קטגוריה: אימון

החודש שעבר היה חודש התחלה.. הבנתי שהחופשה נגמרה, שיש עונת אימונים לפני.. והחודש זה מתחיל.

לחודש הראשון אני נוהג להתיחס כkick off. הרבה דברים לא יסתדרו טוב כשאני אחפש לי את השילוב הנכון של האימונים, את התיזמונים, את הימים, איך להתאושש ומתי אפשר לצאת בערב, ומתי אסור, כמה כוח באמת יש לי (בראש..) וכו. אז בחודש הראשון אני עדיין סלחני, אבל בכל זאת, זה החודש הראשון שדברים מתחילים להתהוות, וזה אומר.. אימונים קשים.

זוכרים את יום חמישי של כאב? אז הוא כבר לא יהיה חמישי, והכאב יהיה שונה. מכיוון שאני רוכב הרבה פחות ההגיון חייב להשתנות. אני מתכנן שתי ריצות קשות, אחת של אינטרוולים ואחת של ריצה מהירה בשטח, עליות קשות וטכניות. עוד ריצה ארוכה אחת, לפעמים בשטח ולפעמים בירקון, משאירים לי אימון אחד או שניים נוספים "רגילים". יופי, בלי הרבה מדי חזרות..

השנה האימונים שלי מתחילים הרבה יותר מוקדם. אני גם רוצה לשפר את השנה הקודמת, וגם להצליח לעשות 100 ק"מ השנה. כמובן את כל הדברים בדרך. אני לא רגיל לריצות החום האלו.. יש הרבה הבדל בין לרוץ שעה – שעה וחצי בחום (אפילו בערב) של יולי אוגוסט לבין שלוש שעות. מבחינתי יש עוד הרבה הפתעות..

נראה שרק רגע עבר מאז האולטרא מרתון, אתגר הפרה והוולוו צ’אלנג’, מהרגע שחשבתי שלשנת 2009 כבר עשיתי מספיק, והנה יש הכרזות נוספות, 100 ק”מ אפשרי, צ’מיצ’ורי 2 (אל תחפשו, לא השתתפתי בראשון) ואולי מסע של 400 ק”מ ברחבי ישראל.. והחודש-חודשיים של המנוחה (אלעק) עברו.. אני נכנס חזרה לתוכנית האימונים.

השנה אני מתכנן משהו קצת שונה. יותר רגוע במספר, יותר ארוך בכמות. במקום שניים שלושה אימונים ביום, משהו כמו 5 אימוני ריצה ארוכים ו2 אימוני רכיבה. אולי יהיה יום חופשי ואולי לא, אבל כל אימון יהיה פשוט ארוך יותר.

בריצה אני מתכנן הפעם לרוץ כמה מרתונים וכמה ריצות של 60, אולי אפילו 70, לקראת המירוץ במרץ 2010. האופניים יהוו כלי אימוני – משהו להזיז את הרגליים בצורה שונה מאשר ריצה, וכמובן – להוסיף ענין, להפגש עם החבר’ה של הקומונה הכי טובה בעולם.

בכל זאת, אני מתרגש. יש מטרות חדשות, יש תוכנית אימונים שנבנית לאט לאט (רכיבה ביום שלישי ושישי, ריצת שטח בשבת, יום רביעי של כאב), יש הרבה דרכים לחצות ואתגרים חדשים לכבוש.. ויש רק את ההתחלה, מי יודע איפה יהיה הסוף?

ישנם אימונים מועילים, ישנם אימונים טובים, ישנם קשים. ויש כאלה שמגדלים אותך, עובדים על דברים שיכינו אותך ליום הגדול, ליום האמיתי. אחד כזה היה לי אתמול.

בקצרה, כי רוב התיאור נמצא שם, התחיל רע, המשיך גרוע, הפך נורא. כאבה לי הרגל וכאבה לי יותר הרגל השניה. הגיע מצב שהייתי צריך לעצור.. פעמיים. פעם ראשונה לשתיים שלוש דקות, פעם שנייה ליותר. פשוט לא לדרוך על הרגל. כאב שלא משתחרר, שמשאיר אותך חסר אונים, כי ככל שאתה רץ הוא מתגבר.

