הזמן מתקתק, האיש ברזל מתקרב, והאימונים לא הולכים כמו שצריך, כבר חודש פלוס. אין לי את הזמן הזה, פשוט אין, ואני מתחיל להיות לחוץ. שבועיים של אימון יתר (או קירוב של), ואז האולטרא שגם הוא כבר היה מזמן.. כמעט שלושה שבועות, ומאז פציעת ספורט והרבה זמן בלי לעשות.. כמעט כלום.
מפתיע אותי שדווקא הריצה חסרה לי. היא היתה שם בסוף כל ערב, עזרה לי להרגע, נתנה לי זמן לחשוב ולשמוע מוזיקה. נתנה לי הרבה כוח והשאירה אותי עסוק. חשבתי שהאופניים יחסרו לי יותר, הרי אני רוכב יותר זמן ויותר ברצינות.. אולי זו האופוריה של הריצה שחסרה לי. אני מרגיש שהפסיכולוגיה שלי נבנתה וחיה על הריצות האלה, ועכשיו כשאסור לי, פתאום יש לי פחות כוח גם לשאר האימונים (מה שיוצר, כמובן, מעגל בעייתי מאוד).
אז מה עושים? ממשיכים בכוח. יוצאים לרכוב כל בוקר. 6:30 בראש ציפור, מסתובבים כמו משוגעים. 6:30 בבן שמן, רוכבים עם חברים, ולפעמים, אולי, ב6 במענית, עם חברים אחרים. יום אחרי יום, אימון אחרי אימון, עד שהרגל תהיה בסדר שוב. ומי יודע, אולי אני אתרגל לסיבובים האלה בראש ציפור.. הגיע הזמן