אומרים שהיה מירוץ מעולה.. כולל גשם לסיום ואוירה נהדרת. אני כמובן השנה לא יכולתי להשתתף (הריצה המקסימלית שלי כבר עלתה לדקה, אבל זה כנראה עדיין לא מספיק), אבל מבחינתי, מנצחי התחרות:
אמא! – 1:04:09.00 – אנשי נייקי הנהדרים צירפו אותה לקטגוריה של נשים מעל 40, ושם היא סיימה במקום 284. כבוד! (דרך אגב, 5K ראשונים ב 32:24.70, ושניים ב32:09.30, קצב קבוע וטוב!)
מיטל – מתחילה כבר לאסוף תוצאות – 00:59:59.30 – ירדה מהשעה ורצה בכיף, כמה התקדמות כל חודש.. (71 בקטגוריה דרך אגב.. והיא רק מתחילה)
שירי – 01:07:21 – עם כל הפציעות והסיבוכים לאחרונה, מתקדמת מאתגר לאתגר
אורן – 00:54:00 – בקושי מתאמן, מקבל את הכושר מעבודה עם בירות כנראה
איזה כיף לראות אנשים רצים ונהנים, וכמה הספורט תופס מקום כפעילות פנאי..
אחרי ביקור אצל ד”ר דניאל מתברר שהאבחנה שלי היתה די מדוייקת: יש לי שברי מאמץ בעצמות המסרק, וכדי לשלים את התמונה, דלקת בשני הגידים האמצעיים ברגל. המשמעות: כנראה שלושה שבועות של מנוחה מריצה (למזלי מותר אופניים) – ואז חזרה איטית ומתונה של שבועיים שלושה. בקיצור: הלך חוצה ארץ.
למרבית הפלא, החדשות לא מבאסות אותי לגמרי. אני עצוב, וחבל לי על חודשי האימונים הקשים שהיו, אבל אני כבר יודע שפציעות הן חלק מהחיים כשאתה ספורטאי אולטרה, וכשאתה לוקח את עצמך לקצה, הקצה מגיע אליך בהפוכה. כל עוד אני מנסה דברים חדשים וקשים יותר כל הזמן, ישנם מקרים שאני לא אצליח. לא נורא. אני מתגעגע לאופניים וכייף יהיה לחזור לרכיבות. מאוד.
מלבד זאת, הרבה מאוד מרוצים מעניינים שלא יכולתי לחשוב עליהם נפתחו פתאום בפוטנציה. אני מסתכל על הלוח המרשים וחושב מחדש מה כדאי לעשות, אם בכלל בא לי להתחייב, וכו. זה כיף!
בנתיים, אחרי רכיבת קומונה מזערית בבן שמן ורכיבת זריז וממש לא עצבני בשבת עם אילן ואמנון, במזג אויר מדהים של תחילת חורף ושילוב יפיפה של XC וסינגלים, אני יכול להגיד שממש קשה לי להוריד את החיוך מהפנים. באמת שזה היה חסר לי.
כואב. כואב ברגל, כואב לי בהרגשה. חודש לפני מירוץ חוצה ארץ אני נוסע לשלושה שבועות לארה”ב, צריך למצא דרך להתאמן – מוצא שלוש תחרויות (כל סופ”ש) מעניינות. נשמע טוב. עושה את הראשונה, 50 ק”מ ברדווד פארק ליד סן פרנסיסקו, והתחרות הולכת מצויין, פשוט מצויין. גם ההרגשה אחרי טובה, וביום לאחר אני רץ עוד 40 דקות על ההליכון בבית המלון. רציתי יותר אבל לא היה לי זמן. פשוט מרגיש טוב.
ביום שלאחר מכן מתחילה לכאוב לי הרגל, איפשהו באיזור האמצעי של החלק העליון של הרגל. אני זהיר. מנסה לרוץ וכואב מדי אחרי דקה. לא לוחץ, חוזר לחדר, מקווה שזה משהו קטן. אבל יום עובר, ועוד יום, ועוד – והכאב פשוט לא עובר. אני מתחיל להתסכל באינטרנט, ומזדעזע: נראה ומרגיש כמו שברי מאמץ בעצמות המסרק, וגם הסיבה הפופולרית ביותר, ריצה בירידה על שטח לא יציב – נראית הגיונית בתוואי השטח שהיה בתחרות. הזמן הממוצע לפתרון: 6 שבועות. ירייה בראש בחוצה ארץ.
