפני השעה שביקשו להגיע. ברור לי שזה יהיה מוקדם מדי אבל אני רוצה לתפוס קצת אוירה, התרגשות ואנשים. הדרך מהבית לכיכר רבין די קצרה, אבל משהו מדהים קורה בדרך – מכל רחוב, בכל פינה, מצטרפים עוד ועוד אנשים לובשי אדום אל הזרם, כמו מליון נחלים קטנים לתוך נהר גדול שנשפך אל הכיכר – כל אחד מגיע ממקום שונה, מצויד בעזרי ריצה שונים, עם מטרות שונות, עם חיים אחרים – אבל כולם הולכים לרוץ יחד, כולם מתאספים למטרה אחת היום בערב – ואותי זה פשוט מרגש. גם התגובות ברחוב לא מאחרות להגיע, ולהפתעתי הן ברובן חיוביות. "כמה אצנים יש אצלנו בשכונה", "איך תל אביב השתנתנה, איזה כיף שיש אירועים כאלה" וכדומה. תל אביב באמת השתנתה בקטע הזה. אני שמח לגור כאן.

בנקודת הזינוק יש הפנינג אחד כדול ומאורגן היטב. קצת מוזיקה, קצת דיבורים, הרבה אנשים. המון אנשים. מתיחות, קפיצות, חיוכים. יש שעה לשרוף וזמן לחשוב על המירוץ. בהתחלה אני מנסה להרגע לקראת הזינוק, להוריד דופק, אבל אח"כ אני מחליט פשוט לנסות להנות מכל הקטע. בשביל זה באתי, לא?

הזינוק עצמו מחולק לשלושה מקצים – מקצוענים (35 דקות ומטה, לפי תוצאות עבר), מהירים יחסית (עד 55 דקות) ומעלה. נראה לי שב10,000 איש אפשר היה לחלק טיפה יותר (במירוץ 8 ק"מ במנהטן לפני כמה חודשים בערך 1000 איש היו מחולקים ל6-7 מקצים) אבל זה לא נורא. אנשים שומרים על המקום שלהם, לא דוחפים יותר מדי, לא נדבקים יותר מדי.. אבל חם.. חם ולח. אצנים הם עם טוב.

ראש העיר מדבר (קצר ולענין!), מנכ"ל נייקי ישראל מדבר (קצר, לענין ומרגש! כולל "תגידו שלום לאנשים סביבכם..") יש הופעת מתופפים שמקפיצה עוד קצת את הדופק ונותנת את הפוש האחרון (כולל מישהו על טרפז או משהו כזה שנראה כאילו הוא מנסה לברוח או לצאת מהתסבוכת שהוא נכנס אליה יותר מאשר רוקד), ופתאום לפני שאני מבין – אנחנו מזנקים.

לא הייתי אף פעם בזינוק כזה גדול. אני אמנם כמעט בראש הקבוצה (יחסית) – אבל זינוק של 10 אלף איש הוא זינוק מרשים. המוני אנשים סביבי, הדופק גבוה והנשימה קשה. מתברר שקושי הנשימה של התרגשות תחילת המירוץ בריצה קשה יותר ממה שאני מכיר מהאופניים, אבל אני נכנס לקצב די מהר, רץ ומדלג בין אנשים כדי להגיע קדימה. יושב על דופק 170, או קצת יותר, פחות מ4 דקות לק"מ, מרגיש טוב.

די מהר אני כבר בתוך הריצה, עדיין מרגיש טוב, אבל הדופק ממשיך לעלות ולעלות ואני לא מצליח להרגע ולהוריד אותו. ב175 לקראת ה180 אני מנסה להרגע. 40 דקות אני יכול לסבול עם דופק כזה, אבל זה יהיה קשה, במיוחד בחום ובלחות האלה, ועוד עם חולצה (בקייץ אני רץ בלי חולצה). עוזר לרוץ עם עוד אנשים מהירים סביבי, אני נזכר בימי החמישי שלי, ומתעודד. מרגיש מוכן. חושב על הכאב שהולך להגיע אבל מסיט את המחשבות משם. זה יגיע, לא צריך להקדים.

