מריץ את החיים

החלטתי לכתוב שלושה פוסטים: אחד היום, אחד בערך שבוע למירוץ, ואחד אחרי – שלושה פוסטים שיתארו את התזונה שלי לאולטרה חוצה ארץ. הראשון יהיה הקדמה – וקול קורא לכולם להגיב. השני יהיה התוצאות וההחלטות הסופיות בקשר לתזונה לתחרות – והשלישי יספר על התוצאות.

אז כהקדמה, אני מחפש וחושב מה כדאי לאכול בתחרות. החלטתי לפצל את הרשימה למספר קטגוריות, ואז לחקור את חלקן יותר לעומק בפוסטים נפרדים. אני אשמח לקבל תגובות, רעיונות נוספים ושינויים לפוסט הזה (עוד דברים לחשוב עליהם, אסטרטגיות שעבדו וכדומה), או לכל אחד מהפוסטים הרלוונטיים הבאים.

הקטגוריות ותיאור קצר כרגע:

• קלוריות: מספר בשעה, סוגים (חלבון, פחממות ושומנים), כל כמה זמן לאכול – והאם האוכל צריך לבוא ממזון או שתייה, או שניהם. האם יש חשיבות לסוג המשקה והאם אפשר להחליף באמצע. האם צריך להחליף כמויות לפי החום, ועוד הרבה שאלות. אני משער שזה יהיה אחד הפרקים הארוכים יותר.
• מלחים ואלקטרוליטים
• קפאין
• סוכר והמשמעויות שלו
• העמסת פחממות – כיצד, האם, ומתי
• מגנזיום

אז ככה זה מתחיל. עוד פחות מחודשיים, לטוב או לרע – זה מסתיים.

החום הזה הורג אותי. רוצח. אני יוצא לריצה הרגילה בירקון, אותו מסלול אותה כמות של מיים, ומוצא את עצמי אחרי חצי מהזמן מיובש. הרגליים עייפות, הגוף לא זז, והכי מדכא: ההתאוששות מריצה איטית וקצרה יותר ארוכה יותר. אני רץ 20 ק”מ ומרגיש עייף גם יום אחרי. מקווה שזה לא הגוף אלא מזג האויר, נושם עמוק, ומחכה. כאן בדיוק עובר הגבול שאני מנסה לא לעבור, לעבר אימון היתר: הגוף עייף מסיבות אמיתיות ואני, מתוך פחד שהסיבה היא כושר לקוי, מנסה לדחוף יותר, להתאמן יותר – והסוף בעייתי.

מה שבכל זאת עוזר לי להעביר את הזמן היא הידיעה שגם בשנה שעברה, לפני שרצנו את ישראל, אוגוסט היה קשה מאוד, ולבסוף דחינו את הריצה מאוקטובר לנובמבר כדי להשיג עוד חודש אימון. כמובן שיחד עם מרוץ חוצה ארץ זה לא יסתדר, אבל לפחות אני יודע שזה המצב. גם דורון ואביב מוסרים לי שהשבועות האחרונים קשים להם מאוד והם כמעט לא מתאמנים (יחסית כמובן..). הצד החברתי של הריצות הארוכות מוצא חן בעיני: מאז ומעולם הריצות שלי היו לבד והרכיבות יחד – וזה משתנה לאט לאט.

כמה טיפים לריצה בחום שבכל זאת חשובים:

• בחום שיש לנו עכשיו, 34-35 מעלות ולחות מהגהינום 7, אי אפשר לשתות מספיק – במיוחד אם אתם רצים מעל שעה – גם אם אתם עם בקבוק ושותים כמה שאפשר. הוסיפו לגוף שלכם שתייה מראש, בריצות ארוכות אני שותה אפילו מעל חצי ליטר. לפעמים אני צריך להשתין כל 20 דקות אבל זה מושך את הריצה ומשפר את ההתאוששות.
• המלצה שתמיד עובדת, אבל במיוחד בקיץ: במקום מים השתמשו תמיד במשקה איזוטוני. המלצות על משקאות איזוטוניים לריצה אפשר למצא בגיראפ, והשוואת משקאות איזוטוניים גם כן.
• שתייה קרה עדיפה על שתייה חמה. שתייה קרירה עדיפה על שתייה קרה. זה פשוט ככה. אנשים שותים יותר כשהשתייה קרירה, ושותפ פחות שהיא חמה, בלי קשר לצורך שלהם. עזרו לגוף שלכם לשתות, וגם קצת לקירור.
• חולצה או לא: לחולצה טובה המנדפת זיעה יש יתרונות שלעיתים עדיפים אפילו על ריצה ללא חולצה. החולצה הרטובה אפילו עוזרת לכם להתקרר, אבל היא כבדה ולעיתים לא נוחה על הגוף, במיוחד אם אתם עם תיק. ולא נשכח את מוטיב השמש וסרטן העור אם אתם רצים ביום – אז עדיף חולצה, אם אפשר.
• תיק או חגורה: לרוב אני מעדיף תיק: יש שם יותר מיים ואפשר לסחוב עוד כמה דברים יעילים, אבל בחום של השבועות האחרונים: חגורת שתייה טובה, עם מעל ליטר, ואפילו אם צריך עוד בקבוק ביד.

בהצלחה, עוד מעט זה עובר..

אופיר בפיוט מיוחד אחרי המפגש אופניים-ריצה שלנו אתמול.. בחום הרב:

הוא צלצל: אני באתר שלך בין 18 ל- 20. תצטרף?
מגניב, עניתי. אבדוק עם ה – .
בדקתי. ה- ה- שחררה.
רוצה להודיע. הוא לא עונה. לא עונה לסמסים.
כבר התלבשתי. מה לעשות?
יוצא לבד.
מטפס ליובל.
רואה משהו / מישהו שנראה מוכר. זה הוא.
הוא לא רוכב. הוא רץ.
מהר הוא רץ (לא יחף…)
עושים סינגלים בעליה ובירידה.
אותו קצב כל הזמן. לא משנה מה יש בדרך..
יורדים מצד אחד, מטפסים לצד שני בשבלול.
אותו קצב. הוא רץ אני רוכב.
הגענו למעלה, נכנסים לסינגל של החירבה.
אותו קצב גם בקיר שלפני החירבה.
הוא קצת לפני.
עובר את החירבה ורואה קבוצת גברים שמנמנים.
כולם עם מצלמות.
מצלמות גדולות מאד. עם זום מרשים.
כולם מצלמים את הקיר המערבי של החירבה.
הם לא מצלמים את הקיר.
הם מצלמים את דוגמנית העירום שצמודה אליו.
מאמה מייה… היא לבושה "רק" בבגדי חווה.
נתוניה מרנינים ביותר.
ואני תמיד חשבתי שעופרים יש רק בספורי במבי…
מתמתחת בזויות מפעימות מאד.
מקצוענית. ויפה. מאד.
והוא?
עדיין באותו קצב.
ואני? אני מאיט.
כבר לא באותו הקצב.
והיא?
עדיין זזה. בקצב משלה.
והם?
והם מצלמים. תקריבים. בקצב שלהם.
מה קורה פה?
הרי זאת לא חזירת הבר המוכרת.
זאת חיה אחרת לגמרי…
אני שם לב שאין בנות שמצלמות.
רק בנים. שמנמנים.
צילום אומנותי.
אני חושב, איך זה שכל האמנים דומים???
עובר את הנקודה שבה רכיבה עם ראש מסובב פירושו סכנת התנגשות בסלעים.
בטיחות זה מאד חשוב אבל…
אני הרי אוהב צילום. אוהב גם טבע …
אולי אחזור?
לא. אני אולי שמנמן אבל לא אמן.
חבל.
נגזר עלי להסתפק בחזירת הבר..
והוא?
הוא כבר נעלם.
אני מגביר מהירות רק כדי לוודא שהוא לא פיספס…
מגיע אליו.
לא. הוא לא פיספס.
אבל שמר על הקצב.
מקצוען. לא נותן לדברים לא חשובים לקלקל את תוכנית האימון.
אני לא מקצוען.
יורדים בחזרה את השבלול.
משם לחרש ולאוטו.
לפני שנפרדים אנו מסכימים שחורשים זה אחלה מקום לרכיבות.
גם לאומנות.
אני ממשיך הביתה.
לא שוכח להודות לאשתי על שלא מנעה ממני קצת תרבות ואמנות.
נראה לי שגם אני אקנה מצלמה עם זום גדול.
אולי אהיה אמן?