אבל אני לא מאבד תקווה. בזהירות, אני משתמש בקרח כל יום, שלוש פעמים אפילו אם אפשר, אם לא – פעמיים. בכל רגע שאני מגיע לחדר ישר 10 דקות של קרח. אחרי שלושה ימים הכאב נעלם בהליכה. מנסה לרוץ – עוצר אחרי 3 דקות. ממשיך בתרפיית הריפוי.
עכשיו כבר שבועיים אחרי כמעט, הכאב לא נעלם. בהליכה לא מרגישים (כמעט), אבל אם אני לוקח צעד לא נכון זה כואב כמו גהינום. אני לא מנסה לרוץ.. יש לי עדיין תקווה קטנה שתוך שבוע אוכל לחזור לריצות שטוחות.. לרוב אני מבריא מהר. אם זה יתאפשר עוד יש סיכוי קל לחוצה ארץ, אם לא.. הלך.
מה הם שברי מאמץ של עצמות המסרק?
כאב באחת (או יותר) מהעצמות הארוכות בראש הרגל המתחברות לאצבעות (עצמות המסרק – Metatarsal). לעיתים מלווה באדמומיות ונפיחות (לי היו שתיהן בהתחלה, עכשיו כבר לא).
התקווה
ריצה (הא הא) לד”ר דניאל פישמן לראות אם היא יכולה לעזור, הרבה קרח, מנוחה, מנוחה (+מנוחה) ותקווה שהריפוי שלי יהיה מהיר מספיק. גם אז, שבועיים שלושה של חוסר ריצה בתקופה הזו יכולים להיות רעים מאוד לפני ריצה כזו של 160 ק”מ.. אחרי כל המאמץ והאימונים, זה יהיה כואב מאוד.
שתיה היא אחד הבסיסים החשובים ביותר בריצה וריכבת סיבולת. היא אולי הדבר הקל ביותר לטעות בו – אפשר לשתות קצת מדי, אפשר לשתות הרבה מדי – ולמרות שבאימונים קצרים של שעה ואפילו שעתיים שלוש התשלום עלול להיות כבד, בריצת אולטרה מרתון או רכיבת סיבולת טעות כזו מסיימת את המירוץ אפילו אם היא אינה חמורה כל כך בפני עצמה אבל מתמשכת עוד ועוד.
באופן ממוצע (תלוי באתלט, בטמפרטורה, לחות ועוד) אתלט מאבד בין חצי ליטר לליטר נוזלים בשעה. זהו טווח די גדול בתור ממוצע – ולכן מקשה אפילו יותר להדריך אתלטים לכמה הם צריכים לשתות – בשתייה, אין מנוס מנסיון על עצמכם. בבדיקה שעשיתי לא מזמן בחום ספטמבר ממוצע אבל לחות של 70% לערךף בשעות הערב, בריצה קלה של 50 דקות איבדתי לערך 900 גרם נוזלים (שזה בערך 1.1 ליטר לשעה) – במירוץ חוצה ארץ נרוץ בחום ולחות נמוכים יותר, אני מקווה, אבל גם נרוץ בשמש בלי מסתור. בנוסף – ככל שהאמאמץ נמשך זמן רב יותר איבוד הנוזלים גדל – ומצד שני כנראה שנרוץ גם בלילה כשהטמפרטורות הרבה יותר נמוכות – אז על כמה מיים לתכנן?
בלי להכנס לבעיית איבוד והחזרת האלקטרוליטים (אני אכתוב פוסט נפרד על זה) – כמות הנוזלים שהגוף שלכם יכול לקלוט בשעה גם היא מוגבלת – והיא קשורה ליכולת האישית ביולוגית שלכם, לאימון (לכן חשוב מאוד להתאמן באכילה ושתייה תוך כדי מאמץ) וכן בגודל המאמץ – ככל שמתאמצים יותר פחות דם עובר למערכת העיכול והיכולת לספוג מזון ושתייה קטנים – זהו מעגל אכזר משום שככל שאתם מתאמצים יותר אתם גם צריכים יותר נוזלים. לעיתים קרובות שמתי לב שאחרי “ארוחה” גדולה מדי או כמות גדולה מדי של שתייה תוך כדי מאמץ, אם אני מאיט את הקצב ל5 עד 10 דקות הגוף מצליח להתגבר על הכבדות בצורה קלה יותר – ובמירוץ חוצה ארץ כנראה כדאי לשקול הליכות לאחר כל תחנת “האכלה” או שתייה.
