תגית: חניון האגם

אולטרה הוא דברים שונים בשביל אנשים שונים. מרחקים, שטח, כל אחד וההגדרות שלו. גם לי יש ההגדרות שלי, אבל זו לא מטרת הפוסט.. לפעמים, יש בקרים כאלה, שאולטרה בשבילי הוא פשוט לקום ולזוז.

4 בבוקר, חניון האגם בכרמל. א בתשרי, בוקר ראש השנה החדשה. הכל שקט, מאוד. השותפים שלי לריצה לא הגיעו.. ונראה שזו הולכת להיות ריצה לבד שוב. אין לי בעיה עם ריצות לילה לבד, באופן כללי, יש לי קצת בעיה עם חזירי הבר – או שאולי להם יש איתי, לא החלטתי אף פעם. מיד איך שאני יוצא מן הרכב אני שומע, למרות שאני לא ממש רואה, איזו קבוצה לידי. מכיוון שאני ליד הרכב אני מרגיש אמיץ ועושה רעשים לנסות לסלק אותם… אם אחד יחליט להסתער אני משאיר את דלת הרכב פתוחה.

הם לא. ואני יוצא לדרך.

אני אוהב את סגנון הריצה המינימלי. במיוחד בלילה, בשטח, כשיש חזירי בר – אני יוצא בלי מוזיקה.. רק אני והנעליים. מכיוון שזו ריצה ארוכה לקחתי 4 ליטר מיים אבל זה לא מורגש בתיק הultimate direction race ready שלי – הוא קטן, יושב עלי בדיוק ופחות בד אי אפשר בכלל לדמיין.

אני מדליק את הפנס, רץ בערך 50 מ ומצד ימין שלי עיניים זוהרות בחשכה.. לא לפחד, הן נמוכות וקטנות – זה כנראה חתול, שועל או אולי תן. 10מ אחרי אני שומע את הנחירה המוכרת של חזיר הבר… הם לא ברחו כל כך רחוק והוא נשמע עצבני.. הרכב כבר לא כל כך קרוב.. אני עוצר, מחכה, נותן להם זמן להתרחק – הם לא תוקפניים בדרך כלל. מקווה שהם קלטו את הרמז או פשוט יחליטו להתעלם ממני וממשיך בדרכי.

העליה לנחל כלח בלילה מוציאה את כל מה שצריך להוציא. ואני לא מדבר על הכוח, למרות שגם זה הולך ונעלם – השקט, היופי של המסלול, האורות מרחוק – בהתחלה רק של האוניברסיטה אבל ככל שאני עולה למלעלה גם אורות מרחוק של ישובי החוף – הזמן שעובר והמחשבות הרגילות רצות – עבודה, בעיות, פתרונות.. ריצה, מרוצים, פחדים.. הכל רץ. אבל לאט לאט, מחשבה אחר מחשבה, הן פחות לחוצות, פחות שליליות. מה שכאב קודם, הרגליים העייפות, העיניים הנסגרות.. זה לא עובר, זה פשוט נעלם למקום אחר. וכך, אחרי שעה, אולי שעה ורבע, הריצה מתחילה.

למעלה על ההר יש בסיס לא ברור. לא ברור לי מי אישר להם לשבת כאן על המסלול הזה, ולמה לכל כך הרבה זמן. יש הרבה קטעים כאלה בארץ, שפתאום חלקה ציבורית נלקחת ע"י גוף כלשהו, צבא, תנועת נוער, עירייה – לזמן לא קצר, ובלי תחושה של נסיון להתחשבות. אם הצבא חייב להיות כאן, סבבה, אני לא מכיר את הצרכים, אבל למה לשבת על שביל ההליכה ולא 50מ בצד? ואם כבר התיישבתם על השביל, למה לא לדאוג להכוונה מסביב למי שכן הולך על השביל?

נו שווין, גם זה עובר, ואני מתחיל בירידה לכיוון נשר. בפעם הקודמת הזריחה היתה כאן אבל הפעם התחלתי טיפה מוקדם יותר, או שרצתי טיפה מהר יותר, או שהזריחה מתאחרת.. ועדיין חושך. לא נורא, אני אתפוס אותה עוד מאט. ממילא אחרי ירידה לא פשוטה בלילה אני מתחבר לכביש ומתחיל לטפס לאחד המקומות הקסומים באיזור לדעתי – המחצבה. כאילו ברגע אני עובר לאיזור אחר. אין יער, השטח נראה כמו ירח עם סלעי ענק, מבנים מוזרים מאבן, צטקי ענק, ועצים בודדים.. ממש העבירו אותי למקום אחר. זו אחת הסיבות החביבות עלי לריצה שטח – להיות במקום אחר. בגלל שעדיין חושך קשה לי למצא את השביל אבל בסופו של דבר אני צריך רק לדאוג לא ליפול מצוק בצד אחד ואין לי הרבה אפשרויות לטעות. מוזר קצת לרוץ על המשטח הזה בלילה בגלל התלוליות הקטנות שפתאום עוצרות אותי בלי שאני מבחין בהן.. אבל לאט לאט האור מפציע ואני מתחיל להבין איפה לדרוך ולאיפה לרוץ.