כאן נכנסת הפסיכולוגיה למשחק.. ברגע שיכולתי שוב לרוץ, למרות שעדיין קצת כאב.. השיכנוע העצמי מתחיל. "רק תגמור את הסיבוב ותחזור הביתה, 12 ק"מ זו גם ריצה טובה".. ואז, לקראת סוף הסיבוב, כואב קצת פחות, "הסיבוב הבא ממילא קצר, ותוכל עוד לקצר אותו. עד לפני שבוע רצת סיבוב וחצי, אז תחזור לשם, מה רע?" ואני ממשיך.. הכאב פוחת, ולקראת הסיבוב השלישי (הסיבוב השני היה מלא..) כבר לא הייתי צריך שיכנוע.. הייתי צריך לשכנע את עצמי להפסיק.

האימון, דרך אגב, היה מעולה – קצב טוב, 18.5 ק"מ עם טיפוס מצטבר לא רע.

אז מה היה לנו כאן? פיזית? אימון בסדר. צפוי, קצת חלש יותר כי עצרתי. מרחק? צפוי. מהירות? בסדר. אבל האימון הפסיכולוגי, להמשיך כשכואב, לרוץ עוד כשאתה מרגיש חסר אונים, ולא רק להצליח, מילא זה, אלא להרגיש אחרי כמה זמן שזה עובר, שיש תקווה.. זה PRICELESS ליום תחרות.

אני זוכר שיחה שהיתה לי עם הקלאסי כשהוא התאמן לצ'ימיצ'ורי.. היתה להם רכיבה של 120 ק"מ כמדומני, שלא כל כך הצליחה.. והוא היה מבואס. הסברתי לו את נקודת המבט שלי. זה לא שיש אימונים כאלה וצריך לעבור גם אותם – זה שאימונים כאלה הם זהב אמיתי. הם אימוני ראש. בלעדיהם, יש תחרויות שפשוט לא תצליחו לגמור. צריך ללמוד לאהוב גם אותם.

אז למרות שיש לי סיבות טובות (פציעת הריצה) וסיבות אמיתיות (אין לי כוח לרכיבות כביש) אני מרגיש כמו וותרן כרגע, משום שבאופן רשמי החלטתי לוותר על האיש ברזל השנה, לטובת האולטרא מרתון (80 ק"מ ריצה בשטח).

אני יכול לספר על זה די הרבה, אבל השורה התחתונה היא שהאיש ברזל לא מרגש אותי, וקשה (קשה? אולי לא אפשרי) לעשות כזו תחרות ללא איזו התרגשות שמרימה אותך מחדש כל פעם, בבוקר כשקר ולא ישנת, בערב שאתה מוותר על יציאה, אחרי ארבע שעות רכיבה שצריך להמשיך לעוד שעתיים, אבל הרכב כל כך קרוב.. אולי הייתי צריך לקחת מאמן, להצטרף לקבוצה או לחבר שעושה את התחרות יחד איתי, מי יודע. בפעם הראשונה שעשיתי את זה היה את הקטע החדש, את האתגר, את השאלה אם אני אצליח.. אבל זה כבר נעשה, ועכשיו המצב שונה.

מה שמוזר הוא שאין לי בעיה עם הספורט או העומס. אני לא עייף. אפילו עם השחייה הסתדרתי בסוף, ומהריצה מעולם לא נהנתי כל כך (ולכן אני יכול ללכת על האולטרא) – פשוט רכיבות הכביש האלה.. לקום ב-5 בבוקר לעוד 6 שעות של רכיבה (לבד כבר אמרתי? את הקור כבר הזכרתי) פשוט לא עושה לי את זה.

ובכל זאת. הסיבות (תירוצים) טובות, הנסיבות מאפשרות, ובכלל אני פשוט לא בכושר נפשי לעשות את התחרות כרגע, אבל אני מרגיש שוויתרתי. רציתי משהו ובסוף אני לא עושה אותו. בזוית של בגרות והשלמה עצמית אני מרגיש שעשיתי את הדבר הנכון. יופי. זה לא עוזר. ההרגשה היא של ויתור.