אז אם אני מתכנן על ליטר שתייה בחלק הראשון של המירוץ (8 בבוקר עד16 בערך) ואני לא מצפה לרוץ עם 2 ליטר (== 2 קילו) על הגב כל הזמן, מה עושים? לדעתי הפתרון העדיף יהיה לרוץ עם ליטר וחצי של שתייה, דבר שאמור להספיק לפחות לשתי תחנות מעבר, ולמלא בקבוק או תוספת בכל תחנה – כך שתמיד אהיה במרחק 2 תחנות ממחסור (או גיבוי של תחנה אחת) – אם במקרה 5 הק”מ יהיו ארוכים (בזמן) מהתכנון או שיהיה מחסור במיים באחת התחנות לא יהיה מצב של מחסור במיים עלי. עדיין, ריצה עם ליטר וחצי עלי ועצירה בכל תחנה הם פתרונות בעיתיים מאוד – ואמשיך לבדוק אם יש רעיונות אחרים.
בעיה נוספת היא הספירה של כמות השתיה. אם אקח תיק כמעט אי אפשר לדעת כמה אני שותה. אם אקח בקבוקים לא יהיה מקום לעוד דברים שאני רוצה לקחת איתי כמו תמרים, בננות, כדורי מלח ואבקת איזוטוני. חגורות אני לא כל כך אוהב לטווח ארוך במיוחד (מעל 4 שעות).
החלטתי לכתוב שלושה פוסטים: אחד היום, אחד בערך שבוע למירוץ, ואחד אחרי – שלושה פוסטים שיתארו את התזונה שלי לאולטרה חוצה ארץ. הראשון יהיה הקדמה – וקול קורא לכולם להגיב. השני יהיה התוצאות וההחלטות הסופיות בקשר לתזונה לתחרות – והשלישי יספר על התוצאות.
אז כהקדמה, אני מחפש וחושב מה כדאי לאכול בתחרות. החלטתי לפצל את הרשימה למספר קטגוריות, ואז לחקור את חלקן יותר לעומק בפוסטים נפרדים. אני אשמח לקבל תגובות, רעיונות נוספים ושינויים לפוסט הזה (עוד דברים לחשוב עליהם, אסטרטגיות שעבדו וכדומה), או לכל אחד מהפוסטים הרלוונטיים הבאים.
הקטגוריות ותיאור קצר כרגע:
קלוריות: מספר בשעה, סוגים (חלבון, פחממות ושומנים), כל כמה זמן לאכול – והאם האוכל צריך לבוא ממזון או שתייה, או שניהם. האם יש חשיבות לסוג המשקה והאם אפשר להחליף באמצע. האם צריך להחליף כמויות לפי החום, ועוד הרבה שאלות. אני משער שזה יהיה אחד הפרקים הארוכים יותר.
מלחים ואלקטרוליטים
קפאין
סוכר והמשמעויות שלו
העמסת פחממות – כיצד, האם, ומתי
מגנזיום
אז ככה זה מתחיל. עוד פחות מחודשיים, לטוב או לרע – זה מסתיים.
אחרי כל הדיבורים על הבדווטר (badwater) לא יכולתי להתאפק והחלטתי לנסות בעצמי סימולציה קטנה. למי שלא מכיר, בדווטר הוא אחד המירוצים הקשים ביותר שיש בעולם – לא רק אולטרה מרתון של 100 מיילים (160 ק”מ), אלא גם מירוץ בעמק המוות בקליפורניה, שמתרחש בטמפרטורה של 50 מעלות (היו כאלה שהעירו “כן, אבל בלי לחות” – אז כן, רק 50 מעלות, כמעט בלי לחות, לא נורא כמו תל אביב באוגוסט), וזה רק האויר בחוץ – הכביש עליו רצים כל כך חם, שיש רצים שמחליפים נעליים תוך כדי כי הסוליה פשוט נשרפת, וסנדויצים שמכינים לדרך פשוט הופכים לטוסטים. ממש כך.
תמיד אמרתי שיש הרבה אתגרים שאני מוכן לנסות להתגבר עליהם: מרחק, עייפות, כאב – אבל מול השמש אני לא מוכן להלחם. היא פשוט גדולה מדי, והיא כנראה תשאר כאן גם אחרי. תמיד התעלמתי ממירוצים בעלי זמני זינוק הזויים של 9 בבוקר באוגוסט בישראל, או אפילו פעם אחת ב13 בצהריים ביולי. לא הבנתי אנשים שמתעקשים להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בישראל ולא באירופה. אבל משום מה הדיבורים הרבים, וגם החום שקצת ירד, עשו לי חשק לנסות.