עוד קצת קילומטרים, עוד קצת כביש, ואני על דרך נוף כרמל.. לא להרבה זמן אבל זה נותן רגע מנוחה.. ריצה בשביל עפר ישר ומישורי לכמה דקות.. זמן להתארגן, להחליט אם בא לי על מוזיקה כבר, או אולי פודקאסט.. לשים את הכובע עכשיו ולאפסן את מנורת הראש. קצת אירגונים ומחשבות, אני מחליט נגד הכובע כרגע (ממילא ארוץ בין עצים), בעד פודקאסט ובעד איפסון המנורה.. ופנייה חדה לתוך אחד הסינגלים הטובים בארץ – היורד השחור ליגור.

קשה לי לתאר את הסינגל הזה. יש שם 350מ ירידה, סינגל טרק מאוד טכני בין עצים, סלעים ומלא סטטיצבקים. אירופה. אפשר לרוץ אותו מהר ולעוף ממש, או לאט בזהירות. אני כמובן בוחר באופציה מספר אחת וכמעט משלם על זה פעמיים כשהקרסול שלי כמעט קורס.. זה יכול להיות מאוד לא נעים. נעלי הpearl izumi שלי, שהן סופר נוחות ואני אוהב אותן מאוד – מעולות לעליות בשטח, קלות להפליא ובעלות אחיזה טובה – אבל הdrop שלהן קטן (6ממ) והקרסול לא יציב מספיק לירידות מהירות בסינגלים טכניים כל כך. שבוע שעבר עם הbrooks cascadia היציבות היתה עולם אחר.. אבל המעוף.. המעוף.

לפני שאני מבין את זה, למרות שאני נהנה מכל שניה והריכוז מקסימלי, אני ביגור. מכאן מתחיל לכאוב. העליה בשביל ישראל (ובשביל הכחול) תלולה מאוד ואי אפשר לרוץ הרבה מאוד קטעים – פשוט מטפסים. אני מעיף מבט בגרמין והוא אומר שהעליה היא בזוית של 14%.. לא יודע אם זה מדויק אבל זה קשה. חלק מהזמן אני נעזר בידיים כדי לטפס על סלעים. אני אוהב את זה – זה שטח במיטבו, זה התגברות על המצב, זה לזוז, לנוע. זה לא בהכרח ריצה, אבל זה אולטרה.

והזמן עובר, ועובר. ונהיה חם.. מסלול העליה מוגן פחות, ואני שם את הכובע לפחות. לקראת סופו אני מרגיש כבר צלוי.. בעיקר בכתפיים.. אבל אולי זה התיק שורף, לא יודע. אני יודע שהרגליים בהחלט עייפות ושלמרות שעדיין מחכה לי עלייה קשה מאוד אני חייב לשמור קצת על כוח – וזו הזדמנות מושלמת להתאמן על עלייה בקצב טוב בלי להתעייף מדי. אני לא כל כך טוב בללכת, אבל אף אחד לא היה טוב לפני שהוא התאמן.. נכון?

חוזר לדרך נוף כרמל.. מכאן והלאה – השעה כבר אחרי 6:30 – אני מתחיל לפגוש אנשים. בעיקר רוכבי אופניים אבל גם כמה רצים. פעם לא הייתי רואה אף רץ, היום לא עוברת ריצה כמעט בלי שעוד מישהו מופיע. אמנם לא בסינגלים, רוב הרצים משתמשים בשבילים, אבל עדיין – זו התקדמות!

העליה הקשה שנשארה לי זו העליה לבית היערן, זהו סינגל דאונהיל, מה שאומר שהוא כיף לא רגיל בירידה.. המיוחד עם האופניים הנכונים.. בעליה לעומת זאת הוא כאב. שוב, אני חושב על ההכנה והאימון.. צריך להתמודד עם כאב וללמוד לרוץ על רגליים עייפותף לרוץ לאט, להתאושש תוך כדי. וזה אפילו עובד. מה שחשוב זה פשוט להמשיך לזוז.

מגיע לנחל אלון והרגליים צועקות בירידה. אני מנסה לרוץ מהר ולהנות מהטכניות אבל יודע שהרגליים עייפות מדי בשביל שטויות, אז מנסה להתרכז בריצה יעילה, נחיתה נכונה של כפות הרגליים, תזוזה מהירה אבל לא מעייפת. למי שלא רץ ירידות ארוכות זה עלול להשמע מוזר אבל לעיתים קרובות לרוץ בירידה ארוכה קשה הרבה יותר מעליה ארוכה. עוצמת המכות שהגוף סופג גדולה בהרבה..