מצאתי הרבה ציטוטים ברשת. אחד מהם היה "Giving up doesnt mean your weakness. sometimes it means you are strong
enough to let go". נו באמת.

אחרי כמה וכמה ריצות שטח טכניות אני חוזר לריצות ארוכות מישוריות פחות או יותר בימי שבת – עוד חודש וקצת עד האלטרה, מה שאומר כמה ריצות ארוכות, ועוד אחת של 4 שעות, וארוכה במיוחד של 5 שעות. הישורת האחרונה.

הגרמין 405 חזר סוף סוף לתפקד, והעלה לרשת את הכל האימונים שלי מהחודשים האחרונים – סיבה מצויינת בשבילי לחזור ולתחיל לשחק בגרמין קונקט המענין החדש (הגרמין 305 לא עובד איתו). אין ספק שהגרפיקה נראית יותר טוב, נראה איך התפקוד.

מתחיל בקושי – אתמול גיליתי שעליתי כמעט שני קילו, והריצות הארוכות האלה קשות לי בשרירים אבל בעיקר במפרקים של הרגליים.. עד שהם מתחילים להתחמם הם פשוט כואבים. היום, בתוספת של עוד קילו וחצי מיים לריצה ארוכה – זו פשוט חגיגה.

קר בחוץ, הסופה הגדולה (והיחידה עד כה) של חורף 2009 משתוללת בחוץ. יש רוח חזקה ומדי פעם גשם, ואני שוקל אם כדאי לצאת, אבל יודע שאין ברירה. זה החודש האחרון, זה חודש קשה, ואסור לוותר. בסופו של דבר הגשם תופס אותי ארבע פעמים בהתקפות קשות של דקה שתיים, אבל לא יותר מזה. הרוח חזקה מאוד וכמה פעמים אני ממש כמעט עף, אבל זה רק מוסיף ענין לריצה.. אז למה לא.

בסיבוב השני בראש ציפור אני מחליט לנסות משהו חדש, במקום סיבוב של 2.5 ק”מ אני מרחיב את הריצה ל”סיבוב של התחרות” – הכולל את גבעת נפוליאון, ומגלה סיבוב נפלא חדש – לא רק ארוך יותר (4.3 ק”מ) אלא גם, ובעיקר, מענין הרבה יותר – עליות, קצת טכניקה, והרבה מאמץ. לא ממש אימון אולטרה קלאסי, אבל קלאסי לא מדבר אלי גם כך.

הסיבוב המלא, שקצת קשה לראות בו את החזרות על המסלול, נראה כך:

זוהי הריצה הראשונה מתוך הארבע הארוכות האחרונות. אני כבר מתחיל להתרגש. בסוף השבוע הזה יש את הישראמן שממנו אני פורש, אבל ההתלהבות מהאולטה מאוד מחזקת.. זה הולך להיות.. נעים

שעת צהריים קרירה, אני מחנה את הרכב ויוצא, כולי לבוש ומוכן. בן שמן ירוק ויפה מתמיד, כמו כל אביב (למרות שעכשיו חורף, אבל אין גשם, אז נאמר אביב), אבל אני בלי האופניים – אלא רק אני ונעלי הריצה שלי. אחרי שיחה עם קרן גולדבלט מפרו ספורט שבה היא הציעה לי, או יותר נכון אמרה שחובה עלי, להתאמן בשטח לקראת האולטרא מרתון, ולא להסתפק בריצות בירקון, החלטתי לנסות.

מתחיל בריצה קלילה דרומה, לתוך הסינגלים. פונה חזק שמאלה מעבר לסלע (סוויצ'בק באופניים, ודי מצחיק אותי לרוץ את זה), הרוח מתחזקת ואני נכנס אל תוך הירוק, ירוק הזה. כשאני רוכב אני לא מרשה לעצמי להתנתק מהסביבה, צריך יותר מדי ריכוז, אבל בריצה זה בסדר, ועל המוזיקה אחראים (שוב) פסי הקול של הקולקטיב (בכללי).