קפצתי לפרו ספורט, קניתי שרוולי ריצה נוגדי UV לקייץ (אמתין עוד כמה פעמים ואכתוב עליהם ביקורת בגיראפ), לקחתי את הכובע סלומון XA החביב עלי לאחרונה (בעל כיסוי לצידי הראש ולצוואר, לפחות מבחינת הסרטן אהיה מוגן) – ובצורה ממוגנת כזו יצאתי לריצה ב15:00 בצהריים – בחום מלא. התיכנון היה 3 עד 3.5 שעות, אבל לא חשבתי שהמיים יספיקו ליותר מ3, וזו היתה המחשבה הריאלית יותר. המיקום: חורשן. קיוותי להגיע למקומות המוצלים יותר, אבל על כך בהמשך.
ההבדל הגדול בין כל ריצה לריצה בחום הוא העומס הבלתי יאמן על הגוף. מכיון שהייתי מוכן מראש (מדהים כמה המחשבה משפיעה על הקושי) לחוסר נוחות מהחום לא נתתי לה להשפיע עלי יותר מדי. כמו כאב מרוחק ולא מעצבן היא פשוט היתה שם יחד איתי בכל הריצה, אבל העומס הפיזי היה עצום. לא משנה כמה שתיתי, זה לא היה מספיק. כבר לא יכולתי לשתות עוד והרגשתי שהגוף מלא, אבל ידעתי מההרגשה (ומצבע וכמות השתן) שאני צריך עוד. בכל דקה שהרגשתי שהבטן קצת מתרוקנת – שתיתי. בסופו של דבר, ב3 שעות גמעתי מעט יותר מ2 ליטר, בערך 600-700 מ”ל לשעה של משקה איזוטוני. אין ספק שאם אתאמן לריצות חום יהיה עלי ללמוד לשתות יותר – שאר הלילה וערב ראש השנה היו עמוסים בשתית מיים בלתי פוסקת.
בריצה בחורשן אין לי מסלול קבוע. כשאני יוצא מביתו של אחי באבניאל יש לי נקודת כניסה קצת לפני עמיקם, ומשם והלאה התחושות והחשק מובילים אותי. הפעם הגעתי לכמה מקומות חדשים ומעניינים, אבל בסופו של דבר המסלול לא היה טוב כמו שרציתי – הרבה יותר מדי זמן חשוף בשמש ולא תחת עצים – שם הבדלי הטמפרטורה כל כך גבוהים שאני מרגיש הקלה ברגע שיש עלי צל.
קשה לי לדעת מה היה הגורם המכריע לקצב האיטי – קצת יותר מ25 ק”מ (לא כולם נקלטו בGPS) ב-2:52 שעות, רק 400 מ טיפוס וקצב ממוצע של 6:43 דקות לקילומטר. אולי תנאי השטח, אולי החום. נראה לי שנתוני ה400 מ’ לא מדוייקים מאוד (זה יכול לקרות בGPS), אבל המספר עצמו לא רחוק משם. מה שחשוב הוא לא זה – אלא הנסיון בריצת חום קשה שכזו, הסבלנות והאימון הפסיכולוגי. ראיתי שזה אפשרי, וכמו שכל מי שמכיר ספורט אקסטרים, השלב החשוב ביותר הוא השלב שבו אתה מבין שמשהו אפשרי – אחרי זה, אין גבולות יותר.. או שהם פשוט קרובים ונמוכים יותר
לפעמים הזכרון שלי מפתיע אותי. לא זה המאפשר לי לדעת מה היה ולתאר – אלא הזכרון שברגליים, שבתנועה.
הרקע: ריצה מדהימה שמתחילה ב5:30 בבוקר במיר”ב, סיבוב מטריף של כל המקומות המדהימים שאני מכיר, ועוד כמה מקומות שלא – פשוט סינגלים ומסלולים שאי אפשר להגיע אליהם באופניים. כמה יש לו לכרמל להציע – אין סוף. לא סתם זהו המקום המועדף עלי לריצה ורכיבה. עד 8:00 בבוקר בכלל לא ידעתי שהשמש זרחה – מאחורי ההרים, בתוך היער, ועם עננים בשמיים – קנדה בישראל.