חשבתי לסיים את השבוע הזה בכיף – 4.5 שעות של ריצה ביער, כמו שהרבה זמן לא יצא לי לעשות. בלי שעון, בלי מטרה, פשוט לרוץ לרוץ לרוץ. לא ידעתי שאמור להיות כל כך חם – אבל זה לא שינה, כי היו לי מספיק מיים.

מתברר שם באויר היו לא קצת מיים.

לא ברור לי מה בדיוק קורה בקיץ הזה, לא נראה לי שחם יותר מהרגיל, אבל מרגיש שהרבה יותר לח. לא מצאתי השוואות לחות בין השנים כדי לדעת אם אכן זו שנה לחה ורטובה מהרגיל, אבל מה שוקרה שם בחוץ זה פשוט לא נורמאלי. ממילא הכובע ומכנס הריצה, זה תמיד קורה בקיץ – והם מרגישים כאילו רצתי בתוך בריכה עם בגד ים ולא מכנס ריצה, אבל מתישהו אחרי שעתיים התחלתי להרגיש את הרטיבות בכפות הרגליים (!). כן, עם כל הנידוף המעולה של גרבי הWigwam (כתבתי עליהן גם בהשוואה של גרבי ריצה) זה פשוט היה יותר מדי.

ממש רואים את זה בתמונה – הלכלוך והאבק בשולי הנעל – והשאר פשוט רטוב לגמרי. הרגל שלי יצאה כמו אחרי 3 שעות במיים. אתם יכולים לשער שלא רצתי את כל ה4.5 – פשוט נגמרו לי המיים.. אבל נראה לי שבעומס חום שכזה, אולי עדיף פשוט לקצר.. גם 30 ק”מ בשטח של מרכז מיר”ב זה אתגר לא רע.

אני בטוח שהחתול הזה, שצילמתי ברחובות תל אביב, יסכים:

לכבוד פתיחת קבוצת הריצה הישראלית בלינקדאין ולפוסט הראשון שלי שם, אני מעתיק את רשימת הטיפים שלי לאצנים שמרגישים שהחיים לא משאירים להם זמן לרוץ.. זהו המשך כללי לפוסט הקודם שלי על שינה-ריצה-חיים. כל מה שכתוב כאן חל, כמובן, גם על רוכבי אופניים..

1. אם אתם יכולים לרוץ לעבודה – הכי טוב (אם יש לכם מקלחת..) – אם לא, אבל אתם יכולים להשתמש בתחבורה ציבורית כלשהיא – רוצו חזרה מהעבודה. זה מנצל יותר טוב את הזמן ואתם לא נתקלים באחת הבעיות הקשות ביותר: הכניסה חזרה הביתה.

2. נסו לרוץ בבוקר. אפילו אם אתם אנשי ערב-לילה, ברגע שאתם נכנסים הביתה זה קשה פי 10 לצאת חזרה לריצה.

3. הדרך הטובה ביותר לרוץ בבוקר אם אתם לא אנשי בוקר: הכינו את הציוד בערב, קומו וצאו החוצה מהר ככל האפשר, אפילו לפני שהתעוררתם לגמרי. אם תעצרו לחשוב, לא תצאו.

4. קחו את זה בקלות – אם הפסדתם כמה אימונים בטווח הרחוק זה לא משנה. ריצה היא ספורט לאנשים עם סובלנות. הטיפ הכי חשוב: אל תנסו לפצות על מרחק שלא רצתם. המשיכו לפי התוכנית. אם תנסו לפצות זה יחזור אליכם בגדול.

5. אל תשכחו להנות מהריצה.

יש ימים שזה קורה. יש ימים שאני רואה את זה בא, אם בגלל שאכלתי משהו מתוק שעה לפני האימון, או אולי דיאט קולה (שלא בדיוק ברור לי למה, אבל זה גורם חוזר), או שסתם היה יום קשה ושבוע מתוח, אני יוצא לאימון, ואחרי 10 דקות, 20 דקות אולי, פתאום העולם מתרסק לי – הנפש והגוף נופלים ולא רוצים לקום. היום היה יום כזה.