הדופק ממשיך ועולה, ואני כבר ב185. כאן אני מצליח להתאפס, איפושהו בק"מ הרביעי, ולהשאר בערך ב185-188. אני שומע קבוצה מגיעה מאחורי בקצב טוב, והפייסר של ה40 דקות מגיע עם עוד עשרה אנשים. הבחור חזק מאוד וגם הוא מתאמץ, אבל הקצב הקבוע שהוא רץ מאוד עוזר ואני נדבק לקבוצה הזו. הדופק נשאר על 188 ומעלה מכאן בערך עד סוף המירוץ, והנה, כבר לא צריך לדמיין – הכאב כבר כאן. כמה אני שמח על ימי חמישי של כאב, ואני מרגיש בסדר גמור עם הקושי. כואב, רע, אבל אני מכיר את הכאב והרוע הזה.

איפושהו לקראת הקילומר השישי הפייסר והקבוצה שלו עוזבים אותי וממשיכים קדימה, ואני כבר לא מצליח להצמד. אני מוצא לי מישהו שרץ די קבוע בסביבות ה4:10, ונשאר איתו, מרגיש כאילו שאני נח. אחרי התאוששות של קילומטר אני מנסה אפילו קצת לדבר איתו אבל הוא מאוד מרוכז, ואני די עייף אז אני לא מתעקש. עוד שלושה קילומטר.

בכלל הקילומטרים האחרונים (או יותר נכון, 7-9.5) עוברים לי מטר אחרי מטר. אני בריכוז מלא, לרוץ נכון, לנשום נכון, קצב מקסימלי שאני עדיין יכול להחזיק ב10 דקות הקרובות. לנשום. דופק. קצב. צעדים. לנשום. אני מוצא את הפייסר הבא שלי, מגביר מהירות קצת, עד שהוא מתעייף ואני עובר לבא בתור. לאט לאט מתקדם. סימון ה7 ק"מ עובר, ואז 8, ופתאום זה 9 ואני כבר רואה ושומע את הסוף. חשבתי שב9 אני אתחיל ספרינט אבל זה מוקדם מדי, אני מגביר עוד קצת אבל משאיר רזרבה, מוצא את הפייסר האחרון ורץ לידו, מחליפים מבט וברור לי שזה מישהו שילחם איתי עד הרגע האחרון. מושלם.

9.5 ק"מ ויריית הפתיחה נשמעת לי בראש. אני מסתכל על השותף החדש, החבר הטוב החדש שלי, ואנחנו על אותו הגל. "ספרינט עד הסוף?" אני שואל. "ספרינט" הוא עונה, וסף הכאב מקבל מדרגה חדשה. דופק של 190 נשאר מאחור, אני כבר לא סופר מטר אחרי מטר כי אין לי תחושה של זמן ומרחק, רק כאב ומטרה, ובאיזשהו שלב גם הכאב קצת נעלם. נראה לי שיש עומס יתר במערכת, אבל עוד דקה זה נגמר אז אני מתעלם.

קשה לי, ואני מרגיש שאפילו ה500 מטרים האחרונים היו רחוקים מדי בשביל ספרינט, לרגע אני מאט והחבר החדש שלי מתחיל לעקוף, אבל אז גם הוא מאט, ואני קיבלתי את כל המנוחה שהייתי צריך, את כל הדחיפה שהייתי צריך. אני מגביר, אפילו שאני לא חושב שזה אפשרי, נושם מהר יותר, מרים יותר את הרגליים, ופשוט נותן את הכל. אני עוצר בקו הסיום או על הריצפה.

(דופק באדום, מהירות בסגול):

האמת? לא יודע איך זה נראה אבל זה הרגיש כמו הספרינט של החיים. לפי הגרמין הגעתי ל24.4 קמ"ש, שזה די מהר, ואני פשוט עף בין אנשים, 50 מטר לסיום. מצליח להעיף מבט בדופק ורואה 199… ואז מסיים. סיימתי, ולא אכפת לי מה ומי ואיך, אני מרגיש שניצחתי, והרבה הרבה בחילה.

החגיגה וההפנינג אחרי המירוץ נהדרים, ההרגשה שלי נהדרת. האימונים עבדו טוב, הקצב היה מעולה, הייתי מוכן, והכי חשוב – נלחמתי. כמו בימים הטובים, כמו פעם, נלחמתי. אין מאושר ממני.

סיכום קל:  סיימתי מקום 76 (56 בקטגוריה גברים כללי) ב40:36.55.

הספליטים שלי:

2.5 ק"מ: 07:38.70

5.5 ק"מ: 22:51.40

9.5 ק"מ:  38:51.55

עכשיו אני רק מחכה לתמונות..