לקראת סוף הריצה אני מגיע לדארקנס, סינגל טכני שהיה אחד הmust haves בעבר – בו לא הייתי כבר יותר משנה. אם תבקשו ממני לתאר אותו לא אצליח, אבל בזמן הריצה ידעתי בכל רגע נתון איפה אני, ומה מגיע מאחורי הסיבוב. לא ידעתי מה קורה עוד 50 מ’ – אבל ידעתי בבירור מה קורה עוד 20.
החום שירד קצת ואולי מסמן (לאופטימיים שבנינו) את סוף אוגוסט, וחזרה לריצות ארוכות באמת עושים טוב לנשמה. אמנם עדיין צריך לקום ב4 בבוקר, אבל איזו חוויה שמשנה את כל היום.
החום הזה הורג אותי. רוצח. אני יוצא לריצה הרגילה בירקון, אותו מסלול אותה כמות של מיים, ומוצא את עצמי אחרי חצי מהזמן מיובש. הרגליים עייפות, הגוף לא זז, והכי מדכא: ההתאוששות מריצה איטית וקצרה יותר ארוכה יותר. אני רץ 20 ק”מ ומרגיש עייף גם יום אחרי. מקווה שזה לא הגוף אלא מזג האויר, נושם עמוק, ומחכה. כאן בדיוק עובר הגבול שאני מנסה לא לעבור, לעבר אימון היתר: הגוף עייף מסיבות אמיתיות ואני, מתוך פחד שהסיבה היא כושר לקוי, מנסה לדחוף יותר, להתאמן יותר – והסוף בעייתי.
מה שבכל זאת עוזר לי להעביר את הזמן היא הידיעה שגם בשנה שעברה, לפני שרצנו את ישראל, אוגוסט היה קשה מאוד, ולבסוף דחינו את הריצה מאוקטובר לנובמבר כדי להשיג עוד חודש אימון. כמובן שיחד עם מרוץ חוצה ארץ זה לא יסתדר, אבל לפחות אני יודע שזה המצב. גם דורון ואביב מוסרים לי שהשבועות האחרונים קשים להם מאוד והם כמעט לא מתאמנים (יחסית כמובן..). הצד החברתי של הריצות הארוכות מוצא חן בעיני: מאז ומעולם הריצות שלי היו לבד והרכיבות יחד – וזה משתנה לאט לאט.
כמה טיפים לריצה בחום שבכל זאת חשובים:
בחום שיש לנו עכשיו, 34-35 מעלות ולחות מהגהינום 7, אי אפשר לשתות מספיק – במיוחד אם אתם רצים מעל שעה – גם אם אתם עם בקבוק ושותים כמה שאפשר. הוסיפו לגוף שלכם שתייה מראש, בריצות ארוכות אני שותה אפילו מעל חצי ליטר. לפעמים אני צריך להשתין כל 20 דקות אבל זה מושך את הריצה ומשפר את ההתאוששות.
שתייה קרה עדיפה על שתייה חמה. שתייה קרירה עדיפה על שתייה קרה. זה פשוט ככה. אנשים שותים יותר כשהשתייה קרירה, ושותפ פחות שהיא חמה, בלי קשר לצורך שלהם. עזרו לגוף שלכם לשתות, וגם קצת לקירור.
חולצה או לא: לחולצה טובה המנדפת זיעה יש יתרונות שלעיתים עדיפים אפילו על ריצה ללא חולצה. החולצה הרטובה אפילו עוזרת לכם להתקרר, אבל היא כבדה ולעיתים לא נוחה על הגוף, במיוחד אם אתם עם תיק. ולא נשכח את מוטיב השמש וסרטן העור אם אתם רצים ביום – אז עדיף חולצה, אם אפשר.
תיק או חגורה: לרוב אני מעדיף תיק: יש שם יותר מיים ואפשר לסחוב עוד כמה דברים יעילים, אבל בחום של השבועות האחרונים: חגורת שתייה טובה, עם מעל ליטר, ואפילו אם צריך עוד בקבוק ביד.