4 ק”מ לתוך ריצה של 14, אני לא יכול יותר. פשוט לא מצליח. זה לא היום שלי. יאוש מלא. כאילו שתי התקפות חזיתיות נופלוץ עלי: אחת נפשית ואחת גופנית, מקביליות אבל עדיין מאוד ברורות בגבולות שלהן. אני ממש יכול לתאר אותן בנפרד:

הפיזי: מורגש בעיקר בריאות ובחזה, שם כואב, לא בדיוק קשה לנשום, אבל אותה השפעה של חוסר נשימה. הגוף לא מקבל מספיק חמצן, יש ריקנות בבטן. משם זה זורם לרגליים, שלא בדיוק כואבות, ולא ממש עייפות, אבל ההשפעה הסופית היא כאילו הן גם עייפות וגם כואבות, קשה להרים רגל אחר רגל, ועד שאני מצליח התנועה איטית, מגושמת. אני מרגיש כאילו אני אחרי ריצה של 60 ק”מ.

הנפשי: יאוש, אולי, זו הדרך הטובה ביותר לתאר את ההרגשה, יאוש כבד. לא רוצה להמשיך, רוצה לעצור, רוצה הביתה. לא רוצה להתאמן, לא אוהב את הריצה, המאמץ פשוט קשה מדי, ואני לא רוצה להלחם. אולי אקצר את הריצה, אולי אסתובב ואחזור הביתה.

למזלי אני מכיר את המצב הזה ויודע בראש, בהגיון יותר מאשר בהרגשה, שהוא זמני. אני גם יודע שזהו אימון טוב לקראת אותם רגעים מייאשים ומעייפים בריצות אולטרה, עמוק לתוך השעות הארוכות. הסיבה אמנם שונה אבל התוצאה זהה, ואני יכול לנצל את האירוע הזה כאימון פסיכולוגי. אז מה אני עושה?

פיזי:לא הרבה, אין מה לעשות. פשוט ממשיך, לאט.. לאט. פעם אחת אפילו עוצר והולך דקה אחת בעליה שאני תמיד רץ. אני מרגיע את עצמי (עוד על זה בהמשך), וממשיך לאט לאט.

נפשי: כאן המלחמה האמיתית. אני מחליט פשוט לא לנטוש. אם צריך ללכת, אלך, וכמו שאמרתי קודם, אני אפילו מבצע. פעם אחת, אבל הצריבה בכבוד כואבת. אם צריך, אלך את כל הדרך, אבל את המסלול שלי אני עושה היום. אני ממשיך לרוץ לאט, ומפסיק לחשוב על כל דבר. מגלה שחושבים על העכשיו, על הריצה, על הצעד הבא, הכל נהיה קל יותר. לא על החיים, לא על אנשים או עבודה, לא על מוזיקה – רק על הריצה. לאט, לאט, ועובר עוד קילומטר, עוד אחד.. אני כבר בשישי, והגבעות מתחילות..

וזה עובר. אחרי 8 ק”מ לערך זה מאחורי, הקצב חוזר ועולה, ואני חוזר לאימון. הראש עוד קצת כואב אבל זה בקטנה.. מצב ברוח חזר, ומי בכלל זוכר מה היה לפני כמה דקות. המאבק הושלם, צריך רק לזכור את הלקח..

כמה נחמד לנו לגור בתקופה המדהימה הזו. אבל תחרות זה טוב, וטכנולוגיה זה נהדר, ואפשר לראות יום אחר יום מה קורה בטור ה97, כולל מסלול, גבהים, תוצאות וכו – לא באתר התחרות, לא באתר מעריצים, אלא בבינג, מכל המקומות. אם זה גם היה עובד כמו שצריך (זה התרסק לי פעמיים עד שהצלחתי להפעיל את זה) – הייתי ממש  שוקל לעבור.

מה יש לנו שם?

• מפה של כל הטור
• מפה של כל יום
• זום על המסלול כולו, זום לכל יום, זום להתחלה, זום לסיום. מטריף, באמת.
• מפת גבהים של כל שלב
• תיאור השלבים עם הטמפרטורה הצפויה
• תוצאות של כל שלב

לא רע, לא רע בכלל.

http://www.bing.com/maps/explore/#/h4stobsjkyqw85cy