קשה לי לכתוב עכשיו מה עבר עלי בשעתיים של ריצה. התחלתי במחשבות וזכרתי הכל אבל זה נעלם בכל דקה שעברה. ריכוז של ריצה בשטח מתחבר עם שחרור של ריצה, איזה שילוב לא ברור של ריצה במישור עם רכיבת אופניים, של נשמה וטבע. אני יודע שעברתי על כל הסינגלים המוכרים בבן שמן, מצאתי כמה דברים חדשים, הרגליים שלי כאבו (אני חושב), והייתי מאושר.

ריצת שטח טכנית, זה משהו חדש בשבילי. זה משהו ישן, ומשהו בשבילי. נראה לי שעליתי על משהו.

הרבה אנשים חושבים שלהיות איש ברזל זה כושר. היכולת לשחות 3.8 ק"מ, לרכוב 180 ולקנח ב42 ק"מ ריצה אומרת שאתה בנאדם חזק, בריא, ובכושר מקסימלי.

אנשים אחרים אומרים שזה פסיכולוגי – לעמוד מול הקשיים, הקירות, הכאב, ולהמשיך כי שמת לעצמך מטרה, כי החלטת, כי זה חשוב לך וכי אנשים מצפים ממך לעשות את זה.

יש אנשים שחושבים שזה פשוט טירוף – ההקרבה, הזמן, וכל מה שכתוב למעלה – אין סיבה טובה לעשות את זה באמת.

אני חושב שאיש ברזל זה לחזור הביתה ב20:00 בערב, אחרי יום עבודה ארוך, אחרי שרכבת כבר שעה, שחית עוד שעה, אתה עייף ולא ממש הספקת לאכול, אלא חטפת חצי כריך אחרון שנשאר בעבודה, העיינים נעצמות וכבר יומיים לא ראית טלויזה. יש לך עוד חצי שעה או שעה של עבודה לפניך הערב, 5 שיחות שלא הספקת לענות ואתה צריך לחזור לאנשים, וקר בחוץ. כל המחשבות שלך מנסות לשכנע אותך להשאר, לא לצאת, כבר עשית מספיק, רק לשבת לראות טלויזיה, לאכול משהו, לדבר עם חברים. איש ברזל יוצא החוצה לרוץ, כי זה האימון של היום, כי ברזל זה בנשמה, בראש ובגוף.

(והריצה היתה מעולה, דרך אגב, 18 ק"מ בשעה ועשרים, תודה רבה)

---

מאת ליאור | תגובות (4) | טרקבקים (0)

אחרי שבועיים של ריצות (בעיקר) וקצת רכיבות כביש, התגעגעתי לשטח.. לסינגלים, לטכני, לירוק, לחברים. ההרגשה החופשית והאנדרנלין של רכיבת XC (או AM כמו שהיום קוראים לזה).. ולכל סופ"ש יש, כמו שאומרים אצלנו, שבת.

6:30 בברקן, אילן מודיע לי, ואני שם בזמן. צוות המובילים כולל את הלוטמים וצחי, צוות המובלים כולל את אילן, ספרוקט, אופיר ואני. ממש כמעט כל החבורה. מתארגנים לאט ויוצאים לכיוון מענית מזוית שאני לא מכיר.

הסינגלים זהב, פלטינה. הברמים פשוט מכניסים אותי פנימה באחיזה אוהבת וזורקים אותי במהירות החוצה, אני מרגיש קצת לא מחובר, לא משהו שמישהו ישים לב אליו אבל הפניות שלי לא מדוייקות, חסרים 5 ס"מ פה, 2 ס"מ שם.. 40 דקות או שעה אח"כ הכל מתאפס. זה כמו לרכוב על אופניים.

https://web.archive.org/web/20081216114717if_/http://maps.google.com/maps?q=http:%2F%2Ftrail.motionbased.com%2Ftrail%2Fkml%2Fepisode.kml%3FepisodePkValues%3D7218884&ie=UTF8&t=h&ll=32.459358,35.034734&spn=0.030781,0.030365&output=embed&s=AARTsJojhi3M-MWOGVsoBAj5o4u07OFtJA
View Larger Map

אם מישהו מוכן לתת כאן את שמות הסינגלים, זה יהיה ממש נחמד