אופיר בפיוט מיוחד אחרי המפגש אופניים-ריצה שלנו אתמול.. בחום הרב:
הוא צלצל: אני באתר שלך בין 18 ל- 20. תצטרף? מגניב, עניתי. אבדוק עם ה – . בדקתי. ה- ה- שחררה. רוצה להודיע. הוא לא עונה. לא עונה לסמסים. כבר התלבשתי. מה לעשות? יוצא לבד. מטפס ליובל. רואה משהו / מישהו שנראה מוכר. זה הוא. הוא לא רוכב. הוא רץ. מהר הוא רץ (לא יחף…) עושים סינגלים בעליה ובירידה. אותו קצב כל הזמן. לא משנה מה יש בדרך.. יורדים מצד אחד, מטפסים לצד שני בשבלול. אותו קצב. הוא רץ אני רוכב. הגענו למעלה, נכנסים לסינגל של החירבה. אותו קצב גם בקיר שלפני החירבה. הוא קצת לפני. עובר את החירבה ורואה קבוצת גברים שמנמנים. כולם עם מצלמות. מצלמות גדולות מאד. עם זום מרשים. כולם מצלמים את הקיר המערבי של החירבה. הם לא מצלמים את הקיר. הם מצלמים את דוגמנית העירום שצמודה אליו. מאמה מייה… היא לבושה "רק" בבגדי חווה. נתוניה מרנינים ביותר. ואני תמיד חשבתי שעופרים יש רק בספורי במבי… מתמתחת בזויות מפעימות מאד. מקצוענית. ויפה. מאד. והוא? עדיין באותו קצב. ואני? אני מאיט. כבר לא באותו הקצב. והיא? עדיין זזה. בקצב משלה. והם? והם מצלמים. תקריבים. בקצב שלהם. מה קורה פה? הרי זאת לא חזירת הבר המוכרת. זאת חיה אחרת לגמרי… אני שם לב שאין בנות שמצלמות. רק בנים. שמנמנים. צילום אומנותי. אני חושב, איך זה שכל האמנים דומים??? עובר את הנקודה שבה רכיבה עם ראש מסובב פירושו סכנת התנגשות בסלעים. בטיחות זה מאד חשוב אבל… אני הרי אוהב צילום. אוהב גם טבע … אולי אחזור? לא. אני אולי שמנמן אבל לא אמן. חבל. נגזר עלי להסתפק בחזירת הבר.. והוא? הוא כבר נעלם. אני מגביר מהירות רק כדי לוודא שהוא לא פיספס… מגיע אליו. לא. הוא לא פיספס. אבל שמר על הקצב. מקצוען. לא נותן לדברים לא חשובים לקלקל את תוכנית האימון. אני לא מקצוען. יורדים בחזרה את השבלול. משם לחרש ולאוטו. לפני שנפרדים אנו מסכימים שחורשים זה אחלה מקום לרכיבות. גם לאומנות. אני ממשיך הביתה. לא שוכח להודות לאשתי על שלא מנעה ממני קצת תרבות ואמנות. נראה לי שגם אני אקנה מצלמה עם זום גדול. אולי אהיה אמן?
חשבתי לסיים את השבוע הזה בכיף – 4.5 שעות של ריצה ביער, כמו שהרבה זמן לא יצא לי לעשות. בלי שעון, בלי מטרה, פשוט לרוץ לרוץ לרוץ. לא ידעתי שאמור להיות כל כך חם – אבל זה לא שינה, כי היו לי מספיק מיים.
מתברר שם באויר היו לא קצת מיים.
לא ברור לי מה בדיוק קורה בקיץ הזה, לא נראה לי שחם יותר מהרגיל, אבל מרגיש שהרבה יותר לח. לא מצאתי השוואות לחות בין השנים כדי לדעת אם אכן זו שנה לחה ורטובה מהרגיל, אבל מה שוקרה שם בחוץ זה פשוט לא נורמאלי. ממילא הכובע ומכנס הריצה, זה תמיד קורה בקיץ – והם מרגישים כאילו רצתי בתוך בריכה עם בגד ים ולא מכנס ריצה, אבל מתישהו אחרי שעתיים התחלתי להרגיש את הרטיבות בכפות הרגליים (!). כן, עם כל הנידוף המעולה של גרבי הWigwam (כתבתי עליהן גם בהשוואה של גרבי ריצה) זה פשוט היה יותר מדי.
ממש רואים את זה בתמונה – הלכלוך והאבק בשולי הנעל – והשאר פשוט רטוב לגמרי. הרגל שלי יצאה כמו אחרי 3 שעות במיים. אתם יכולים לשער שלא רצתי את כל ה4.5 – פשוט נגמרו לי המיים.. אבל נראה לי שבעומס חום שכזה, אולי עדיף פשוט לקצר.. גם 30 ק”מ בשטח של מרכז מיר”ב זה אתגר לא רע.
אני בטוח שהחתול הזה, שצילמתי ברחובות תל אביב, יסכים:
.
שחררה.
